אמיר חרש שולח זומבים לראשון מערב
מאיה בקר | הארץ | 12 באוקטובר 2023
החל בשמו ודרך כל אחד מפרקיו המפתיעים, "אימה בראשון מערב" הוא ספר נוער בלתי שכיח, ודאי בישראל. המקוריות שלו כפולה: פעם אחת מעצם התעוזה לכתוב ספר אימה — ז'אנר שכבר התאזרח היטב בקולנוע, אבל בספרות הישראלית אין לו כמעט קיום — ופעם שנייה בשל הבחירה לא לקחת את עצמו מדי ברצינות. בואו נגיד שזה לא ספר על אהבת נעורים או קבלת האחר. אם כבר, הוא מגיש קריצה אירונית על תקינות פוליטית: כשיועצת בית הספר מציגה את התלמיד החדש בכיתה, זומבי חיוור עם עיניים מתות, היא מדגישה ש"אסור לקרוא לילד החדש פגר, גופה, בן של גופה, זיכרונו לברכה, עליו השלום, מסריח, סירחוני, הגנרל צחנה, זומב, זומביבון... הם מעדיפים שיקראו להם 'א־ויטאליים'". בסופה של מתקפת הזומבים על בית הספר, אגב, מתגלה שהיועצת עצמה היא למעשה זומבית סמויה שזוללת מוחות של תלמידים. גם את הפרק שבו דרקון אימתני מרחף מעל שמי ישראל וכופה על האזרחים להישאר סגורים בבתיהם למשך שנה אפשר לקרוא כפרודיה על תקופת הקורונה ("השיעורים של בית הספר — במחשב. הפעולות בצופים — במחשב. אפילו מסיבות ימי ההולדת — במחשב. וכשנמאס מהמחשב הם משחקים — משחקי מחשב"). מכאן זה רק הולך ונהיה יותר פסיכי: ג'וקים יוצאים מהפה של סבתא ומציפים את הבית, סבא נהפך לעורב בלילות, עיניים ריריות מהחלל החיצון מביטות מתוך המקרר, ועוד כהנה וכהנה זוועות ומוזרויות, עד לסיום הארס־פואטי של הספר. כל הצרות האלה מתרגשות על דגן וארי, זוג תאומים מראשון מערב, ולא מפליא לגלות כי המחבר, אמיר חרש, שפירסם עד היום שני ספרי מבוגרים, הוא "חוקר ומרצה על פחד וגועל", כפי שנכתב על העטיפה.
