חביבה פדיה על 'בנגאזי-ברגן־בלזן'

יש שתיקה שמשתית בספרות או בשירה רגע של מהפכה. השתיקה באה מתוך רגע שבו הנשימה נעצרת. נעתקת. מתוך היפוך חריף של יחסים בין השפה ובין המבע. מתוך טריפת הקלפים של כל מה שחשבת. שינוי הז'אנר. שינוי כללי המשחק.
כיצד להתמודד עם ספרו של יוסי סוכרי: בנגאזי ברגן-בלזן. יצירה שהיא אירוע לשוני וחברתי גם יחד. ככזאת חושפת יצירתו של סוכרי את החסר העמוק בתרבות הישראלית בביקורת חופשית, רחבה, בעלת מבט פנוראמי, ביקורת שפותחת שערים וממקמת. הרעש או השקט שמייצר ספר כמו של יוסי סוכרי מזכיר אירוע שונה מאוד - להבדיל ממותו של הרב עובדיה יוסף – אך דומה בעוצמתו, שגם הוא מעבר לכל הערכה שיפוטית יוצר קודם כל מהומה, חושף את הדיסוננס התרבותי, מגלה את ערוותה של תרבות שחסרה קול שפה וכלים לדון בתופעותיה.
שוב זה מחייב אותי לחזור להערתו העמוקה והעצובה כל כך של שמעון בלאס, שאני אישית שמעתיה מפיו של ארז ביטון : סופר לא יכול ליצור בלי מבקר שמגדיר עבורו את השדה ופותח אותו.
אחרי שמסיימים לקרוא את ספרו של סוכרי נוצר רגע כזה של אובדן, הן בקול האנושי לנוכח כאב, הן בכלים של המבקר לנוכח הבחירה של סופר עכשווי לספר סיפורה של אשה מתחילת המאה העשרים. איך להבין את זה מאיפה לגשת לספר הזה. משמעות. פשר. מה הבחירות שמסתתרות כאן. ובכן לפני שאומר משהו על הספר ברצוני קודם כל לומר משהו על הכלים שבהם יש לגשת אל הספר.
העיוורון שקיים בשדה הספרות והביקורת הישראלית הוא כה חזק עד שיש כתם אפור ענק באמצע שדה הראייה. הכתם הזה לא רק שלא מאפשר חופש ומונע את ההבנה מהם הכלים הנחוצים לגופו של כל אירוע אלא גם מוביל לכך שכל יצירה או אירוע ספרותי נשפטים מתוך העוורון הזה שלא נותן דין וחשבון לעצמו, גם כשהוא חושב שהוא מתחכם, גם כשהוא נכתב על ידי כותבים נבונים וגם כאשר הוא נכתב על ידי אינטלקטואלים ויוצרים שכן מנסים להפעיל כלים של מודעות להיסטוריוגרפיה של המזרח השותק.
השואה, מכונת הזוועה של השמדת אנוש והמרתו לאפר תוך כדי מלחמת העולם השניה, היא מהאירועים היותר חזקים עוצמתיים ומטלטלים שכוננו את המודרניזם בנאורותו וזוועותיו--- ככזאת היא ייצרה מחדש בעוצמה רבה את השאלה העתיקה-חדשה של העדות. העדות בספרות ובהיסטוריה. העדות של האדם הטראומטי. העדות הבין דורית. השתיקה והשפה. חווית העצמי כעד. 
לפחות שלושה כלים הייתי רוצה להשחיז בטרם הדיון בספרו של סוכרי. 
1. השואה ייצרה את ההלם ואת השתיקה של הקורבן השוקע והניצול גם יחד ושירטטה לאקונה עצומה של כאב אלם והלם שעד היום בתרבות הישראלית ובשדות גדולים של יצירתה הספרותית - גם זו המתנהלת ממש במרכז - סובלת מכאב השתיקה וחוסר המלים. 
2. אנחנו לא מבינים את אפריקה. "אנחנו" זה אירופה. אנחנו זה אסיה. אנחנו זה ישראל. אנחנו זה אמריקה.
3. אנחנו לא יכולים לדון בספרות ישראלית גדולה באמת בלי להשתמש בקטגוריה של מסע זהות. מסע זהות – המתרחש בין טריטוריות לשוניות ותודעתיות. וכל כך למה – כי אנחנו עומדים על אי שנגרף בזרם. כולנו כל הישראלים לפזורותיה השונות של היהדות ממזרח ומערב הננו פליטים של הגירה גדולה.
ובכן מה עושים? האם נחוצה אפליה מתקנת? לא. פשוט נחוצה כאן כתיבה ביקורתית חדשה. מה תעודת הקבלה שלך למועדון המבקרים? כל אחד שרוצה יכול לבוא לייצר גבולות ולקבוע שדות לפי קושאנים של ההגמוניה האירופית? איך נבטיח שיעלה כאן גל חדש של בקורת חדשה. שכל אחד יתחייב לחשוף ציפורניים וכלי עבודה לפני בכלל שהוא מתחיל לדבר.
עכשו לאחר שקבענו את שלושת הכלים היסודיים לדיון, כלים שחיוניים להגדרת השדה, וקריטיים לדיון בספרו של יוסי סוכרי נחזור אל הספר.
1. שואה 
האפקט של השואה על שתיקה הלם וטראומה ניכר בזימון ובעיתוי השונה שבו כותבים שונים מלב ההגמוניה מגיעים לדיבור על שואתם. רק בימים אלה הסופרת מיכל גוברין שהיא בוודאי סופרת מרכזית ויוצרת רב תחומית מגיעה לאחר שנים ארוכות של הזדהות עם מסורת האב, יוצא החלוציות הפוסט חסידית לעמדה שמתחקה אחרי שתיקת האם יוצאת השואה שבתוכה. רק בימים אלה משוררת צעירה ביותר ומחוננת בשם מוריה רחמני נצר לחסידות ברדיטשב עוד מתמודדת עם האפקט הבין דורי הקשה של חוויות השואה של סבה וסבתה פרי שתיקת אמה. והפסיכואנליטקאית המחוננת בחסד עליון יולנדה גמפל בודקת ובוחנת את התופעה הבין דורית אצל יוצאי שואה על ציר ארוך של הזמן ההיסטורי. אפילו אהרון אפלפלד מגדולי הסופרים שקמו בישראל על אף שמקומו שמור לו בכותל המזרח ככותב על ה"שואה" – בכל זאת אפוף בטבעת שתיקה וסבל בהליך הצמיחה הזהותית ספרותית שלו. ובהתקרבות ההדרגתית שלו ל"לב האירוע". ככה זה! התרבות הטראומטית הקשורה בשואה עשוייה שתיקה בתוך שתיקה. ויש הבדל ניכר בין השתיקה של הניצולים בארץ לבין השתיקה המדברת של הניצולים שלא הגיעו לישראל. שלא לדבר על ההבדל בין דיבור לדיבור (נושא שעוסתק בו באופן מדהים נעמה שיק). שתיקה בתוך שתיקה. השתיקה בלב ההגמוניה רק מעידה כאלף מונים על השתיקה של המעוט. כאן עולה שאלה קשה הלא המעוט הזה הוא ממילא חסר קול – כיצד הוא משתלב בסיפור שהוא בו-זמנית סיפור טראומטי וגם עמוד השדרה של נראטיב לאומי כלומר אמור להיות גם סיפור נצחון. 
הווה אומר ספרו של יוסי סוכרי נמצא קודם כל בז'אנר של העד. ומי שלא מבין את זה חושף בורות ואטימות יסודית לאופן התנהלותה של עדות על הציר הבין דורי. זה לא מקרי שיוצאי המחנות היו ביניהם לעיתים כאלה שהעידו על עצמם. פרימו לוי המשיך כל חייו הספרותיים לראות עצמו כעד. כנושא שליחות. זה לא מקרה שאותם "ניצולים" שנשאו את בשרם בעור שיניהם "שקעו" אל ההתאבדות, כמוהו כפרימו לוי גם פול צלאן ואחרים. לעומת השורדים היוצרים אין זה מקרה שאותם ניצולים ששרדו ושתקו ולא הפכו ליוצרים ספרותיים העמידו לעיתים צאצאים שהדחף היצירתי שלהם מתגרה בגורל ומכיל עומקים אובדניים רווי טלטלה בין שתי העמדות הקיומיות של השוקעים והניצולים. רק תחשבו על הגמגום העוצמתי של יהודה פוליקר הזמר.
לכן יצירתו של יוסי סוכרי היא קודם כל עדות של דור שלישי, של התגלמות נדירה של זכרון עכשווי בזיכרון עתיק, של איחוז, של לתת קול שפה ומלים לסבתא. אותה אמליה נהדרת של מלח הארץ.
בבקשה מכם אל תתווכחו עם העדים. אינכם יודעים כמה כואב לתת לעצמך להיות מאוחז ברוח של האחר שעמבר לזמן ולמקום, אתה רוצה קודם כל לתת לה מקום ופתחון פה כשלעצמה, מכניע את עצמך, עבד למשוגותיה, התמסרת כאדם וכסופר בעטת באסתיקה הסתבכת באתיקה.
2. אפריקה
בזמן שיוצא לאור ספרו של פאנון הנאבק על חייו, מקוללים עלי אדמות ב1961, בחשאי מפאת פחד שיוחרם, וסארטר כותב לו הקדמה, מתחילים להגיע לארץ המהגרים היהודים הצפון אפריקאים.. פליטי מלחמות העצמאות בצפון אפריקה. אם פאנון שנאבק מול התודעה הקולוניאליסטית הצרפתית שהיה צריך לנסות להזיז הצידה את ההתניה לדון בבערות האפריקאית, הברבריות המולדת של הערבים, את המתח הזה שבין להיות כושי אפריקאי או ערבי מוסלמי הגיע למצב של נרדף, תיאר לפנינו את מחלותיו של המחוץ בין זהויות – אז איפה נמקם את היהודי שהוא כושי אפריקאי ערבי? התכווצות השרירים - התגובה החריפה של האדם המדוכא תחת המשטר הקולוניאליסטי – היא לא רק בגוף היא שיתקה את הלשון. היא לקחה מהיהודי הצפון אפריקאי את האני הדובר שלו. כרות לשון כאילו עבר מבחן אמת ונכשל. הלאה..
אנחנו הישראלים, אשכנזים ומזרחים\ יצאנו מאפריקה ומאשוויץ אך אנו עדיין נושאים בתוכנו ועל גבינו את הקולוניאליסט והיליד. אנחנו עדיין איננו מסוגלים באמת להקשיב לאפריקה. לקינה המזעזעת הראשונית הבוקעת מפי הנשים המקוננות שלה. לתיפוף האדמתי. למוזיקה האנדלוסית. לערבית. למדבר הסהרה. אנו, הווה אומר היהודים מכל הפזורות בעולם כולו, הבאנו איתנו לארץ את הקולוניאליזם המוטמע בנו מאלפי שנים של ילידות יהודית באירופה ואח"כ סבוכים עד זרא בקולניאליזם המודרני. כל כך מוטמע בנקודה הפנימית של זהותנו עד שאנו רחוקים מאוד מלהגיע להבנה לוחמנית ומטהרת של עצמנו. לפי הבנה כזאת נבין לטעמי כי כל אחד מאיתנו (=כל מודוס זהותי) מהווה מסך עבור האחר וכי ההתנפלות על האחר שבתוכנו היא למעשה התנהגות אובדנית של כל העם היושב בציון. העם ששב ומייצר את עצמו כיליד אחוז אמוק בעל תודעה קולניאליסטית, מוכה ומכה, מסתבך ללא מוצא בשאלה הפלסטינית. 
מודעות מהפכנית - זה מה שאנו צריכים כדי לטלטל את הבקורת הקיימת, לנער אותה, להתחיל את המשחק מחדש, משחק חדש שיאפשר סוף סוף את ייצור הסינתזה בתוכנו, ללא התיווך המוטמע בנו של שלילת הזהות האחרת של היהודי-ישראלי האחר. והקטע הזה שכתבתי נכתב כהומאז' לגדולי האפריקאים מאבן חלדון ועד פאנון.
3 ספרות מסע
מתי נבין שלא ניתן בכלל לדון בספרות ישראלית אלא בקטגוריות של ספרות מסע? כולנו מהגרים ופליטים. זו ספרות הגירה לעומק עומקיה. וככל שסופר דינאמי יותר ואינו עבד ליצירה של אתמול או ליצירה של מחר הוא נוסע. הוא זז. אחרי השרטוט היסודי של מערכת הצירים של התנועה ששירטטו דלז וגואטרי בעקבות סכמה בלשנית מעולה שעסקה במקורה בהגירה מפרובניציות לערים.. ותיארו את התנועה של ספרות מינורית - אנו צריכים סוף סוף להבין שכל יצירה ספרותית בישראל מתמקמת תנועתית על צירי המסע בין הטריטוריאלי לדה-טריטוראלי, לרפרן וחזרה לרה טריטוריאליזציה. 
בתוך זה יש לאפיין את שני הגושים הגדולים של יהודים ממזרח ומאשכנז בתנועה שלהם בין יהדות וישראליות כל קבוצה בתוך עצמה, ורק אחר כך ומעבר לכך יש לדון במאפיינים של כל קולקטיב בפני עצמו. בעוד שיוסי סוכרי שמתחיל ביצירתו הספרותית הראשונה בעמדה של הוידוי, הוידוי החזק ביותר, הגאוני ביותר, שנכתב בשפה העברית, הוידוי שלו - שהוא בלתי אפשרי בלי דמותה של הסבתא אמיליה, בלי הכוח הסוכרי המתוק של יוסי, שמבלבל כליל את הקטגוריה של מלח הארץ... בעוד שיוסי סוכרי מתחיל מהעמדה שבה גם הוא וגם סבתו מוכיחים מעבר לכל ספק את שליטתם ברפרן התרבותי של ההגמוניה שהם עורכים לה דהקונסטרוקציה מבוקרת. בעוד שהוא מוכיח את הההוויה האמיצה האינטלקטואלית של שניהם, השולטת בכל השיח והמסוגלת להשתמש בו או לרמוס אותו לרצונם; הרי שאותו יוצר עז עצמאי ונועז מוביל אותנו ב"מקלטור" דרך ההוויה ההזוייה של הישראלי שנמצא במצב קיצוני של דה-טריטוריליזציה, אז הוא בוחר בתגובה בצעד של דה-טריטוריליזציה חוזרת נגדית – בהסתגרות במקלט הדמיוני, ואחר כך, ב"לא תקין רומנטית" ברור לנו שהוא נוסע לצד אחר בהוויתו שלו, שגם ביחסי האהבה שלה, איך לא, מקיימת זיקה ברורה בין הקשר של מלא האירוס של הנכד והסבתא מורת הדרך לבין הקשר מלא האירוס בין עלם צעיר לאשה בוגרת ושוב: מורה.
בספר הרביעי שלו, "בנגאזי – ברגן-בלזן", יוסי סוכרי מגיע לשלב האחרון של המהגר: הרה – טריטוריאליזציה, החזרה אל המקום הראשוני. אני מתנבאת, בלא חשש שהנבואה ניתנה לשוטים, כי זאו אינה אלא חתימת מעגל בשלב הראשון בלבד במסעו של יוסי סוכרי; בארבעת הספרים הללו הוא השלים מהלך עמוק שנפתח בוידוי, הסתיים בקינה ושאחז באמצעיתו בפנטזיה ובמדומיין של "מקלטור" ושל "לא תקין רומנטית". במחזור הבא של יצירתו כך אני מוסיפה ומתנבאת יוסי יטרוף עלינו את עולמנו וימשיך במסע שלו שאנחנו לא יכולים לנחש אותו כלל.
למצער רק זאת ניתן לומר: הוא כבר ציחצח והחצין החוצה את ארבעת המישורים היסודיים שבהם היצירה שלו אחוזה: הסימבולי של אמיליה שפרץ ראשון אחוז בטריטוריאלי של פרדס חנה, המדומיין שפרץ שני עם מקלטור ולא תקין רומנטית, והחזרה - המאוד קשה והלא פשוטה - לממשי לעירום וערייה של ברגן בלזן, לרגע המסויים המדוייק והמורעל, אשר בו, בו ברגע עצמו שמתרחשת הפשטת הזהות מנסה להמסר העדות על הזהות. זה לב הגאוניות של הספר בנגאזי ברגן בלזן. בטראומה של האובדן והאין, ברגע ההשתלטות הנאצית על בנגאזי, מתגלה היש הערבי היהודי הלובי, כלומר ההשקה החריפה מאין כמותה של הממשי שלעולם לא נתפש כשלעצמו של היהודי הלובי גוף- תודעה ושל הממשי של אושוויץ. כאן השלב של הרה טריטוריאליזציה ביצירתו החוזרת אל לוב ארץ המקור של סבתו אמילה, שהוא מגיע אליה בספרו הרביעי. אך היצירה בקושי חוזרת, כי מיד היא נדחסת למשאית לאוניה ומובלת לברגן בלזן. ואת זה הוא רצה לחולל את הטראומה של החזרה אל האין חזור. ההשקה של שני המומנטים האלה של הממשי השונים כל כך - היא היא המימוש הסופי של המוסלמן --- עליו מדבר פרימו לוי יהודי איטלקי שחובר לקולוניאליזם האיטלקי, מתוך איטליה ולא מתוך לוב המשועבדת לאיטליה, השחור היהודי האפריקנר שהוא המוסלמן של המוסלמנים.
יוסי סוכרי מוכן להיות גבר של אשה. להיות גבר המאוחז בקולה ורוחה של אשה גדולה. כמה סופרים כאלה כבר יש בעולם כולו? תנו לי סופר שמעז להיות הנוסע החופשי בזמן שפותח את הרגעים האבודים של הזמן של המדוכאים, הזמן שנסגר, שכל פתיחה של רגע אבוד כזה היא היא האקט המשיחי שעליו דיבר וולטר בניימין בתיזות על ההיסטוריה.
הדיסוננס התרבותי והדיליי הקבוע בחשיפת החומרים ממזרח גורם לכך שרק בשנת 2013 כשבעים שנה אחרי סוף מלחמת העולם השניה צצה פיסת עדות חריפה שנתלשה מן הבשר והדם ומן הסתם חייב ה את כותבה לחיות מחדש את כל סיפורי סבתו אמו דודותיו ודודיו במסירות של להיות עד, חשבתם כמה זה נדיר? כמה זה בלתי נתפס בקטגוריות עולמיות? ואיזו זכות זאת עבורנו
הספר "בנגאזי – ברגן-בלזן" מספק לנו את תיבת התהודה ואת הזיכרון החסר שמתוכם צמחה אמיליה הנהדרת של מלח הארץ, שהפעם דמותה לובשת את השם סילבנה חג'ג. הנדירות של מסמך העדות הספרותית הזה, האומץ, הרהב והצניעות גם יחד לעשות זאת הם ענקיים. הם בונים את אמיליה וסילבנה כשני חלקים משלימים, אולי טרילוגיה בדרך? אך ההתנזרות מלדבר "ביקורת מזרחית" בספר זה היא גאונית בעיני. לתת את המקום של הקול והשפה לשתיקה של העד. היא מאפשרת כבר עכשו לפוצץ את השיח הספרותי בארץ מתוכו ותאפשר דף חדש לדיון שלנו בספר.
בואו לא נתבייש כל כך במלים יד ושם. הן אולי עמוסות לאומיות אך עדיין לקורבנות של הזוועה האנושית הגדולה הזאת מגיע רגע של אשכבה, הרגע הזה של הלקרימוסה, של הרקוויאם שהמזרחי כל כך תפוס בו נחנק בו אילם ללא קול, מגיע עם הקול שמספק לו יוסי סוכרי.
סילבנה שבפתיחת הספר רצה אחוזת אמוק בעיר שנעטפת בכיבוש הנאצי, ושתוך כדי שאנו מתוודעים ליופיה ולעוצמתה הנפרשת אנו מתוודעים לאובדנה, סילבנה שעל סף שחרור מחנה הריכוז נאנסת באונס קבוצתי, וזוחלת אל התקוה – לא צריכה שיוסי סוכרי יערבב בספר מיגוון אמירות והגיגים על המזרחיות או הלאומיות.... הסופר העניק לה את החיים שלה, שלמים יותר או פחות, מקרטעים מגמגמים או מהממים....הוא השאיר לנו את העבודה לחבר קרעי זהות. וטוב שכך עשה. כי לא היינו רוצים שגם מסמך העדות הספרותי היחיד הזה לא יהיה טוב שהיה בו גאון ורהב וטוב שהיתה בו צניעות חידתית. 
לסיכום 7 הערות אישיות על בנגאזי – ברגן-בלזן.
1. תנו לי ספר שנקרע כמו גוש בשר מדמם מתוך נסיעה בזמן ואוותר על שלמות אסטתית של ספר לא קרוע שעומד יפה על המדף בבית הקפוא של ההגמוניה.
2. תנו לי ספר עכשווי שזועק את הזעקה של הזהו האדם, שמעז להיות עדות מתמסרת בעולם פוסט מודרני.
3. תעמידו כבר זה לצד זה את השעון הגדול והקטן של ההגמוניה והמיעוט של המאז'ורי והמינורי ותמתחו מחדש את השעונים! הגיע הזמן להסתנכרן קצת.
4. עוד הוכחה לכך שהתרבות של יוצאי המזרח הפוכה במיקומי אב ואם שלה מיוצאי המערב – תחשבו כמה סופרים גברים טיפלו באם הגדולה הזאת שעלתה להנהיג עם קריסת האב ושבעצם היתה שם תמיד במסורת השבטית האפריקאית.
5. אין משמעות ליצירה הספרותית בלי דור חדש של מבקרים אני קוראת בזאת לכונן קריטריונים נגדיים, קריטריונים להקמת התרבות שלנו מעפר. 
6. את שירת התקווה בסוף בנגאזי - ברגן-בלזן יש לקרוא מהסוף להתחלה תחזרו לאמיליה ומלח הארץ. תקראו אותם כספר אחד.
7. עוד לא התחלתי לכתוב. למה? כי לכתוב על ספרות מזרחית בארץ עוד בלתי אפשרי.הנחות היסוד של התחום טרם קיימות. בימי הביניים קראו לכך הקדמות. פילוסופית עדיין אנחנו בשלב ההקדמות לאיך בכלל אמורים לקרוא ספרות מזרחית. 

מסקנה: עוד לא התחלתם אפילו להבין ולהעריך את המאז'וריות ביצירתו הגדולה של הסופר והאינטלקטואל יוסי סוכרי שמצחצח את הכלים לדון בעדות על השואה של עדה מינורית בישראל.