1
עדן הייתה חסרת משקל כשדחפה את עצמה בתנועות חזקות וארוכות בתוך המים. בקצה המסלול נעמדה לסדר את המשקפת והרגישה נגיעה בכתף. זה שנראה כמו שחיין אולימפי לשעבר וכבר שנה שחה במסלול מקביל הוא שנגע. שאל אם היא עדן אוזן. "כן!" מופתעת, קצת נרגשת. הרבה מעל הליגה שלה הוא נראה לה, ומה פתאום אחרי כל הזמן הזה החליט לפנות אליה, ואיך הוא יודע את השם שלה.
הוא אמר: "קוראים לך בכריזה."
אוי ואבוי. טמיר. משהו קרה לטמיר.
מיד משכה את עצמה החוצה. רצה ככה, בלי מגבת, עם בגד ים של זקנות והירכיים אכולות הצלוליט, שכל עם ישראל יראה. המציל הסביר שקרה משהו לבן שלה ושלא מצליחים לתפוס אותה. נוטפת מים, רצה אל התיק. אלוהים שבשמיים, שלושים שיחות שלא נענו! למיקה, השותפה שלה, התקשרה ראשונה. מיקה ענתה מיד, צעקה לה באוזן: טמיר פתח את הראש, מאור נסע איתו לטר"מ. הקול שלה היה היסטרי ואכול אשמה, ועדן נדבקה מיד בשני הדברים.
כבר שבועיים מאור משנה את הימים שלו עם טמיר, ושוב ושוב דחתה את ערב הבריכה היקר לה כדי שיסתדר עם לוח הזמנים שלו, והרי שום ספורט אחר היא לא עושה ועכשיו החופש הגדול. הפעם הבטיח לאסוף את טמיר בשש וחצי, אבל התעכב מאוד ("שבע וחצי, רבע לשמונה ככה, אני מצטער, יש פה בלגן לא נורמלי"). כשנשבע שיגיע תוך רבע שעה, השאירה את טמיר עם מיקה. זה היה ברבע לשמונה ועכשיו, ברבע לעשר, גילתה ששלושת רבעי שעה אחרי השבועה ההיא עדיין לא הגיע. בתשע טמיר, רעב ועצבני, רצה לחכות בחדר המדרגות, ומיקה השגיחה מהדלת, הדליקה לו כל חצי דקה את האור. רק לרגע הלכה להביא את הטלפון, רגע אחד! ובדיוק אז טמיר נזכר שמאור נותן לו להחליק על המעקה, ניסה לבד ונפל על הראש. החזיר אותו בידיים הביתה איזה אחד שמסבלט אצל השכנים. טיפל בו. הם ניסו להתקשר לעדן, והיא לא ענתה ואז התקשרו למאור, וקסם, תוך דקה הגיע וצרח על מיקה, קרא לה חולת נפש.
תוך ארבע דקות עמדה ברחוב בטייץ רטוב ובכפכפים, מתנשפת מרוב בהלה. ניסתה לנתק למיקה כדי להזמין מונית, אבל מיקה לא נתנה, כמו ניקוז שעולה על גדותיו. דרשה לדעת מה הייתה יכולה לעשות, עד שעדן צעקה: "מיקה, מיקה! עזבי את מאור, אני לא מאמינה שרק בתשע וחצי הוא הגיע, אני מנתקת כי אני חייבת להגיע לטר"מ. גאון שהתקשרת לבריכה. אוהבת אותך. ביי."
רק במונית, בגלל המבט המוזר של הנהג, נזכרה להוריד את כובע הים. שוב ושוב התקשרה למאור, ואין תשובה. היא תהרוג אותו. היא תקרע אותו. מלמד את טמיר להחליק על מעקות כדי לצאת המגניב, ואז לא נמצא שם כשהוא מנסה לבד ונופל, ועכשיו אפילו לא עונה. רק כשהגיעה לטר"מ הוא ענה ואמר שהם בדרך החוצה.
טמיר התחיל לבכות מיד כשראה אותה. "נפלתי במדרגות. עשו לי תפרים." על המצח תחבושת מודבקת, וביד סוכרייה על מקל. עדן דחפה את הבהלה עמוק, שלא ירגיש. החזיקה אותו חזק בחיבוק, נשבעה שאוי לו אם תתפוס אותו מתקרב שוב לאיזשהו מעקה. האשמה עמדה לה בגרון כמו גוש ליחה. טמיר הראה את הסוכרייה. אבא מרשה. אבא אמר שיקנה לו מכונית עם שלט כי היה גיבור.
מעליהם מאור אמר: "תגיד יפה שלום לאימא ותן לה חיבוק. עכשיו אנחנו נוסעים הביתה."
"אבל אני רוצה לאימא," טמיר התנגד.
קצת מתה מבפנים חיבקה אותו והזכירה לו שהערב ערב של אבא.
טמיר נתלה עליה, רוצה הביתה, לא לאבא. הכניעה אותו בהבטחות: מחר בקייטנה שלהם היא תפנק אותו כמה שירצה.
מאור תפס לו את היד וירה: "נדבר יותר מאוחר." היא התעלמה מהמבט הרצחני. ממש הוא יסתכל ככה עליה אחרי שגם לימד אותו להחליק וגם איחר. שאלה מה אמר הרופא. אין זעזוע מוח. תפרו לו. אולי תישאר צלקת. הם ידברו יותר מאוחר. יש לו הרבה מה להגיד, שתדע.
טוב מאוד, חשבה בכעס, גם לה יש. כשנסעו עמדה שם רגע ואחר כך הלכה לתחנת האוטובוס. הרגישה עליה את המבטים של האנשים. אישה לבד, רטובה לגמרי ומסריחה מכלור. חולצה סחוטה לגמרי. השיער עוד טפטף. את המגבת שכחה במלתחה. כל הדרך הייתה בטלפון. כן, אימא. הוא בסדר. לא, אין זעזוע מוח. אני אהרוג את מאור. לימד אותו להחליק על מעקה. במדרגות אצלנו, בטח אצלנו, אצלם הם עולים במעלית. נראה לך, אבא? אם הייתי שם, הייתי קורעת לשניהם את הצורה, זאת סכנת נפשות, המעקה כמעט בגובה שלו. לא, הוא בסדר. רק תפרים. כן רופא אמיתי, בטר"מ. אל תתחיל איתי עידו. איך יכולתי לדעת? מאור היה אמור להיות שם בשש וחצי והגיע בעשר, אז אל תדבר איתי על הזנחה הורית. מישהו העיר לה שתדבר יותר בשקט והיא התביישה. מצמצה דמעות. היה לה לא נעים לשבת בטייץ הרטוב, והיא הייתה עייפה ועצבנית ואשמה.
מיקה לא הייתה בדירה ולא ענתה לטלפון. בנימין, בן הזוג שלה, ענה כשעדן ניסתה בפעם הרביעית והודיע שהוא מת ללכת למאור ולהגיד לו מה הוא חושב עליו. כששכנעה אותו לתת לה לדבר עם מיקה, מיקה אמרה רק שאין לה כוח לדבר. עדן הודיעה לשתיקה בצד השני: טמיר בסדר, רק כמה תפרים, אל תיקחי ללב את מאור, עשית לנו טובה ואת מדהימה ולא משוגעת, הכול נגמר בטוב. זה היה יכול לקרות גם לי, כמה פעמים נתתי לו לחכות למאור במדרגות. מיקה לא ענתה. חזרה הביתה אחרי שעה. עמדה שמוטה וקפואה בתוך החיבוק של עדן, נעלמה אל החדר שלה ונתקפה עטלפים.
רק באחת עשרה, כשכבר חשבה שתשתגע, מאור התקשר. איך השאירה את הילד עם מיקה לבד ככה, מה נראה לה, הבחורה חולה, שרוטה, את הכלב שלו לא היה משאיר איתה. די, די, ענתה בכעס. כשכתבה שהיא משאירה את טמיר עם מיקה סימן אגודל למעלה, ולמרות שהתחייב להגיע תוך רבע שעה הגיע אחרי יותר משעה וחצי, וידע שטמיר אז עם מיקה. וכמה פעמים היא הוציאה את טמיר בשבילו מהגן וחיכתה איתו שיאסוף אותו? מה קרה שפתאום היא שרוטה וחולה? כי קרה משהו? בכלל, הוא זה שלימד את טמיר להחליק על מעקות — מה חשב לעצמו ובאיזו חוצפה עכשיו בא בטענות? ואם לא היה קורה כלום, אם טמיר לא היה נופל, זה בסדר שחיכה לו ארבע שעות?
מאור התפוצץ: הוא גם מתחתן וגם מריץ פרויקט ענק, המינימום שהוא מצפה לו זה קצת הבנה. הדבר הנכון היה שתואיל לוותר על ערב הבריכה הקדוש פעם אחת. מאות פעמים התריע על מיקה, ולידיעתה, הייתה תאונה בדרך לכאן והכול עמד. גם בזה הוא אשם? היא מצפה שיבוא במסוק? בכוח עצר את עצמו כשבאה לטר"מ, חצי שעה לא ענתה לטלפונים ופתאום צצה. למי לא התקשר, למי, והילד צורח אימא־אימא. המזל שלה זה השכן הזה, המסבלט. "אם היה קורה לטמיר משהו רציני," הבטיח, "זה לא היה נגמר בשיחה כזאת, אני מבטיח לך."
הלב של עדן דפק כמו תוף. חיכתה רגע, שייבהל מעצמו, כמו תמיד כשיוצא לו המאיים, ואחר כך ענתה בשקט, קצת חנוקה: "כן, אם היה קורה לו משהו רציני, זה לא היה נגמר בשיחה כזאת. אני מבטיחה לך." וניתקה.
אחר כך בכתה. למה הם לא יכולים לדבר כמו בני אדם, הוא והיא. אימא שלה, בחוש, התקשרה והרגיעה. מה הוא מאיים, אבא שלך יראה לו מה זה. בבית משפט יקרעו אותו לחתיכות, הרי הכול מתועד בוואטסאפ. מה פתאום ייקח את טמיר, מי ייתן לו. עכשיו תנשמי רגע. מה עם השכן שעזר? אמרת לו תודה? לכי תביאי לו משהו, בונבוניירה. לא עכשיו, עכשיו אמצע הלילה. מה אין, אף אחד לא הביא לך בסוף שנה?
בארון של השחיתויות הייתה חבילת טים־טם סגורה. אימא שלה לא התאפקה ושאלה: "ותגידי, הוא רווק?" מאיפה שעדן תדע, אפילו לא פגשה אותו. השעה הייתה רבע לשתים עשרה, והיא שרבטה פתק והתכוונה להניח את הטים־טם על השטיחון שלו, לא טרחה אפילו להדליק את האור במדרגות, אבל החליקה והתנגשה בדלת. בבהלה שמטה את החבילה ונסוגה בחצי ריצה הביתה, אבל גבר מתולתל פתח את הדלת. הסתכל, לא מבין. בן שלושים? שלושים ושלוש? שאל: "הכול בסדר? רצית משהו?"
היא התבלבלה. נבוכה בפיג'מה. הייתה מחליפה אם הייתה חושבת שיפתח. חיבקה את עצמה להסתיר. מלמלה שרק הביאה לו משהו והחוותה על הטים־טם. הוא ראה את החבילה, הרים וקרא את הפתק באור שנשפך מהדירה של אלבשן אל חדר המדרגות. היא רצתה לברוח.
הוא הדליק את האור: "את האימא?"
"כן, תודה רבה!"
ועמדה באור בבוקסר של אחיה ובחולצת הפיג'מה מדלתא. למות מהבושה. נלחמה בדחף למשוך את הבוקסר, להסתיר את הירכיים המכוערות. אולי הוא בן יותר משלושים ושלוש. יש לו כמה תלתלי שיבה. קצת דומה לאביב אלוש הוא נראה לה. לא: לאמיר דדון. או מין תערובת מוזרה של שניהם. יפה־לא־יפה, צעיר־לא־צעיר.
"מה אמרו בטר"מ? הכול בסדר?"
"כן. רק עשו לו כמה תפרים."
"יופי..."
הוא חיכה ושוב התבלבלה. לכי הביתה! לכי! גמגמה שוב: "תודה רבה, ממש. איך קוראים לך?"
"רועי."
מה את שואלת איך קוראים לו. הוא עוד יחשוב שאת מתחילה איתו.
"תודה רבה, רועי."
הוא הגיב במין משיכת כתפיים, הראה את הטים־טם, אמר: "לילה טוב," וסגר את הדלת בלי להעיף בה מבט שני. האור כבה והיא משכה את הבוקסר עד הברכיים. חזרה אל בית־בלי־טמיר. איזו התחלה איומה לקיץ.
2
רחבת הכניסה לבניין עלובה, אבני מדרכה שבורות, תערובת יבשה של חול ועפר. החום המעיק, העומד, הזכיר לרועי את הקיץ של השריפות בקליפורניה לפני שנים. הוא לא חיכה הרבה: תוך חמש דקות הגיע גבר עם כרס מנהלים קטנה ודיבור מהאף. נראה מבוגר ממנו, אבל מי יודע. הציג את עצמו ולקח אותו אל הקומה השלישית. חדר המדרגות היה משופץ בטעם רע: לוחות שיש אדום־שחור. לא שאכפת לו: עוד מקום. עוד גג. כמה משמעות כבר יש לשאלה איפה. מה שחשוב: אף אחד לא רצה את הדירה, אז היה לו קל ללחוץ אותם למטה במחיר, ולפי גוגל מאפס הייתה חצי שעה רכיבה באופניים מהדירה של אחותו.
כמה יישאר הפעם? כרגיל לקח את הסבלט לחודש. תמיד סגר מראש חודש ואם יברח מוקדם, הסכום שילך יהיה העונש שלו. המדריכות של אחותו אומרות תמיד כמה הוא חשוב לה. ומה, הוא לא יודע? בקורונה, כשלא יכול לבוא, עשה את הטעות והתקשר אליה מוואטסאפ וידאו. שבועיים לא הפסיקה להתקשר בשעות הזויות. חרפנה אותו. בסוף חסם אותה.
בעלי הבית כבר היו בחו"ל. איש הקשר בדק אותו מלמעלה למטה לפני שנתן לו את המפתח. דיבר על הוויי־פיי, מונה החשמל, מונה המים, התריסים החשמליים והבוילר. בסוף הלך. רועי הסתובב. בחן בחצי אכזבה את המקלחת — טוש ידני. פתח וסגר ארונות במטבח, לראות מה יש. מצא את האקונומיקה בארון התחתון, איפה שהפח. הוציא מהטרולי שלו סדין ומתח על הצד הארוך של הספה. בסדר. הכול נקי. מפתח משלו, מכונה לכבס בה בגדים ומקלחת עם זרם נורמלי. הה, וחווייג', להפוך את הקפה לנסבל. הוא לא יתלונן. בדרך כלל ישן באיזה קרוון עם עוד עוזר רתך. במוטלים ישן רק כשלא הייתה ברירה. מי יודע מה עבר שם על המיטות או מתי ניקו.
הדליק את המזגן על תשע עשרה מעלות והלך לישון בלי לסגור את התריס או להתכסות.
כשהתעורר היה חשוך. מבחוץ נכנס אור צהוב של פנסי רחוב. זיהה, ממצמץ, רטיבות בתקרה מעליו. הסדין התגלגל סביבו, לא מתאים לספה. מולו, מעל החצי הקצר של ספת הרי"ש, תמונה גדולה של לונדון. פיהק ובהה. כתם אדום של אוטובוס. הביג בן בשחור־לבן. מישהו גרר כיסא בדירה ליד. אישה צעקה בחדר המדרגות. קם וחיפש את מתג אור. מצא והדליק. מצמץ. אור לד לבן כואב בעיניים.
קם רעב, אבל המקרר בסבלט היה נקי וריק — היה שם רק בקבוקון טבסקו (מי שם טבסקו במקרר?). כמעט הזמין משהו, אבל אז זכר שזה חודש של הוצאות בלי הכנסות ויצא לחפש מקום לקנות בו מצרכים. הכי טוב סוּפרים, זולים ולא אישיים, אבל לא היה לו כוח ללכת רחוק. האיש בקופה, מבוגר עם פרצוף ביצה, בחן אותו כשהעביר את המוצרים.
הבניינים באזור נמוכים וישנים. אנשים רכבו על אופניים והלכו עם כלבים. כמעט כל הכלבים שראה היו קטנים ולבנים. מישהו התאמן בנגינה בפסנתר. שכונה מהסוג הזה.
כשעלה במדרגות כבר היה עשרים לעשר. בקושי עלה חצי קומה, ופתאום קול של נפילה ובכי של ילד. עלה את המדרגות שלוש־שלוש. ילד קטן ומתולתל על הרצפה של הקומה השנייה, מתחת למדרגות. מצח מכוסה דם, דם גם על התלתלים ואיפה לא. דם ויללות. אימא! אימא! אימאאאא! רועי ניסה להרגיע. הדלת ליד נפתחה, ואיש רזה וקירח הסתכל לראות מה קורה. אתה יודע איפה האימא של הילד הזה? האיש הצביע למעלה ושאל אם הוא מסתדר. "כן, כן." הרים את הילד. תוך כמה שניות האימא הגיעה: אישה קטנה בבגדים גדולים מדי. בגיל שלו? מבוגרת ממנו? את כל המדרגות עד למטה רצה בצעקות: "תמירי מה קרה? תמירי, אתה בסדר? מה קרה לו? מה קרה לו?" וכשראתה מקרוב, כשאחזה בעדינות בראש המתולתל, התחילה ליילל: "מה זה, דם?"
הילד בכה עוד יותר חזק. השכן עמד והסתכל בחשדנות. רועי הרים את הילד ואמר לו: "די, די, אני לוקח אותך הביתה, הנה, נעצור את הדם."
הילד אמר משהו אבל כל כך השתהק והשתנק שאי אפשר היה להבין מילה. רועי שאל את האישה בבגדים הגדולים לאן, והיא עלתה לקומה שלו, לדלת השנייה, ופתחה אותה, קפואה ולבנה כמו קיר. רועי הניח את הילד על הספה בסלון וניסה לעצור את הדם בטישו מחבילה שהייתה על השולחן, אבל בן־רגע הטישו התמלא דם ונדבק לפצע, שנמשך עמוק לתוך השיער. איזה כישרון. בטח פגע ממש בקצה של המדרגה. רועי חבש פצע או שניים בחייו, בעיקר כוויות ובעיקר לעצמו, אבל לא באמת ידע איך. האצבע שלו הכאיבה לילד, והוא בכה. האישה תפסה לו בזרוע כמו צבת. צעקה שיזמין אמבולנס.
"עזבי אמבולנס," ניסה להגיד, להתנער, "קחי אותו לטר"מ. אין לכם טר"מ?"
"תראה כמה דם! שתי דקות הייתי בטלפון!"
היא בכתה בנייד שלה אלוהים יודע למי, בכתה בדמעות, והילד עדיין יילל שהוא רוצה לאימא, אבל בשקט, בחצי ייאוש, הפסיק לבכות ורק נשם כמו בכי.
"ילד, עוד שנייה אימא שלך תירגע, וזה יהיה בסדר," אמר ונתן לו להצמיד בינתיים טישו לפצע. תקע בה מבט שתאסוף את עצמה. "היא פשוט דואגת מאוד נראה לי."
הילד אמר, משתנק, שזאת לא אימא שלו. רועי מצמץ אליה בבלבול.
"עם מי את מדברת? עם ההורים שלו?"
"הוא יהרוג אותי!" היא צעקה, העיניים שלה פקוחות כמו חלונות ללילה. רועי נע באי־נוחות. מי יהרוג אותה?
"תסתכלי עליי רגע," ביקש והיא הסתכלה. "מי יהרוג אותך? האבא?"
"גם היא תהרוג אותי," היא ענתה והתחילה לבכות. "הם יהרגו אותי ומגיע לי."
"אני אגיד להם שאת בכלל לא היית," הילד אמר.
היא כנראה הבייביסיטר. בעיניים שלה היה רק חצי מבט, רועי קצת נלחץ. מצד שני: אם הוא היה אבא של הילד, אולי הוא גם היה רוצה להרוג אותה.
"טוב, תראי, מתישהו הם ידעו בכל מקרה, איפה יש תחבושות? את יודעת?"
מבוגרת בשביל בייביסיטר היא נראתה לו עם הלבן בשיער. בגיל שלו לפחות. אולי הדודה. לא ענתה. ישבה ובכתה.
"אני יודע," הילד אמר. הדם נזל עליו והטישו נדבק.
"מה?"
"איפה התחבושות."
"איפה?"
הזיה. הילד, עם הדם על הפרצוף, יותר מאופס מהדודה. הוא נראה כמו ניצב חמוד מסט של סרט זומבים. רועי לא רצה שיסתובב עם הפצע הזה.
"שב, שב. רק תסביר איפה."
"במקלחת בארון מתחת המברשות שיניים."
"תשעין את הראש אחורה, שלא יטפטף לך הדם לעין. ותזיז את הטישו. הוא נדבק."
הילד עשה כמו שאמר. רועי זרק לו מגבת שמצא על השולחן ואמר לו להחזיק אותה על הפצע במקום הטישו.
"למה מיקה בוכה?" הילד שאל והחזיק את המגבת בצייתנות. אז השם של האישה הקטנה וההיסטרית בבגדים הגדולים מדי הוא מיקה.
"אני לא יודע. איפה אימא שלך?"
"הלכה לבריכה." ולמיקה אמר: "אני אגיד להם שאני ניסיתי לבד, שאת לא הרשית לי."
"ואיפה אבא שלך?"
"לא יודע. הוא אמר לפני הרבה זמן שהוא עוד מעט בא."
"עוד מעט?" המיקה התפרצה. "משש וחצי הוא אומר עוד מעט! שבע שעות הוא אומר עוד מעט!"
השעה הייתה כמעט עשר. רועי רצה לצעוק ולא היה על מי. התכופף אל המיקה הזאת, עיניים מול עיניים ואמר: "איך אמרנו? מיקה?"
היא הנהנה.
"מיקה, נשמה, תתקשרי לאימא שלו טוב?"
כשלא ענתה נאנח והציע: "את רוצה להביא לי שאני אתקשר?"
היא הנהנה, נתנה לו את המכשיר וניגבה את הפנים בכף היד.
"יופי, תפתחי לי רק את הסיסמה. עכשיו, איך קוראים להורים שלו?"
"מאור ועדן."
הוא חיפש באנשי קשר בזמן שהלך למקלחת להביא תחבושות. מצא "עדן כפרע". חייג. המקלחת נראתה כמו בסבלט, רק בצד ההפוך של הדירה. חדר נקי, מפוצץ סלסילות של משחקי ספוג ופלסטיק, ומפת העולם על וילון האמבטיה. מְכל אקונומיקה ליד המברשת של האסלה. אותיות משחק זרוקות. על הראי כתוב באודם: טמיר. אה, טמיר, לא תמיר. רועי פתח את הארון מתחת למברשות השיניים. ערימת ספרים על סלסילה של עזרה ראשונה. הילד ידע מה הוא אומר. לקח כמה גזות וסרט דביק. "עדן כפרע" לא ענתה. ניסה שוב. לא ענתה. חיפש מאור ולא מצא. חזר לסלון.
"מיקה, איך קוראים למאור אצלך?"
היא שוב התחילה לבכות, והילד הסתכל עליו כאילו זאת אשמתו. המגבת הייתה כולה דם. רועי לקח אותה וניגב לו את הפנים. רצה להרוג את המיקה הזאת. מה יש לך, את בת ארבעים, לא ילדה בת עשר, תירגעי. במקום זה אמר: "מיקה, נשמה, אני צריך שנייה לדעת מה המספר של אבא של הילד, איך קוראים לו אצלך?"
"תביא."
הוא עזב את הילד והביא לה את המכשיר. החזירה אותו מחייג.
"הדביל". הוא מצמץ בהפתעה. טוב שלא ענתה לו ליד הילד. קול גבר ענה מיד: "מיקה, אני מה זה מצטער, אני מתנצל, הייתה פה תאונה והכול עמד כמעט ארבעים דקות, לא ידעתי מה לעשות —"
"מאור?" אמר, כי לא ידע איך לפתוח.
"כן, שלום?" הגבר בצד השני נהיה זהיר. "מי זה, בנימין?"
"לא, זה רועי, אני מסבלט ממול, הבן שלך נפל במדרגות ופתח את הראש. מדמם די רציני. נראה לי כדאי שתיקח אותו לטר"מ."
הוא שמע את הגבר נחנק ואז: "איפה מיקה? איך הוא? כמה זה חמור? אתה חובש?"
"אני לא חובש, רק עברתי בחדר המדרגות, חתך די מכוער."
"התקשרת לאימא שלו?"
"כן, היא לא ענתה."
"אני בא."
רועי נתן למיקה את הטלפון ואמר שהאבא בא. היא קמה והלכה, והוא נשאר לשבת ליד הילד. לקח את המגבת והדביק את הגזות על החלק של החתך שהיה במצח, אבל מה שהיה בתוך השיער הוא לא ידע איך לחבוש. כשהדביק שאל את הילד: "איך קוראים לך?"
"טמיר עם טי"ת."
"לא עם תי"ו?" אם הוא מאיית את השם שלו, המצב לא כזה גרוע.
הילד צחק: "לא! עם טי"ת!"
"לא עם גימ"ל?"
"עם טי"ת אמרתי!" ואז הילד שאל: "איך קוראים לך?"
"רועי עם עי"ן." והתקרב אליו כאילו לוחש לו סוד: "יש לי רק עי"ן אחת."
"לא נכון!" הילד צעק, שמח. הגזות על המצח שלו התמלאו גם הן דם.
"נשבע לך! אני רועי עם עי"ן אחת."
הילד שאל: "אבא שלי אמר שהוא יבוא?"
"כן, הייתה איזה תאונה, אז הוא היה תקוע בפקק." ושנא את האבא הזה, שהוא צריך להסביר הסברים במקומו. קלט בובה של כבאי. אמר לילד: "אתה יודע שהייתי פעם מין כבאי?"
תוך רגע הילד היה שלו, עיניים נוצצות: "באמת? והייתה לך כבאית?"
"היא לא הייתה שלי, אבל נסעתי בה."
"והשתמשת בזרנוק?"
"כן."
"והצלת חתולים על עצים?"
"לא, זה לא."
הדלת כמעט נקרעה מהמקום, ואל הדירה התפרץ גבר גבוה, מחפש סביבו בלחץ. הילד צעק: "אבא! אבא!" והבכי שלו נדלק ברגע, כאילו היה קודם על השהיה. הגבר הדביק לו נשיקות והרים אותו על הידיים, בחן את העבודה הגרועה של רועי וחזר ואמר: "אבא כאן, אבא כאן," כאילו זה עוזר. רועי לא ריחם עליו. קם ללכת והאבא קלט.
"תשמע," אמר מעל הכתף של הילד. "תודה רבה, איך אמרת שקוראים לך?"
"רועי. נראה לי כדאי שתיקח אותו לטר"מ, שיבדקו אותו."
"כן, בטח," האבא אמר והניח את הילד שוב על הספה. "דקה אני בא טמיקו. איפה מיקה ברחה?"
רועי עשה תנועה בכיוון החדרים והאיש נעלם במסדרון. הוא שמע אותו דופק על דלת וצועק: "מיקה! מיקה!" וצעקת תשובה עמומה מבעד לדלת. לרגע חשב ללכת אחריו, להגן עליה, ואז נעצר. מה זה עניינו. שמע אותו צורח: "מה זה קשור שאיחרתי? לא! לא! תפסיקי עם זה — את חולת נפש, הוא עובר מפה, עם אימא שלו או בלעדיה."
העיניים של הילד היו ברצפה, ועל הפנים שלו מין כאב סבלני. בגללו רועי קם והלך לשם. אמר לאבא: "עזוב אותה, קח את הילד לטר"מ."
האבא דפק בכוח על הדלת וצעק: "שמעת אותי?"
רועי דחף אותו עם הכתף, מרים את הקול: "אתה מוכן לעזוב אותה כבר?"
האבא נראה לו מת להחזיר דחיפה, לפוצץ מישהו מכות, אבל פשוט לקח את הילד והלך. אחרי שהלכו רועי דפק על הדלת של ההיא: "אהמ, מיקה את בסדר?"
כלום. הוא אמר: "הוא הלך."
"שילך, בן של זונה, בן של אלף זונות."
עוד רגע הקשיב לה מייבבת בצד השני ואחר כך הלך. איזה דרמה. נו. אימא פרימדונה בבריכה, אבא שאומר שהוא מגיע ולא מגיע, ובייביסטר משוגעת. יצא וסגר את הדלת. נזכר בשקית עם הקניות, בארוחת הערב. ניסה לדפוק אבל ההיא לא ענתה. נכנס, חטף את השקית ויצא. הלך התיאבון, אבל כבר קנה, מה, לא יעשה?
מצא מחבת קטנה ועמוקה. שמן נשפך למחבת. להבה. סכין חורצת ת הגוף הבשרני, הקשה, של הפלפלים. התסססס של השמן כשהוא זורק אותם פנימה. ריח טיגון מילא את הדירה: חרוך, מעושן, צורב בעיניים. בית. העיר לו את הרעב. הבטן השמיעה קול חסר סבלנות וזה הצחיק אותו. על הפלפלים פיזר מלח שמצא. חתך לימון. סחט את המיץ השקוף מלמעלה. ביס אחד והעיניים התמלאו דמעות. לחם, גבינה ופלפל מטוגן. כן, ככה, שורף את הפתחים, אש שבקצה שלה לימון. החבר שאצלו השאיר את הסילברדו כתב לו: איפה אתה, אתה בא לבירה? והוא הקליט לו: "מה יש לך, אמרתי לך שאני מחנה אותו שם ונוסע, אני כבר בישראל."
כששטף כלים משהו נתקע בדלת. ניגב ידיים ופתח. ראה גב מתרחק בחושך. מישהי הסתובבה אליו בבהלה. הוא הדליק את האור. אישה בפיג'מה, שיער מגוהץ מבולגן ומבט של ילדה שנתפסה. הצביעה על איזו אריזה על השטיחון לפני הדלת, שכמעט דרך עליה בטעות. רועי בהה בה מבולבל עד שקלט שיש לה דמעות בעיניים. הה.
"את האימא?"
כן. למרות שנראתה יותר כמו בת של מישהו מאימא. היא הצליחה להכניס איזה שש פעמים תודה במשפט. לא נראתה אחת שתזרוק את הילד שלה ותלך לבריכה, אבל מה הבנאדם יודע. חשב לשאול אם ההיא עדיין שם בוכה מאחורי הדלת, אבל לא שאל. הרים את החבילה ואמר לילה טוב. בפנים הסתכל מה זה. נראה מוכר. טים־טם היה כתוב. סוג של שוקולד. יופי, ממתק לאחותו למחר. חסכה לו. וניער את הראש. אז מה אם היו לה דמעות בעיניים, מי שבוכים לא אשמים פחות.
