בין אוקטובר 1953 לאוגוסט 1954, בימיה החשוכים של הדיקטטורה הסטליניסטית, חמש ילדות בנות אחת עשרה עד שלוש עשרה נעלמות בעיירת השדה טְרְק־סֵנטמיקלוֹשׁ, הנמצאת כמאה קילומטרים מבודפשט. התושבים מבוהלים, ושמועות סותרות נפוצות: הילדות נחטפו בידי חיילים רוסים (אולי אפילו לניסויים בתוכנית החלל הסובייטית); הן הוברחו אל מחוץ למסך הברזל; מעט היהודים ששרדו את הנאצים שפכו את דמן כדי לבנות מחדש את בית הכנסת של העיירה. המשטרה מגיבה בעצלתיים, בחוסר חשק מופגן, אבל בספטמבר 1954, בעקבות תלונה של אישה שטוענת כי חברתה ניסתה לחנוק אותה, היא פושטת על בית ומוצאת לתדהמתה את בגדי הקורבנות ואת הגופות של הנערות, שהושלכו ערומות לבאר.
הפרשה הזאת, מהאכזריות בתולדות הונגריה, הסעירה את הסופר סילארד רוּבִין, והוא עסק בה יותר משלושה עשורים מחייו. הוא מגולל בפנינו את האירועים מנקודת מבט כפולה: זו של העיתונאי החוקר, המבקש לקלף את האמת מתוך השקרים, הטיוח והשתיקה; וזו של איש הרוח, האינטלקטואל המגיע מהבירה אל האזור הכפרי המוזנח, איש עדין, קשוב, מסוגנן, שלמרות רתיעתו מהדלות הבלתי נתפסת באזור הנידח, מסוגל להקשיב לזולת בלי דעות קדומות וגם להתאהב בחשודה המרכזית.
התוצאה היא דוקו־פשע פואטי, יצירה ספרותית שנקראת בנשימה עצורה והושוותה בין השאר לבדם קר מאת טרומן קפוטה.