1
“... הנני מצהיר בזאת שהיורש לצוואתי המפורטת להלן הוא מר אליהו פרוינד בני יחידי,״ קרא פויגלמן, וליבו של אליהו ניתר, שכן נדמה שאביו דיבר מתוך גרונו של עורך הדין, מבטא את היחידי במלעיל כפי שנהג אבא לעשות כשרצה להקניט אותו. נחמץ ליבו, כי תמיד חשב שרק לאוזניו אמר כך, והנה מתברר שגם לאוזניו של עורך דין פויגלמן, שהיה חברו הטוב ביותר של אביו ושותף לכל התחבטויותיו. עכשיו, ללא היסוס, ניכס לעצמו במין פטרונות את כינוי החיבה ששימש את אביו. הוא הרגיש נבגד. מה גם שמעולם לא סבל את פויגלמן.
בתחילת הפגישה, לפני שהחל להקריא לו את הצוואה, שאל אותו איך בבית הספר, ואליהו ענה בפשטות: “בסדר.״ “אתה מנהל, לא?״ שאל פויגלמן, ואליהו השיב: “לא, אני מורה.״ ופויגלמן כיווץ את מצחו ומלמל שחשב שאבא אמר מנהל, בוודאי התבלבל.
“אני מורה למדעים,״ אמר אליהו, ופויגלמן הנהן: “יפה,״ וכנזכר הוסיף בחיוך קטן: “ובעסקים כבר לא מתעסק, כן?״ ואליהו שתק. גם בפרטי הפרטים של התרסקותו העסקית פויגלמן בקיא, בגלל פטפוטו של אביו.
“... גם את שארית חשבון הפיקדון על שמי בבנק מרכנתיל לאחר ניקוי הוצאות קבורתי והוצאות אחרות אני מוריש בזאת לאליהו פרוינד בני יחידי...״
אליהו שאל את עצמו אם ההוצאות האחרות כוללות את שכר טרחתו של פויגלמן, או שאלו כבר שולמו, כדאי שיבדוק את זה, ותמה על הנוסח המפולפל והמנופח של צוואה פשוטה לכל הדעות. פויגלמן בוודאי הכביר מילים ושעות וגבה על הכול תשלום ביד קלה, בעוד אביו הנֶבֶּךְ נוהה אחריו כרגיל.
זיכרון ילדות עלה בו, ארוחת שישי חורפית. אבא מוזג לעצמו עוד כוסית מבקבוק שטוק 84 . כבר אז החל להקריח, ומצחו הגבוה והשזוף נחרץ קמטים. פויגלמן, שחזר מכנס באמריקה, מוזג מבקבוק מובחר שהביא מהדיוטי פרי. “איך אתה שותה את הזבל הזה?״ הוא מרעים בחיוך, “חבל לבזבז עליך כסף,״ ופונה אל אימו שהתיישבה לשולחן: “יין שרוף של שודדי ים, זה מה ששותה בעלך.״ אבא מספר כטוב ליבו בברנדי על איזו עגלת עץ עם גלגלי אופניים ישנים שהוא ופויגלמן בנו כשהיו ילדים. “למעשה פויגלמן שרטט ואני בניתי, אפילו הסכם חתמנו שזו עגלה של שנינו בשיתוף מלא, בקיצור לקחנו אותה לנסיעת מבחן ואז, מאיזו סיבה...״
“אנחנו יודעים את הסיבה,״ נכנס פויגלמן לדבריו, “אתה לא חיברת נכון את הצירים.״
אבא החווה בידו תנועת ביטול וגם חייך חיוך סלחני והמשיך לספר איך גלשו בירידה סמוך לוואדי כלשהו, “צורחים כמו משיגענעס״, ובדיוק כשלקחו סיבוב נשבר הציר, הגלגלים הקדמיים טסו באוויר, והעגלה הסתובבה כמו סביבון וגלשה למצוק שלפני הוואדי.
“פויגלמן יושב לפניי, ושנייה לפני שאנחנו נופלים לתהום אני קופץ ותופס אותו פה,״ והדגים ביד אחת על עורפו, “בצווארון של המעיל ומושך אותו החוצה.״ העגלה התרסקה לוואדי, והם התגלגלו והשתטחו סנטימטרים מהמצוק. זה היה מבצע הצלה של ממש, אמר אביו, הוא בכלל לא רוצה לחשוב מה היה יכול לקרות.
“מה שלא עשית עם מוח עשית עם כוח,״ סיכם פויגלמן. אביו היה סמוק משתייה, עיניו מחויכות וערניות, זרועותיו נחות ברפיון על השולחן. למה הוא לא עונה לו לעזאזל? זעם עליו אליהו. “איך בבית ספר, יינגלע?״ פנה אליו פתאום פויגלמן, ואביו מיהר לענות במקומו: “תלמיד מצוין, הכול טוב מאודים.״
בהלוויה של אבא התפלפל פויגלמן בנאום מייגע וגם ציטט אי־אלו פסוקים מהתנ״ך, ובאליהו חלפה אז המחשבה שתכף יתפוצץ מרוב זחיחות במין בום על־קולי שיישמע ברחבי הארץ. פיסות פויגלמניות יינשאו עם זרמי אוויר לארבע רוחות השמיים וירחפו מטה כמו פתיתי שלג. כמה מהן אולי ינחתו על גג חנותו הישנה של אבא המרוחקת קילומטרים משם.
תניח לזה, נזף בעצמו. שיגמור כבר להקריא את הצוואה, ושלום על ישראל.
“... את קופסת התכשיטים של אשתי האהובה תרצה עליה השלום, שנעולה בתא 216 בכספת של בית האבות עטרת חיים על כל תכולתה המפורטת ברשימת מצאי נפרדת, הנני מוריש לבני יחידי...״
אליהו העביר את מבטו על פני קירות המשרד, שאיימו להתמוטט תחת משקלם של ציורי השמן ותעודות ההוקרה. מתוך האנדרלמוסיה שעל הקיר זקפה את ראשה איזו כבשה קדישמנית. משום־מה הזכירה לו קצת את אבא שלו.
פעם סיפר לו שאחרי שהשתחררו מהשירות הצבאי — פויגלמן היה קצין קשר, ואבא היה סמל קשר — פתחו משרד קטן להדפסת מסמכים, אבל כעבור שנה פויגלמן החליט פתאום להתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. ההכנסות עדיין לא אפשרו לשכור עובד אחר במקומו, ואבא כרע תחת הנטל, ולבסוף נאלץ לסגור את העסק הקטן ולחזור למקצוע החשמלאות שלמד בנעוריו. כמה שנים אחר כך עקר מירושלים לרמת גן ופתח שם חנות למוצרי חשמל, ובה נשאר כל חייו. “יועזר אביזרי חשמל״ נדחקה ברחוב ביאליק כמו נוסע בקרון צפוף והתקיימה אך בקושי בין פרצי ההזמנות שהגיעו ממשרדו המתרחב של פויגלמן בירושלים. ככל שנוספו שם עוד חדרים ועובדים, נדרשו להם עוד שעוני קיר, תנורי חימום, מאווררים. “מגיעה עוד הזמנה מפויגלמן,״ צהל אביו, “שיהיה בריא.״ תכף ירקוד את ריקוד הגשם, גיחך אז אליהו בליבו. פויגלמן היה שולח מירושלים טנדר מסחרי לאסוף את הסחורה, והשליח שלו היה מעמיס עם אביו את הציוד. “אולי תשים יד,״ נזף בו אבא, כשעמד בצד במורת רוח. “בזהירות!״ היה צועק עליו, “זה יקר!״ אחרי שהעמיסו חמק אליהו בחזרה לחנות ומלמל בשטנה את משפטו הקבוע של אבא: “תמסור לפויגלמן תודה רבה מקרב לב.״
“מה אתה יושב, יום מנוחה?״ פרצה דמותו הזורחת והנמרצת של אביו לחנות, ממששת בחדווה את ההמחאות הדחויות בגון חרדל, שנרשם עליהן בנק ירושלים פויגלמן ושות׳. “תטפל בשואב אבק של הדסה,״ פקד, “אני רץ להפקיד.״
ההזמנות מפויגלמן שחררו מעט את כיסו של אבא, ובחדרו של אליהו צצו תשורות מאוחרות: נעלי כדורגל פקקים של אדידס, סקייטבורד עם גלגלי קריפטוניקס. בתחילה חשב לסרב לקבלן, אבל אחר כך נכנע להן ושנא את עצמו על כך.
ומה יעשו בלי החסדים של פויגלמן? נדאג בליבו, אמנם לקוחות נכנסים מדי פעם לחנות, אבל לא מספיק.
בבית הספר התייצב אצל מלכה המנהלת וביקש לשוחח איתה כמה רגעים שיחה אישית. מלכה הייתה אישה תמירה תכולת עיניים, תווי פניה חזקים ועורה צח. היא נהגה לכסות את שערה במטפחת וללבוש מקטורן גברי למדי בצבע כחול מזעזע. הוא התיישב מולה, פוכר את ידיו בעצבנות.
“כן אליהו, במה אני יכולה לעזור לך?״ נימת הקול החמימה שלה בלבלה אותו.
הוא כחכח בגרונו. “פשוט נורא קר בכיתה,״ אמר, “תלמידים אחרים גם אומרים. ונורות הנאון לא מפסיקות לרצד, וכל זה מאוד מקשה על הריכוז.״ והוא בטוח שקשה גם למורות ולא רק לתלמידים, ואולי אפשר לעשות משהו בנידון, כי זה כבר המון זמן ככה, ושלום אב הבית, שאותו הוא מאוד מכבד, לא ממש מצליח להשתלט על זה. אז הוא פשוט רוצה להציע, אבא שלו הוא חשמלאי ויכול לתקן כל דבר במחירים מצוינים וגם להשיג להם תנורים לכיתות ומֵחם חדש לחדר המורים, כי שמע מורות מתלוננות שהישן עושה קצרים, ואיך אפשר בלי קפה בבוקר לפני שהן נכנסות ללמד בכיתה.
אחרי שסיים את המונולוג הסיט את מבטו אל תנור הלהט שעמד על הרצפה בפינה ובהק בכתום מחליד, ונדמה שבקושי חימם.
“אני מבינה,״ אמרה, “אכן זו בעיה מתמשכת.״
והסבירה לו שהם משתמשים בקניין אזורי של משרד החינוך, ואין להם מספיק תקציב שנתי לצייד את הכיתות בתנורים ובנורות נאון חדשות. הוא מלמל שהוא מבין וכבר קם ללכת משם, נבוך ונכלם, אבל היא סימנה לו שישב רגע, ונתנה בו מבט בוחן ושאלה אם הכול בסדר בבית.
הוא ניעור מהרהוריו וחזר לשמוע את קולו הכבד והצרוד של פויגלמן:
“הנני מוריש את הדירה שבבעלותי, דירה מספר חמש בבניין מספר 142 ברחוב מסילת ישרים שבתל אביב, לבני יחידי אליהו...״
הוא נדרך. הוא לא ידע שום דבר על דירה בתל אביב. הוא כבש את סערת רוחו והקפיד לשמור על ארשת פנים חתומה. דירה בתל אביב. איפה בדיוק זה מסילת ישרים. כמה חדרים. על איזה שטח. בוודאי דירה קטנה. אחרי הכול, מדובר באבא שלו. ובכל זאת, הפתעה. נעימה מאוד, הוא חייב לציין.
את הדירה הישנה ברמת גן מכר אבא לפני שנים, כשעבר לבית האבות.
הוא התאכזב אז מהחלטתו של אבא למכור. הרי שוק הנדל״ן עולה, ניסה אז לשכנע, ובינתיים אפשר להשכיר את הדירה בתשואה נאה. אבל אבא התעקש למכור. טען ששכר הדירה לא יוכל לכסות את העלות החודשית של בית האבות, שאכן היה יקר. מפתיע, כי אבא שלו תמיד היה חסכן כזה ופתאום החליט לעבור לבית אבות יוקרתי. ובכלל, מה לאבא שלו ולבית אבות, הרי מצבו הבריאותי היה תקין. נכון, הוא היה לבדו בדירה הישנה ההיא ברמת גן, ואליהו, עד כמה שקשה להודות, ביקר אותו רק לעיתים רחוקות, אפילו שהייתה מרוחקת רק קילומטרים אחדים מביתו. כבר לא הייתה לאבא החנות להתעסק בה, ואולי בבית האבות תהיה לו פעילות חברתית כלשהי, והוא דווקא אמור לשמוח שאבא שלו סוף־סוף מפנק את עצמו. אמנם מבזבז ככה את חסכונותיו. שוד לאור יום, בתי האבות האלה, שואבי כסף.
אבל אליהו נאלץ להרפות. אחרי הכול, זה לא היה כסף שלו. והנה עכשיו צצה הדירה הזו, שעליה לא ידע כלום. למה הסתיר ממנו את קיומה? הוא יכול לשער למה, פשוט לא מצא טעם לסמוך עליו אחרי מה שקרה. עזוב, אמר לעצמו, אין מה להיעלב עכשיו.
סוף־סוף נכס בצוואה שיכול להציל אותו.
השוק מצוין עכשיו. יעמיד אותה למכירה. ישלם את חובותיו. אולי אפילו יוכל לפדות את עצמו ולחזור לאשתו, שלא סלחה לו על “הפנטזיה המטורפת שהרסה לנו את החיים.״ וחמור יותר, על כך שהסתיר ממנה, לקח כספים בלי ידיעתה. יותר גרוע מבגידה עם אישה אחרת, הטיחה בו.
“על פי בקשתי בצוואה זו תישאר הדירה האמורה מושכרת לשוכר העכשווי מר מוריס קרטס ללא שינוי בתנאי השכירות שנקבעו מראש,״ הקריא פויגלמן, “ורק עם פטירתו של זה, או מעברו מרצון למקום אחר, תהיה הדירה חופשייה להימכר.״
אליהו התאבן בכיסאו. עמוק בתוך ראשו הופיע זמזום מטריד. מחשבותיו התרוצצו בראשו כמו להקת יונים שהוחרדו מאבן שנזרקה לעברן.
“לצורך ביצוע צוואתי זו, הריני ממנה בזאת את עורך הדין שמעון פויגלמן להיות מנהל עיזבוני ומבצע צוואתי באופן שיפעל לבדו או מי מטעמו בכל הקשור לעיזבון, ניהולו, הטיפול בו, מכירתו, חלוקתו וקיום הצוואה, ללא צורך בהפקדת ערובה, ועליו יהיה לפעול בהתאם להוראות צוואתי זו כמפורט לעיל.״
פויגלמן סיים להקריא והניח את הצוואה על שולחנו.
“יש שאלות, יינגלע?״
אליהו הישיר מבט אל פויגלמן.
“לא הבנתי, אז אי אפשר להעמיד אותה למכירה?״
“לא, כל עוד הדייר מתגורר שם.״
“אבל מה הסיפור עם הדייר הזה?״ שאל וניסה להשתלט על הרעד בקולו.
“אני לא מצוי בפרטים,״ אמר פויגלמן בנחת. “אני מציע שניפגש כולנו בדירה מחר.״
2
הדירה הייתה בבניין צהוב ברחוב מסילת ישרים, ליד התחנה המרכזית בתל אביב. המעלית לא פעלה, והם נאלצו להעפיל במדרגות. הוא הלך בצייתנות אחרי פויגלמן, שהתנשף בכבדות בחליפתו הקמוטה הרפויה וגרר את רגליו ממדרגה למדרגה. פתאום חמל קצת על הזקן החזק והתמיר הזה. באור הקלוש של חדר המדרגות דמיין שאביו הולך לפניו ולא פויגלמן.
בקומה השלישית נעצר פויגלמן מול דלת עץ עירומה ונקש עליה.
מעבר לדלת אווששו נעלי בית. אישה פיליפינית פתחה מעט את הדלת והציצה מהמרווח הצר. פויגלמן בירך אותה בלבביות, הציג את עצמו והזכיר לה שדיברו בטלפון. כן, נזכרה, ופתחה את הדלת לרווחה. היא סימנה להם להמתין במבואה ונעלמה. ריח טחב עמד שם, מעורב בניחוחות תבשילים עשירים בתבלינים. ממעמקי הדירה נשמע קולה המתנגן המבשר על בואם, ואחר כך קול הדחת אסלה, מי ברז זורמים, נקישות, טריקת דלת. אחרי רגעים ארוכים הופיעה הפיליפינית שוב וסימנה להם להיכנס.
קשיש על כיסא גלגלים התגלגל לקראתם. “זה מוריס השוכר שלך,״ אמר לו פויגלמן בנימה כבושה. “שלום מוריס,״ בירך פויגלמן את הקשיש בהדרת כבוד, “מה שלומך?״ הזקן הביט בהם בחשדנות והנהן בלי להשיב. אחר כך פנה אל הפיליפינית. “אני רעב,״ התלונן, והיא השיבה: “מוכן, מוכן,״ ואמרה להם בהתנצלות שמוריס צריך לאכול עכשיו, וסימנה להם בידה שהם חופשיים להסתובב בדירה. אחר כך הושיבה את הזקן לשולחן האוכל במטבחון, פתחה וסגרה בנקישות חדות את דלתות ארון הפורמייקה הירקרק, ולבסוף מצאה את הקערה שחיפשה ויצקה לתוכה תבשיל חם מן הסיר שעל הכיריים.
דירת שלושה חדרים פונקציונלית. דחוקה מעט, החלל בסלון נעים יחסית. חלון גדול השקיף על ענפיו של העץ שצמח בודד בחצר האחורית, ומפני שהיה יבש ועני בעלווה, לא חסם את האור. ספה ישנה אפורה עם פסים שחורים דקים. שולחן קפה מזכוכית עבה. טלוויזיה צמודה לקיר. שידה חומה־אדמדמה נדחקה סמוך לפתח המסדרון.
פגעי רטיבות נראו פה ושם על הקירות, ובכניסה למסדרון נחשף הטיח. הוא הניח שכיסא הגלגלים התחכך שם. פויגלמן כחכח בגרונו והלך אחריו כשנכנס למסדרון. בקצהו נראה חדר אמבטיה קטן, ושם על האסלה מושב שהגביה אותה עם מאחז מיוחד, והכול דחוק מול אמבטיה קטנה בגון חלמון. שני חדרי שינה בצידו הימני של המסדרון, ובגדול שבהם מוקמה מיטה סיעודית רחבה, מיטתו של הזקן, שנראתה כמו מיטת בית חולים. על הקיר מעליה ציור שמן דהוי של ספינת מפרש בים כחול שקט, וניכר שצויר ביד חובבנית אם כי במסירות רבה. אולי הזקן צייר, חשב, אף שלפי מצבו נראה שהוא לא יכול לאחוז במכחול ביד בוטחת. לצד המיטה כיסא עץ מרופד באדום.
חדר השינה הקטן שימש בוודאי את הפיליפינית. שם נדחקה מיטה ספרטנית צרה וצחורת סדינים, ועליהם שמיכת פיקה מקופלת סמוך לכרית. הייתה שם גם ארונית בגדים חסרת דלתות, ושם נדחסו ערימות בגדים מקופלים בדקדקנות.
כשחזרו לפינת האוכל התנצל פויגלמן ואמר שהם חייבים להפריע עוד רגע לפני האוכל כיוון שמוריס צריך לחתום על חוזה השכירות המעודכן מול בעל הדירה החדש, והחווה בידו על אליהו. הוא שאל את הפיליפינית, נלי שמה, אם הספיקה להכין את ההמחאות. אחר כך הוציא מתיקו את חוזה השכירות המעודכן, הסביר לזקן שמעכשיו בעל הדירה הרשום הוא אליהו, בנו של הבעלים הקודמים, אבל חוץ מזה הכול נשאר אותו דבר. ידו של הזקן האוחזת בעט נשלחה לחתום כאילו מעצמה ובהיסח הדעת.
אליהו ניגש אל החלון הגדול שבסלון והביט אל החצר האחורית ואל עץ השקמה החשוף ששלח ענפים לעברו. מדוע הוא עירום כל כך. אולי הוא חולה, חשב, או כבר מת. מאחוריו שמע את פויגלמן ונלי מחליפים דברים. היא כבר חזרה עם ההמחאות החדשות. “את הישנות שרשמת עבור יועזר פרוינד גרסתי,״ הדגיש בפניה פויגלמן. הפיליפינית כיווצה את מצחה, ופויגלמן חייך בסלחנות: “כלומר התכוונתי, הישנות כבר לא תקפות, השמדתי אותן,״ אבל זה היה סתום אף יותר באוזני הפיליפינית, והיא משכה בכתפיה ופויגלמן צחקק, “מכל מקום...״
שמו של יועזר אביו, שעוד הדהד בחלל הדירה, כיווץ את ליבו. ופתאום עלה על דעתו שהוא לא הספיק כלל להיעצב. הכול אירע מהר כל כך.
הוא לא רצה לחשוב על זה עכשיו. סב מהחלון והצטרף אל פויגלמן והפיליפינית והזקן בפינת האוכל. “בתיאבון,״ בירך את הזקן.
פויגלמן סיים את כל ההסדרים עם הפיליפינית והושיט לו מעטפה חומה פתוחה ובה חוזה השכירות המעודכן על שמו וההמחאות החדשות. אליהו הוציא באצבעות רוטטות את ההמחאות החודשיות.
אלף שקל לחודש? מה זו, מהתלת 1 באפריל? תהה ובאמת, נזכר, היום 1 באפריל. בוודאי חלה טעות. הוא נשא את מבטו, פתח את פיו להעיר בעניין, אבל פויגלמן הקדים אותו: “זה הסכום המצוין בחוזה המקורי, ולפי הצוואה בלתי ניתן לשינוי,״ וכבר החווה בידו לעבר הדלת.
זכויותיו של השוכר הזקן בדירה, שעוגנו בחוזה ואושררו ונחתמו בצוואה, ולא פחות מהן שכר הדירה המגוחך, הטריפו אותו. נכון, הרגיע את עצמו, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לחכות ולשרוד. ובכל זאת ההסדר הזה שאביו התעקש לקבע גם מעבר לקבר לא נתן לו מנוח. הוא ניסה עוד פעם אחת לגשש אצל פויגלמן, אבל הלה טען שמעולם לא שמע על מוריס קרטס לפני שיועזר קנה את הדירה, ושכל מה שהוא יודע עכשיו זה רצונו הפשוט של אביו, שאותו ביטא בבהירות בצוואתו. ואז נזכר שיועזר אמר משהו על כך שהשוכר הוא ניצול שואה.
ייתכן שבזה העניין. אבא שלו היה רחמן בן רחמן. אבל מה זה ניצול שואה היום? חשב במרמור, פעם נחשבו ניצולים רק אלו ששרדו מן המחנות, אלו שראו את עשן המשרפות במו עיניהם והציגו את המספר המקועקע כמין תעודת הכשר. אחר כך כולם קפצו על הרכבת שהשלט “ניצולי שואה״ מתנוסס עליה, גם אלו שלא היו ברכבות. ניצולי שואה אמיתיים חיים המון זמן, הרי לא היו שורדים אם לא היה להם מנגנון חיות מפותח. דרוויניזם קלסי. אם הקשיש הוא ניצול כזה, חזקה עליו שיאריך ימים ובסוף עוד יקבור את אליהו יחד עם חובותיו. לעזאזל איתו, שיהיה לו בריא. אבל הוא חייב לדבר איתו, אולי יבין את מהותו של ההסכם הזה, שהשאיר אותו, היורש, בעל דירה אבל עני, מי יודע עד מתי.
בביקורו הבא בדירה, הפעם לבד, לחץ בחמימות את ידו של מוריס והבזיק מבט בוחן אל אמותיו של הקשיש, שחשפו השרוולים המקופלים של הסווטשרט. הוא לא הצליח לראות שום מספר, וכשהחזיר את מבטו נתקל בעיניו של הזקן, שזיק משועשע ניצת בהן. אולי המספר דהה, או שהסתתר מאחורי קיפול השרוול, ואולי לא היה שום מספר.
“אבא שלי,״ פתח, “הוא זה שהשכיר לך את הדירה לפני הרבה שנים.״
“זה אבא שלך?״ שאל הזקן ואליהו נחפז לומר: “כן, אתה זוכר אותו?״
הזקן משך בכתפיו והחריש.
“הוא נפטר, אבא שלי,״ המשיך אליהו.
הזקן המהם וגירד באפו.
“הוא היה צעיר ממך,״ אמר, “בסך הכול בן שבעים ושש.״
נלי נעמדה מאחוריהם. “רציתי להראות לך משהו באמבטיה,״ אמרה. אליהו סימן לה שתמתין רגע. הזקן ניעור, ועיניו הבליחו כאילו נזכר במשהו. “כן, אמבטיה,״ אמר, “קשה,״ ונלי הנהנה אליו בחיוך וסימנה לאליהו לבוא איתה. אליהו נכנע והלך בעקבותיה במסדרון העגמומי. על מפתן חדר האמבטיה נעצרה והצביעה על כיסא הרחצה שבתוך האמבט. “קשה להעביר מוריס לתוך אמבטיה,״ הסבירה, והוא הנהן בחוסר סבלנות. לפני כמה שבועות, המשיכה, מוריס נפל וכמעט שבר משהו. הוא לא הבין מה היא רוצה לומר. “אז אולי צריך לקחת מטפל גבר,״ הציע, “שיהיה לו יותר קל לסחוב אותו.״ נחישותה התערערה לרגע, אבל מיד היא התעשתה. אולי אפשר לסלק אותה, אמרה, את האמבטיה. הוא כיווץ את מצחו. אפשר לשים במקום אמבטיה מקלחון עם דלת רחבה, הסבירה, כדי שהיא תוכל להעביר את מוריס בקלות לכיסא הרחצה. בעיני רוחו ראה את הפיליפינית נושאת את הזקן העירום והכחוש לתוך האמבט ומקלחת אותו. הוא שאל אותה אם היא יודעת שמוריס הוא ניצול שואה.
“ניצול שואה?״ אמרה והוא אמר: “כן, הולוקוסט.״ אה, הנהנה בחיוך, היא מכירה הולוקוסט.
“יש למוריס מספר על היד?״ שאל והצביע על האמה. היא הביטה בו בשאלה. “קעקוע,״ אמר, ״ tattoo .״
“מוריס? לא, no tattoo .״
Tattoo numbers, no?“ ״
“לא,״ השתוממה.
ניצול שואה בתחת שלו.
היא הביטה בו בציפייה. זה הרבה כסף להרוס אמבטיה ולבנות מקלחון, אמר בנחישות ופנה לחזור לסלון. באפלולית המסדרון נעצר והשהה את מבטו עליה. הוא חייב להשאיר את ערוץ הדיבור איתה פתוח כי הזקן לא משתף פעולה. הבטיח שיבדוק את זה, והיא חייכה בהכרת טובה. “תגידי, הוא עשה לאחרונה בדיקות כלליות?״ שאל.
“מוריס כל הזמן בדיקות קופת חולים,״ אמרה. “אתה רופא?״ שאלה אותו, והוא לא ידע אם היא מתבדחת. בלי לחכות לתשובה היא יצאה לסלון, ניגשה לשידה, פתחה את אחת המגירות והוציאה משם קובץ ניירות. “זה תוצאות של בדיקות,״ הראתה לו, ולא תמיד היא מבינה מה הרופא בדיוק אומר חוץ מבעיות בכבד ולחץ דם גבוה. אולי הוא יכול להסתכל?
כשעלעל בטפסים הרפואיים חש את המבט המצפה שלה. אולי הוא יכול לקחת את זה לכמה ימים, הציע, כדי שיוכל לעיין בהם לעומק, והיא משכה בכתפיה, אין בעיה.
בדיקות הדם גילו ערכים גבוהים של אנזימים שלא הכיר בצירוף ערכים נמוכים של לימפוציטים וערכים גבוהים של נויטרופילים. קריאה מעמיקה בגוגל לא קידמה אותו מעבר להבנה שיש בעיה כלשהי בתפקודי הכבד. בטפסים אוזכר שלפני שבע שנים עבר הקשיש קולונוסקופיה שהתגלו בה פוליפים, לא היה אזכור לניתוח. הייתה רשימה של תרופות נוגדות קרישת דם. שום דבר לא היה החלטי. הזקן יכול להחזיק ככה גם עוד עשר שנים, אם לא יותר. טופס אחד לכד את תשומת ליבו. התברר שהקשיש עבר אירוע מוחי לפני שלוש שנים. אחר כך בוודאי התערער תפקודו, ואולי זה מה שהושיב אותו על כיסא גלגלים. בטח גם זיכרונו נפגע, אם כי אולי עוד היה ערני וצלול כשאביו החתים אותו על החוזה. וכמו שהוא מכיר את אביו, הוא בטח ישב וניהל איתו שיחות נפש. מכל מקום, כל זה קבור עכשיו.
אבא שלו זכרו לברכה הביא אותו לפתחה של שוקת חסומה, ואליהו מרגיש כמו חמור מיובש.
3
חודשים חלפו. החורף הקדים להגיע. נדמה שרק הפנה את מבטו לרגע באמצע היום, והנה חשיכה כבדה ירדה בבת אחת על העולם. קר. הוא צועד ברחוב, מכונס במחשבותיו. אל הרעד שבגופו מצטרף רטט הנייד במעילו. שיחה נכנסת. מהקצה האחר של הקו קול של גבר. שלום, אני מדבר עם אליהו פרוינד? אליהו שואל במה העניין. “הגיעו אלינו תלונות על רעשים מהדירה שלך.״ לרגע הוא מתבלבל. מאיזו דירה. שלוש דירות התערבבו בחייו כמו שלוש נשים סוררות שכל אחת מושכת בכיוונה: הדירה בשיכון ותיקים ברמת גן, שאותה התבקש לעזוב כי שם התבצרה אשתו דניאלה שצריכה לחשוב מחדש על יחסיהם; דירת החדר המחניקה בבניין רכבת בבת ים, שבה הוא מתגורר כעת; והדירה השלישית בדרום תל אביב, זאת שקפצה כמו ג׳וקר מצוואתו של אביו. אף אחת מהדירות לא הייתה ביתו.
אוטובוס חוצה שלולית בדהרה, והוא ממהר לקפץ הצידה. “איזו דירה?״ הוא שואל. מהקצה הרחוק של הקו רעשים עמומים. “הלו?״ שואל הקול. “כן, כן, אני פה,״ אומר אליהו, “איזה רעשים ומאיזו דירה?״ “אני נציג של חברת הניהול של הבניין במסילת ישרים,״ מזדהה הקול סוף־סוף, “אתה הבעלים של דירה 5 נכון?״ “נכון,״ נוהם אליהו. לעזאזל, בכל זאת נרטבו מכנסיו מנתזי השלולית. “השכנים מתלוננים על רעשים מהדירה שלך,״ אומר האיש שוב. “אבל איזה רעשים?״ הוא מתעצבן. “השכנים אומרים שצעקו וגררו רהיטים באמצע הלילה.״ “זה לא מאצלי,״ אומר אליהו, ומוסיף שבסך הכול יש שם זקן עם פיליפינית, איזה רעשים הם כבר יכולים לעשות. אבל הנציג מתעקש: השכנים מלמטה אמרו בוודאות שהרעשים הגיעו מדירה 5, אפילו עלו וצלצלו בדלת אבל לא פתחו להם.
אז מה הם רוצים שיעשה בדיוק, סינן בליבו. בסדר, חתם את השיחה, הוא יבדוק את זה.
הדירה הזו בקושי כיסתה את ההוצאות בְּגינה. כל הזמן צצו תיקונים שמחובתו לתקן, מתוך שכר הדירה המגוחך נקצצו עשרה אחוזים לטובת רשויות המס. נלי לא הפסיקה לקרצץ לו על האמבטיה שצריך לשבור ועל המקלחון, והוא הסביר לה שוב ושוב שאין לו חמש עשרה אלף שקל להוציא על שיפוץ כזה, וכן, זה שיפוץ לכל דבר. וכמו להכעיס, דווקא בתקופת החגים שבק המזגן בחדר השינה של הזקן, והוא הזדרז אז לעשות לה מפגן ראווה של בעל דירה אכפתי וסידר להם תדיראן חדש, אחד וחצי כוח סוס. בעצמם ראו שיש דברים שהוא עושה ושהוא לא אטום כמו בעלי דירה אחרים. הרי הוא עצמו שוכר דירה שהיא הרבה פחות מפנקת, והוא לא פוצה פה ומצפצף.
ואחרי כל זה הוא צריך להתעסק עם תלונות הזויות על רעשים. הוא מציץ בשעונו. שבע וחצי. הרי יצא כדי לחפש רדיאטור. תנור הלהט בחור שלו בקושי מחמם. הוא לא זוכר אם יש פה חנות חשמל באזור ומציץ לתוך סניף גדול של AM:PM . “אתם מוכרים רדיאטורים במקרה?״ הוא שואל את הבחורה ליד הקופה. היא לא מבינה מה הוא רוצה, פוטרת אותו במשיכת כתפיים.
הוא נזכר בערגה בתנור הנפט הישן מילדותו, תוצרת פרידמן. בקדמתו הייתה מעין חופה מקומרת מעל תילי הנחושת המתלהטים, תמיד הזכירה לו קסדה של אמודאי. הוא אהב את ריחו של הנפט שאבא יצק במפל מדויק מהג׳ריקן היישר אל המשפך שהוכנס אל פתח המכל, ובתוך התנור זרם הנפט לאיטו ונספג בסרט הבד המלופף מאחורי סבכת המתכת. אחרי שסגר את המכל ביקש ממנו אבא שיתרחק, הצית גפרור וקירב אותו בזהירות אל הפתילה, ומשנדלקה הלהיטה את הסבכה. האש המבויתת דמתה לשמש כתומה שצפה לה בחלל. התנור ההוא ינק את חלומותיו באין־ספור השעות שהתהפנט מולו. רסיסי חלומותיו נספגו ושקעו באגניות המתכת, והחורפים נערמו זה על זה כמו שכבות גאולוגיות של חיים מדומיינים ומלאי הבטחה.
פתאום נזכר ששכח את תנור הלהט דולק אצלו בדירה.
את הגז הוא דווקא בודק בכפייתיות בכל פעם לפני שהוא יוצא, וגם כשהוא רואה שהכפתורים על אפס הוא מעביר את ידו על כל אחד מהארבעה לוודא שהוא אכן סגור, מרחרח, כורה אוזן, מעביר את אצבעו על החרירים שדרכם יוצא הגז. ההתנהגות הכפייתית הזאת החלה בשנה האחרונה, עם המעבר לדירת הרווקים שנכפתה עליו, והנה דווקא את תנור הלהט השאיר דולק.
שריפה. זה מה שחסר לו עכשיו. התנור האפרפר הישן מכיל שני תילים מחופים ברשת מתכת. הוא זוכר היטב שמיקם אותו על הרצפה במרחק של בלטה אחת מהרגל הימנית הקדמית של שולחן העבודה שלו ושהשטיחון עם הקצוות הפרומים נמצא במרחק שתי בלטות מהתנור. אז אין סיבה לדאגה, אלא אם כן איזה פרפר סורר יילכד באחד התילים, יצליח להיחלץ משם עם כנף בוערת ויצנח כמו מטוס קרב שהופל היישר לתוך סל הניירות שליד השולחן, שמלא תזכורות מבית הספר, קנסות שלא שילם ופתקיות ששרבט עליהן וקימט אותן והשליך. ומה אם אחד הניירות יפלרטט עם הכנף הדלוקה ויתלקח?
הוא מתעכב מול מאפייה סמוכה, מביט על האנשים המצטופפים מול מגשי הסופגניות. נכנס וסוקר את מגשי הסופגניות המתחכמות — מילוי שוקולד, ריבת חלב, זיגוג סוכר צהוב וסוכריות צבעוניות — שמתרוקנים תחת ידיו הזריזות של המוכר, שאורז אותן ללקוחות בקופסאות קרטון. “כן אדון, מה בשבילך?״ והוא ניעור, מצביע על מגש סופגניות הריבה ומבקש אחת. המוכר שולף שקית חומה. “בעצם שתיים בבקשה,״ הוא מתקן, והמוכר אומר: “יש ארבע בחמש עשרה שקל,״ ואליהו אומר: “לא תודה, שתיים יספיקו.״
פניו החמורים של המוכר מתרפים בחיוך, כאילו גילה פתאום באליהו איזו מעלה סמויה. “תיהנה גבר,״ קורץ לו ונוטל ממנו מטבע של עשרה שקלים. אליהו מתרחק כמה צעדים ומוציא מהשקית באצבעות קשויות מקור סופגנייה אחת. מתענג על הבצק האוורירי והמתוק, טובל את אפו מבלי משים באבקת הסוכר. מהחזית המוארת של ה־ AM:PM הסמוך מגיחות שתי צלליות במין הילוך חתולי. “ערב טוב המורה!״ רק כשהם חולפים על פניו הוא מזהה אותם, תלמידי י״א, הוא לא זוכר את שמותיהם. “מה זה, הרבצת שורה?״ שואל אחד הנערים, “אנחנו נספר למנהלת.״ הוא מחייך אליהם בחברמניות וממהר למחות את אבקת הסוכר מאפו. “חג שמח המורה,״ הם קוראים ממרחק, לא ברור לו אם בבוז קל או באמפתיה. הוא נוגס מהסופגנייה ומתבונן בנערים המתרחקים, מדליקים לעצמם סיגריות תוך כדי הליכה.
הדירה מקדמת את פניו בריח שרוף. באמת נלכד בתנור חרק כלשהו והתקפד לגוש קטן ומפוחם. הוא מנתק את הכבל, פותח את החלונות לאוורור, ובלי להסיר את מעילו שומט את עצמו על הכיסא שמול שולחנו ובוהה בערימת המבחנים שהבטיח לבדוק עד סוף החופשה, וכעבור רגע מתנער ומתקשר לפיליפינית לברר את עניין הרעשים. רגע ארוך הוא מקשיב לצלצולים המונוטוניים, עד שהוא מנתק ושומט את הנייד על השולחן. בוודאי עסוקה בלקלח את הזקן או בלהשכיב אותו לישון. הוא מוציא את הסופגנייה שנשארה בשקית. כבר לא אותו עונג ראשוני שחווה ברחוב, ובכל זאת הוא נוגס בה בכל פה. הבצק נהפך בפיו לעיסה, והריבה מדממת וזולגת משפתיו. הוא מתנשף ושומט את ראשו בין ידיו.
לאחר מה שנדמה כרגע הוא פוקח את עיניו ומבין שנרדם. פיו כבד וחמוץ ובטנו מתהפכת. הוא מתרומם בקושי מהכיסא וגורר את עצמו למקלחון. מול המראה הוא נחרד מעיניו הטרוטות ומפניו החיוורים. הוא מתקלח בחופזה וחוזר נרעד אל החדר, המגבת כרוכה לו על גופו. הוא רוכן אל המזוודה הפתוחה על הרצפה ומשמשת לו ארון בגדים, מחלץ משם תחתונים וגרביים נקיים. מרחרח את חולצת הכפתורים הכחולה השמוטה על הכיסא, רוכן שוב אל המזוודה ומוציא חולצה מקופלת נקייה. הוא רוכס בקפדנות את הכפתורים ולובש את המכנסיים בצבע בז׳, מהדק את החגורה וסוגר את האבזם. זה מה שילבש מחר לבית הספר, הוא מחליט, ומזכיר לעצמו שהגיע הזמן לכבס.
הלבוש המסודר המתוח על גופו עוזר לו לאסוף את עצמו. הוא מתיישב לשולחן ושולף את המבחן הראשון בערימה. הוא נמנע מלהסתכל על שם התלמיד, כדי שלא ישפיע על השיפוט שלו, אם כי לא מעט מהתלמידים הוא כבר מזהה על פי הסגנון וכתב היד.
פרט והסבר את הניסויים המוכיחים שאור מתנהג כגל וגם כחלקיק.
הוא קורא ביסודיות את תשובותיהם, מסמן באדום את הערותיו. “היכן ניסוי שני החריצים?״ הוא כותב בכתב יד נמרץ. ובעמוד הבא: “זה לא מה שניסוי האפקט הפוטואלקטרי מוכיח.״ כמה פעמים אמר להם שוויקיפדיה ויוטיוב לא יצילו אותם יומיים לפני המבחן. יש לו דגשים משלו, והם לא מקשיבים למה שהוא אומר בכיתה. הוא מציץ בשעונו. שעתיים חלפו, והוא הספיק לבדוק רק שבעה מבחנים. כבר עשר והוא ערני, אבל דעתו מוסחת. הוא פותח את הווטסאפ. כבר שבוע שהיא לא עונה לו, הבת הזאת שלו, והוא צריך לחלוב מאימא שלה במסרונים רסיסי מידע, שמסתכמים בזה שהיא בסדר.
בסדר שבסדר, הוא משיב, אבל מה איתה? והיא כותבת, דבר איתה.
אני מנסה אבל היא לא עונה לי. פרודתו שולחת לו את האימוג׳י המעצבן שהוא לא סובל, דמות עם שתי ידיים פשוטות לצדדים.
מותק מה שלומך? אני מתגעגע, הוא מקליד לבתו ושולח, ומיד מתחרט. יותר מדי מתקתק. הוא מוחק את ההודעה, וכותב היי שירה, מתי אפשר להתקשר?
מוחק שוב, כותב שירה, תתקשרי אליי ושולח.
לפני שלוש שנים התחילה לתפוס ממנו מרחק בלי שום הסבר. באותה תקופה הייתה סלקטורית באל על ומועמדת לקורס דיילות, אבל פתאום החליטה לעזוב. הוא דאג לה: מה תעשה עכשיו? כבר חשב שהיא עולה על מסלול, והנה תתחיל שוב להסתובב ולחפש את עצמה.
כשהחליטה ללמוד ספרות באוניברסיטה הופתע. מה פתאום ספרות? חשד שוויתרה לעצמה כשבחרה חוג לא מחייב. לאן זה כבר יקדם אותה? אבל לפחות תהיה במסגרת כלשהי. אחרי שנה הודיעה להם שעזבה את הלימודים, ומאז ניסתה להשתלב בכל מיני עבודות — מלצרית, ברמנית, אפילו עבדה קצת במשתלה — אבל תמיד, אחרי תקופה קצרה, החליטה שזה לא בשבילה.
זה אכל אותו. הוא לא הבין איך הילדה המשימתית הזו, שהייתה מדריכה בצופים ורכזת שבט וקצינת חינוך בצה״ל, פתאום הלכה לאיבוד והחלה למלא את חייה סדנאות בוטיק להתפתחות אישית, וִיפּסנות, מיינדפולנס, וכל מיני עסקי אוויר שכאלה.
אולי היא במצוקה, חשב, אולי היא זקוקה לעזרה מקצועית.אשתו טענה שכל מה שהילדה צריכה זה זמן, אבל הוא ראה את הזמן כאויב ולא כידיד וחשש שהמצב הזה עלול להיהפך לכרוני. לא היה לה כסף לשלם לשכר דירה. רוב הזמן גרה אצלם.
ופתאום, לפני חצי שנה, הלכה ושכרה דירה ביפו. אלוהים יודע מאיזה כסף.
דאגתו החריפה, וכששאל את אשתו אם נתנה לה כסף היא התפוצצה עליו. מאיזה כסף בדיוק? מהחשבון הסודי שיש לה בשווייץ? הלוואי שהיה לה קצת כסף לתת לילדה, הטיחה בו והוא החריש. ערוץ התקשורת נאטם.
זמן־מה אחר כך ביקשה שיעזוב את הבית. אמרה שהיא צריכה לחשוב על יחסיהם בגלל מה שקרה. הוא היה בהלם. הרי כבר עברו כמעט שנתיים. היא הסבירה לו שרצתה לתת לו זמן לעמוד על הרגליים ולהוציא תעודת הוראה, ובאמת חשבה שהכעס יעבור, אבל הוא לא עבר. “אפשר לחשוב שבגדתי בך,״ ניסה לומר להגנתו, והיא השיבה: “עדיף שהיית בוגד, לפחות לא היה עולה לנו כל כך הרבה כסף.״ קרוב למיליון שקל, ליתר דיוק, שהשקיע ללא ידיעתה בניסיון לפרוץ ממקצועו האפרורי ולהגשים את החלום שפיעם בו. מיזם טכנולוגי בשיתוף כמה מהנדסים. הוא רצה להפתיע אותה ברגע שהמיזם ימריא, ולבסוף נאלץ לעשות זאת כשהמיזם קרס.
אולי בכל זאת עירבה את הילדה, אפילו שביקש שלא תערב אותה? לא ייתכן, חשב, זה לא מתאים לדניאלה. כך או כך, שירה קלטה כמובן שמשהו קורה, אבל נראתה שקועה בענייניה, ומכל מקום, היא החלה להתרחק ממנו עוד לפני שכל העניין התפוצץ.
עכשיו הוא בקושי מצליח לדבר איתה. היא מקמצת במילים, והמסרונים לקוניים. למה נסגרה ככה? מה הוא אמור לעשות שהוא לא עושה? ועל מה היא כועסת עליו? ואולי בכל זאת אשתו הרעילה אותה, סיפרה לה שמצבם הכלכלי הורע בגלל האבא הפנטזיונר שלה? טוב די, הוא מנסה להרגיע את עצמו, פרנויה לא עוזרת. גם לא מתאים לשירה לכעוס עליו בגלל עניין כזה. בטח יש משהו אחר. ופתאום הוא קולט: כבר חודשים הוא יושב בחור הזה כמו כדור שנבעט ממגרש חייו, ושתי הנשים שלו חיות להן את חייהן, ולא משנה להן אם הוא קיים בעולם או לא.
;הלב שלו מתכווץ. ראייתו מיטשטשת לרגע. הוא קיים בכלל? הוא קם בבהלה, ראשו סחרחר. הוא נשען על השולחן. לנשום עמוק.
ופתאום הוא מחליט: הלילה הוא פותר איתה את העניין הזה אחת ולתמיד.
הוא לובש בחופזה את המעיל השמוט על המזרן ויוצא מהדירה. טריקת דלתו מהדהדת בחדר המדרגות. ברחוב הוא משחרר את האופניים הנעולים, שולף מכיס המעיל שקית ועוטף בה את המושב הרטוב. נראה שהטפטוף נפסק בשעה האחרונה ושהכבישים החלו להתייבש. הוא נרעד ומשפשף את ידיו זו בזו. שירה לא רחוקה. בסך הכול חצי הדרך שהוא עושה כל יום לבית הספר. כשהועזב מביתו חיפש בתחילה בדרום תל אביב, אפילו ביפו, אבל מחירי השכירות הבלתי אפשריים דחקו אותו הרחק דרומה לשיכון עמידר, על גבול בת ים. שם, באחד מבנייני הרכבת, בקומת מרתף, מצא את דירת החדר באלפיים חמש מאות שקל. את המאזדה שלו מכר כדי שיהיה לו כסף לשכר הדירה. בימים הראשונים התנייד באוטובוסים, אבל זה היה מורט עצבים. ואז עלה על דעתו שהוא בקושי מזיז את הגוף שלו, וכך החליט לקנות אופניים. הוא מצא אופני הרים, יד שנייה, כעורים ואמינים, וקנה גם מנעול פרסה קריפטונייט הכי חזק שיש.
השבועיים הראשונים היו סבל צרוף. התכווצויות שרירים מהשטן. אבל הוא חש שהתמרדותו של הגוף ומלחמת הדיווש המתמדת פודות אותו איכשהו מעוונותיו, ובמנות קוונטיות. בהדרגה התרגל. את המרחק לבית הספר אנקורי, ששם הוא מלמד, הוא עובר בקלות יחסית בארבעים וחמש דקות.
הוא חוצה את מחלף וולפסון ונע לאורכו של אד קוץ׳ עד שהוא מגיע אל שדרות ירושלים. מכאן הרכיבה נוחה יחסית, אין סבך של רחובות קטנים להתברבר בהם וגם לא מחלפים ראשיים לצלוח, רק לדווש צפונה. ובכל זאת, בהחלטה של רגע, הוא מחליט לחתוך לעבר הים. הוא מגיע אל חלקה הדרומי, הלא מוכר לו, של הטיילת.
תוך כדי דיווש נמרץ הוא מתמלא תחושת שליחות. כבר שכח את הרפיסות הסופגנייתית של קודם. עכשיו הוא מכונה, יכול לעשות הכול. נהמת הים נבללת ברחש נשימותיו. נמל יפו מבליח מצפון. ספרות השעון הדיגיטלי על סוכת מציל מרוחקת מבהיקות באדום: עשר שלושים ושבע. ליבו מאיץ את פעימותיו, ונשימותיו קצובות. הוא מזמזם לעצמו שיר של להקת פוליס When the world is going down.
הזמן חמקמק. הרגעים מתחילים להימתח לו. הוא מתעייף ומאט את הקצב. מכות רוח חזקות בוחנות את נחישותו. נדמה לו שגבעת יפו המוארת לא קרבה כלל. פטה מורגנה, כמו הבת שלו, שגרה במרחק שלושה קילומטר ממנו אבל על כוכב אחר. ליד תחנת דלק הוא נעצר ונושא את מבטו אל הרקיע. מבין קרעי העננים לא מתגלה שום כוכב. הוא יורד מהאופניים, משחרר את רגליו, צועד ומסיע אותם לצידו, ידו הימנית על הכידון. גלגלי האופניים מצקצקים בטרוניה. תחנת הדלק מיותמת. גרונו ניחר מצמא. חייב להיות פה ברז.
הוא מסתכל סביב ולא מוצא. נזכר שהבחין בברזייה לפני שלוש מאות–ארבע מאות מטר, מהברזיות האלו של הרצים. הוא עולה על אופניו ומסתובב בחזרה. נדמה שהרוח נגדו, החליטה לרפות את רוחו. כשהוא מגיע סוף־סוף אל הברזייה הוא רוכן מן האופניים ולוחץ בחופזה על הלחצן הכסוף. לא יוצאים מים. הוא מצחקק בייאוש. כל היום ירד גשם, אבל עכשיו אפילו טיפת מים אחת הוא לא מוצא. לא רחוק ממנו, על מרצפות הטיילת, הוא מזהה נביעת מים באמצע המדבר — שלולית שטרם יבשה.
הוא משכיב את אופניו, ניגש לשם ויורד על ברכיו, רוכן ומרחרח. לא ביוב. מי גשם. מרכין את ראשו, משרבב את שפתיו ושואב לגימה קטנה. טעם מתכתי חזק, כמה גרגירי חול. הוא שואב עוד לגימה זהירה, ועוד אחת. מגע המים במורד הגרון היבש מקל את מצוקתו. הוא שומע תיפופי צעדים קרבים אליו ומרים את ראשו. בחורה עוברת על פניו בריצה קלילה, מקבעת את מבטה קדימה ומתעלמת ממנו כאילו אינו קיים, זנב הסוס שלה מיטלטל ימינה ושמאלה, בקבוק מים בידה, והיא מתרחקת לה.
הוא מתרומם על רגליו ומביט בה עד שהיא נעלמת. עכשיו לא יעצור עד שיגיע.
שדרות ירושלים מגודרות ובצורות בגלל עבודות הרכבת הקלה ונראות כמו אחרי הפצצה כבדה. הוא חותך שמאלה, גולש לכיכר השעון ומופתע לראות שם עץ חג מולד עטור נורות צבעוניות מנצנצות, שלא מצליחות להסוות את דלילות צמרתו. העץ נראה לו מובס, מכיר בימיו הספורים, בעוד הנורות שעליו מבזיקות בטמטום ונשרפות בלי דעת.
הנה הרחוב שלה, יותר דומה לסמטה. שוב הוא שואל את עצמו למה הלכה וסגרה את עצמה בגטו הזה, ששכר הדירה בו מבחיל. הרי הוא יודע את המחירים. ואיך בכלל היא מצליחה לשלם... טוב, הוא יעזוב את זה עכשיו. הוא קושר את האופניים לעמוד של תמרור “עצור״ ומנסה לטלטל אותו בחוזקה כדי לוודא שהוא יציב.
הוא נכנס למבואה. חדר המדרגות מחופה אריחי אבן מסותתים. סטייל עתיק. ואולי באמת זה בניין עתיק. שרירי רגליו קשויים מהרכיבה. הוא נתמך במעקה, מושך את עצמו מעלה בתנועות חזקות. בקומה השלישית הוא נעמד מתנשף. כבר חודשיים לא ראה אותה. מה יאמר לה כשתפתח את הדלת? לא יאמר כלום. יחבק אותה וינשק. אולי יגיד, התגעגעתי.
המדרגות אל הקומה הרביעית נראות תלולות יותר, כאילו נמתחו פתאום. כלב נובח מדירה כלשהי. הוא מרגיש שמאחת הדירות צופים בו מבעד לעינית שבדלת. הוא נושם נשימה עמוקה, אוחז שוב במעקה, מגייס כוחות ומעפיל בדילוגים אל הקומה האחרונה. הדירה שלה היא היחידה שם, דירת גג, דלת כחולה. אין שם על הדלת. מימין לדלת, ליד המעקה, מתנשאת ערימה של קופסאות קרטון ריקות, ועליהן שמות של מותגים זרים שאינו מזהה. כל זה נדמה בעיניו כחגיגה של צרכנות אינטרנטית שיצאה משליטה. מעבר לדלת ילדה שאינו מכיר עוד.
עולה על דעתו שהשעה כבר אחת עשרה בלילה וששירה עלולה להיבהל. אולי היא בכלל ישנה. בכל זאת הוא מצלצל בפעמון. שתכעס עליו. לא אכפת לו. הוא חייב לראות אותה. הוא לוחץ שוב על לחצן הפעמון. זמזום חד וצורם נשמע מעבר לדלת. הוא כורה אוזן. אחרי רגע ארוך לוחץ שוב. מעבר לדלת דממה. הוא שולף את הנייד מכיס מעילו ומתקשר אליה, ונתפס לא מוכן כשהיא עונה כמעט מיד. “היי שירה, איפה את?״ הוא שואל בבהילות. “בדרום,״ היא משיבה. “איפה בדרום?״ היא משיבה שבמכתש רמון. “מה את עושה שם?״ מהדהד קולו בחדר המדרגות. מהקומה למטה נפתחת דלת בחריקה עצבנית. “זה באמת מעניין אותך?״ היא מתריסה בגיחוך. “אני בסדנת מעגל תפילה,״ היא אומרת באדישות לפני שהספיק לענות. מה זה לעזאזל סדנת מעגל תפילה, הוא חושב, והיא קולטת את השקט המבולבל והנוזף שלו. “טוב אבא, אני אדבר איתך כשאחזור למרכז,״ ומנתקת את השיחה. “הלו?“ הוא קורא, “שירה?״
“ששששש!״ מהסה מישהו מלמטה ודלת כעוסה נטרקת. הנורה בחדר המדרגות נכבית. רגע הוא עוד משתהה שם, אובד עצות, וכשהוא פונה לרדת במדרגות פוגעת רגלו בערימת הקופסאות הצבעוניות והיא מתמוטטת. מטר קופסאות מתגלגל אחריו מטה בקרקוש חלול מבשר רעות.
כשהוא נפלט לרחוב מצלצל הטלפון שלו. אולי שכחה לומר לו משהו. אבל המספר לא מזוהה. אישה מתלוננת במבטא רוסי כבד: “בבקשה להפסיק רעש.״ הוא אומר: “גברת, נדמה לי שזו טעות,״ אבל היא ממשיכה לשצוף. “כבר אחת עשרה בלילה,״ היא מאשימה,
“בבקשה להפסיק רעש!״