בנימין אליאב (לובוצקי, 1974-1909) היה אחד האישים הפוליטיים המעטים בישראל שעשו בחייהם כברת דרך ארוכה מן הימין אל השמאל. הגיונו הפוליטי והחברתי הוא שהוביל אותו מתמיכה באקטיביזם הרביזיוניסטי בשנות השלושים, דרך נסיונות פשרה ואיחוד בין המחנות בשנות הארבעים, לתמיכה בתנועת העבודה בשנות המדינה, ולבסוף לביקורת יונית נוקבת על ממשלת המערך ומדיניותה לאחר מלחמת ששת הימים.
אליאב יצג גם בתנועה הרביזיוניסטית את ההומניזם הסוציאל-דמוקרטי – מגמה שהיתה קיימת בתנועה זו בראשיתה, אך במרוצת השנים נשחקה ונעלמה בימין הישראלי. חשיבותה הרבה של עדותו היא, בין היתר, בחשיפת הלכי-רוח וזרמים בתפישתו של ז'בוטינסקי ובתנועה הרביזיוניסטית בשנות התגבשותה, זרמים שאותם מעדיפים מנהיגי התנועה כיום להצניע ולטשטש. דבריו אינם רק זכרונות אישיים המסופרים בדיעבד, אלא ניתוחים היסטוריים וחברתיים מפיו של אדם שלקח חלק באירועים עצמם וניחן אף ביכולת, בכלים ובאומץ האינטלקטואלי הדרושים כדי לשפוט אותם. ניתוחו של בנימין אליאב את ההתפתחות המורכבת של התנועות הפוליטיות המרכזיות בציונות הוא מיוחד ואולי יחיד במינו.