ספר ראשון
ילדות
1
בבוקר התקווה הייתה שם. היא הופיעה כזהרורית בשערה השחור החלק של אימי, שמעולם לא העזתי לגעת בו, והתיישבה על לשוני עם הסוכר שנבזק על דייסת שיבולת השועל הפושרת שאכלתי באיטיות בעודי מתבוננת בידיה הצנומות, השלובות, שהיו מונחות בלי ניע על העיתון ומסתירות ידיעות על השפעת הספרדית ועל חוזה ורסאי. אבי כבר יצא לעבודה, ואחי היה בבית הספר, משמע שאימי הייתה לבדה, אף כי הייתי לְיָדה, וכל עוד ישבתי בדממה ולא הוצאתי הגה, השלווה המרוחקת בליבה המוזר הייתה עשויה להימשך עד שהבוקר יזקין ויהיה עליה לצאת לקניות באִיסְטֵגֵדֶה, כמו עקרות בית רגילות.
השמש הפציעה מעל עגלת הצוענים, כאילו בקעה מתוכה, והַנְס־סְקַבּיָאס יצא ממנה בפלג גוף עליון חשוף וקערת רחצה בידיו. אחרי ששפך על עצמו מים, הושיט את ידו למגבת שלילי־היפה הושיטה לו. הם לא החליפו ביניהם מילה אבל היו כמו תמונות בספר שמדפדפים בו במהירות גדולה. כמו אימי גם הם ישתנו בעוד שעות ספורות. הַנְס־סְקַבּיָאס היה חייל בצבא הישע, ולילי־היפה הייתה אהובתו. בקיץ הם דחסו המוני ילדים קטנים לעגלתם הירוקה ולקחו אותם לכפר. הורי הילדים שילמו על הקייטנה קרונה ליום. גם אני הצטרפתי אליהם פעם, כשהייתי בת שלוש ואחי היה בן שבע. עכשיו אני בת חמש, והזיכרון היחיד שלי מהנסיעה הוא שלילי־היפה הורידה אותי פעם מהעגלה והושיבה אותי על החול החם במקום שנראה לי כמו מִדבר. והעגלה המשיכה לנסוע בלעדיי, התרחקה והייתה קטנה יותר ויותר, ובתוכה ישב אחי, ולעולם לא אראה אותו שוב וגם לא את אימי. כשהילדים חזרו הביתה סבלו כולם מסקביאס. בגלל זה קראו לו הנס־סקביאס. אבל לילי־היפה לא הייתה יפה. אימי, לעומת זאת, הייתה יפה באותם בקרים מוזרים ומאושרים שבהם הנחתי לה לנפשה ולא הפרעתי. יפה, בלתי מושגת, בודדה ומלאת מחשבות סודיות, שלעולם לא אתוודע אליהן. על הטפט הפרחוני מאחוריה, שאת הקרעים בו תיקן אבי בסרט דבק חום, הייתה תלויה תמונה של אישה מביטה מבעד לחלון. על הרצפה מאחורי האישה ניצבה עריסה ובתוכה תינוק. תחת התמונה היה כתוב: "אישה ממתינה לבעלה שיחזור מהים". מפעם לפעם הייתה אימי מבחינה בי לפתע ומלווה את מבטי הנודד אל התמונה שהייתה כה חביבה ועצובה בעיניי. אבל אימי פרצה בצחוק, וצחוקה נשמע כמו עשרות שקיות נייר מלאות אוויר המתפוצצות בבת אחת. ליבי הלם בחרדה ובעצב, כי דממת העולם הופרה, אבל צחקתי איתה כי אימי ציפתה שאעשה זאת, והעליצות המבהילה שלה השתלטה גם עליי. היא דחפה את כיסאה לאחור, קמה ונעמדה לפני התמונה בכותונת הלילה המקומטת שלה, ידיה על מותניה. ואז שרה בקול צלול ומתריס כשל נערה צעירה, קול שלא היה שייך לה ממש כשם שקולה השתייך לה בהמשך היום, כשהחלה להתווכח עם הסוחרים על מחירים:
אסור לי לשיר
כרצוני לילדי הקטן?
הַס, בְּנִי, שַׁן, הס בני, שן.
התרחק מהחלון, חבר,
חזור ביום אחר.
הקור והכפור השיבו לביתו
את הקבצן הזקן, שלא יאחר.
לא סבלתי את השיר הזה, אבל הייתי חייבת לצחוק בקול, כי אימי שרה אותו כדי לשעשע אותי. זאת הייתה אשמתי — אלמלא הסתכלתי על התמונה, היא לא הייתה מבחינה בי ומוסיפה לשבת בידיים שלובות בנחת, ועיניה היפות, התקיפות, נעוצות בשטח ההפקר שבינינו. וליבי יכול היה להמשיך עוד זמן רב ללחוש "אימא" ולדעת שבאורח פלא היא שומעת אותו. יכולתי להניח לה לנפשה עוד זמן רב, והיא הייתה אומרת את שמי ללא מילים ויודעת שיש בינינו קרבת דם. ודבר־מה הדומה לאהבה היה ממלא את העולם כולו, והנס־סקביאס ולילי־היפה היו מבחינים בו וממשיכים להיות תמונות צבעוניות בספר. אלא שעכשיו הם החלו לריב מיד עם תום השיר, צעקו זה על זה ומשכו זה לזה בשיער. עד מהרה החלו קולות נרגזים מחדר המדרגות לחדור גם הם לחדר המגורים, והבטחתי לעצמי שמחר בבוקר אעמיד פנים שהתמונה העלובה על הקיר כלל אינה שם.
וכעת כשהתקווה התנפצה לה, התלבשה אימי בתנועות אלימות ומרוגזות, כאילו כל פריט לבוש הוא עלבון. גם אני נאלצתי להתלבש, והעולם היה קר ומסוכן ועוין, כי זעמה הקודר של אימי תמיד התפרץ בצורת סטירה בפניי או דחיפה לעבר התנור. היא הייתה זרה וחידתית, ודמיינתי שהוחלפתי בלידתי ושהיא לא אימי האמיתית. משהתלבשה נכנסה לחדר השינה ונעמדה מול הראי, ירקה על פיסת נייר משי ורוד ושפשפה בו את לחייה בחוזקה. החזרתי את הספלים למטבח, ובתוכי החלו לזחול מילים ארוכות ומוזרות וכיסו את נפשי כמו קרום מָגֵן. פזמון, שיר, דבר־מה משכך וקצבי ומלנכולי עד אין־קץ, אבל לעולם לא אומלל או עצוב, כי ידעתי ששארית היום שלי תהיה אומללה ועצובה. כשגלי המילים המוארים האלה שטפו אותי ידעתי שאימי לא תוכל לפגוע בי עוד, כי עתה היא כבר לא חשובה לי. גם אימי ידעה זאת, ועיניה נמלאו עוינות קרה. היא מעולם לא הכתה אותי כשנִשמתי הייתה נרגשת כך, אבל גם לא דיברה איתי. מרגע זה ועד למחרת רק גופינו היו קרובים זה לזה. ולמרות החלל המצומצם הם נמנעו ממגע ולו הקל ביותר. אשת הימאי על הקיר הוסיפה להביט מהחלון בכמיהה, ממתינה לשובו של בעלה, אבל אימי ואני לא נזקקנו לגברים או לבָּנים בעולמנו. האושר המוזר שלנו, שברירי עד אין־קץ, שגשג רק כשהיינו שתינו לבד ביחד. וכשלא הייתי עוד ילדה קטנה, האושר מעולם לא חזר באמת למעט הבזקים חטופים נדירים ומקריים, שדווקא בשל כך יקרים לליבי עד מאוד עכשיו כשאימי מתה, ואין עוד מי שיספר את סיפורה כפי שהיה באמת.
2
למטה, בקרקעית ילדותי, עומד אבי וצוחק. הוא שחור ועתיק כמו תנור האריחים בביתנו, אבל אין בו ולו דבר אחד שמפחיד אותי. כל מה שאני יודעת עליו מותר לי לדעת, ואם ארצה לדעת עוד, אני יכולה פשוט לשאול. הוא לא מדבר אליי מיוזמתו כי הוא לא יודע מה אומרים לילדות קטנות. מפעם לפעם הוא מלטף את ראשי ואומר: "הֶה, הֶה." אימי מכווצת את שפתיה בתגובה והוא ממהר להרחיק ממני את ידו. לאבי עומדות אי־אלו זכויות בהיותו גבר המפרנס את כולנו. אימי נאלצת להשלים עם כך, אבל מורת רוחה ניכרת. "יכולת להישאר לשבת כמונו," היא אומרת כשהוא נשכב על הספה. וכשהוא קורא בספר היא אומרת: "מקריאה אנשים נהיים מוזרים. כל מה שכתוב בספרים הוא שקר." בימי ראשון אבי שותה בקבוק בירה ואימי אומרת: "הוא עולה עשרים ושישה אֵרֶה. אם תמשיך ככה נגמור כולנו בסוּנְהוֹלְם."* אני יודעת שסוּנְהוֹלְם הוא מקום שבו ישנים על קש ואוכלים הֵרינג שלוש פעמים ביום, אבל השֵם משתלב בשורות שאני ממציאה כשאני מפחדת או בודדה, כי הוא יפה כמו התמונה באחד הספרים של אבי, תמונה שאני אוהבת מאוד. קוראים לה: "משפחת פועלים בפיקניק", ורואים בה אבא ואימא עם שני ילדיהם. הם יושבים בעשב הירוק וצוחקים כולם, ואוכלים מהצֵידה הערוכה ביניהם. הארבעה נושאים כולם את עיניהם לדגל הנעוץ בעשב ליד ראשו של האב. הדגל אדום כולו. אני תמיד מסתכלת על התמונה במהופך כי אני זוכה לראותה רק כשאבי קורא בספר. אימי מדליקה אז את האור וסוגרת את הווילונות הצהובים, אף כי עדיין לא חשוך. "אבי היה נָבָל ושתיין," היא אומרת, "אבל לפחות הוא לא היה סוציאליסט." אבי ממשיך לקרוא בנחת כי הוא קצת חירש, וגם זה לא סוד. אחי אֶדווין יושב והולם בפטיש, הוא דופק מסמרים בקרש ואחר כך שולף את כולם בצבת. יום אחד הוא יהיה בעל מלאכה. בעלי מלאכה הם אנשים מכובדים ביותר, אצלם בבית יש מפה אמיתית על השולחן במקום העיתון, והם אוכלים בסכין ובמזלג. הם אף פעם לא מובטלים, והם לא סוציאליסטים. אדווין יפה ואני מכוערת. אדווין חכם ואני טיפשה. אלו הן אמיתות נצחיות כמו האותיות הלבנות המודפסות מעל דלת המאפייה ברחוב למטה. כתוב שם: "׳פּוֹלִיטִיקֶן׳** הוא העיתון הטוב ביותר". פעם שאלתי את אבי מדוע אם כן הוא קורא ״סוציאל־דֵמוקרטֶן״, אבל הוא קימט את מצחו וכחכח בגרונו, ואימי ואדווין פרצו בצחוק הנייר שלהם נוכח טיפשותי המזעזעת.
חדר המגורים הוא אי של אור וחום במשך אלפי לילות שבהם ארבעתנו תמיד שם, כמו בובות הקרטון על הקיר מאחורי העמודים בתיאטרון הבובות שאבי בנה לפי דגם שראה ב״פמיליֶה שוּרְנֵלֶן״. תמיד חורף, ובעולם שבחוץ שורר קור מקפיא, כמו בחדר השינה ובמטבח. חדר המגורים שט בזמן ובחלל, והאש רועמת בתנור האריחים. למרות הרעש הרב שאדווין עושה בפטישו, נדמה כי הצליל שנשמע בכל פעם שאבי הופך דף בספרו האסור חזק אף יותר. אחרי שהפך דפים רבים, אדווין מביט באימי בעיניו החומות הגדולות ומניח את הפטיש. "לא תשירי לנו, אימא?" הוא אומר. "ודאי שאשיר," אומרת אימי ומחייכת אליו, ואבי מניח מיד את הספר על בטנו ומסתכל עליי, כאילו הוא מבקש לומר לי משהו. אבל הדבר שאבי ואני רוצים לומר זה לזה לעולם לא ייאמר. אדווין מזנק ממקומו ומושיט לאימי את הספר היחיד שברשותה, הספר היחיד החשוב לה. ספר של שירי מלחמה. אדווין עומד רכון מעליה בשעה שהיא מדפדפת בספר, וגם אם הם כמובן לא נוגעים זה בזה, הם יחד באופן המדיר את אבי ואותי. ברגע שאימי פוצחת בשיר, אבי נרדם וידיו שלובות על הספר האסור. אימי שרה בקול חזק וצורם, כאילו היא מבקשת להתנכר למילים הבוקעות מגרונה:
אימא, זאת אימא?
את בוכה, קומתך כה שפופה.
גמאת מרחקים, את ודאי עייפה.
אל תבכי, אימא, אני מאושר בַּדממה.
תודה שבאת, למרות כל האֵימה.
בכל השירים של אימי יש בתים רבים, ולפני שהיא מגיעה לסופו של הראשון, אדווין כבר שב להלום בפטישו, ואבי נוחר בקולי קולות. אדווין ביקש ממנה לשיר כדי לשכך את כעסה על אבי הקורא. הוא בן, ובנים לא אוהבים שירים שמביאים לידי בכי אם מקשיבים היטב למילים. ואילו אימי לא אוהבת לראות אותי בוכה, לפיכך אני רק יושבת עם מועקה בגרון ומגניבה מבטים אל תמונת שדה הקרב שבספר — החייל הגוסס מושיט את ידו באוויר אל דמות הרפאים המוארת, רוחה של אימו, ואני יודעת היטב שהיא אינה לידו במציאות. כל השירים בספר הם בעלי תוכן דומה, ובשעה שאימי שרה אותם אני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי, כי היא ללא ספק שקועה עכשיו לגמרי בעולמה שלה, ושום גורם חיצוני לא יפריע לה. היא גם לא שומעת שהשכנים למטה מתחילים להתווכח ולריב. בקומה מתחתינו גרה רפונזל בעלת הצמה הזהובה הארוכה עם הוריה, שטרם מכרו אותה למכשפה תמורת זר פעמוניות. אחי הוא הנסיך, והוא לא יודע שבקרוב יתעוור אחרי שייפול מהמגדל. הוא הולם בפטישו, נועץ מסמרים בקרש שלו, והוא גאוות המשפחה. ככה זה עם בנים, בעוד בנות צריכות רק להתחתן ולהוליד ילדים. צריך לפרנס אותן, ומעבר לזה אין להן לְמה לקוות או לצפות. אביה ואימהּ של רפונזל עובדים במבשלת קרלסברג, וכל אחד מהם שותה חמישים בקבוקי בירה ביום. בערב, עם שובם הביתה, הם ממשיכים לשתות, וקצת לפני שעת השינה שלי הם מתחילים לצעוק ולהרביץ לרפונזל במקל עבה. היא תמיד הולכת לבית הספר עם סימנים כחולים בפנים או ברגליים. כשנמאס להם להכות אותה הם מתנפלים זה על זה עם בקבוקים ורגלי כיסאות שבורים, והמשטרה באה לעיתים קרובות, לוקחת אחד מהם, ורק אז נרגעות הרוחות בבניין. אימי ואבי שניהם לא אוהבים את המשטרה. לדעתם יש להניח להוריה של רפונזל להרוג זה את זה במכות, אם זה רצונם. "הם משרתים את החזקים," אומר אבי על המשטרה, ואימי מספרת לעיתים קרובות על היום שבו השוטרים לקחו את אביה וזרקו אותו לכלא. היא לעולם לא תשכח את זה. אבי לא שותה, והוא גם מעולם לא היה בכלא. ההורים שלי לא מכים זה את זה, ומצבי טוב בהרבה משהיה מצבם כשהם היו ילדים. ולמרות זאת, כששקט משתרר בדירה למטה ואני בדרכי למיטה, שוליים קודרים של חרדה מקיפים את כל מחשבותיי. "לילה טוב," אימי אומרת, סוגרת את הדלת וחוזרת לחדר המגורים החם. אני פושטת את השמלה ואת
תחתונית הצמר ואת הגופייה ואת הגרביים השחורים הארוכים שאני מקבלת בכל שנה במתנה לחג המולד, משחילה את כותונת הלילה על ראשי, מתיישבת לרגע על אדן החלון ומביטה למטה על החצר השחורה ועל קיר הבניין הקדמי, שבוכה תמיד כאילו ירד גשם זה עתה. כמעט אף פעם לא דולק אור בחלונות, שכן אלה חלונות חדרי השינה, ושום אדם מיושב בדעתו לא ישן עם אור דולק. בין הקירות אני רואה פיסה מרובעת קטנה של שמיים, ובהם זורח לעיתים כוכב יחיד. אני קוראת לו כוכב הערב וחושבת עליו בכל הכוח אחרי שאימי נכנסת לחדר ומכבה את האור ואני שוכבת במיטתי ורואה כיצד ערמות בגדים מאחורי הדלת הופכות לזרועות ארוכות ומפותלות, המנסות ללפות את גרוני. אני מנסה לצעוק, אבל מגרוני בוקעת רק לחישה קלושה, וכשהצעקה באה סוף־סוף אני והמיטה כולה שטופות זיעה. אבי עומד בפתח הדלת, והאור דולק. "היה לך סיוט, זה הכול," הוא אומר, "גם אני סבלתי מאוד
מסיוטים בילדותי. אבל זאת הייתה תקופה אחרת." הוא מביט בי במבט מהורהר וודאי חושב לעצמו שילדה הגדלה בתנאים טובים כמוני לא אמורה לסבול מסיוטים.
אני מחייכת אליו, חיוך מבויש ומתנצל, כאילו הצעקה הייתה רק גחמה מטופשת. אני מושכת את שמיכת הפוך עד הסנטר כי לגבר אסור לראות נערה בכותונת לילה. "נו, טוב," הוא אומר, מכבה את האור, יוצא ובדרך כלשהי לוקח איתו את החרדה שלי, כי עכשיו אני נרדמת ברוגע, והבגדים מאחורי הדלת הם רק ערמת סמרטוטים ישנים. שנתי היא בריחה מהלילה, שחולף על פני החלון וגורר בעקבותיו אֵימה ורוע וסכנה. ומעבר לפינה, באִיסְטֵגֵדֶה, רחוב מואר וחגיגי כל כך בשעות היום, מייללים אמבולנסים וניידות משטרה בזמן שאני שוכבת מוגנת תחת השמיכה. גברים שיכורים שוכבים שותתי דם בתעלות הביוב, ראשיהם מרוסקים, ומי שנכנס לקפה צ'ארלס חוטף מכות רצח ומת. ככה אומר אחי, וכל מה שהוא אומר זוהי האמת לאמיתה.
3
אני בקושי בת שש, ובקרוב ירשמו אותי לבית הספר כי אני כבר יודעת קרוא וכתוב. אימי מספרת זאת בגאווה לכל מי שמוכן להקשיב לה. היא אומרת: "גם לילדי עניים יכול להיות ראש על הכתפיים." אז אולי היא בכל זאת אוהבת אותי? הקשר שלי איתה הוא הדוק, מייסר ומעורער, ואני תמיד מוכרחה לחפש סימנים לאהבה. כל מה שאני עושה אני עושה כדי לְרַצות אותה, להעלות חיוך על שפתיה, לשכך את זעמה. זו משימה מתישה ביותר, כי בה בעת עליי להסתיר ממנה דברים רבים; חלק מהדברים האלה אני קולטת מציתות לשיחות, על אחרים אני קוראת בספריו של אבי, וישנם גם דברים שאחי מספר לי. לא מזמן, כשאימי הייתה מאושפזת בבית החולים, נשלחנו שנינו לדודה אַגנֵטֶה ולדוד פּטר שייטפלו בנו. היא אחותה של אימי, והוא בעלה העשיר. הם סיפרו לי שלאימי יש בעיות בבטן, אבל אדווין רק צחק והסביר לי אחר כך שאימא "הִפְלילָה". היה לה תינוק בבטן, והוא מת בפנים. אז חתכו אותה מהטבור למטה והוציאו את התינוק. זה היה מסתורי ומפחיד. כשחזרה הביתה מבית החולים היה הדלי תחת הכיור מלא כל יום בדם. בכל פעם שאני חושבת על זה, אני רואה תמונה לנגד עיניי — היא מופיעה בקובץ הסיפורים של סַכָּריאָס נילסֶן ורואים בה אישה יפה בשמלה אדומה ארוכה. היא מחזיקה את ידה הלבנה הצנומה תחת חזהּ ואומרת לאדון בלבוש מהודר: "אני נושאת ילד תחת ליבי." בספרים הדברים האלה יפים ולא מדממים, והקריאה בהם מרגיעה ומנחמת אותי. אדווין אומר שירביצו לי הרבה בבית הספר כי אני מוזרה כל כך. אני מוזרה כי אני קוראת ספרים כמו אבי וכי אני לא מבינה איך משחקים. ולמרות זאת אני לא פוחדת כשאני נכנסת, ידי בידה של אימי, בשער האדום של בית הספר באֶנְגְהָבֵוַאי, כי בתקופה האחרונה העניקה לי אימי את התחושה החדשה לגמרי של היותי יוצאת דופן. היא לבשה את מעיל החורף החדש שלה, עם צווארון פרווה מורם עד האוזניים וחגורה סביב ירכיה. לחייה אדומות מנייר המשי, גם שפתיה, וגבותיה צבועות ונראות כמו שני דגים קטנים החובטים ברקותיה בזנבותיהם. אני משוכנעת שלאף אחד מהילדים האחרים אין אימא כה יפה. אני עצמי לבושה בבגדים של אדווין שהותאמו למידותיי, אך איש אינו יכול לדעת, כי דודה רוֹסַליָה היא האחראית על המלאכה. היא תופרת, והיא אוהבת את אחי ואותי כאילו היינו ילדיה שלה. לה עצמה אין ילדים.
כשאנחנו נכנסות לבניין, שנראה ריק לחלוטין, ריח חריף מכה בנחיריי. אני מזהה אותו ונתקפת מועקה, כי זהו ריחה המוכר היטב של החרדה. גם אימי מבחינה בו, כי היא שומטת את ידי בשעה שאנחנו עולות במדרגות. במשרדו של המנהל מקבלת את פנינו גברת שנראית כמו מכשפה. שערה הירקרק מונח על ראשה כמו קן ציפורים. יש לה משקפיים רק על עין אחת, אולי הזגוגית האחרת נשברה. מרוב ששפתיה מהודקות נדמה לי שאין לה שפתיים, ומעליהן מזדקר אף גדול ונקבובי, שקצהו אדום לוהט. ״ובכן,״ היא אומרת בלי כל הקדמה, "קוראים לך טוֹבֶה?" "כן," אומרת אימי, אף שהגברת בקושי טרחה להביט בה לא כל שכן להציע לה לשבת, "והיא יודעת לקרוא ולכתוב ללא שגיאות." האישה מעיפה בי מבט כאילו הייתי משהו שמצאה תחת אבן. "חבל מאוד," היא אומרת בנימה צוננת, "יש לנו שיטה משלנו ללמד את הילדים קריאה וכתיבה." סומק הבושה שוטף את לחיי, כמו תמיד כשאני הגורם לפגיעה ברגשותיה של אימי. גאוותי התפוגגה כלא הייתה, והשמחה הקצרה על היותי יוצאת דופן נהרסה. אימי מתרחקת ממני קצת ואומרת בקול מותש: "היא למדה בכוחות עצמה, זאת לא אשמתנו." אני נושאת אליה את עיניי ומבינה כמה דברים בבת אחת: היא קטנה יותר מנשים מבוגרות אחרות, צעירה יותר מאימהות אחרות, ויש עולם מעבר לרחוב שלנו, שמפניו היא מפחדת. וכשהיא ואני מפחדות ממנו יחד, היא תוקעת לי סכין בגב. בשעה שאנחנו עומדות שם לפני המכשפה, אני גם מבחינה שידיה של אימי מדיפות ריח של סבון כלים. הריח הזה מעורר בי סלידה, וכשאנחנו יוצאות מבית הספר בשתיקה מוחלטת ליבי מתמלא בתוהו ובוהו של כעס, עצב וחמלה, שאימי מעוררת בי באותו רגע ותמשיך לעורר בי כל החיים.
_______________________________________________________
* מתקן לחסרי בית ומכורים בקופנהגן, שהונהגו בו עבודות כפייה. (כל ההערות מאת העורכת.)
** עיתון יומי ליברלי, אחד משלושת העיתונים הגדולים בדנמרק.
