זכרונות הם סיפורי תקופה רחוקה שדהתה כלשהו ושנמוגה על רקע רחב-ממדים של פרספקטיבה. זכרונות הם גם מהדורה של "ראשומון", כשלכל אחד מאיתנו נוחסאות נבדלות, נפרדות, שונות. אמרתי לעצמי: "שחרר עצמך מזולתך... ושחרר את זולתך מעצמך. ספר את סיפורך... רק כך תהיה נאמן למשימה של 'זכרונות ליום מחר', כותרת המובילה אל המרחקים, מרחקי הזמן והמקום" (עמוד 144). "הדבר התחיל כשנולד בי הרעיון לכתוב בספר את זכרונותי העיתונאיים. סיפרתי לעזריאל קרליבך. הוא העלה חיוך. 'איש מאיתנו, עיתונאים, לא חמק מן החלום הזה', אמר, 'כולנו חולמים על הספר שנכתוב, כולנו שוגים בחלום זה, עד שאנו מוותרים עליו. היום-יום מכרסם אותנו, אוכל אותנו... להיות עיתונאי הרי זה לטאטא את הנצח'" (עמוד 158).
זו אינה אוטוביוגרפיה, אם כי הדברים מבוססים על זכרונותיו האישיים של המחבר. המחבר אינו מכה על חטא, ולכן אין זה וידוי. הוא אינו בא לאלף ולהורות, על כן אין זו צוואה. המחבר חי את חייו תוך כדי כתיבה וכתב – תוך כדי החיים אותם חי.
אורי קיסרי הסופר-הפובליציסט, ליוה את חיי הישוב העברי מראשית שנות העשרים. הוא העמיד לו בכתיבתו לקו את האמרה: "לראות ביושר ולספר בכשרון". סגנונו האישי המחונן הקנה לו שם ומעמד מיוחד בין חלוצי העיתונות העברית החדשה. הוא היה מייסדם ועורכם הראשון של השבועונים "תשע בערב" ו"העולם הזה", היה במשך עשרות שנים בעל טור קבוע ב"הארץ" וב"מעריב", ממשתתפי "דאר היום" ונמנה עם הקבוצה שיסדה את "מעריב". ראשית דרכו ב"דבר" של ברל כצנלסון.
ספר זה הוא מעין "היסטוריה קטנה" של העיתונות העברית וגלריה של אישיה.