חולית בית קורינו

בריאן הרברט, קווין אנדרסון, דורית לנדס (תרגום מאנגלית)

DUNE, HOUSE CORRINO, Brian Herbert and Kevin J. Anderson

 

 

ציר הסחרור של הפלנטה אראקיס נמצא בזווית חדה

לרדיוס המסלול שלה.  העולם עצמו איננו כדור אלא

נראה דומה יותר לכובעון מסתחרר שעוביו גדול יותר

בקו המשווה שלו וקעור יותר בסביבות הקטבים.  יש

תחושה כי ייתכן שהתהווה באופן מלאכותי,  תוצר של

איזושהי תחבולה קדומה.

דו"ח הוועדה הקיסרית השלישית לענייני אראקיס

 

 

לאורם של שני ירחים בשמים מצועפים מאבק,  החליקו

הפושטים הדררים על סלעי המדבר.  הם התמזגו בסביבה

הסלעית כאילו נוצקו מאותו חומר,  אנשים קשוחים בסביבה

קשוחה.

 

מוות להארקוננים.  כל חברי יחידת הראזייה המזוינת

נשבעו אותה שבועה.

 

בשעות השקטות שקדמו לעלות השחר פסע מנהיגם

סטילגאר,  גבוה ושחור זקן,  בצעדים חתוליים,  בראש כעשרים

מטובי לוחמיו.  עלינו לנוע כצללים בלילה.  צללים הנושאים

עמם סכינים נסתרים.

 

הוא הניף יד,  ופקד על היחידה הדמומה להיעצר.  סטילגאר

הקשיב להולם לבו של המדבר,  אוזניו מפלחות את החשכה.

עיניו הכחולות-בתוך-כחול סרקו את המרחב לעבר בליטות

סלעיות מתנשאות שהזדקרו על רקע השמים כמו זקיפים

ענקיים.  בעוד שזוג הירחים חוצים את השמים לרוחבם,  נעו

קרעי חשכה רגע אחר רגע,  כאילו היו שלוחות חיות של פני

ההר.

 

הלוחמים פילסו את דרכם על פני מצוק סלעי,  והסתייעו

בעיניהם שהסתגלו לחשכה כדי לנוע בנתיב תלול,  שנחצב

בידי אדם,  שהסתייע בכלי עבודה.  פני השטח נראו מוכרים עד

להעיק,  אם כי סטילגאר מעולם לא היה שם.  אביו תיאר את

הדרך, את הנתיב שבו עברו אבותיהם אל סיטש האדית',  בעבר

- הגדול בכל היישובים החבויים,  שננטש לפני זמן רב.

 

האדית' - מילה שאולה משיר דררי עתיק על דפוסי

ההישרדות במדבר,  השיר הזה היה חקוק בנפשו.  כמו גם

בנפשם של דררים רבים בני גילו... סיפור על בגידה ועל מלחמת

אחים במהלך הדור הראשון של הזנסונים הנודדים שבאו לכאן,

לחולית.  על-פי האגדה,  כל המשמעויות נבעו כאן,  בסיטש

הקדוש הזה.

 

אבל כעת,  חיללו בני הארקונן את המקום העתיק שלנו.

 

כל אחד מחברי יחידת הקומנדו של סטילגאר חש סלידה

עמוקה מחילול הקודש הזה.  בסיטש הסלע האדום נשאה אבן

שטוחה את מניינם של כל האויבים שהאנשים הללו הרגו;

והלילה יגירו שוב את דמו של האויב.

 

טור האנשים נע בעקבות סטילגאר כשהוא החיש את קצב

ההתקדמות במורד הנתיב הסלעי.  בתוך זמן קצר יעלה השחר,

ועדיין נכון להם הרג רב.

 

כאן,  הרחק מהעיניים הקיסריות החטטניות,  השתמש הברון

הארקונן במערות הריקות של סיטש האדית' כדי להצניע את

אחד ממצבורי הסם הלא חוקיים שלו.  מאגר הסם יקר הערך

שנגנב והועבר לכאן לא הופיע על שום גיליון מצאי שהוגש

לקיסר.  שאדאם כלל לא חשד כי מערימים עליו.  אבל בני

הארקונן לא יכלו להסתיר פעילויות כאלה מעיניהם של

הדררים,  בני המדבר.

 

בכפר העלוב בר אס ראשיד בבסיס הרכס הקימו בני

הארקונן עמדת האזנה והציבו שומרים על הצוקים.  מתקני הגנה

משניים שכאלה לא היוו מכשול בדרכם של הדררים שבנו זה

כבר מנהרות וכניסות רבות מספור לתוך נקיקי ההרים.  היו

להם מבואות חשאיים...

 

סטילגאר מצא את ההתפצלות בשביל והלך על-פי הנתיב

שנראה אך בקושי,  כשהוא מחפש את הפתח הנסתר אל סיטש

האדית'.  באור הקלוש ראה כתם של חשכה מתחת לשיח מטפס.

הוא ירד על ארבעותיו,  שלח ידו לתוך החשכה ומצא את הפתח

המובטח,  צונן ולח,  בלא חותם דלת.  איזה בזבוז.

 

לא היה שום אור בהיר,  לא היה שום סימן לשומרים,  הוא

זחל לתוך החור,  מתח את רגלו בתוכו ומצא זיז מחוספס,  עליו

הניח את מגפו. ברגלו השנייה גישש ומצא זיז שני,  ומתחתיו

עוד אחד.  מדרגות המובילות למטה.  הוא הבחין באור צהוב

עמום לפניו,  במקום שהמנהרה התלכסנה ימינה.  סטילגאר חזר

לאחור והניף את ידו,  זימן את שאר האנשים אחריו.

 

על הרצפה בבסיס המדרגות המחוספסות מצא קערת הגשה

ישנה.  הוא חילץ את אטמי האף שלו והריח בשר נא.  האם זה

פתיון לטורפים קטנים? האם זו מלכודת לבעלי-חיים? הוא

קפא תחתיו,  חיפש חיישנים.  האם הוא הפעיל כבר איזושהי

אזעקה דמומה? הוא שמע צעדים לפניו,  וקול של שיכור האומר,

"תפסתי עוד אחד.  אפוצץ אותו עד לגיהנום-קולון."

 

סטילגאר ושני הדררים אצו לתוך מנהרה צדדית ושלפו

את סכיני הקריס שלהם,  הלבנים כחלב.  אקדחי מולה יעשו

רעש רב מדי בחללים הסגורים הללו. כאשר זוג שומרים מבני

הארקונן עברו על פניהם,  מגששים,  מדיפים ריח של בירה עם

סם,  קיפצו סטילגאר וידידו טורוק החוצה,  ותפסו אותם מאחור.

 

עוד בטרם הספיקו לזעוק בקול רם,  שיסעו הדררים את

גרונותיהם,  ומיד אחר-כך הצמידו ספוגיות לפצעיהם כדי לספוג

את הדם יקר הערך.  בתנועות מהירות ויעילות הסירו הדררים

את הנשק הקל מעל גופותיהם של השומרים,  שעדיין פרכסו.

סטילגאר לקח לעצמו רולייזר,  והעביר עוד אחד לידי טורוק.

 

נוריות זוהר צבאיות עמומות תלו בשקעים בתוך התקרה

והטילו אור קלוש.  כנופיית הראזייה המשיכה לאורך מסדרון,

נעה לעבר לבו של הסיטש הקדום.  כשהמסדרון הקיף מערכת

מסוע ששימשה להעברת חומרים אל החדר הסודי ומתוכו,

הוא הבחין בריח הקינמון של המרקוח,  שהלך ונעשה עז יותר

ככל שהחבורה הרחיקה יותר.  כאן,  נוריות הזוהר היו תפוז בהיר

במקום צהוב.

 

היחידה של סטילגאר מצאה גולגלות אדם וגופות נרקבים

שהיו גלויים לעין,  נשענות על קירות המסדרון,  כמו שלל מלחמה

שהוצג בחוסר זהירות.  הוא התמלא זעם.  ייתכן שאלה היו אסירים

או כפריים דררים,  שנתפסו על-ידי ההארקוננים כשעשוע.  טורוק,

לצדו הסתכל מסביב כאילו חיפש אויב אחר שיוכל להרוג.

 

סטילגאר המשיך להוביל קדימה,  בזהירות,  והחל לשמוע

קולות ורעשים.  הם הגיעו אל חדרון שהיה מוקף במעקה אבן

נמוך ואשר השקיף על נקיק תת-קרקעי.  סטילגאר דמיין לעצמו

את רבבות בני המדבר שבוודאי התקהלו במערה העצומה הזאת

לפני זמן רב,  לפני ההארקוננים,  לפני הקיסר... לפני שמרקוח

הסם נעשה לחומר היקר ביותר ביקום.

 

במרכז הנקיק התנוסס מבנה בעל שמונה צלעות,  בצבעי

כחול כהה וכסף,  שהיה מוקף בשיפועי גישה.  מסביבו היו מבנים

קטנים משלימים.  אחד מהם היה בשלבי בנייה; רכיבים

מפלסמתכת היו פזורים מסביב,  ושבעה פועלים היו שקועים

בעבודתם.

 

הפושטים החליקו שוב אל בין הצללים,  הזדחלו במורד

המדרגות הלא עמוקות אל רצפת הנקיק.  טורוק והדררים

האחרים,  שכל אחד מהם החזיק את הנשק שהחרימו זה עתה,

תפסו עמדות בגומחות שונות שהשקיפו על הנקיק.  שלושה

פושטים אצו במעלה השיפוע שהקיף את המבנה המתומן הגדול

ביותר.  בראשו,  נעלמו הדררים מן העין,  ואחר-כך חזרו והופיעו

כשהם מאותתים בבהילות בידיהם לעבר סטילגאר.  שישה

שומרים כבר נהרגו בלא שהשמיעו הגה,  חוסלו בדממה

הקטלנית של סכיני קריס.

 

אך החשאיות הגיעה לקצה.  על רצפת הסלע הצביעו שני

אנשי קומנדו באקדחי המולה שלהם לעבר הבנאים המופתעים

וציוו עליהם לעלות במדרגות.  הפועלים שקועי העיניים צייתו

בלא חמדה,  כאילו לא אכפת להם מיהם האדונים שהם נתונים

בשביים.

 

הדררים חיפשו במעברים המתחברים ומצאו קסרקטין תת-

קרקעי ובו כשני תריסר שומרים ישנים בין בקבוקי בירה עם

סם,  שהתפזרו על הרצפה.  ריח עז של מרקוח אפף את חדר

האוכל המרכזי.

 

הדררים הסתערו עליהם בבוז,  פוצעים בסכיניהם,  בועטים

ומכים באגרופיהם,  מסבים להם כאב אך לא גורמים לפצעים

קטלניים.  ההארקוננים השיכורים היו לא חמושים,  ועד מהרה

נדחקו לנקיק המרכזי.

 

כשדמו לוהט בעורקיו הזעים סטילגאר פניו לעבר החיילים

המטושטשים,  המתנהלים בכבדות.  תמיד מייחלים לאויב

מכובד.  אבל הלילה לא מצאנו אויב כזה.  גם כאן,  בנקיק

השמור כל-כך טעמו החיילים הללו את הסם שהיו אמורים

לשמור עליו - קרוב לוודאי בלא ידיעתו של הברון.

 

"אני רוצה לענות אותם למוות ברגע זה." עיניו של טורוק

האפילו מתחת לאור האדמדם של נוריות הזוהר.  "לאט לאט.

אתה ראית מה הם עשו לשבויים שלהם."

 

סטילגאר עצר בעדו.  "הנח את העינויים לשלב מאוחר יותר.

במקום זאת,  נעביד אותם כעת."

 

סטילגאר פסע אנה ואנה בפני השבויים ההארקוננים,

כשהוא מגרד את זקנו הכהה.  צחנתה של זיעת הפחד שהפרישו

החלה לעלות על ניחוח המרקוח.  בקול נמוך ומדוד הוא השמיע

איום שהציע לו מנהיגם,  לייט-קיינס: "מצבור הסם הזה הוא

בלתי חוקי,  זו הפרה בוטה של צווי הקיסר.  כל המרקוח שנמצא

במקום יוחרם וידווח לקייטאיין."

 

לייט,  ידידו של סטילגאר,  שמונה זה לא כבר לתפקיד

הפַלאנֵטולוג הקיסרי,  נסע לקייטאיין כדי לבקש להתקבל

לריאיון אצל הקיסר הפאדישה שאדאם הרביעי.  כדי להגיע

אל הארמון הקיסרי,  הוא נדרש לעשות מסע ארוך,  לחצות את

הגלקסיה,  ושוכן מדבר פשוט כמו סטילגאר התקשה לתפוש

מרחקים שכאלה.

 

"כה אמר הדררי?" לעג עליו מפקד המשמר,  השיכור

למחצה,  גבר גוץ בעל לסתות רוטטות ומצח גבוה.

 

"כה אמר הקיסר.  אנחנו מחרימים זאת בשמו." עיניו של

סטילגאר,  שצבען היה כחול-אינדיגו,  ננעצו בו.  המפקד סמוק

הפנים לא הבין את המתרחש די הצורך,  לכן לא היה מבוהל.

ככל הנראה לא שמע מה הדררים נוהגים לעשות לשבוייהם.

אך זה יתחוור לו בעוד זמן קצר.

 

"התחילו לעבוד,  פרקו את המאגרים!" נבח טורוק,  כשהוא

עומד ליד העבדים שניצלו.  נראה כי אותם אסירים שלא היו

מותשים מדי להבחין בכך היו משועשעים למראה ההארקוננים

החשים לציית.  "הכנפנועים שלנו יגיעו הנה בעור זמן קצר

כדי לפנות את הסם."

 

 

*

 

כשהשמש העולה קפחה על המדבר התנדנד סטילגאר בשוליה

של חרדה מתוחה.  השבויים ההארקוננים עבדו,  עבדו במשך

שעות רצופות.  הפשיטה הזאת אורכת זמן רב,  אך היא עשויה

להיות כה רווחית.

 

בזמן שטורוק וחבריו אחזו בכלי הנשק הדרוכים שלהם,

העמיסו חיילי הארקונן הכועסים חבילות גדושות במרקוח על

המסועים המקרקשים שהובילו אל הפתחה בפני הסלע סמוך

למנחתי הכנפנועים.  בחוץ העמיסו הפושטים אוצר יקר ערך,

שניתן לקנות בו עולם שלם.

 

לשם מה צריך הברון הון שכזה?

 

בצהרי היום,  בדיוק על-פי לוח הזמנים שנקבע מראש,  שמע

סטילגאר התפוצצויות מהכפר בר אס ראשיד,  בבסיסו של הרכס

- יחידת הראזייה השנייה של הדררים תוקפת את עמדת

המשמר של בני הארקונן בהסתערות מתואמת היטב.

 

ארבעה כנפנועים בלתי מסומנים הקיפו את חומת הסלע

עד שאנשיו של סטילגאר הנחו אותם אל משטחי הנחיתה.

פועלי הבניין ששוחררו ואנשי הקומנדו הדררים העמיסו על

כלי הטיס את המרקוח הארוז,  שנגנב פעמיים.

 

הגיעה שעתה של הפעולה להסתיים.

 

סטילגאר ערך את אנשי המשמר של בני הארקונן לאורך

מצוק תלול שהתנוסס הרחק מעל לבקתות המאובקות של בר

אס ראשיד.  אחרי שעות של עבודה קשה ופחד שגבר והלך,

מפקד המשמר היה כבר פיכח לגמרי,  שערו מיוזע ועיניו

מבועתות.  סטילגאר שעמד לפניו,  בחן את האיש בבוז מוחלט.

 

בלא שאמר מילה,  שלף את סכין הקריס שלו וביתר את

האיש באמצע גופו מעצם השת שלו ועד עצם החזה.  המפקד

השתנק כמתקשה להאמין בעת שדמו ומעיו נשפכו החוצה,

לתוך השמש.

 

"בזבוז מים," מלמל טורוק לצדו.

 

אחדים מהאסירים ההארקוננים המבוהלים ניסו לברוח,  אבל

הדררים התנפלו עליהם,  הטילו אחדים מהם מעל לצוק התלול

ודקרו את האחרים בסכיניהם החדים. אלה שניסו להתנגד חוסלו

במהירות ובלא כאב.  הדררים הקדישו הרבה יותר זמן למוגי-

הלב.

 

פועלי הבניין שקועי העיניים נצטוו להעמיס את הגופות

על הכנפנועים,  אפילו את הגוויות המרקיבות שנמצאו

במסדרונות.  בסיטש הסלע האדום יפיקו מתוכם ידידיו של

סטילגאר כל טיפת מים שניתן למצות,  לטובת השבט.  האתר

המחולל של האדית' יחזור ויהיה שוב ריק,  סיטש רפאים.

 

אזהרה לברון.

 

בזה אחר זה התנשאו הכנפנועים העמוסים באוויר כמו

ציפורים אפלות בשמים הבהירים,  בעוד אשר אנשיו של

סטילגאר התנועעו בזריזות מתחת לשמש הלוהטת של אחר-

הצהריים,  לאחר שסיימו את שליחותם.

 

ברגע שייוודע לברון הארקונן על אובדן מטמון הסם שלו

ועל רצח חייליו,  הוא ינקוט פעולת עונשין נגד בר אס ראשיד,

אף-על-פי שאותם כפריים מסכנים כלל לא היו קשורים

לפשיטה.  סטילגאר,  שקפץ את פיו בעוז,  החליט להעביר את

כל אוכלוסיית הכפר למקום מבטחים - לסיטש מרוחק.

 

ושם,  יחד עם פועלי הבניין השבויים,  הם ייעשו לדררים,

או פשוט ייהרגו אם יסרבו לשתף פעולה.  לנוכח חייהם העלובים

בבר אס ראשיד,  סבר סטילגאר כי הוא עושה עמם חסד.

 

משישוב לייט-קיינס מפגישתו עם הקיסר בקייטאיין,  הוא

ישמח מאוד על מה שביצעו הדררים.

 

 

לאנושות יש רק מדע אחד - המדע של אי-שביעות-

רצון,

הקיסר הפאדישה שאדאם הרביעי,  צו שניתן בתגובה

על מעשיו של בית מוריטאני

 

 

אנא,  הענק נא מחילה,  אדוני ומלכי.

 

אבקש את חסדך,  אדוני ומלכי.

 

שגרת יומו של הקיסר שאדאם קורינו הרביעי נראתה לו

בדרך-כלל משעממת,  חדגונית. הישיבה על כס המלכות של

ארי הזהב ריגשה אותו בתחילה,  אבל כעת,  כשהביט באולם

הראיונות הקיסרי,  נראה לו כי השלטון מושך אליו מזיקים

חנפים בדיוק כפי שזיגוג מתוק מושך מקקים. קולותיהם של

מבקשי הבקשות החליקו לשולי מחשבתו בעוד הוא ממלא את

תפקידו באופן מוכני,  מעניק חסד - או מסרב להעניקו.

 

אני דורש צדק,  אדוני ומלכי.

 

אבקש דקה מזמנך,  אדוני ומלכי.

 

במשך השנים שבהן היה יורש העצר,  הוא השקיע את כל

כוחו בתככים ובתחבולות כדי להשיג את הכתר.  וכעת,  בנקישה

אחת של אצבע צרידה,  יכול שאדאם להעלות אדם מן השורה

למעלת אצולה,  להחריב עולמות,  או להרוס כליל את הבתים

הגדולים של הקיסרות.

 

אבל אפילו הקיסר של היקום המוכר לא יכול למשול כטוב

בעיניו.  מכל עבר קראו בעלי השפעה וקשרים פוליטיים תיגר

על החלטותיו.  לגילדת החלל יש אינטרסים משלה,  ואינטרסים

משלה יש גם לאגודה הנכבדה לקידום הסחר,  תאגיד המסחר

המוכר יותר כאנק"ס.  למרבה המזל,  התקוטטו המשפחות

האצילות זו עם זו לא פחות משהתקוטטו איתו.

 

אנא,  הטה אוזן לענייני,  אדוני ומלכי.

 

רחם נא,  אדוני ומלכי.

 

בנות גשרית סייעו לו לבצר את השנים הראשונות בשלטונו,

אך כעת המכשפות - ובכללן אשתו שלו - התלחשו מאחורי

גבו,  פגעו במרקם של קיסרותו,  יצרו מתכונות חדשות שהוא

לא יכול להבחין בהן.

 

היענה לבקשתי,  אדוני ומלכי,  אני מתחנן בפניך.

 

זה עניין כה זעיר,  אדוני ומלכי.

 

אבל ברגע שיושלם פרוייקט אמאל שלו,  שהוא ממתין לו

זמן כה רב - הסם המלאכותי אותו מפתחים בחשאי באייקס

- הוא ישנה את פני הקיסרות.  אמאל.  איזה צליל קסום יש

למילה הזאת.  אבל השמות הם עניין אחד,  והמציאות היא עניין

אחר לגמרי.

 

הדיווחים האחרונים מאייקס היו מעודדים.  סוף סוף טענו

הטליילאסו הארורים שהצליחו בניסוייהם,  והוא המתין להוכחה

הסופית וכן לדגימות.  סם... כל חוטי הבובן בקיסרות הנרחבת

שלו עשויים מסם. בתוך זמן קצר יהיה לי מקור סם עצמאי

משלי ואז לא יהיה אכפת לי גם אם אראקיס תירקב.

 

החוקר הבכיר הידאר פן אג'ידיקה בוודאי לא ירהיב

להשמיע טענות משוללות יסוד.  ואף-על-פי-כן,  נשלח ידיד

ילדותו של שאדאם וניגודו הפילוסופי,  הרוזן האזימיר פנרינג,

לאייקס כדי לבדוק את העניין.

 

גורלי נתון בידיך,  אדוני ומלכי.

 

הכל משבחים את הקיסר הרחום.

 

ובעודו יושב על כס המלכות העשוי אלגביש,  התיר שאדאם

לבת-צחוק מסתורית לעלות על שפתיו,  מה שגרם לעותרים

להירתע באי-ודאות.

 

מאחוריו,  טיפסו שתי נשים שעורן כעין הנחושת,  במלבושים

שכולם קשקשי משי זהובים והדליקו את מנורות היונים משני

צדיו של הכס.  הלהבות היו כדורי ברק שנכלאו: כחולים וירוקים,

ובהם עברו עורקי אור מסנוורים כל-כך שלא ניתן להתבונן

בהם.  באוויר עמד ריח אוזון,  כשל סערת רעמים,  ורחשן של

הלהבות המאכלות.

 

אחרי כל גינוני הטקס המחייבים והקבועים,  הגיע שאדאם

לאולם הכס באיחור של שעה כמעט - דרכו המעודנת להזכיר

לקבצנים המסכנים האלה עד כמה אין הוא מחשיב את

ביקוריהם.  אבל כל מייחלי פניו נדרשו להגיע בדיוק בזמן,

שאם לא כן,  בוטלו הראיונות שנקבעו להם.

 

שר החצר בילי רידונדו ניגש וניצב לפני כס המלוכה ושילח

את מטהו הסוני.  כשזה היכה ברצפת האבן המצוחצחת,  השמיע

המטה צליל מהדהד שגרם ליסודות הארמון לרעוד.  רידונדו,

קירח גבה מצח,  קרא בקול את הרשימה הארוכה של השמות

והתארים של שאדאם,  והכריז כי החצר הקיסרית מכונסת

לעסוק בענייניה.  ואחר-כך הוא החליק לאחור במעלה המדרגות

של הכס,  בתנועה רהוטה ובוטחת.

 

שאדאם רכן קדימה,  על פניו הצרים נראתה הבעה חמורה.

הקיסר שאדאם הרביעי החל יום נוסף על כס המלוכה...

 

הבוקר התקדם בדיוק כפי שחשש,  רשימה אינסופית של

עניינים קטנוניים.  אבל שאדאם כפה על עצמו להיראות כשליט

כביר,  חנון ורב-חסד.  הוא כבר הטיל על היסטוריונים אחדים

לדאוג לכך שהפרטים המתאימים לגבי חייו ושלטונו ייכתבו

ויודגשו.

 

במהלך הפסקה קצרה,  נעצר שר החצר רירונדו כדי לעבור

על רשימה ארוכה של עניינים על סדר היום הקיסרי.  שאדאם

לגם מספל הקפה שלו,  שבו ננסכה כמות גדולה של סם,

והרגיש את הריגוש החשמלי של המרקוח.  הטבח התקין אותו

הפעם היטב,  לשם שינוי.  הספל המעוטר להפליא היה

אחד מסוגו,  עדין כל-כך שנדמה כי הוא עשוי מקליפת ביצה.

כל ספל ששאדאם השתמש בו חוסל מיד לאחר ששתה ממנו,

כדי שלאיש זולתו לא תהיה הפריווילגיה להשתמש באותו

הכלי.

 

"אדוני ומלכי?" רידונדו הסתכל לעבר הקיסר בהבעה

מודאגת כשהוא השמיע שמות מורכבים בלא להסתייע

ברשימותיו.  שר החצר,  אף שלא היה מנטאט,  ניחן בזיכרון

טבעי מרשים ביותר,  שאפשר לו לעקוב אחר הפרטים המרובים

של יום העבודה הקיסרי.  "אורח שהגיע זה מקרוב מבקש ריאיון

מיידי איתך."

 

"הם תמיד אומרים זאת.  איזה בית הוא מייצג?"

 

"הוא איננו מאנשי הלנדסראד,  מלכי הרם.  כך גם אין הוא

מאנשי אנק"ס או הגילדה."

 

שאדאם השמיע קול מחוצף.  "אם כך ההחלטה שלך ברורה

מאליה,  שר החצר,  אינני יכול לבזבז את זמני על אנשים מן

השורה."

 

"הוא איננו... איננו בדיוק איש מהשורה,  מלכי.  שמו לייט-

קיינס,  והוא בא מאראקיס."

 

שאדאם כעס על תעוזתו של כל אדם שמסוגל להניח כי

הוא יכול לבוא ולצפות להתקבל לריאיון אצל הקיסר של מיליון

העולמות.  "אם ארצה לדבר עם אחר מבני האספסוף המדברי,

אזמן אותו."

 

"הוא הפלאנטולוג הקיסרי שלך,  אדוני ומלכי.  אביך מינה

את אביו לחקור את הסם באראקיס.  סבורני כי הוגשו דו"חות

רבים מאוד."

 

הקיסר פיהק.  "וכולם היו משעממים,  למיטב זיכרוני." וכעת

הוא נזכר בפרדוט קיינס,  אותו מדען תמהוני שבילה חלק כה

גדול מחייו באראקיס,  הזניח את חובותיו ונהג כאחד הילידים,

העדיף את האבק והחום על הפאר של קייטאיין.  "אינני מתעניין

עוד במדבריות." במיוחד כאשר האמאל כה קרוב.

 

"אני מבין את הסתייגויותיך כלפיו,  אדוני ומלכי,  אבל קיינס

יכול לחזור ולעורר תסיסה בין פועלי המדבר.  מי יודע איזו

השפעה יש לו עליהם? הם עלולים להחליט לפתוח בשביתה

כללית מיידית,  לצמצם את הפקת הסם ולאלץ את הברון

הארקונן לנקוט אמצעים מפליגים.  ואז הברון יבקש תגבורות

של סרדאוקארים,  ומשם - "

 

שאדאם הרים את ידו המטופחת,  ציפורניו היו עשויות

היטב.  "מספיק! אני מבין את כוונתך." שר החצר נהג תמיד

לפרט השתלשלויות רבות מכפי שהקיסר ביקש לשמוע.  "הכנס

אותו.  אבל קודם כל נקה מעליו את הלכלוך."

 

 

לייט-קיינס התרשם מאוד מהארמון הקיסרי,  אבל הוא היה

מורגל לפאר מסוג אחר.  שום דבר לא יכול להיות מרשים יותר

מאשר מרחביה האדירים של חולית.  הוא כבר התייצב פנים

אל פנים מול סופות קוריוליס מפלצתיות.  הוא רכב על עקלתוני

חול כבירים.  הוא צפה בהבהובי חייהם של צמחים ששגשגו

בתנאים הפחות נוחים שניתן להעלות על הדעת.

 

אדם היושב על כיסא,  ויהיה זה כיסא יקר ככל שיהיה,  לא

יכול להתמודד עם אף לא אחד מאלה.

 

עורו היה שמנוני בגלל התחליב שהמשרתים מרחו עליו.

שערו הדיף בשמים פרחוניים,  וגופו הצחין בגלל מרחיקי ריח

זיעה לא-טבעיים.  על-פי החוכמה הדררית,  החול מטהר את

הגוף והנפש; קיינס התכוון,  ברגע שישוב מקייטאיין,  להתגלגל

עירום על דיונת חול,  ולעמוד בחוץ ברוח הצולפת רק כדי

להרגיש שוב נקי באמת.

 

מכיוון שהוא התעקש ללבוש את חליפת הזקק המתוחכמת

שלו,  הסירו מעליו השומרים את התלבושת בגלל החיפוש

היסודי שנדרש,  לוודא כי אין עליו כלי נשק נסתרים או מתקני

האזנה.  רק לאחר שרכיביה של החליפה נוקו ושומנו,  המשטחים

שטופלו בקפידה צופו בכימיקלים מוזרים,  אנשי הביטחון

החזירו לו אותה.  קיינס פקפק בכך שהחלק החיוני בציוד המדבר

שלו יפעל שוב אי פעם כהלכה,  וחשב כי ייאלץ להיפטר ממנו.

איזה בזבוז.

 

אבל מכיוון שהוא היה בנו של הנביא הדגול פרדוט קיינס,

יתקבצו דררים בהמוניהם כדי לזכות בכבוד להתקין למענו

בגד חדש.  אחרי הכל,  הם חלקו מטרה אחת: טובתה של חולית.

אבל רק קיינס יכול להתייצב בפני הקיסר ולהשמיע את

התביעות הנחוצות.

 

הבנתם של אנשי הקיסרות האלה כה מצומצמת...

 

אדרתו הברודה,  העקודה,  התבדרה מאחוריו כשהוא צעד

קדימה.  בקייטאיין היא נראתה עשויה מבד גס ולא יותר,  אבל

קיינס לבש אותה כאדרת מלכותית.

 

שר החצר הכריז על שמו בקצרה,  כאילו נפגע מכך

שלפלאנטולוג לא היו די תוארי אצולה או תפקידים פוליטיים.

קיינס חצה את הרצפה בקולניות במגפי טמאג,  לא טרח להתהלך

בחינניות.  הוא נעצר לפני הכס ודיבר בתעוזה,  בלא קידה.

"הקיסר שאדאם,  אני חייב לדבר איתך על הסם ועל אראקיס."

 

אנשי החצר השתנקו למשמע הישירות שנקט.  הקיסר

התקשח,  ניכר בו שנעלב.  "אתה מעז פנים,  פלאנטולוג.  אתה

נוהג בטיפשות.  האם אתה מניח שאינני יודע דבר על עניינים

כה חיוניים לקיסרות שלי?"

 

"אני מניח, אדוני ומלכי,  שבני הארקונן הזינו אותך במידע

כוזב,  תעמולה שנועדה להסתיר את פעילויותיהם האמיתיות

מפניך."

 

שאדאם זקף גבה אדמדמה ורכן קדימה,  וכעת התמקדה

מלוא תשומת-לבו בפלאנטולוג.

 

קיינס המשיך: "בני הארקונן הם כלבים פראיים המשסעים

את המדבר.  הם מנצלים את בני המקום.  שיעורי התמותה על

זחלילי הסם גבוהים עוד יותר מאשר במכלאות העבדים

בפוריטרין או גייאדי פרימה.  שלחתי אליך דיווחים רבים

המפרטים מעשי זוועה שכאלה,  ואבי עשה כך גם הוא בשעתו.

הבאתי איתי תוכנית לטווח ארוך המפרטת כיצד שתילת עשבים

וצמחי מדבר יכולה להחזיר חלק גדול מפניה של חולית -

אראקיס, כלומר - למצב המאפשר התיישבות אנושית." הוא

נעצר לשנייה,  "אני יכול להניח רק שלא קראת את הדיווחים

שלנו,  משום שלא קיבלנו שום תשובה,  ואתה לא נקטת שום

פעולה."

 

שאדאם לפת בחוזקה את הזרועות של כס ארי הזהב,  משני

צדיו שאגו לפידי היונים המסנוורים במה שנראה כחיקוי קלוש

לכבשן בתוך פיו של שייח'-חולוד,  "עלי לקרוא הרבה,

פלאנטולוג,  ויש תביעות רבות על זמני." שומרים סרדאוקארים

התקרבו מעט,  משום שהיטיבו לקלוט את זעפו הגובר של

הקיסר.

 

"והרבה מזה אינו חשוב בהשוואה לעתידה של הפקת

המרקוח,  הלא כן?" תגובתו של קיינס זעזעה את שאדאם ואת

המאזינים בחצר.  השומרים נדרכו לגמרי כעת,  נכונים לשלוף

את חרבותיהם.

 

קיינס,  שכלל לא היה מודע לסכנה,  המשיך: "ביקשתי ציוד

חדש וצוותים של בוטנאים,  מטאורולוגים וגיאולוגים.  ביקשתי

מומחים לחקר תרבויות שיסייעו לי לקבוע כיצד עולה בידיהם

של אנשי המדבר לשרוד בהצלחה כה רבה,  בעוד אשר

ההארקוננים שלכם סובלים אבדות כה רבות."

 

שר החצר שמע דיו.  "אישי הפלאנטולוג,  אין זה נהוג להציג

תביעות לקיסר.  שאדאם הרביעי מחליט בעצמו מה חשוב והיכן

לחלק משאבים בחסדה של ידו הקיסרית."

 

קיינס לא נבהל משאדאם או נושא כליו,  "ושום דבר אינו

חשוב יותר לקיסרות מאשר הסם. אני מציע דרך שבה תזכור

ההיסטוריה את הקיסר כאיש חזון,  כמוהו כנסיך הכתר רפאל

קורינו."

 

למשמע העלבון הזה קם שאדאם על רגליו,  דבר שעשה

רק לעתים רחוקות ביותר במהלך הראיונות הקיסריים. "די!"

הוא התפתה לקרוא לתליין,  אבל ידה של התבונה היתה על

העליונה,  בקושי. ייתכן שעוד יהיה זקוק לאיש הזה,  וחוץ מזה,

ברגע שהאמאל יתחיל לזרום,  יהיה זה מהנה להניח לקיינס

לראות כיצד פלנטת המדבר האהובה עליו מצטמקת ללא-

כלום בעיני הקיסרות.

 

בטונים רגועים ביותר הוא אמר,  "שר הסם הקיסרי שלי,

הרוזן האזימיר פנרינג,  אמור להגיע לקייטאיין בתוך שבוע.

אם בבקשותיך יש טעם,  הוא האיש שיתייחס אליהן."

 

שומרים סרדאוקארים צעדו קדימה במהירות,  לקחו את

קיינס במרפקיו והובילו אותו החוצה בקצב מזורז.  הוא לא

נאבק בהם,  כיוון שקיבל כבר את התשובה.  הוא נוכח כי הקיסר

שאדאם אינו רואה אף כי יש לו עיניים,  וכי הוא עסוק בעצמו,

וכעת לא רחש עוד שום כבוד כלפי האיש,  למרות מספר

העולמות שבהם שלט.

 

הדררים יצטרכו לטפל בעצמם בחולית,  ושתלך הקיסרות

לעזאזל.

 

 

אלה שחיים למחצה שואלים מה הדבר שחסר בהם...

אבל מכחישים זאת כאשר הוא מוצג לפניהם.  הם

פוחדים מההוכחה לחסר שבהם.

דברים המיוחסים לסרינה באטלר הקדושה,  הספרים

החיצוניים של הג'יהאד

 

 

באולם הנשפים של ארמון קאלאדן קיימו המשרתים ההדורים

את השגרה לכאורה,  אף-על-פי שהדוכס שלהם לא היה אלא

מעטפת חיצונית של מי שהיה לפני כן.

 

נשים בשמלות צבעוניות עברו בחופזה במסדרונות האבן.

נרות שהפיצו ריח של אגוז מוסקט האירו כל גומחה וכל חדרון.

אבל אפילו הסעודות הטעימות ביותר שהכין הטבח,  כלי

החרסינה המעודנים ביותר והסכו"ם המשובח ביותר,  המוסיקה

הערבה ביותר,  לא יכלו להפחית את הקדרות שנחה על בית

אטרייאידס.  כל משרת חש בכאבו של לטו,  אך איש לא יכול

לעשות דבר כדי להקל עליו.

 

הגבירה ג'סיקה ישבה בכיסא מעץ אלקה מגולף סמוך

לקצהו האחד של השולחן,  מקומה הרשמי כפילגשו הנבחרת

של הדוכס. בראש השולחן ישב אהובה שחור השיער,  לטו

אטרייאידס,  זקוף וגאה,  התנהג בנימוס מופלג,  כמעט מופרז,

כלפי המשרתים במדיהם הירוקים כשאלה נשאו והגישו את

המנות השונות.

 

באולם הזה היו מושבים ריקים רבים - רבים מדי; כדי

להקל על כאבו המדמם של לטו,  סילקה ג'סיקה בשקט את

הכיסא הקטן שהוכן במיוחד לוויקטור בן השש,  בנו של הדוכס,

בנו המת.  למרות שנות ההכשרה שלה אצל בנות גשרית,  לא

הצליחה ג'סיקה לחדור מבעד לאבלו של לטו,  ולבה כאב בגינו.

היא רצתה לומר לו כל-כך הרבה,  אם רק יהיה מוכן להקשיב.

 

בשני קצותיו של השולחן הארוך ישבו המנטאט ת'ופיר

חוואט והמבריח המצולק גורני האלק,  שבדרך-כלל יכול

להשרות שמחה בכל התכנסות כששר ופרט על הסבכא.  הוא

ישב שקוע וטרוד בהכנותיו למסע חשאי לאייקס,  לשם עמדו

הוא ות'ופיר לצאת בתוך זמן קצר,  משימת ריגול שנונרה

למצוא איזשהן נקודות תורפה בהגנתם של הטליילאסו על

המקום.

 

ת'ופיר,  שמוחו היה כמחשב,  יוכל לערוך מאות תוכניות

ואלתורים כהרף עין,  ועל כן השתתפותו במשימה היתה חיונית.

גורני הצטיין ביכולתו לחמוק לתוך מקומות שלא היה שייך

אליהם,  ולהימלט בנסיבות הקשות ביותר.  שני אלה עשויים

להצליח במקום שבו אחרים כשלו...

 

"אשתה עוד קצת מהלבן הקאלאדני הזה," אמר אמן הסיף

דנקן איידהו,  ונשא את גביעו.  משרת חש קדימה ובידו בקבוק

יין מקומי יקר,  ודנקן החזיק את גביעו ביד יציבה בעת שהנוזל

הזהוב העשיר קילח מתוך הבקבוק.  הוא הרים את ידו כדי

לעכב את המשרת; הוא גמע מהיין,  ואז סימן לו שימלא שוב

את הכוס.

 

בדממה הלא נינוחה נעץ לטו עיניו בדלתות הכניסה

העשויות מעץ... כאילו חיכה,  כאילו ציפה לבואו של אדם

נוסף.  עיניו היו כמו שבבים של קרח מעושן.

 

מפרשית האוויר שהתנפצה,  כלי השיט שעלה בלהבות -

 

רומבור פצוע אנושות,  כל גופו כווי,  הילד ויקטור נהרג -

 

ואז נודע כי הכל נגרם על-ידי קייליאה,  פילגשו הקנאית

של לטו,  אמו של ויקטור,  שהשליכה את עצמה מהמגדל הנישא

ביותר בארמון קאלאדן בבושה וכאב שלא יכלה להביע...

 

הטבחית הגיחה מהמבוי הקשתי המוביל למטבח כשהיא

נושאת מגש.  "התבשיל המשובח ביותר שלנו,  אלופי הדוכס.

נוצר לכבודך."

 

היה זה פאראדג שמן עטוף בעלים ארומטיים מטוגנים.

גבעולי רוזמרין משוננים נתחבו לבין קפלי הבשר הוורדרד,

גרגירי ערער סגולים-כחולים התפזרו על הצלחת כמו אבנים

טובות.

 

אף-על-פי שהגישה ללטו את החלק היותר מעולה בבשר,

הוא לא הרים את מזלגו.  הוא המשיך לבהות בדלת.  לחכות.

 

לבסוף,  בתגובה על קול צעדים אטיים ומנועים מזמזמים,

קם לטו על רגליו ופניו נתמלאו דאגה וציפייה.  טסיה,  בת

גשרית לא יפה נעה במהירות על רגליים קלות כנוצות ונכנסה

לאולם הנשפים.  היא סרקה את החדר,  הבחינה בכיסאות,

ברצפת האבן שנתגלתה במקום ממנו הסירו את השטיח,  והנהנה

כבאישור.  "הוא מתקדם להפליא,  אלופי הדוכס,  אבל עלינו

לנהוג סבלנות."

 

"הסבלנות שלו מספיקה לכולנו," אמר לטו ועל הבעת פניו

החלה להפציע קרן אחת,  חיוורת,  של תקווה.

 

בדייקנות מחושבת שכללה את כיפופי השריר

האלקטרונוזלי,  משיכת חוט של תיל-שיגא ועצבים

ממיקרופיבר,  קרטע הנסיך רומבור ורניוס לתוך אולם הנשפים.

פניו המצולקים,  מזיגה של עור מלאכותי וטבעי,  שיקפו עד

כמה התרכז בתנועותיו.  פניני זיעה מבהיקות הופיעו על מצחו

הצהבהב.  הוא לבש גלימה קצרה,  רפויה; על הדש נצנץ ההליקס

העשוי ארגמן ונחושת,  סמלו הגאה של בית ורניוס,  שנפל.

 

טסיה מיהרה לעברו,  אבל רומבור הרים אצבע שכולה

מתכת ממורטת ופולימרים,  וסימן לה שתניח לו להמשיך

בכוחות עצמו.

 

ההתפוצצות במפרשית השמים קרעה את גופו ועשתה אותו

לגוש בשר שבור,  שרפה את גפיו ומחצית פניו,  השמידה את

מרבית איבריו.  אבל הוא נשאר בחיים,  גחלת מתעממת של מה

שבעבר היתה להבה מבהיקה.  ומה שנותר עתה לא היה הרבה

יותר מאשר נוסע על רכב מכני בדמות אדם.

 

"אני הולך במהירות רבה ככל שאני יכול,  לטו."

 

"אין צורך להיחפז." לבו של לטו יצא אל ידידו אמיץ הלב.

שניהם יצאו לדוג יחד,  שיחקו,  התהוללו והתוו אסטרטגיות

יחד זה שנים,  "אני לא אשמח אם תיפול ותשבור משהו,  כמו

השולחן,  למשל."

 

"מצחיק מאוד,  ממש."

 

לטו נזכר עד כמה השתוקקו הטליילאסו לדגימות גנטיות

של בני משפחות אטרייאידס וורניוס,  וניסו לעשות בדוכס

מעשה סחטנות בשיא כאבו ואבלו,  הם הציעו ללטו המיוסר

הצעה שטנית ממש,  שבתמורה לגופו המרוסק - אך חי עדיין

של הטוב בידידיו,  רומבור,  הם יצמיחו גולה - שיבוט

שהוצמח מתאים מתים - של הילד ויקטור.

 

שנאתם כלפי בית אטרייאידס היתה עמוקה - אך שנאתם

לבית ורניוס,  אותו הדיחו מאייקס - היתה עמוקה עוד יותר.

הטליילאסו רצו גישה לדנ"א טהור של בני אטרייאידס וורניוס.

הודות לגופיהם של ויקטור ורומבור הם יוכלו ליצור גולות,

שיבוטים,  רוצחים,  כפילים בכל מספר שהוא.

 

אבל לטו דחה את הצעתם.  תחת זאת,  הוא שכר את שירותיו

של הרופא הסוק וולינגטון יואה,  מומחה בהחלפתן של גפיים

אורגניות.

 

"אני מודה לכם שעיכבתם את הסעודה הזאת לכבודי,  תודה

לכולכם." רומבור הסתכל במגשים ובכלי ההגשה שהיו ערוכים

על השולחן. "אני מצטער אם האוכל הצטנן בינתיים."

 

לטו מחא כפיו,  תשואות חן.  דנקן וג'סיקה שחייכו בחמימות

הצטרפו אליו.  ג'סיקה,  שניחנה בכישורי אבחנה מחודדים,

הבחינה בדוק של דמעות שלא זלגו,  עמוק בתוך מבטו של הדוכס.

 

ד"ר יואה צהוב הפנים נע לצדו של המטופל,  עוקב אחרי

המכונות הצמודות,  בוחן לוחיתנתונים בידו שקלטה אימפולסים

מהמערכות הקיברנטיות של רומבור.  הרופא דק הגזרה הידק

את שפתיו הסגולות עד שהיו כעין ניצן נחוש.  "מצוין.  אתה

פועל בדיוק על-פי המתוכנן אף-על-פי שכמה מרכיבים עדיין

זקוקים לכוונון מדויק." הוא הקיף את רומבור,  נע כמו סמור

בעוד שהנסיך-הקיבורג התנועע בצעדים אטיים,  נבוכים.

 

טסיה הציעה כיסא לרומבור.  רגליו המלאכותיות היו חזקות

וחסונות,  אך חסרות כל חן.  ידיו נראו כמו כפפות משוריינות;

זרועותיו תלו לצדיו כמו משוטים.

 

רומבור חייך לעבר הדג הגדול שהטבחית הגישה זה עתה.

"איזה ריח נפלא." הוא סובב את ראשו,  תנועה מסתחררת אטית,

כאילו הורכב והונע על גבי גלגלים.  "האם אתה חושב שאני

יכול לאכול קצת מזה,  ד"ר יואה?"

 

הרופא הסוק החליק את שפמותיו הארוכים.  "תסתפק

בטעימה.  מערכת העיכול שלך עדיין אינה מושלמת."

 

רומבור הפנה את ראשו לעבר לטו.  "נראה שאני אצרוך

יותר תאי כוח מאשר קינוחים במשך זמן-מה." הוא הוריד את

עצמו לתוך כיסא,  ואז חזרו שאר המסובים לשבת במקומותיהם.

 

לטו הרים את כוס היין שלו,  ניסה לנסח ברכה ואז עלתה

על פניו הבעה מיוסרת,  והוא פשוט לגם מכוסו.  "אני כל-כך

מצטער שזה קרה לך,  רומבור.  ה... חלפים המכניים האלה.

היו הדבר הטוב ביותר שיכולתי למצוא."

 

פניו המצולקים של רומבור נאורו בשילוב של הכרת-תודה

וכעס.  "שאול וארגמן,  לטו,  תפסיק להתנצל! הניסיון למצוא

את כל ההיבטים של האשם יעסיק את בית אטרייאידס במשך

שנים,  וכולנו נשתגע." הוא הרים זרוע מכנית,  סובב את היד

בפרק היד,  ונעץ בו את מבטו.  "זה לא כל-כך גרוע.  למעשה,

זה נפלא.  ד"ר יואה הוא גאון,  אתה יודע.  אתה צריך להחזיק

אותו בקרבתך כל כמה שתוכל." הרופא הסוק פרכס במאמץ

למנוע מפניו לקרון למשמע המחמאה.

 

"זכרו שאני בן אייקס,  לכן אני יודע להעריך את פלאי

הטכנולוגיה," אמר רומבור.  "וכעת אני מופת חי של אותה

טכנולוגיה.  אם יש מישהו מתאים יותר ממני להסתגל למצב

החדש הזה,  הייתי רוצה לפגוש אותו."

 

במשך שנים המתין הנסיך רומבור הגולֵה בסבלנות לשעת

הכושר שלו,  שלח תמיכה מינימלית לתנועת ההתנגדות על

עולם הבית ההרוס שלו,  בכלל זה חומרי נפץ ואספקה צבאית

שסיפק הדוכס לטו.

 

בחודשים האחרונים,  ככל שרומבור התחזק יותר,  כך גם

התחזקה רוחו.  אף-על-פי שהיה עדיין שבר אדם,  הוא דיבר

מדי יום על הצורך להשתלט שוב על אייקס,  הרבה לדבר כל-

כך עד כי הדוכס לטו ואפילו פילגשו טסיה נאלצו לעתים לומר

לו שיירגע.

 

לבסוף הסכים לטו לסיכון שבשילוח צוות סיור שיכלול

את גורני ות'ופיר,  וכך נמצאה לו תכלית משל עצמו,  נחישות

חדשה לחולל משהו טוב לנוכח כל הטרגדיות שעמד בהן.

 

השאלה לא היתה אם יוכלו לפתוח בהתקפה על אייקס; השאלה

היתה מתי ואיך.

 

טסיה דיברה בלא להתיק את מבטה.  "אל תמעיט בכוחו של

רומבור.  דווקא אתה יודע כיצד חייבים להסתגל על מנת לשרוד."

 

ג'סיקה לא יכלה שלא להבחין במבט המעריץ על פניה של

הפילגש. טסיה ורומבור חיו ביחד בקאלאדן זה שנים, ובתקופה

זו היא עודדה אותו לתמוך בלוחמי החופש באייקס,  על מנת

שיוכל להחזיר לעצמו את מעמדו המלכותי.  טסיה עמדה לצדו

ברגעים הקשים ביותר,  אפילו אחרי ההתפוצצות.  כשחזרה אליו

ההכרה,  אמר רומבור,  "אני מופתע שאת עדיין כאן."

 

"כל עוד תהיה זקוק לי,  אהיה לצדך."

 

טסיה פעלה למענו ללא לאות,  פיקחה על השינויים שנעשו

במגוריו בארמון ובמתקנים שהוכנו כדי לסייע לו.  חלק גדול

מזמנה של טסיה הוקדש לחיזוקו של רומבור.  "ברגע שהנסיך

רומבור ירגיש טוב יותר," הכריזה,  "הוא יוביל את בני אייקס

לניצחון."

 

ג'סיקה לא ידעה אם האשה חומת השיער מילאה אחר צו

לבה או שמא צייתה למערכת הנחיות שניתנה לה בחשאי על-

ידי המסדר.

 

ג'סיקה עצמה קיבלה הוראות דרקוניות ממורתה ומדריכתה,

האם הנערצה גאיוס הלן מוהיאם.  במשך כל ילדותה הקשיבה

ג'סיקה למוהיאם,  מילאה כל הוראה ופקודה,  למדה כל מה

שהזקנה לימדה אותה.

 

אבל המסדר רצה שהגנים של הדוכס יתמזגו באלה שלה.

ג'סיקה הצטוותה,  לא פחות ולא יותר,  לפתות את לטו,  להרות

לו וללדת בת למשפחת אטרייאידס.  אבל כשהיא חשה רגשות

לא מוכרים,  אסורים,  כאשר הגתה אהבה כלפי הדוכס הקודר

והעגום הזה,  החלה ג'סיקה לנהוג במרדנות ועיכבה את ההריון.

ואז,  לאחר מותו של ויקטור,  במהלך הדיכאון ההרסני של לטו,

היא הרשתה לעצמה להרות בן,  בניגוד להוראות המפורשות

והמחמירות כל-כך.  מוהיאם תרגיש כי בגדה בה,  תחוש אכזבה

נוראה.  אבל ג'סיקה תוכל תמיד ללדת בת במועד מאוחר יותר,

הלא כן?

 

בכיסאו המאוגבר,  כופף רומבור את זרועו השמאלית

והכניס בזהירות את קצות אצבעותיו הנוקשים לכיס גלימתו

הקצרה.  הוא כיוון בזהירות באצבעותיו,  פשפש בכיס.  לבסוף,

הוא תפס פיסת נייר,  הוציא אותה והחל לפרוש אותה בדי עמל.

 

"ראו את השליטה המוטורית המצוינת," אמר יואה.  "זה

טוב יותר ממה שציפיתי.  אתה התאמנת,  רומבור?"

 

"בכל שנייה ושנייה." הנסיך הרים את הנייר.  "אני נזכר

בכמה דברים חדשים מדי יום.  זהו השרטוט הטוב ביותר

שהצלחתי להכין של כמה ממנהרות הגישה הנידחות באייקס.

הן עתירות להועיל לגורני ולת'ופיר."

 

"התברר כי הנתיבים האחרים מסוכנים מדי," אמר המנטאט.

זה עשרות שנים ניסו מרגלים להבקיע מבעד לקווי ההגנה של

הטליילאסו.  כמה מסתננים אטרייאידים הצליחו לחמוק פנימה,

אך מעולם לא שבו.  אחרים כלל לא הצליחו להיכנס לעולם

התת-קרקעי.

 

אבל רומבור,  בנו של הרוזן דומיניק ורניוס,  התאמץ להפיק

מזיכרונו כל מידע שהוא על מערכות אבטחה וכניסות נסתרות

לערים שבתוך המערה התת-קרקעית.  במהלך החלמתו

הארוכה,  הכפויה,  הוא החל להיזכר בפרטים שונים שחשב כי

שכח זה כבר,  פרטים שעשויים לאפשר את החדירה למעוז

האויב.

 

רומבור הפנה את תשומת-לבו לארוחה,  הרים במזלגו

חתיכה גדולה של דג.  ואז,  כשהבחין במבטו המסתייג של ד"ר

יואה הוריד את החתיכה על צלחתו,  וחתך לעצמו חתיכה קטנה

ממנה.

 

לטו בהה בבבואתו האפלולית בקיר ההבנה הכחול,

המצוחצח,  של האולם.  "כמו זאבים שמוכנים להתנפל על כל

אחד מהעדר שלהם שמגלה חולשה,  כמה משפחות אצילות רק

מחכות לכך שאמעד.  למשל,  בני הארקונן." הדוכס לטו,

שנעשה קשוח עוד יותר מאז אסון המפרשית,  היה מוכן עוד

פחות להסכין עם אי-צדק ולשתוק.  הוא הרגיש צורך לשנות

את מצבה של אייקס לא פחות מאשר רומבור.

 

"אנחנו צריכים להראות לכל הקיסרות כי בית אטרייאידס

חזק כתמיד."

 

 

כשאנחנו מנסות להסתיר את הדחפים העמוקים ביותר

שלנו,  כל הווייתנו זועקת בגידה.

מתלמודן של בנות גשרית

 

 

הגבירה אנירול חשה כאב למראה מגדת האמת לוביה,  שגססה

על מזרן קלוע בדירתה העלובה.  אה,  ידידתי,  את ראויה להרבה

יותר מזה,  הרבה יותר.

 

האחות הישישה נחלשה בשנים האחרונות אך נצמדה

בעיקשות לחיים.  במקום לחזור לאולמות המוכרים במדרשת

האמהות בוואלאך 9,  וזכותה היתה לעשות זאת,  עמדה לוביה

על כך שתתמיד במילוי תפקידיה למען כס ארי הזהב.  המוח

המצוין שלה,  מה שכינתה "הנכס היקר ביותר" שלה -

נותר חד כתמיד. כמגדת האמת הקיסרית שלתה לוביה בנאמנות

את השקרים וההונאות שנאמרו בנוכחותו של שאדאם הרביעי,

אף כי הקיסר טרח רק לעתים רחוקות להביע איזושהי הערכה

כלפיה.

 

וכעת נשאה האשה הגוססת מבטה אל אנירול שעמדה ואורן

הרך של נוריות הזוהר מעטר אותה כהילה,  פניה המוצלים

מסתירים את דמעותיה. האחות הישישה הזאת היתה אשת סודה

הקרובה ביותר בארמון העצום הזה,  לא רק בת גשרית,  אחות

למסדר,  אלא אדם מרתק ותוסס עמה יכלה לחלוק את

מחשבותיה וסודותיה,  וכעת היא גוססת.

 

"את תרגישי טוב,  האם לוביה," אמרה אנירול.  קירות

הפלסטון של החדר הדל והלא-מחומם הפיצו קור שחדר

לעצמות.  "אני חושבת שאת מתחזקת."

 

תשובתה של הישישה היתה כמו רשרוש של עלים יבשים.

"לעולם אל תשקרי למגדת אמת... במיוחד לא למגדת האמת

של הקיסר." היתה זו נזיפה שהשמיעה תכופות.  עיניה של

לוביה,  המלאות ליחה,  ריצדו כמתוך שעשוע והתבדחות על

 

סוף עמוד 26