התפסן בשדה השיפון | ג'יי־די סלינג'ר | פרק ראשון

פרק 1

אם אתם ממש רוצים לשמוע על זה, דבר ראשון בטח תרצו לדעת ּ איפה נולדתי, איך הייתה הילדות הדפוקה שלי, בְּמָה עסקו ההורים שלי לפני שנולדתי, וכל הבולשיט הזה בסגנון דייוויד קופרפילד — אבל לא בא לי להיכנס לזה. קודם כול, דברים כאלה מייגעים אותי, ושנית, ההורים שלי יחטפו איזה שני שבצים כל אחד אם אחשוף עליהם פרטים כאלה אישיים. הם די רגישים בעניינים כאלה, במיוחד אבא שלי. הם נחמדים וכל זה — שלא תבינו לא נכון — אבל הם גם רגישים משהו פחד. חוץ מזה אני לא הולך לספר לכם את כל האוטוביוגרפיה הדפוקה שלי או שום דבר כזה. אני רק אספר על הדברים הפסיכיים שקרו לי לקראת חג המולד האחרון לפני שדי התפרקתי ונאלצתי להגיע לכאן להירגע קצת. כאילו, זה כל מה ִ שסיפרתי לדִי־בִּי, והוא אח שלי והכול. הוא בהוליווד. זה לא כזה רחוק מהמקום הדפוק הזה, והוא בא לבקר אותי כמעט כל סוף שבוע. הוא גם יסיע אותי הביתה כשישחררו אותי מפה בחודש הבא אולי. בדיוק הוא קנה יגואר. מהאנגליות הקטנות שמסוגלות להגיע לאיזה שלוש מאות קמ״ש. זה עלה לו קרוב לארבעת אלפים דולר. הוא מפוצץ בכסף עכשיו. פעם הוא לא היה ככה. פעם הוא היה סתם סוֹפר רגיל, כשעוד גר בבית. אם במקרה לא שמעתם עליו, אז הוא כתב ספר אדיר של סיפורים קצרים, ״דג הזהב הסודי״ קוראים לו. הסיפור הכי טוב שם היה ״דג הזהב הסודי״. זה על ילד קטן  אחד שלא מרשה לאף אחד להסתכל על הדג זהב שלו כי הוא קנה ִ אותו מהכסף שלו. זה הרס אותי. ועכשיו הוא גר בהוליווד, דִי־בִּי, מוכר את עצמו כמו זונה. אם יש דבר אחד שאני שונא, זה קולנוע. אל תדברו איתי בכלל על קולנוע.
    אני רוצה להתחיל את הסיפור מהיום שעזבתי את פֶּנסִי. פֶּנסי זאת פנימיית בנים יוקרתית כזאת באָגֶרְסְטָאוּן, פנסילבניה. בטח שמעתם עליה. או לפחות ראיתם את המודעות. הם מפרסמים באיזה אלף מגזינים, תמיד עם תמונה של איזה חתיך על סוס שקופץ מעל גדר. כאילו כל מה שעושים בפֶּנסי זה לשחק פּוֹלוֹ כל היום. אפילו באזור של בית הספר בחיים לא ראיתי שום סוס. ומתחת לחתיך על הסוס תמיד כתוב: ״לוקחים נערים ומעצבים מהם גברים מרשימים וצלולי מחשבה, משנת 1888.״ ספרו לסבתא. הם לא מעצבים אף אחד בפֶנסי, לא יותר מבכל בית ספר אחר. ולא הכרתי שם אף אחד שהיה מרשים וצלוּל מחשבה וכל זה. אולי שניים. אם בכלל. והם בטח הגיעו כאלה מהבית.
    בכל אופן, זאת הייתה השבת של משחק הפוטבול נגד פנימיית סַקְסוֹן הוֹל. המשחק הזה נגד סקסון הול היה אמור להיות ממש ביג דיל בפֶּנסי. זה היה המשחק המסכם של העונה, והיינו אמורים להתאבד או משהו אם פֶּנסי שלנו לא תזכה. אני זוכר שבסביבות שלוש אחר הצהריים עמדתי הכי גבוה שאפשר על ראש גבעת תוֹמְסֶן, ממש ליד התותח הפסיכי שיש שם ממלחמת העצמאות האמריקאית וזה. משם אפשר לראות את כל המגרש, ואפשר היה לראות איך שתי הקבוצות מכסחות אחת לשנייה את הצורה. אי אפשר לראות משם כל כך את הטריבונות, אבל יכולתי לשמוע את כולם צועקים, בקול עמוק ואדיר בצד של פֶּנסי, כי פחות או יותר כל הבית ספר חוץ ממני היה שם, ובקול דקיק כזה של הומואים בצד של סקסון הול, כי הקבוצה האורחת כמעט אף פעם לא מביאה איתה הרבה קהל.
    אף פעם אין הרבה בנות במשחקי הפוטבול. רק לשמיניסטים מותר להזמין בנות. זה בית ספר מזעזע, איך שלא תסתכלו על זה. אני אוהב להיות במקום שבו לפחות מדי פעם אפשר לראות כמה בנות, אפילו אם כל מה שהן עושות זה לגרד במרפק או לקנח את האף או אפילו סתם לצחקק או משהו. סֶלְמָה תַ׳רמֶר כן הייתה מגיעה לרוב המשחקים — היא הייתה הבת של המנהל — אבל היא לא בדיוק מהבחורות שיטריפו אותך מרוב תשוקה. אפילו שהיא הייתה די נחמדה בסך הכול. ישבתי לידה פעם באוטובוס מאגרסטאון וסוג של התחלנו שיחה. היא מצאה חן בעיניי. היה לה אף גדול, והציפורניים שלה היו לעוסות עד הבשר ודיממו כזה, והייתה לה חזייה מהמטומטמות עם הציצים המזויפים השפיציים, אבל היא הייתה די מעוררת רחמים בסך הכול. מה שאהבתי בה, היא לא זיבלה את המוח כל הזמן על איזה אדם נפלא אבא שלה. היא בטח ידעה שהוא סתם אפס מזויף.
    הסיבה שעמדתי על ראש גבעת תומסן במקום למטה בטריבונות היא שבדיוק חזרתי מניו יורק עם נבחרת הסיף. לא תאמינו, הייתי המנהל של נבחרת הסיף. תפקיד מפתח. נסענו בבוקר לניו יורק ֶ בשביל איזו תחרות סיף עם פנימיית מֶקְבֶּרְִנִי. רק שהתחרות לא התקיימה בסוף. השארתי את חרבות הסיף והציוד וכל זה ברכבת התחתית הדפוקה. זה לא היה לגמרי אשמתי. כל הזמן נאלצתי לקום כדי לבדוק במפה איפה לרדת. אז יצא שחזרנו לפֶּנסי בסביבות שתיים וחצי במקום בזמן לארוחת הערב. כל הדרך הביתה ברכבת שאר שחקני הקבוצה עשו עליי חרם. זה היה די מצחיק בעצם.
    עוד סיבה שלא הייתי למטה בטריבונות היא שהייתי בדרך להיפרד מסְפֶּנְסֶר הזקן, המורה שלי להיסטוריה. הייתה לו גריפָּה וזה, ושיערתי שבטח לא אראה אותו שוב לפני חופשת חג המולד. הוא כתב לי פתק שהוא רוצה לראות אותי לפני שאצא הביתה. הוא ּ ידע שאחר כך כבר לא אחזור לפֶּנסי.
    את זה שכחתי לספר לכם. העיפו אותי. לא הייתי אמור לחזור אחרי חופשת חג המולד כי היה לי נכשל בארבעה מקצועות ולא השקעתי וכל זה. נתנו לי התראות חוזרות שאתחיל להשקיע יותר — במיוחד לקראת מבחני המחצית כשההורים שלי באו לפגוש את ת׳רמר — אבל לא השקעתי. אז העיפו אותי. מעיפים די הרבה ּ תלמידים מפֶּנסי. זה בית ספר עם דירוג אקדמי מאוד גבוה. אני רציני.
    בכל אופן, היה דצמבר וזה, והיה קר כמו עטין של מכשפה, בייחוד על ראש הגבעה המטופשת ההיא. הייתי רק עם הז׳קט הדו־צדדי שלי בלי כפפות וזה. שבוע לפני זה מישהו גנב לי את המעיל צמר גמלים ישר מהחדר שלי, כולל הכפפות פרווה שהיו בכיס והכול. היו מלא גנבים בפֶּנסי. רוב הבנים שם באו ממשפחות מאוד אמידות, ובכל זאת היו שם מלא גנבים. ככל שפנימייה יקרה יותר, ככה יש בה יותר גנבים — אני לא צוחק. בכל אופן, המשכתי לעמוד שם ליד התותח הפסיכי ולהשקיף על המשחק בזמן שקפא לי התחת. רק שלא ממש עקבתי אחרי המשחק. מה שבעצם עשיתי שם, חיפשתי איזו דרך להיפרד. כאילו, כבר יצא לי לעזוב בתי ספר ומקומות בלי שאפילו ידעתי שאני עוזב. אני שונא את זה. לא אכפת לי אם זאת פרֵדה עצובה או פרדה עלובה, אבל כשאני עוזב מקום אני לפחות רוצה לדעת שאני עוזב אותו. כי אם לא יודעים, מרגישים עוד יותר גרוע.
    היה לי מזל. פתאום הצלחתי לחשוב על משהו שעזר לי לקלוט שאני באמת עף משם. נזכרתי בפעם ההיא, בסביבות אוקטובר, שאני ורוברט טִיכְנֶר ופוֹל קֶמְפְּבֶּל סתם התמסרנו לנו בפוטבול, מול אגף הלימודים. הם היו אחלה בני אדם, במיוחד טיכנר. השעה הייתה קצת לפני ארוחת ערב, וכבר התחיל להחשיך בחוץ, אבל בכל זאת המשכנו להתמסר בכדור. כל הזמן רק החשיך והחשיך, וכבר בקושי ראינו את הכדור, אבל לא התחשק לנו להפסיק. בסוף לא הייתה ברירה. מורה אחד שלימד ביולוגיה, מר זַמְבֵּסִי, הוציא את הראש שלו מאחד החלונות של אגף הלימודים ואמר לנו לחזור למעונות ולהתכונן לארוחת ערב. אם יוצא לי להיזכר בדברים כאלה, אני מסוגל, לפחות בדרך כלל, להרגיש את הפרֵדה שאני צריך. ברגע שזה נקלט אצלי, הסתובבתי והתחלתי לרוץ במורד הגבעה לכיוון הבית ֵ של ספנסר הזקן. הוא לא גר בקמפוס. הוא גר בשדרות אנתוני וֵיין.
    רצתי כל הדרך לשער הראשי ואז עצרתי שם להסדיר את הנשימה שלי. בנשימות אין לי כושר בשיט, למען האמת. דבר ראשון אני מעשן די כבד — כאילו, פעם הייתי מעשן. הכריחו אותי להפסיק. ועוד דבר, גבהתי בשנה האחרונה בשישה עשר סנטימטר. לכן גם כמעט חליתי בשחפת ובאתי לכאן שיעשו לי בדיקות רפואיות וכל זה. אבל בסך הכול אני די בריא.
     בכל אופן, ברגע שהסדרתי את הנשימה שלי רצתי וחציתי את כביש 204 .הכול היה מלא קרח וכמעט נפלתי. אפילו לא ברור לי למה רצתי — כנראה פשוט התחשק לי לרוץ. אחרי שחציתי את הכביש, הייתה לי הרגשה כאילו אני הולך ונעלם. זה פשוט היה יום כזה פסיכי, קר בטירוף, ולא הייתה שמש או שום דבר, ובכל פעם שחצית כביש הרגשת שאתה הולך ונעלם.
    שיואו, איך שהגעתי לבית של ספנסר באיזה ספיד צלצלתי שם בפעמון! הייתי ממש קפוא. כאבו לי האוזניים, ובקושי הצלחתי להזיז את האצבעות. ״נו! נו!״ אמרתי די בקול רם, ״שמישהו יפתח כבר את הדלת.״ בסוף פתחה לי גברת ספנסר הזקנה. לא הייתה להם משרתת או שום דבר כזה, הם תמיד פתחו את הדלת בעצמם. לא היה להם הרבה כסף.
    ״הוֹלְדֶן!״ אמרה גברת ספנסר. ״כמה טוב לראות אותך! בוא, היכנס, חמוד. קפאת למוות?״ אני חושב שהיא שמחה לראות אותי. היא חיבבה אותי. לפחות ככה נדמה לי.
    שיואו, באיזה ספיד נכנסתי שם לבית! ״מה נשמע, גברת ספנסר?״ אמרתי. ״מה שלום מר ספנסר?״
    ״תן לי לקחת ממך את המעיל, חמוד,״ היא אמרה. היא לא שמעה ששאלתי אותה מה שלום מר ספנסר. היא הייתה קצת חירשת.
    היא תלתה את המעיל שלי בארון בכניסה, ואני כזה החלקתי את השיער שלי לאחור עם היד. בדרך כלל אני מסופר קצוץ, ואין לי הרבה מה לסרק. ״מה שלומך, גברת ספנסר?״ אמרתי שוב, רק חזק יותר הפעם, כדי שתשמע.
    ״אני בסדר גמור, הולדן.״ היא סגרה את דלת הארון. ״ומה שלומך אתה?״ מהקול שלה הבנתי מיד שספנסר הזקן סיפר לה שהעיפו אותי.
    ״בסדר,״ אמרתי. ״מה שלום מר ספנסר? כבר החלים מהגריפּה שלו?״
    ״החלים! הולדן, הוא מתנהג כמו איזה — אני לא יודעת מה... הוא בחדר שלו, חמוד. גש ישר אליו.״

פרק 2

היו להם חדרים נפרדים והכול. שניהם היו בני איזה שבעים, אפילו יותר. אבל הם ידעו להתלהב מדברים — בחצי־כוח כזה, כמובן. אני יודע שזה נשמע נבזי כשאני אומר את זה ככה, אבל לא התכוונתי בצורה נבזית. התכוונתי רק שחשבתי די הרבה על ספנסר הזקן, ואם חושבים עליו יותר מדי, אז מתחילים לתהות בשביל מה נשאר לו לחיות בכלל. כאילו, הוא כולו מכופף והיציבה שלו פשוט מזעזעת, ובשיעורים, בכל פעם שנפל לו נגיד איזה גיר ליד הלוח, מישהו מהשורה הראשונה היה צריך לקום ולהרים אותו בשבילו ולתת לו אותו. בעיניי זה נורא. אבל אם חשבתי עליו בדיוק במידה הנכונה ולא יותר מדי, אז ראיתי שבסך הכול לא רע לו. לדוגמה, סופשבוע אחד, כשאני ועוד כמה מהכיתה הוזמנו אליו לשוקו חם, הוא הראה לנו איזו שמיכת נָוָאחוֹ מתפוררת שהוא וגברת ספנסר קנו מאיזה אינדיאני בפארק יֵלוֹסְטוֹן. ראו על ספנסר הזקן שהוא מתלהב מהקנייה הזאת. לזה התכוונתי. כשהבנאדם זקן פחד, כמו ספנסר הזקן, הוא מסוגל להתלהב ככה מקנייה של שמיכה.
    הדלת שלו הייתה פתוחה, אבל סוג של דפקתי עליה בכל זאת, רק בשביל הנימוס. אפילו ראיתי אותו יושב בפנים. הוא ישב על כורסת עור גדולה, כולו עטוף בשמיכה שבדיוק סיפרתי עליה. הוא סובב אליי מבט כשדפקתי. ״מי שם?״ הוא צעק. ״קוֹלְפִילְד? בוא, היכנס, נערי.״ הוא תמיד היה צועק כשלא היה בשיעור. לפעמים זה עלה על העצבים.    
    ברגע שנכנסתי, קצת הצטערתי שבאתי. הוא קרא במגזין ״אטלנטיק מַנְתְ׳לי״, והיו כדורים ותרופות בכל מקום, והכול הסריח מטיפות אף וִיקְס. די מדכא. גם ככה אני לא משתגע על אנשים חולים. מה שהיה אפילו יותר מדכא זה שספנסר הזקן לבש מין חלוק ישן מסמורטט ועלוב, שהוא בטח נולד איתו או משהו. גם ככה אני לא אוהב במיוחד לראות זקנים לבושים בפיג׳מות ובחלוקים. תמיד רואים להם את החזה הזקן והגבשושי, ואת הרגליים. רגליים של זקנים, בחוף הים ומקומות כאלה, תמיד נראות כל כך לבנות וקירחות. ״שלום, המורה,״ אמרתי. ״קיבלתי את המכתב שלך. תודה רבה.״ הוא כתב לי איזה פתק וביקש שאעבור אצלו להיפרד ממנו לפני שאצא לחופשה, כי לא הייתי אמור לחזור הרי. ״לא היית חייב לכתוב לי. בכל מקרה הייתי עובר פה להיפרד ממך.״
    ״תפוס לך מקום ושב, נערי,״ אמר ספנסר הזקן. הוא התכוון על המיטה.
    התיישבתי עליה. ״איך הגריפּה שלך, המורה?״
    ״נערי, אילו המרגש שלי היה משתפר, הייתי מזמין רופא,״ אמר ספנסר הזקן. זה קרע אותו. הוא התחיל לצחקק כמו מטורף. אבל בסוף הוא הזדקף ואמר: ״למה אתה לא במשחק עם כולם? חשבתי שהיום זה היום של המשחק הגדול.״
    ״כן, זה היום. זה היה היום. אבל אני רק עכשיו חזרתי מניו יורק עם נבחרת הסיף,״ אמרתי. שיואו, המיטה שלו הייתה קשה כמו אבן. הוא התחיל להרצין משהו פחד. ידעתי שזה יגיע. ״ובכן, אתה עוזב אותנו, הה?״
    ״כן, המורה. ככה עושה רושם.״
    הוא התחיל להיכנס לקטע הזה של הנהונים שהיה לו. בחיים לא ראיתם מישהו מהנהן כל כך הרבה כמו ספנסר הזקן. אף פעם לא [15] הצלחתי להגיע למסקנה אם הוא מהנהן ככה כי הוא שקוע במחשבות וכאלה או כי הוא סתם זקן חביב שלא יודע מהחיים שלו.
    ״ובכן מה אמר לך דוקטור ת׳רמר, נערי? אני מבין שהייתה לכם חתיכת שיחה.״
    ״כן, הייתה. ועוד איך הייתה. הייתי אצלו במשרד כמעט שעתיים, נראה לי.״
    ״ומה הוא אמר לך?״
    ״אה... טוב, משהו על זה שהחיים הם משחק וכזה. ושצריך לשחק בו לפי הכללים. הוא עשה את זה די נחמד סך הכול. כלומר לא קפץ לו פיוז או שום דבר כזה. הוא רק המשיך לדבר על זה שהחיים הם משחק וכזה. אתה יודע.״
    ״החיים הם אכן משחק, נערי. החיים הם אכן משחק שצריך לשחק בו לפי הכללים.״
    ״כן, המורה. אני יודע, המורה. אני יודע.״
    משחק בתחת שלי. גם כן משחק. אם יוצא לך להיות בצד של כל הכוכבים, אז זה משחק, אין ספק — אני מודה. אבל אם אתה נופל בצד השני, שאין בו כוכבים, אז מה במצב הזה מזכיר משחק? כלום. אין משחק.
    ״דוקטור ת׳רמר כבר עדכן את ההורים שלך?״ שאל אותי ספנסר הזקן.
    ״הוא אמר שהוא יכתוב להם ביום שני.״
    ״ואתה עצמך, שוחחת איתם?״
    ״לא, אדוני. לא שוחחתי איתם כי אני בטח אראה אותם ברביעי בערב כשאגיע הביתה.״
    ״ואיך לדעתך הם יגיבו לחדשות?״
    ״טוב... הם די יתרגזו,״ אמרתי. ״ממש. זאת בערך הפעם הרביעית שאני עובר בית ספר.״ הנדתי בראשי. אני עושה את זה די הרבה. ״שיואו!״ אמרתי. אני גם אומר ״שיואו!״ די הרבה. קצת זה כי יש [16] לי אוצר מילים פח וקצת זה כי אני מתנהג די צעיר לגילי לפעמים. הייתי בן שש עשרה אז, ועכשיו אני בן שבע עשרה, ולפעמים אני מתנהג כאילו אני רק בן שלוש עשרה. זה ממש אירוני כי אני מטר תשעים, ויש לי שיער אפור. רציני. צד אחד של הראש שלי — הימני — מלא מיליארד שערות אפורות. הן היו לי מאז שאני קטן. ובכל זאת לפעמים אני עדיין מתנהג כאילו אני בקושי בן שתים עשרה. כולם אומרים את זה, בייחוד אבא שלי. זה גם נכון, חלקית, אבל לא לגמרי. אנשים תמיד חושבים שמה שנכון נכון לגמרי. זה לא מזיז לי במיוחד, חוץ מזה שנמאס לי לפעמים כשאומרים לי להתנהג בהתאם לגילי. לפעמים אני מתנהג הרבה מעבר לגילי — באמת — אבל אנשים אף פעם לא שמים לב. אנשים אף פעם לא שמים לב לכלום.
    ספנסר הזקן התחיל שוב להנהן. הוא גם התחיל לחטט באף. הוא עשה כאילו הוא סתם צובט אותו, אבל בעצם האגודל נדחף שם עמוק בפנים. אולי הוא חשב שזה בסדר כי רק אני הייתי איתו שם בחדר. לא שזה אכפת לי, חוץ מזה שדי מגעיל להסתכל על מישהו כשהוא מחטט באף.
    ואז הוא אמר: ״היה לי העונג לפגוש את אימך ואת אביך כשהם באו לשיחה קצרה עם דוקטור ת׳רמר לפני שבועות אחדים. אנשים משכמם ומעלה.״
    ״כן, נכון. הם מאוד נחמדים.״
    משכמם ומעלה. ביטוי שאני מתעב. כזה מזויף. בא לי להקיא ממנו.
    ואז פתאום ספנסר הזקן הסתכל עליי כאילו יש לו משהו ממש חכם להגיד לי, משהו חד כתער. הוא הזדקף עוד קצת בכיסא שלו וכזה התנועע. אבל זאת הייתה סתם אזעקת שווא. כל מה שהוא עשה זה לקחת את המגזין מהברכיים שלו ולנסות לזרוק אותו אל המיטה, לידי. הוא פספס. כולה מרחק של איזה חמישה סנטימטר, [17] אבל הוא בכל זאת פספס. קמתי והרמתי את המגזין והנחתי אותו על המיטה. ופתאום בבת אחת מתתי לעוף מהחדר הזה. הייתה לי תחושה שמתבשלת פה הטפת מוסר רצינית. ולא שאכפת לי כל כך, אבל לא התחשק לי גם לחטוף הטפת מוסר וגם להריח טיפות אף של ויקס בזמן שאני מסתכל על ספנסר הזקן בפיג׳מה ובחלוק שלו, הכול ביחד. ממש לא התאים לי.
    וזה התחיל, כמו שידעתי שיהיה. ״מה הבעיה שלך, ילד?״ אמר ספנסר הזקן. הוא גם אמר את זה די קשוח, יחסית אליו. ״כמה מקצועות למדת בסמסטר הזה?״
    ״חמישה, המורה.״
    ״חמישה. ובכמה אתה עומד להיכשל?״
    ״ארבעה.״ הזזתי קצת את התחת שלי על המיטה שלו. זאת המיטה הכי קשה שישבתי עליה בחיים. ״בספרות עברתי בלי בעיות,״ ְ אמרתי, ״כי כבר לימדו אותי את ביאוולף ואת הבלדה על לוֹרְד רֶנְדֶל וכל זה בפנימיית ווּטוֹן. כלומר לא היה לי כמעט מה לעשות בספרות השנה, חוץ מלכתוב חיבורים פה ושם.״
    הוא אפילו לא הקשיב. הוא כמעט אף פעם לא מקשיב כשמדברים אליו.
    ״הכשלתי אותך בהיסטוריה פשוט כי הידע שלך שאף לאפס.״
    ״אני יודע, המורה. בחיי שאני יודע. לא הייתה לך ברירה.״
    ״שאף לאפס,״ הוא אמר שוב. הנה דבר שמטריף אותי. כשאנשים חוזרים על משהו פעמיים ככה, אחרי שהודיתי בפעם הראשונה. ואז הוא אמר את זה פעם שלישית. ״אבל לאפס מוחלט. ספק בליבי אם פתחת את ספר הלימוד אפילו פעם אחת בכל הסמסטר. פתחת אותו? תגיד את האמת, ילד.״
    ״טוב, כזה עלעלתי בו כמה פעמים,״ אמרתי לו. לא רציתי להעליב אותו. הוא היה משוגע על היסטוריה.
    ״עלעלת בו, הה?״ הוא אמר — כולו עוקצנות. ״ובכן, הדבר הזה... טופס המבחן ֵ שלך, מונח שם על ראש השידה שלי. בראש הערֵמה. הבא אותו לכאן בבקשה.״
    זה היה תרגיל מלוכלך, אבל ניגשתי והבאתי לו את המבחן — לא שהייתה לי ברירה ממש. ואז התיישבתי שוב על מיטת הבטון שלו. שיואו, לא תאמינו כמה הצטערתי שבאתי להיפרד ממנו.
    הוא החזיק בטופס המבחן שלי כאילו הוא מרוח בחרא או משהו כזה. ״מארבעה בנובמבר ועד שניים בדצמבר למדנו על מצרַים העתיקה,״ הוא אמר. ״ואתה בחרת לכתוב על המצרִים בשאלה הפתוחה שלך. האם תרצה לשמוע מה כתבת עליהם?״
    ״לא, המורה, לא במיוחד,״ אמרתי.
    הוא הקריא בכל זאת. אי אפשר לעצור מורים כשהם רוצים לעשות משהו. הם פשוט עושים את זה.
    ״׳המצרים היו גזע לבן קדום שהתגורר באחד האזורים הצפוניים באפריקה. זו, כידוע לנו, היבשת הגדולה ביותר בחצי הכדור המזרחי.׳״
    נאלצתי לשבת שם ולהקשיב לחרטוט הזה. בהחלט תרגיל מלוכלך.

הוא הפסיק לקרוא והניח את הטופס שלי. התחלתי די לשנוא אותו בשלב הזה. ״כאן מסתיים החיבור שלך, אם אפשר לכנות אותו כך,״ ּ הוא אמר באותו קול סוּפּר עוקצני. לא הייתם חושבים שאיש כזה זקן מסוגל לרמה כזאת של עוקצנות. ״ואולם בתחתית העמוד הוספת הערה קטנה עבורי,״ הוא אמר.
    ״אני יודע,״ אמרתי. אמרתי את זה ממש מהר כי רציתי לעצור אותו לפני שיקרא גם את זה בקול רם. אבל אי אפשר היה לעצור אותו. הוא בער כמו זיקוק.

ואז הוא הניח את המבחן המזדיין שלי והסתכל עליי כאילו הוא בדיוק הביס אותי באיזה משחק פינג פונג או משהו. אני לא חושב שאי־פעם אוכל לסלוח לו על זה שהוא הקריא לי את החרטוט הזה בקול רם. אני לא הייתי מקריא לו את זה בקול רם אם הוא היה כותב את זה — בחיי שלא. מראש רק הוספתי את ההערה המפגרת הזאת בסוף המבחן כדי שהוא לא ירגיש רע כשהוא מכשיל אותי.
    ״אתה מאשים אותי שהכשלתי אותך, ילד?״ הוא אמר.
    ״לא, המורה! ממש לא מאשים אותך,״ אמרתי. רציתי שהוא יפסיק כבר לקרוא לי ״ילד״ כל הזמן.
    הוא ניסה לזרוק את טופס המבחן שלי על המיטה כשסיים איתו. רק שהוא שוב פספס, כמובן. נאלצתי לקום שוב ולהרים אותו ולהניח אותו על הגיליון של ״אטלנטיק מנת׳לי״. מייגע לחזור על הפעולה הזאת כל שתי דקות.
    ״מה היית אתה עושה במקומי?״ הוא אמר. ״תגיד את האמת, ילד.״
    טוב, היה ברור שהוא מרגיש די מחורבן עם זה שהוא הכשיל אותי. אז המשכתי לחרטט. אמרתי לו שאני דפוק לגמרי וכל זה. אמרתי לו שגם אני הייתי עושה בדיוק כמוהו אם הייתי במקומו, ואיך רוב האנשים לא מעריכים כמה קשה להיות מורה. כל הדברים האלה. הבולשיט הרגיל.
    אבל מה שמצחיק זה שכל הזמן הזה שחרטטתי לו בעצם חשבתי על משהו אחר. אני גר בניו יורק, וחשבתי על הלגונה שיש שם בסנטרל פארק, ליד הקצה הדרומי. חשבתי אם כשאגיע הביתה היא כבר תהיה כולה קפואה, ואם כן, לאן הולכים הברווזים. תהיתי לאן הולכים הברווזים כשהלגונה הזאת קופאת ומתכסה כולה קרח. מעניין אם איזה בחור בא במשאית ולוקח אותם לגן חיות או משהו. או אם הם פשוט עפים משם.
    יש לי מזל, בעצם. כאילו, הצלחתי גם לחרטט את החרטוטים האלה לספנסר הזקן וגם לחשוב על הברווזים. זה מצחיק. כשמדברים עם מורה לא צריך לחשוב יותר מדי. אבל בבת אחת הוא קטע אותי באמצע. הוא תמיד היה קוטע אנשים.
    ״איך אתה מרגיש לגבי כל זה, ילד? מעניין אותי מאוד לדעת. מעניין מאוד.״
    ״אתה מתכוון לגבי זה שנכשלתי בלימודים ומעיפים אותי מפֶּנסי?״ אמרתי. די רציתי שהוא יכסה את החזה הגבשושי שלו. זה לא היה כזה מראה מרנין.
    ״אם אינני טועה, אני סבור שנתקלת בקשיים גם בפנימיות ווטון ואֶלְקְטוֹן הילס.״ הוא לא אמר את זה סתם בעוקצנות, אלא בצורה די נבזית.
    ״לא היה קשה במיוחד באלקטון הילס,״ אמרתי לו. ״זה לא שנכשלתי שם בלימודים או משהו. פשוט פרשתי, אפשר להגיד.״
    ״למה, אם יורשה לי לשאול?״
    ״למה? אה, טוב, זה סיפור ארוך, המורה. כלומר, זה די מורכב.״
    לא התחשק לי להיכנס לכל הסיפור מולו. הוא ממילא לא היה מבין. זה בכלל לא מסוג הדברים שהוא מסוגל לקלוט. אחת הסיבות העיקריות שעזבתי את אלקטון הילס היא שהייתי מוקף בצבוּעים מזויפים. זה הכול. כאילו הם נכנסו מהחלונות המזדיינים. לדוגמה, ָ היה שם המנהל הזה, מר הָאס, שהיה הבנזונה הכי מזויף שפגשתי בחיים שלי. פי עשר יותר גרוע מת׳רמר הזקן. בימי ראשון, לדוגמה, האס הזה היה מסתובב ולוחץ ידיים להורים של כולם כשהגיעו לבקר את הילדים בבית הספר, מפזר את הקסם האישי שלו וכל זה. חוץ מאשר אם לאיזה ילד היו הורים כאלה זקנים וקצת משונים. הייתם צריכים לראות איך הוא התנהג עם ההורים של השותף שלי לחדר, לדוגמה. כאילו, אם אימא של איזה ילד הייתה קצת שמנה או לבושה לא אופנתי או משהו, ואם אבא של מישהו היה מאלה שלובשים את החליפות ההן עם הכתפיים המרופדות ונעליים מביכות בשחור־לבן, אז ההאס ההוא היה רק לוחץ להם את היד ומחייך חיוך מזויף ואז פונה לדבר, אולי חצי שעה, עם הורים של מישהו אחר. אני לא סובל דברים כאלה. זה מטריף אותי. זה מדכא אותי כל כך שאני נטרף. שנאתי את פנימיית אלקטון הילס הדפוקה הזאת.
    ואז ספנסר הזקן שאל אותי משהו, אבל לא שמעתי אותו. הייתי שקוע במחשבות על האס. ״מה, המורה?״ אמרתי.
    ״יש לך חרטות כלשהן לגבי הפרֵדה מפֶּנסי?״
    ״אה, יש לי חרטות, בטח. בטח שיש... אבל לא יותר מדי. עדיין לא, בכל מקרה. כנראה זה עוד לא לגמרי נקלט אצלי. לוקח קצת זמן עד שדברים נקלטים אצלי. כל מה שאני עושה עכשיו זה חושב איך אחזור הביתה ביום רביעי. אני אידיוט.״
    ״אין לך שמץ של חשש לגבי העתיד שלך, ילד?״
    ״אה, בטח שיש לי קצת חשש לגבי העתיד שלי. בטח. בטח שיש.״ חשבתי על זה רגע. ״אבל לא יותר מדי, כנראה. לא יותר מדי, כנראה.״
    ״זה עוד יבוא,״ אמר ספנסר הזקן. ״זה עוד יבוא, ילד. זה יבוא כשיהיה מאוחר מדי.״
    לא אהבתי לשמוע אותו אומר את זה. זה גרם לי להישמע כאילו מתתי או משהו. זה היה מדכא מאוד. ״אני מניח שזה עוד יבוא,״ אמרתי.
    ״הייתי רוצה להחדיר קצת שכל לראש הזה שלך, ילד. אני מנסה לעזור לך. אני מנסה לעזור לך, אם אפשר.״
    והוא באמת רצה לעזור. רָאו. אבל פשוט היינו משני צידי המתרס, זה הכול. ״אני יודע, המורה,״ אמרתי. ״תודה רבה. בלי צחוק. אני ממש מעריך את זה. באמת.״ ואז קמתי מהמיטה. שיואו, לא הייתי מסוגל להמשיך לשבת שם אפילו עשר דקות גם אם החיים שלי היו תלויים בזה. ״העניין הוא, אבל, שאני צריך ללכת עכשיו. יש לי די הרבה ציוד בָּאולם ספורט שאני צריך לקחת הביתה. זאת האמת.״ הוא הרים אליי מבט, והתחיל שוב להנהן, עם ההבעה הרצינית הזאת על הפנים שלו. פתאום ריחמתי עליו בטירוף. אבל פשוט לא הייתי מסוגל להישאר שם יותר, כי היינו משני צידי המתרס, וכי הוא פספס את המיטה בכל פעם שהוא זרק עליה משהו, ובגלל החלוק הישן והמדכא שלו עם החזה החשוף, וריח הגריפּה של טיפות אף ויקס בכל מקום. ״תשמע, המורה. אתה לא צריך לדאוג לי,״ אמרתי. ״אני רציני. אני אהיה בסדר. אני רק עובר איזה שלב עכשיו. כולם עוברים שלבים בחיים, לא?״
    ״אני לא יודע, ילד. אני לא יודע.״
    אני שונא כשאנשים עונים ככה. ״בטח. בטח שכן,״ אמרתי. ״אני רציני, המורה. בבקשה אל תדאג לי.״ ואז כזה הנחתי יד על הכתף שלו. ״בסדר?״ אמרתי.
    ״לא תרצה איזו כוס שוקו חם לפני שתלך? גברת ספנסר תשמח —״
    ״אני רוצה, אני ממש רוצה, אבל העניין הוא שאני מוכרח ללכת. מוכרח להגיע לָאולם ספורט. אבל תודה. תודה רבה, המורה.״
    ואז לחצנו ידיים. וכל הבולשיט הזה. אבל זה העציב אותי בטירוף.
    ״אני אכתוב לך, המורה. טפל יפה בגריפּה שלך.״
    ״היה שלום, נערי.״
    אחרי שסגרתי את הדלת והמשכתי לכיוון הסלון, הוא צעק משהו אחריי, אבל לא בדיוק שמעתי מה. אני די בטוח שהוא צעק לי ״בהצלחה!״ אני מקווה שלא. אני מה זה מקווה שלא. אני בחיים לא הייתי צועק למישהו ״בהצלחה!״ זה נשמע די נורא, כשחושבים על זה.