"האם אוכל לשרת את ארצי מצרים ובאותה עת לפעול למען הגנת זכויותיהם של בני עמי בעודם בגולה ולמען הקמת בית לאומי בארץ אבותיהם?" על שאלה יהודית טיפוסית זו ענה ישראל, עיתון ציוני שיצא לאור בקהיר בין מלחמות העולם, בחיוב. עלעול בדפיו חושף פעילים יהודים שנקטו דרכי הבעה מודרניים ופומביים, יוצאי דופן בנוף היהודי בארצות הערביות. הם הדפו גורמים, כגון המסיון הנוצרי, השדולה הסורית-פלסטינית והמועדון הנאצי בקהיר, שניסו לערער על מעמדם של היהודים בפזורה ועל זכותם לבית לאומי בארץ ישראל, ובאותה עת חתרו לשיתוף פעולה עם אינטלקטואלים נוצרים ומוסלמים למען קיומה של חברה מתקדמת, הטרוגנית ולאומית-ליברלית בארץ הנילוס.
זהותם המורכבת של ישראל ומייסדיו – אלבר מוצירי, בן למשפחה ספרדית מיוחסת מקהיר, וזוגתו מתילדה (מאני), בת למשפחה בבלית מחברון – באה לידי ביטוי אישי, פוליטי ותרבותי בהחלטה להוציאו לאור בשלוש מהדורות לשוניות: הצרפתית, שפת המיעוטים הזרים, שגם ביטאה את זיקתו למערב, הערבית – המשקפת את קשריו לתרבות המקום, והעברית – שהביעה את כמיהתו לתחייה הלאומית היהודית.
בחינה שיטתית של ישראל מאפשרת לעקוב אחר גודלו של חזון מייסדיו לנוכח השינויים שחלו במצרים בדרכה לעצמאות מלאה, על רקע החרפת הסכסוך הפלסטיני-ציוני, והתעצמות מגמות פאן-ערביות ופאן-איסלמיות.