המלצות - דף 25

"האסופה הזאת מעולה, ראשית בגלל בחירת השירים {...} אך עיקר ייחודה של האסופה הזאת הוא בערבובים, במעשה האוצרות של אופק ששילבה יחד שירי מים מתקופות שונות, החל בשנות הארבעים עד היום - וממש כמו מחשבתה של הגיבורה העלומה שלי מהספר האמריקאי, בלי שהדבר יורגש כלל ובלי שנכיר בהם את סימני הזמן."

"כמה מרענן, כמה מקסים ומשיב נפש להיתקל בספר שבא כולו לא מתוך הדרישה לקונספט, אלא מתוך אהבה ומתשוקה לדבר; ספר שנולד מתוך מחויבות אמיתית. ספר כזה הוא ספרו של יעקב שקולניק, "מסע אל 101 עצים מופלאים בישראל". אפילו המבוא הפותח אותו מרמז על סיפור מופלא הרבה יותר מזה שחושף הספר, ממש חומר לסרט דוקומנטרי."

"איגוד השוטרים היידים" הוא בעת ובעונה אחת סיפור מתח בלשי, סאטירה סוריאליסטית, מעשיית שטאעטל יהודית וקומדיית דל-ארטה בניגון חסידי. הדבר המצער הוא שרומן מבריק כזה לא יכול היה להיכתב בישראל, אלא רק על ידי סופר יהודי אמריקאי כמו מייקל שייבון."

"הרומן החדש של רונית מטלון, "קול צעדינו", זוכר משפחה אחת ואת הצריף של "עמידר" שבו היא גרה; הוא אינו מתקן ואינו מאשים, אינו מפייס ואינו גואל את הילדות. הוא פשוט יותר."

"הספר היפה והמרתק הזה, שראה אור לראשונה בעברית בתרגומו של ירוחם לוריא ב-1951 (אז נקרא הספר "עלילות ססגרון"), שייך למקום אחר ולזמן אחר: הודו בעשור הראשון של המאה ה-20, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא עוסק בטבע: בבעלי-חיים ובעיקר בעלי-כנף, בבני אדם ובמרחבים המגוונים שלו"

"אהבת התיאטרון אמנם עומדת במרכז "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" של ירמי פינקוס, אבל הגיבורה האמיתית בספר היא השפה העברית. ענבל מלכה התמוגגה מספר שלא מתנצל על שהוא מבדר."

"קריאה בספרו המדובר של מייקל שייבון "איגוד השוטרים הידיים" היא כמו צניחה ממטוס אל שטח לא ידוע: מבעיתה, טוטלית, חד-פעמית, ולרגע אי-אפשר לדעת איך היא תסתיים. אל תחמיצו."

"תארו לכם שטולסטוי היה נכנס לעולמה של אנה קרנינה והופך למאהב שלה: זה בדיוק מה שקורה ברומן החדש של ג'. מ. קוטזי, "איש איטי", שבו חודרת הסופרת אליזבת קוסטלו, המוכרת מספריו הקודמים, לעולמו של הגיבור שבראה ומנסה לשנות את חייו. שמעון זנדבנק על יצירת מופת חדשה של זוכה פרס נובל."

"הרושם הראשון, אבל גם האחרון, מסיפוריו המופלאים של אנדריי פלטונוב הוא פשוט תדהמה. התדהמה הזו - מזיגה של פתאומיות מוחלטת, תימהון וזעזוע - ממשיכה לשהות בתודעת הקורא זמן רב לאחר סיום הקריאה בקובץ ומעידה על כך שמשהו בעולמם של הסיפורים הללו ובאופן כתיבתם עוד לא סיים להתרחש ולהתהוות, לא מצא עוד את צורתו ומקומו, אם אכן יש לו מקום אחד מובחן הניתן לסימון."

"כמה כבר אפשר לכתוב על לילה אחד של אובדן בתולים? איאן מקיואן כתב את "על חוף צ'זיל", ספר קטן ומצוין שבורא עולם בשעות ספורות"