אהבתו הגדולה של הרמן מיסרט, מורה לשעבר לשפות עתיקות, הוא היופי, אבל הוא עצמו, לרוע מזלו, גבר נמוך ודל תואר, שהמציאות אינה מאירה לו פנים. מאחר שכך, הוא משתקע רובו ככולו ביופי הרוחני, ובייחוד ביופיין של הספרות והמיתולוגיה של יוון ורומא הקדומות. הוא מתרחק מאהבת נשים, שלא רק חזותו העלובה והתרפקותו המיושנת על העת העתיקה, אלא אפילו קוצר הראייה שלו מכשילים אותו אצלן, אבל שלא בטובתו נגזר עליו בכל זאת להיות שחקן מרכזי בדרמה טראגית של אהבה, קנאה ונקמה, המתחוללת לסירוגין בבית ספר תיכון באמסטרדם ובבית מלון וברחובותיה של ליסבון. סיפורו של האיש קצת עצוב וקצת מצחיק, וכך גם הספר עצמו, המוסר אותו מפיו בלשון שנונה, אירונית ומלאה חיים, ועל כן הוא נקרא בהנאה גדולה.
הספר הצנום הזה מפתיע ביכולתו לפרוש בקלילות יריעות רחבות מאוד, לגלות טפח מזו וטפחיים מזו, להטעים את טעמן ולעבור הלאה. אולי אין כאן יומרה לעמקות יתרה, אבל בלי ספק יש כאן אמנות הסיפור במיטבה, אמנות המעט המכיל את המרובה, המגרה את המחשבה ואת הדמיון ואינו כובל אותם בניתוחים פסיכולוגיים וחברתיים. אף שהספר, עם גיבורו הראשי, חוזר שוב ושוב באהבה רבה ובלי לאות אל רוחו ותרבותו של העולם העתיק, הוא נטוע היטב בקרקע המציאות המודרנית, התרבותית ואפילו הפוליטית, ואגב הצצה שהוא מציץ אל התהום הפעורה בין שני העולמות האלה הוא נוגע בכמיהה האנושית, הנצחית כמדומה, להמריא אל מחוזות שמעבר לגבולות הצרים של ענייני היום-יום – אל שמיים גבוהים יותר ואל כוכבים זוהרים יותר, ואולי אף להתגלגל בגלגולים אחרים עם המטמורפוזות של אובידיוס.