״שי תמוז,״ קראה המזכירה הרפואית בתעודת הזהות שלו ולא העיפה בו מבט שני. שמו ופניו לא היו מוכרים לה, לא אמרו לה דבר. ״כשיופיע המספר שלך תיכנס לחדר שלוש,״ היא אמרה, ״רפואה שלמה.״
הוא לא היה חולה, לא שידע לפחות, והברכה שלה הטרידה אותו, כאילו ידעה בשורה רעה שעדיין לא סופרה לו. גם אחר כך, כאשר נכנס מאחורי פרגוד והתפשט ונשאר מכוסה רק בחלוק נייר דק, ובחדר הטיפולים עצמו שבו התכוננו הרופאה ועוזריה, לא עורר תגובה מיוחדת. הוא היה עוד מטופל אלמוני אחד בשרשרת ארוכה של אנשים שעברו את גיל חמישים ונשלחו לבצע את הבדיקה. כאשר שכב על מיטת הטיפולים הזריקו לזרועו חומר מטשטש והחדירו למעיו צינור בדיקה גמיש לבדוק אם נגע בהם הסרטן. הכול עבר בשלום.
כשהתעורר בחדר ההתאוששות אחרי חצי שעה ישבה לידו אלונה, אשתו, ושאלה איך הוא מרגיש. ״נהדר,״ הוא אמר בכנות, ״כאילו מתִּי בשלווה,״ ובליבו חשב שזו דרך נפלאה ללכת והצטער שהתעורר. הרופאה נכנסה וסקרה בפניו את תוצאות הבדיקה שהיו תקינות בסך הכול, למעט פוליפ קטן אחד שהוסר ונשלח לביופסיה, אך היא סיכמה שאין מקום לדאגה, ואמרה שיבוא לבצע את הבדיקה שוב בעוד שבע שנים או אם יופיעו איזה סימנים מדאיגים לפני כן.
כשיצאו משם הציע לאלונה ללכת לשתות קפה, אבל היא מיהרה לעבודה שלה בגלריה ורק ליוותה אותו הביתה וראתה שהוא בסדר ושוכב לנוח.
עומר, הבן שלו, הכין לעצמו חביתה במטבח. השעה כבר הייתה אחרי עשר, ורק עכשיו התעורר ועדיין היה לבוש בבגדים של לילה ומזמן לא התגלח. שי עבד מהבית, וגם עומר נמצא בו כל הזמן. הוא השתחרר מהצבא לפני יותר משנה, וכשנשאל מתי יתחיל ללמוד התחמק והסביר שהיום תואר מאוניברסיטה לא חשוב כמו שהיה פעם. היו לו תוכניות עמומות לאיזה מיזם במחשבים, ובינתיים עבד כמה שעות ביום מחדרו, מאחורי דלת סגורה, בשיווק מוצרים ששי לא ידע מה הם, וגם העדיף לא לבדוק. הוא אפילו לא ידע אם הבן משתכר מזה משהו כי בינתיים כל מחסורו היה עליהם.
״הכול יצא תקין בבדיקה,״ עדכן את הבן, שהקשיב למשהו באוזניות ולא הגיב. ״איפה גוני?״ שאל שי, ופתאום התעצבן. ״אתה יודע איפה היא?״ הרים את הקול ונעמד מול הבן, והוא שלף אוזנייה אחת וענה: ״אני לא יודע, בטח הלכה לבית ספר, למה אתה כועס, רק קמתי.״
שי ניגש לחדר שלה ופתח את הדלת, מעשה אסור בתכלית האיסור, ומהבלגן שהיה שם — חצי ארון שפוך על הרצפה וכוסות קפה לא שטופות ובהן בדלי סיגריות — לא הצליח להבין אם ישנה שם בלילה. הוא התקשר אליה ונענה שהמכשיר לא זמין. הוא התקשר לאלונה, והיא לחשה לו שבדיוק נכנס מישהו לגלריה, והוא התעקש, רק רגע, סליחה על ההפרעה, אולי את יודעת איפה גוני, והיא ענתה שבטח בבית הספר ולמה הוא שואל. ״כי היא לא עונה לי, וכבר לא ראיתי אותה הרבה זמן, היא כמו רוח רפאים,״ אמר, ואלונה אמרה בקוצר רוח שראתה את גוני אמש מחטטת במקרר אחרי שהוא כבר הלך לישון, ושכדאי שיירגע.
לפני המון שנים, כשהיה סטודנט, התחיל שי לעבוד בעיתון כעורך חדשות זוטר. מישהו שהכיר המליץ עליו. אינטרנט עוד לא היה, אולי רק במעבדות של מדענים באמריקה, וטלפון חכם נמצא רק בדמיון של סטיב ג׳ובס. העולם היה אחר, וכל בני האדם קראו עיתונים מודפסים על נייר. הוא רצה לכתוב, וכשנקרתה ההזדמנות התחיל לסקר מופעי מוזיקה. סגנון הכתיבה שלו היה משוחרר וצעיר, ויחד עם זאת היה לו חשוב לספק מידע מועיל לקורא. הוא הושפע מעיתוני מוזיקה מארצות הברית ומאנגליה שהיה קונה משומשים בדיזנגוף סנטר. הכתבות שלו הדהדו באזורים שבהם הסתובב בעיר ואצל האנשים שאיתם נפגש, ושי הרגיש שעוצמה מצטברת אצלו בידיים. הוא נשבע לעצמו שינצל אותה רק לטובה. בעקבות הכתבות הזמינו אותו לטלוויזיה לתוכנית ניסיונית בענייני תרבות להגיש פינה על דברים מעניינים שקורים. למשל על אביב גפן שהופיע במועדון קטן עוד לפני שמישהו הכיר אותו, ועל להקות מהדור הצעיר של הרוק כמו "איפה הילד". זימנו אותו על תקן פנים חדשות שמביאות את קולו של הדור הצעיר וביקשו שילבש חולצה צבעונית. ההופעות שלו היו מהוססות ושפת הגוף מבוהלת. הוא רק רצה לעבור את זה בשלום ושלא יבחינו בכתמי הזיעה שנקוו מרוב מתח בבתי השחי שלו. הוריו וכמה חברים אמרו לו שהיה טוב. אחרי כמה פעמים הורידו מלוח השידורים את כל התוכנית, לא רק את הפינה שלו, ושי שכנע את עצמו שזה היה ניסיון מועיל ולא כישלון. הטורים שלו בעיתון, לעומת זאת, השתכללו והיו מעניינים וצבעוניים, והעורך שלו ביקש ממנו שיכתוב גם על נושאי תרבות נוספים, כמו תיאטרון וספרים, ומכיוון שממילא התעניין בהם הרגיש מספיק נוח כדי להסכים. כשיצא בערבים לעיר התקרבו אליו מוזיקאים צעירים ושחקנים מתחילים ואנשי ספרות וכאלה שקשורים אליהם ושמחו שהוא יושב ביניהם. היו לו פתאום הרבה חברים מעניינים.
שי הכיר את אלונה באחד הלילות האלה, כשישב על מדרכה מחוץ לבר במורד רחוב בלפור, בתוך חבורה מעשנת שלעיתונאים ואמנים צעירים ונספחיהם. זה היה הקיץ של 1995, והעולם נראה להם מזמין ופתוח. הם דיברו על ניק קייב, ושי סיפר דברים שקרא בעיתונים מחו״ל. אלונה באה לשם עם חברה. זה עתה הגיעה העירה להתחיל ללמוד, והסתכלה סביב בסקרנות ללמוד את הסצנה החדשה. העיניים הזוהרות שלה לכדו אותו, והוא השתתק וניסה לשמוע את קולה בזמן שדיברה בשקט עם החברה שלה ושתתה בירה, אבל המוזיקה הייתה חזקה מדי. פתאום כל השיחה והרכילויות והצחוקים מסביב לא עניינו אותו, רק היא.
אחרי חצות ראה אותה ואת החברה שלה קמות ומתרחקות לכיוון האורות העצובים של רחוב אלנבי. קום, אמר לעצמו, לך אחריה, אבל הרגיש כאילו הוא כבול לכיסא על המדרכה המלוכלכת תחת משקולת של טונה. מה שוות כל המילים שלך אם לא העזת להגיד לה שלום, חשב. הוא ישב בין האנשים האחרים ושמע את הדיבורים השתויים שלהם והתכנס בתוך עצמו. הוא קיווה לראות אותה שוב, דיבר ערב־ערב את הדיבורים שלו ושתה ועישן, עד שכעבור כמה שבועות נתקל בה בלילה במקום צפוף אחר עם אותה חברה. היא דיברה וצחקה, והפנים שלה האירו ביופי ובתבונה בין כל הפרצופים המחוקים. אחד מהאנשים שישבו איתו בחבורה ראה שהוא בוהה בה בלי הפסקה ולחש לו: ״גש אליה כבר, אתה מסתכל עליה כמו עגל בתול,״ ושי עבר רוגז ומבויש לפינה אחרת אל אנשים אחרים שגם רצו שיכתוב עליהם בעיתון. הוא ראה אותה קמה ולוקחת את התיק ומפלסת עם החברה דרך ליציאה, וקם בכבדות והרגיש מסורבל ואבוד, ופתאום מצא את עצמו על המדרכה ממש מאחוריהן. החברה הייתה גבוהה מאלונה, וגזרתה עוררה יותר את הדמיון, אבל זה לא עניין את שי, הוא נלכד בעיניים ובמבע.
פתאום שמע מתוך שכרות את עצמו אומר, כמו קול של איש זר: ״סליחה, קוראים לי שי, אולי אפשר לקבל את הטלפון שלך?״ ושתיהן הפנו את ראשיהן אליו והסתובבו, והייתה לרגע מבוכה כי לא היו בטוחות אל מי פנה, עד שזיהו אותו בחשיכה וחייכו זו אל זו, ואלונה אמרה במעשיות: ״אה, זה אתה, יש לך איך לרשום?״ והוא אמר לה: ״לא, אבל אני אזכור.״ לא היה להם אז צורך בטלפונים ניידים, ושתיהן חיפשו בתיקים שלהן ומצאו זו פתק וזו עט, ואלונה כתבה על הפתק את המספר ומעליו את שמה ונתנה לחברתה שתמסור לו. החברה ניגשה אליו עם הפתק, והוא אחז בו בזהירות בקצות אצבעותיו. פעם כשהיה ילד קיבל אביו כרטיסים לכל המשפחה לקונצרט, מקהלה גדולה ניצבה בדירוג על הבמה מעל לתזמורת הפילהרמונית. עכשיו מילאה שירת ההללויה שלה את האוויר הלח של העיר. ״תודה רבה,״ אמר, ״להתראות,״ ושתיהן הצטחקקו והתרחקו ממנו. הוא חצה את הכביש והפתק מונח בכיסו כמו שלל עצום של צייד.
חודשיים אחר כך, במוצאי שבת, נחו אלונה ושי בריח המתוק של המיטה שלה בדירה השכורה. למראית עין הוא היה נינוח, אבל עוד לא התרגל לכך שמצא חן בעיניה. גם לא יתרגל. השותפה נסעה לסוף שבוע אצל הוריה. אלונה שאלה אם הוא רוצה ללכת לעצרת בכיכר, ושי ענה שהוא אמנם תומך בממשלה אבל לא אוהב את הרעיון שהשלטון מארגן הפגנת תמיכה לעצמו, שזה דומה למשטרים קומוניסטיים. הוא למד באוניברסיטה תיאטרון ומדעי המדינה, והיו לו מחשבות כאלה בראש. העורך שלו התקשר אחר כך בזמן שהכינו בנחת פסטה במטבח ושתו יין, ואמר שירו ברבין ושהוא צריך ממנו חמש מאות מילה. אבל אני לא כותב על פוליטיקה, שי מלמל, הידיעה הממה אותו, והעורך אמר שהעיתון יורד לדפוס עוד שלוש שעות, והוא צריך למלא אותו ושלא יבלבל במוח. הטלוויזיה בדירה שלה הייתה מקולקלת, והם ירדו לפיצוצייה למטה וצפו שם בשידור עד שהודיעו שרבין מת.
״אני צריך ללכת למערכת לכתוב,״ אמר לה, והיא בכתה ושאלה בשקט אם אפשר לבוא איתו. הוא לא ידע מה להשיב, הראש שלו כבר היה בטור, למחרת יתפרסמו המון דברים של טובי הכותבים, והוא רצה להתבלט מעל כולם. זה היה עיתוי מוזר להביא לעבודה את אהובת חייו. ״כן,״ אמר, וקיווה שתוותר, אבל היא צעדה לצידו ונאחזה בידו. הרחובות היו אבלים, ומכל הבתים נשמעו טלוויזיות, והוא אמר לה שהארץ כבר לא תהיה אותו דבר. הוא חשב מה חלף במוחו של רבין בשבריר הרגע אחרי שהבין שירו בו ועד שאיבד את ההכרה. עד שהגיעו לעיתון כבר היה הטור כתוב במחשבתו, ורק היה צריך לפרוק אותו למחשב.
למחרת פורסם הטור במסגרת בעמוד הראשון. היה בו משהו מרענן ומקורי שלא חזר על הקלישאות שהעיתונים האחרים פרסמו. הקריאו את הטור במלואו ברדיו בתוכנית בוקר, ועיתונאית ותיקה שמקורבת למשפחת ראש הממשלה המנוח סיפרה לו שנגע לליבם.
כך נכנס שי למגרש של העיתונאים הגדולים והתחיל לכתוב על פוליטיקה. הוא השתדל תמיד למצוא זווית מקורית ומעמיקה, וכך יצר לעצמו ייחוד. אף פעם לא הסתפק בהבעה שטחית של דעה כמו שיכול לעשות כל אדם אחר ברחוב. כוכבו דרך. דיברו על המאמרים שלו. מדי כמה שבועות יצא לשטח לבדוק את
הדופק של העם ולדבר עם אנשים אמיתיים, בכל פעם במקום אחר בארץ, וכתבותיו התפרסמו על פני כמה עמודים במוסף סוף השבוע. באחד הימים נקרא לקומה העליונה אל לשכתו של בעל העיתון, שלא נהג לשוחח עם עיתונאים מהשורה. ״צמחת להיות אחד העיתונאים החשובים שלנו,״ החמיא לו, ״ורציתי להכיר אותך אישית.״ הבעלים ביקש משי שיספר לו על הוריו וילדותו ושירותו הצבאי ולימודיו באוניברסיטה והאזין בסבלנות, ואחר כך דיברו שעה ארוכה על מצבה של המדינה ועל עניינים של השקפת עולם, ושי הבין שהוא מנסה לתהות על קנקנו.
״מניסיוני דרך האמצע היא כמעט תמיד הנכונה,״ אמר המוציא אור, שהיה עשיר מעסקיו האחרים ורכש את העיתון כדי לצבור כוח והשפעה, ״ורק לעיתים נדירות הקיצוניות משתלמת. זה גם מה שחושבים הקוראים שלנו, זה מה שהם אוהבים לקרוא, דברים מאוזנים ופטריוטיים.״
שי לא התרעם ולא התווכח, גם מפאת כבודו של הבעלים ובעיקר מכיוון שהדברים תאמו ממילא את דעותיו ואת המזג שלו, שהיה מתון ונרתע מעימותים. המאמרים שלו הציגו בדרך כלל כמה נקודות ראות, והוא השתדל להבין את דעותיו של הצד האחר, גם אם לא הסכים להן. הייחוד של כתיבתו היה בסגנון הרענן שבו הציג את הדברים, שהיה בה בעת רציני ומלומד. הוא שילב בכתיבתו רעיונות אינטלקטואליים גבוהים שעליהם קרא בספרים, עם דברים שאמרו לו נהגי מוניות ובעל המכולת השכונתית שביטאו סוג של חוכמה עממית. לעיתים קרובות שילב בטורים סיפורים קטנים מחיי היום־יום, שחלקם היו באמת וחלקם המציא. אפשר היה לתייג את עמדותיו כשמאליות מתונות, מבחינת תמיכתו בשלום ובעקרונות כלליים של משפט וצדק, לצד הצורך להיות חזקים ולהגן על עצמנו מפני החורשים רעתנו. גם כשמתח ביקורת משח אותה בקורטוב של דבש והותיר תמיד אפשרות לתיקון. הקוראים, מסתבר, אהבו את זה. על שולחנו של הבעלים היה מונח סקר שהציב את שי בצמרת רשימת הכותבים האהודים בקרב קוראי העיתון. בסיום הפגישה הודיע לשי שיעלה את שכרו ויצרף אותו לפורום המערכת הבכיר שמתכנס מדי שבוע לדון בענייני המדינה ולכוון את קו המערכת. הוא היה החבר הצעיר ביותר שצורף לפורום הזה בשמונים שנות קיומו של העיתון.
שי אהב את הכתיבה ושגשג בה, אבל שאיפתו הגדולה הייתה הטלוויזיה. הוא ידע שכדי להיות באמת מפורסם ומשפיע חייבים להופיע על המסך לעיתים קרובות. אחרי כל המאמרים, הטורים וכתבות השטח המבריקות שכתב, איש לא הכיר אותו ברחוב. כשישב עם חברים בחוץ כיבדו אותו והקשיבו לדבריו, אבל ברגע שהופיעה בסביבה אישיות מהטלוויזיה, אפילו הכתב הזוטר ביותר, היא לכדה מיד את כל תשומת הלב. המסך פיזר על מי שהופיע בו זוהר ואבק כוכבים, ומילים כתובות לא היו יכולות להתחרות בכך. אחרי המתנה מתסכלת התחילו להזמין אותו טיפין־טיפין להופיע באולפנים. הוא למד לקח מהופעות הבוסר שלו כמה שנים לפני כן — הפעם הסתפר לפני השידור והשקיע בלבוש, אלונה עזרה לו בזה. הוא גם הכין מראש משפטי מפתח קליטים וקצרים כדי לא להסתבך בזמן אמת בניסוחים מסורבלים. ההשקעה הוכיחה את עצמה, ועורכי התוכניות הכניסו אותו לרשימות המוזמנים שלהם. הוא לא הגיע למעמד של כוכב, אולי כי היה מנומס מדי ונרתע מעימות, אבל דבריו המאוזנים הוסיפו מכובדות ורצינות לדיון, והם חשבו שיש צופים שמעוניינים בזה, בעיקר במהדורת ליל שבת, שבה הפך להיות אורח של קבע באחד הערוצים המרכזיים והביע את דעותיו בענייני השבוע. בגלל זה נאלצו להתחיל את סעודת השבת אצל הוריו מוקדם; אימא הכינה לו צלחת מיוחדת, והוא עזב מיד לאחר שאכל ממנה, אבל כולם היו גאים בו. בגיל שלושים היה הפרצוף שלו מוכר כמעט בכל בית.
כשהודיעו לו בתחילת האלף על הפסקת ההשתתפות באולפן של ערב שבת, הרגיש שחנקו אותו, שהוא לא יכול לנשום. המשמעות הנוראה של זה הייתה ברורה לו כבר אז. הוא ביקש להיפגש עם מנהל הערוץ כי אמרו לו שהוא בעצמו קיבל את ההחלטה. רצה להבין למה. הוא חיכה מחוץ למשרד שלו יותר מדי זמן, וכשהכניסו אותו לחדר אמר לו המנהל: ״בוא שב, יש לי רק כמה דקות.״ שי גייס את שאריות כבודו העצמי ואמר שכבר שנתיים הוא מופיע בכל ערב שבת, ותמיד העריכו אותו, הקשיבו לו, והתגובות שקיבל מהצופים היו מצוינות. הוא חשב שאפשר עוד לשנות את רוע הגזירה, וקולו רעד מהתרגשות ומעלבון. מנהל הערוץ ביקש שיביאו כוס מים ואמר לשי שכל מה שאמר נכון, שהוא שירת את הערוץ היטב ושהם מודים לו על כך.
״אז מה קרה?״ שאל שי אחרי שהשתררה שתיקה, ומנהל הערוץ שאל אם הוא רוצה לשמוע את התשובה, לא בטוח שתנעם לו.
״ כן, אני רוצה,״ ענה שי וראה גל ענק עומד להתנפץ עליו. ״אתה לא כריזמטי,״ אמר לו המנהל, ״אתה לא משרה תחושה של הזדהות או כעס אצל הצופים. זה לא טוב בשבילנו. אנשים מסתכלים עליך ועוברים לערוץ אחר. אתה ביקשת. מצטער.״ שי הרגיש שאחיזתו נשמטת אבל ניסה עוד פעם אחת, חשב על אלונה, ושאל איך זה שהחזיקו אותו יותר משנתיים.
״ אני באמת לא יודע,״ ענה מנהל הערוץ, ובפניו ניכרה אכזריות. ״אגיד לך את האמת, בדרך כלל אני לא רואה חדשות ביום שישי. אבל הנתונים של התוכנית יורדים כבר כמה חודשים, התחרות יותר קשה, והחלטתי לבדוק את זה בעצמי. ראיתי את התוכנית והבנתי בדיוק מה הבעיה. ליתר ביטחון עשינו גם סקר אצל חמש מאות צופים. אתה לא מעניין אותם. זאת האמת, שי. אתה כותב יפה מאוד ואומר את הדברים הנכונים, אבל בשביל להופיע בטלוויזיה צריך תכונות אחרות שאין לך. מצטער. זהו. מאחל לך בהצלחה.״
שנים רבות חלפו מאז השיחה הזו, והוא התעורר איתה בכל בוקר, הלך איתה לישון ולפעמים גם נזכר בה באמצע היום. אין לך כריזמה, חנק אותו הקול התקיף של מנהל הערוץ בכל פעם מחדש.
תהילת העבר של שי נשכחה, ולטלוויזיה לא הוזמן אף פעם. הטורים שלו עדיין פורסמו בעיתון אבל לא הפכו נושא לשיחה בשום מקום. שכרו קוצץ פעם אחר פעם. מדי פעם שלחו לו את טבלת ההקלקות באתר הדיגיטלי, ושלו גירדו את התחתית. הבעלות בעיתון עברה ידיים כמה פעמים, מספר הקוראים הצטמק, ורק מעטים מהקוראים הוותיקים עוד העריכו את כתיבתו המתונה והמאוזנת. אבל בהנהלה עשו חשבון שיהיה יותר יקר לפטר אותו מלהמשיך להעסיקו במשכורת הזעומה שקיבל. כדי להצדיק את השכר ביקשו ממנו לכסות גם את תחום התיאטרון, במקום עיתונאי צעיר שעקר סופית לברלין. ״כבר כתבתי על תיאטרון,״ אמר שי לעורך הזוטר שהתקשר אליו, ״׳פעם מזמן, כשרק התחלתי, הייתי יותר צעיר ממך,״ והעורך השיב לו בחיוך: ״מצוין, אולי זה יפיח בך רוח נעורים.״ הוא התבייש לספר על כך לאלונה. היא גילתה זאת רק בזמן שהציצה בחטף בעיתון בזמן ששתתה קפה ראשון של בוקר במטבח.
״חזרת לכתוב על תיאטרון?״ שאלה, והוא שמע פליאה ומיאוס בקולה, ״ריאיון עם כוכב עולה של מחזות זמר?״ שי הסביר שזה בנוסף לכתיבה הפוליטית הרגילה ושביקשו ממנו לרענן את המדור.
״מה עם המחזה שלך?״ אלונה שאלה, ושי ענה שנקלע למבוי סתום במערכה השנייה, וברגע שיהיה לו קצת זמן פנוי יחשוב איך להיחלץ ממנו.
״מבוי סתום במערכה השנייה יקבור אותך בשלישית,״ היא צחקה. היא הייתה יפהפייה בעיניו, אפילו יותר משהייתה כשהכירו, והוא רצה בה כל הזמן. אבל כשדיבר אליה עיניה הצטמצמו ופיה התכווץ, והוא הרגיש שהיא נוטרת לו טינה על כישלונותיו. אולי כבר לא אוהבת. פרץ של צרבת עלה בחזהו, והוא מיהר לקחת כדור ממגירת התרופות בחדר האמבטיה.
כמה שנים לפני כן עברה המערכת של העיתון מחוץ לעיר. שי המשיך לנסוע לשם מדי בוקר למרות הפקקים והדלק, כדי שתהיה לו סיבה להתלבש ולצאת מהבית. עד שיום אחד שאל אותו אחד העורכים הצעירים למה בעצם הוא מגיע, כשאפשר לכתוב מהבית ולשלוח במייל, כמו שעושים כל הכתבים האחרים. ״קשה לי לכתוב מהבית,״ אמר שי, ״הילדים, והבלגן, והעוזרת שבאה פעם בשבוע, אני צריך לשנות אווירה כדי להתרכז.״
אבל כשהתחילה המגיפה לא הייתה לשי ברירה. הוא הכשיר לעצמו פינת עבודה בחלל קטן שבין המטבח לסלון, עם שולחן ומחשב וכיסא. כדי שתהיה לו פרטיות בזמן הכתיבה הניח סביבה מחיצה קלה בסגנון יפני. אלונה שנאה את הסידור הזה, והם התפשרו שכאשר יסיים לעבוד יקפל את המחיצה ויניח אותה בצד. אחרי כמה ימים השתקע בפינה הזו כמו בקן חמים. כשהתיישב לכתוב ופתח את המחשב שקע במהירות ברשתות החברתיות ובאתרים של חדשות וחיטט בהם שעות כמו במוגלה. הוא קרא את התגובות לכתבות שלו, שלא היו רבות, בדק כמה בעד וכמה נגד וניסה לשווא לזהות את הכותבים מאחורי השמות הבדויים. אחר כך היה מחפש אזכורים חדשים שלו ברשתות החברתיות, אולי מישהו דיבר עליו, כל כך היה צמא לתשומת לב ולחיבה. כאשר מצא אזכור חדש שלו, דבר די נדיר, התענג עליו גם אם היה שלילי. העיקר שמישהו זוכר. לפעמים נכנס במחשב להקלטות ישנות מתוכניות הטלוויזיה שבהן השתתף, ותמיד הופתע לגלות כמה צעיר היה שם, השיער היה כהה ומלא והפנים חלקות. בסך הכול הייתי די נאה, חשב שי, וישבתי שם שאנן כאילו הובטח לי המקום באולפן לנצח. אבל צליל קולו הצעיר בהקלטות לא מצא חן בעיניו, הוא נשמע גבוה מדי כמו של נער מקהלה, וגם תנועות הידיים המוגזמות והחיוך המאולץ. היום הייתי מופיע בצורה הרבה יותר טבעית ומכובדת, חשב, אם רק היו מזמינים אותי.
כמעט בכל יום היה שי מצייץ משהו, לפעמים פעמיים ביום, ברשת זו או אחרת, משתף תובנות בענייני הארץ והעולם, והשתדל שיהיו עמוקות יותר מהציוצים השטחיים הרגילים של כל היתר. הוא ניסה להכניס בציוצים שלו פיקנטיות וברק שימשכו תשומת לב, משהו רענן, כי ראה עמיתים ותיקים שלו שהציוצים שלהם עוררו חמלה, ופחד להיזרק איתם למגרש הגרוטאות. שי קיווה להחיות את הקריירה שלו דרך הרשת, היו כמה שעשו את זה, אבל לא הצליח לפרוץ וקיבל בדרך כלל רק עשרים או שלושים לייקים מקוראים קשישים. זה השפיל אותו, ומדי פעם היה מחליט להיעלם מהרשת לכמה שבועות, אולי אפילו חודשים, אבל הפיתוי היה חזק מדי וכעבור כמה ימים לא התאפק וצייץ משהו חדש שזכה לתגובה קרה ומועטה. השוטטות האובססיבית באתרים וסביב עצמו התישה אותו, ועד שהגיע לכתוב את הטקסט לעיתון הרגיש מחוסר כוחות ועיניו שרפו. אפילו משה רבנו או ישוע מנצרת היו מקוששים היום בקושי כמה עשרות לייקים, ניסה לנחם את עצמו, דבריהם היו טובעים בים הפטפטת, ואולי לא. היה להם בשפע מה שלך חסר.
כמה שבועות אחרי שעברה לתל אביב מצאה אלונה עבודת סטודנטית בגלריה ברחוב בן יהודה. היא פשוט עברה בין הגלריות והציגה את עצמה ושאלה אם יש להם עבודה בשבילה. בעל הגלריה התרשם ממנה וטיפח אותה והכיר לה את האמנים שאיתם עבד: ותיקים וידועים כמו תומרקין וגרבוז, וחדשים ומבטיחים כמו מרים כבסה ועדי נס. ״זאת אלונה, היא מבאר שבע,״ הציג אותה בפניהם כאילו הוא גוגן והיא יפהפייה אקזוטית מטהיטי.
כמה ימים אחרי שהתחילה לעבוד בגלריה הביאה תיקייה מלאה עבודות שלה, ציורים ותצלומים, וקיוותה שיגלה אותה כאמנית. בעל הגלריה העיף בהן מבט מקצועי ואמר שיש לה טכניקה טובה ולא הוסיף דבר. הוא לימד אותה להתנהל עם לקוחות ואמנים ולתת לזה ערך כלכלי. היא אהבה את העבודה בגלריה והרגישה שמצאה את המקצוע שמתאים לה. הייתה לה תשוקה לאמנות, אבל אחרי שהכירה מקרוב אמנים הבינה שאין לה את היצירתיות הנואשת שיש להם. כאשר סיימה את התואר באוניברסיטה אמר לה בעל הגלריה שישמח אם תישאר לעבוד אצלו, אבל כדי להתקדם במקצוע הזה היא צריכה לראות עולם. באמצעות קשריו הענפים סידר לה בעל הגלריה התמחות במשרדים של בית המכירות כריסטי׳ס בניו יורק. שי התלהב כי גם הוא רצה להימשח בזוהר של אמריקה. לקראת הנסיעה התחתנו, ושי סיכם עם העיתון שיכתוב להם משם.
זה היה סוף האלף. הם גרו בדירה קטנטנה בדרום מנהטן, זה מה שיכלו להרשות לעצמם, אבל הסביבה הייתה מלאה בתי קפה מעודנים וחנויות ספרים קטנות, ומהחלון שלהם נשקפה גינה ירוקה. אלונה השתלמה במחלקת אמנות מודרנית שמכרה עבודות במיליונים, ושי כתב לעיתון על פוליטיקה ותרבות אמריקאית והרגיש חופשי. בסופי השבוע הארוכים הם גילו את העיר וטיילו אל הטבע השופע בחוץ. העולם היה פתוח, והם היו קרובים ומאושרים.
שי התהלך ברחוב לפני הצהריים. זה עתה גמר לכתוב את הטור לעיתון של יום שישי, וזו הייתה שעה של הקלה לפני שיתחילו להעיק עליו מטלות הכתיבה של השבוע הבא. מעבר לרחוב ראה אותה יושבת בגלריה הריקה מאחורי שולחן וליבו נחמץ. הוא חשב לחצות את הכביש ולומר שלום, אבל בפגישות האלה היה תמיד שמץ של הטחת אשמה, והוא ויתר והמשיך ללכת. בערך אחרי שנה באמריקה אלונה הרתה. הם בכלל לא התכוונו לחזור ארצה בגלל זה כי הרגישו שם רק בתחילת הדרך. אלונה לבשה שמלות היריון אופנתיות והם קנו עגלה לקראת הטיולים עם התינוק בסנטרל פארק. עומר נולד בארצות הברית, כדי שתהיה לו אזרחות אמריקאית. הם הביאו אותו לדירה שהייתה קטנה וקרה מכדי לגדל בה תינוק. הם לא התכוננו ללילות שלא מסתיימים שבין בכי לבכי ולעייפות הגדולה שלאחריהם. התינוק לא התאים לתוכניות שלהם, ופתאום נעשתה העיר זרה ועוינת. אלונה חזרה לעבודה כבר אחרי חודש וחצי, כי הבהירו לה שיותר מזה לא יוכלו לחכות, ושי נשאר לטפל בתינוק. שעות העבודה שלה היו ארוכות, ולפעמים גם בערב הייתה צריכה להשתתף במכירות פומביות, ורדיוס החיים שלו הצטמצם סביב הדירה הקטנה. במקום ללכת לאירועים שהיה צריך לסקר ראה אותם בטלוויזיה, והרגיש שהוא עושה את מלאכתו רמייה. המתח ביניהם גדל עד שכעבור כמה חודשים אמרה לו אלונה שחוזרים ארצה, שאי אפשר להמשיך ככה, שהם צריכים את העזרה של המשפחה ואת תחושת הבית, ולכאן אולי יחזרו יום אחד בחיים אחרים. הוא הסכים מיד.
כשחזרו ארצה התחילו השנים הטובות שלו, כשהתפרסם והופיע בטלוויזיה והוזמן לתת הרצאות ופרנס אותם היטב. אלונה מצאה עבודה כעוזרת לאוצרת הראשית במוזאון תל אביב. ארבע וחצי שנים אחרי עומר, נולדה גוני. פריצת הדרך של אלונה הייתה כשעומר כבר התחיל ללמוד בבית ספר, והיא זכתה במכרז והתמנתה לאוצרת הראשית של המוזאון העירוני בבת ים. היא הסתערה על התפקיד מתוך תחושת שליחות, והעלתה במוזאון המנומנם תערוכות מרתקות של אמנים פורצי דרך, והן זכו לפרסום יפה במדורי האמנות והצליחו למשוך אליהן חובבי אמנות מחוץ לגבולותיה של בת ים. תחת ידיה הפך המוזאון למוסד תרבותי חשוב, והיא ראתה בו את מפעל חייה. אבל כעבור יותר מעשר שנים נבחר ראש עירייה חדש שלא היה חובב אמנות ולא הכיר אותה. הוא זימן אותה לשיחה והציג בפניה את הנתונים הכספיים הגירעוניים של המוזאון, ואמר שהוא מעדיף לקנות אוכל למשפחות במצוקה מאשר לבזבז אותו על תערוכות שנועדות לקהל מתל אביב ולא מעניינות אף אחד בעיר. הוא שאל את אלונה למה אינה מציגה אמנים מקומיים, שבאים מתוך הקהילה ומבטאים את ההווי שלה, ובמקום זה מציגה אמנים מבחוץ שאף אחד לא מבין מה הם רוצים. כשסיים לשטוח את משנתו ואפשר לה להגיב הסבירה לו אלונה נסערת שמוזאונים לא מרוויחים בשום מקום בעולם, סיפרה לו על פעילויות החינוך הרבות שיזמה במוזאון עבור ילדי העיר, ואמרה שתשמח להציג אמנים מקומיים אם יעמדו בסטנדרטים אמנותיים, ובשום פנים ואופן לא תהפוך את המוזאון לגלריה של חובבים. כמה ימים אחר כך קיבלה הודעת פיטורים. המהלומה שקיבלה הממה אותה.
כדי להתאושש חזרה לצלם, והציגה באיזו גלריה תערוכה קטנה של עבודות שלה שלא קיבלה תהודה מיוחדת. היא הייתה חייבת למצוא עבודה כי השכר המקוצץ של שי לא הספיק להם. אחרי כמה חודשים שבהם נתקלה שוב ושוב בסירובים, שנומקו בכך שיש לה כישורי יתר, באה אל בעל הגלריה שאצלו למדה את המקצוע, ובינתיים הזדקן מאוד, ושאלה אם יש לו עבודה בשבילה. הגלריה שלו איבדה כבר מזמן את מעמדה, והאמנים החשובים שלו מתו, ובכל זאת עדיין היו לו כמה לקוחות מבוגרים ואמידים שקנו אמנות. ״בטח,״ הוא אמר, ״עד שתמצאי משהו יותר טוב, אבל אני לא יכול לשלם הרבה.״ לא הייתה לה ברירה אלא לקבל את ההצעה. ימים שלמים ישבה מאחורי השולחן בירכתיים וחיכתה למישהו שייכנס. היא ראתה את שי עומד ומביט בה מעבר לרחוב ועשתה עצמה שלא הבחינה. כל אחד מהם לחוד נשא את עצמו בקושי, וכשהיו יחד תחושת הכישלון הייתה כבדה מנשוא.