כמעט אולימפוס | שושי בריינר | פרק ראשון

בשנת 2018, ארבע שנים לפני שרוסיה פלשה לאוקראינה, וחמש שנים לפני שכיכר קפלן הוסבה לכיכר הדמוקרטיה, התרחש הסיפור הזה של קטיה.
    קטיה היא אישה מוחזקת. היא בת עשרים, הגיעה מקייב ושוּכנה בלב תל אביב בבניין יוקרתי אך לא בולט. מי שלא פגש את קטיה — הפסיד. באמת, יופי כזה לא פוגשים כל יום. קטיה גרה בקומת הקרקע ולכן איש לא פגש אותה במעלית, מקום המפגש הכמעט יחיד של דיירי הבניין. ראינו אותה לפעמים יוצאת מדלת הכניסה עם שנאוצר חמוד. היא גבוהה ודקיקה, לבושה מכנסיים קצרים או טרנינג, שערה הפחמי אסוף לזנב סוס. היא שזופה, שפתיה בשרניות, כמעט מתפקעות בעורן, צבען הטבעי כעין בורדו ועיניה, שאותן היא דואגת לא להפגיש בעיני אחרים, מאירות באור כחלחל־סגלגל והן בוהקות כאבני טופז. אבל יופי אי אפשר ללכוד על ידי תיאור פרטיו, כפי שאי אפשר לתאר אהבה על פי תכונותיו של האהוב. כשבכל זאת פוגשים אותה, השכנים רואים שגם בלי טיפת איפור ובאיזה טרנינג סתמי, היא גורמת להם להחסיר פעימה. לפעמים אנשים יכולים לחשמֵל באור שבעיניהם או בזוהר של עורם או בחיוך שלהם. כל כך הרבה מנתחים פלסטיים כבר ניסו את ידם בשחזור מעשה הבריאה ותראו לנו אחד שהצליח. ברגע הפגישה הקצרצר עם קטיה השכנים לא מספיקים לדווח לעצמם מה מושך את עינם. אולי היא פשוט זורחת. כשפונים אליה היא משפילה מבט ואומרת: ״לא עברית״. יש שכנים שרוכנים ללטף את הכלב. שכן אחד, ארכיטקט במקצועו, חושב שהיא רעננה כמו אגל טל.
    האוליגרך שדואג לכל מחסורה הוא ואדים, המתגורר עם משפחתו בירושלים וגם במוסקבה ובלונדון. כפי שכולנו יודעים, בדרך כלל לא קונים לאישה מוחזקת דירת יוקרה, כי בקנייה עלולים להעביר לה את המסר שהסידור הזה הוא לתמיד, ומסר כזה לא יכול שום גבר נשוי, המתכוון להישאר נשוי, להעביר לשום אישה מלבד אשתו. אבל אפשר בהחלט לשכור לה דירה נאה בבניין יפה. הבניין שבו מתגוררת קטיה הוא בניין ישן ששופץ ונוספו לו קומתיים.
    הדירה המדוברת נועדה מראש להשכרה, על כן היא עוצבה באופן שיקלע לטעמם של שוכרים רבים: קירותיה לבנים, בחדר השינה המרווח יש ארון קיר גדול ומיטה זוגית מתכווננת. חדר האמבטיה צח ויש בו חלון גדול המציף אותו באור, אבל הזכוכית שלו אופטית ונעשית אטומה בלחיצת כפתור. בסלון יש מערכת ישיבה מעור בהיר, וטלוויזיה גדולה נטמעת בקיר צבוע בצבע גרפיט. המטבח אינו אלא שורה של ארונות לאורך קיר הסלון, הכיריים והכיור יכולים להיעלם לתוך גומחה. למרות שקטיה גרה בדירה כבר חודשיים, לא נראים בדירה שום אפיונים אישיים שלה, מלבד בגדיה התלויים בארון הגדול וצילום ממוסגר של אימה וסבתה שניצב על שולחן הלילה שלה.
    מכיוון שוואדים אוהב את קטיה אהבה טרייה, וכדרכן של אהבות טריות, גם עזה, הוא בירר מראש את אפשרות הארכת החוזה, ונאמר לו שיוכל לשכור את הדירה לכמה זמן שירצה אם יעמוד בכל תנאי התשלום הרשומים בחוזה, אבל בכל זאת, כמקובל, היה החוזה לשנה אחת. קטיה היא גם אישה מוסתרת. אנחנו עלולים לחשוב שהעובדה שהוא מסתיר אותה מעיני משפחתו ומעיני העולם (חוץ מהנהג ושומר הראש שמהם אי אפשר להסתיר דבר), מסייעת לו להשתחרר מתחושת הבגידה והתרמית. יש לו כנראה קוד מוסרי משל עצמו, והקוד הזה קובע שאם הוא הרוויח בעזרת שכלו ושריריו כל כך הרבה כסף, מותר לו לפנק את עצמו בכל צורה שיחפוץ, הרי מה שהעולם אינו יודע לא מכאיב לו.
    דיירי הבניין לא יודעים מה הסיפור של קטיה וואדים. אפילו שמותיהם ידועים רק משום שגלית אשל מוועד הבית ראתה את שמם על חוזה השכירות. אבל אנחנו נתייחס אל הרכילות שפרחה לה בין המראה בלובי הקטן לעציץ עם הדקל המלאכותי, בכל הכבוד שסיפורי בדיה ראויים להם. אם כן, קטיה וואדים נפגשו בסנט פטרסבורג. היא דגמנה שם בתצוגת אופנה, והוא היה בעיר לרגל עסקיו. (ובאמת הגיע לשם כי שמע על רופא שמוכן לשתול שבב אלקטרוני בבני אדם, ולאוליגרך שלנו היו מספר שימושים לשבב כזה, כולל בבנו בכורו שטען שהוא לומד וטרינריה בסנט פטרסבורג, למרות שנאמני אביו נשבעו שהוא משַמש גברים ונשים תמורת קוקאין.)
    משכנו של האוליגרך בארץ היה כאמור בירושלים, שם קנו הוא ואשתו אקסנה בית אבן ישן, משומר ומשופץ בשכונת טלביה. אקסנה הביאה אדריכל רוסי שיעצב את פנים הבית על פי טעמה. הרוסים של היום הם לא הרוסים של פעם, והאדריכל הפך את הבית הישן לבית חכם שבו נפתחים התריסים ונסגרים מעצמם על פי זווית השמש, שמערכת ההסקה המרכזית נשלטת בו מהטלפון הנייד ובית השימוש היפני שלו, מפיג הריחות, גם מזמר קטעים מ״הספּר מסביליה״ בזמן שאנשים מרעישים כשהם נפטרים מעודפי מוצקים, נוזלים וגזים.
    אקסנה מחזיקה מעצמה בעלת טעם משובח. עיקר גאוותה על אקווריום ענק שמפריד בין הסלון הרשמי לחדר המשפחה וניתן לצפות בו משני החדרים. באקווריום שטים דגים אקזוטיים נדירים ששוויים עולה על מאה אלף דולר ושמדען ימי מופקד על שלומם. אקסנה גם אישה משכילה. היא וואדים נפגשו במעבדה שבה עבדה כחוקרת כששניהם היו כימאים צעירים, אבל אחרי שוואדים עשה הון, הוא ביקש ממנה להפסיק את עבודתה כדי שלא ייווצר רושם שהוא כושל בעסקיו. הוא היה יהודי ולה היו אי־אלו קשרים יהודיים בעברה, על כן הם חשבו שעדיף שיהיה להם גם בית בירושלים ולא רק במוסקבה ובלונדון. ירושלים, כפי שכולנו יודעים, מושכת אנשים שיש להם נטייה דרמטית מסוימת להוד קדומים. הם חשבו לשבת בירושלים בחורף האירופי הקר, אבל גילו שגם האביב והסתיו הישראליים יפים ונוחים יותר. רק בקיץ נהנו מביתם המוסקבאי שבכיכר אַרְבָּט.
    אקסנה בת ארבעים ושמונה ובעלה ואדים מבוגר ממנה בשנתיים. מסביב היא רואה גברים בני חמישים, שהכסף והאלכוהול והמאבקים האינסופיים להישאר בפסגה דלדלו את העור מסביב לעיניהם, שהשיער שלהם קלוש וחלקם אף מגלחים אותו כליל. ״פוי, כמו צבא של גולגולות״, היא אומרת לוואדים. לרבים מהם החגורה לא מקיפה את המותניים אלא דחוקה מתחת לכרס קטנה שאותה הם מנסים להסתיר. אצל אחרים כבר חלף עידן ההסתתרות והם סתם שמנים ושום חליפה של ארמני לא תוכל להסוות אותם. הוואדים שלה דווקא רק משתבח עם הזמן, הוא אתלטי וגבוה, יש לו שפע של שיער אפור גזוז קצר ואופנתי, יש לו עיניים בהירות מעוטרות בריסים כהים. הוא היה ונשאר בחור נאה, והיא תמיד הייתה נמוכה והיו לה ירכיים רחבות ופרצוף מנומש. אבל הוא בחר בה כיוון שהייתה חייכנית והוא היה ביישן. תמיד חשבה שהוא כנראה היה יכול למצוא בחורה זוהרת ממנה, אבל הוא טען בעקשנות שהיא הכי מקסימה בעיניו. טוב, על עניין המקסימוּת היא עובדת קשה. בכלל, אם תשאלו אותה, להיות אקסנה זו עבודה קשה, שום דבר לא בא לה בקלות, חוץ מהכסף, כמובן. כן, לאקסנה צבא קטן משלה: מומחי פלסטיקה, יועצי תזונה ושפים, מאמני כושר, מורים ליוגה, מעצבי שיער ויועצי אופנה. את כל אלה (צוות מיוחד בכל אחת מהארצות שבהן היא מתגוררת) היא רואה לפעמים בדמיונה מחזיקים בידיהם המאומצות את המפעל הזה שנקרא המקסימוּת של אקסנה, וכשהיא רואה את התמונה הזאת היא פורצת בצחוק. כן, היא עשירה ויכולה לעשות כל העולה על דעתה, אבל היא לא טיפשה, אקסנה, היא עדיין זוכרת מניין באה והיא עדיין יכולה להבדיל בין פרצוף מנומש למסכה. אקסנה היא אישה נהדרת בהחלט, וחשובה לסיפור שלנו, אבל עלינו להיפרד ממנה לזמן־מה ולחזור אל קטיה.

קייב

קטיה והכלב שלה פאפה השאירו מאחור בקייב את שאר המשפחה. בגיל עשרים גם בנות מקייב עדיין אינן מסיימות את גיל ההתבגרות, וזה אומר שהן ממש לא מתעניינות בתולדות משפחתן. אבל אם נחקור מעט את תולדות משפחתה האוקראינית נמצא שבהווה המשפחתי שלה מתקיימות שתי דמויות: סבתא שלה ואימא שלה. את אבא שלה היא לא הכירה. מרבית הסיכויים שאימא שלה, שהרתה אותה בגיל שבע עשרה, לא ידעה בכלל אם הוא היה וְלד, המורה להתעמלות בגימנסיה, או מקסים, הבן של השכנים.
    סבתא שלה ואימא שלה הן נשים קשות יום. סבתא שלה, שהיא בפירוש ראש המשפחה, היא פנסיונרית שעבדה כל חייה בסופרמרקט שנקרא בזמנו ללא כל הצדקה: ״שפע לפועל״, ועם הסתלקות הרוסים הוסב שמו ל״שפע מרקט״. אימא שלה עובדת ככוח עזר במוסד גריאטרי. המשכורת שלה מספיקה רק לצרכים הבסיסיים ביותר, וכך היה תמיד. לפעמים היא עוד יוצאת בערבים עם איזה גבר נשוי ואז היא חוזרת בגילופין. קטיה בזה לה ואומרת שהיא מוכרת את עצמה בזול תמורת וודקה, ואימא שלה אומרת: ״נו, נו, אם לא הייתי יולדת אותך, היה לי עכשיו גבר אמיתי, גבר לעצמי״. למחרת כשהיא מתפכחת היא אומרת לקטיה: ״בטח דיברתי שטויות אתמול, אל תשימי לב קטיושה, שום גבר לא שווה את הזרת שלך״. אבל קטיה לא שוכחת.
    סבתא אנה היא אישה גבוהה ורזה ויש לה עיניים כחולות ושיער חום מצהיב (צבע מספר 5 בהנחת עובד מהסופר). יש לה עור כהה וזרועות מקומטות. היא אומרת: ״מאז המלחמה לא נשאר אצלנו במשפחה אפילו גבר אחד״. אבל קטיה יודעת שהם לא מתו, הגברים, טפו, הלוואי שהיו מתים, הם פשוט הלכו. הם מצאו להם נשים אחרות ועשו איתן ילדים אחרים ואחר כך עזבו גם אותם. אימא שלה ויטה אומרת: ״גברים אמיתיים יש רק במוסקבה״. ויטה אדישה ליריבות הפוליטית המרה בין אוקראינה לרוסיה. היא ביקרה פעם במוסקבה בטיול שעשו לעובדי המוסד הגריאטרי וראתה גברים מטיילים עם נשותיהם במדרחוב ארבט. הם לבשו חולצות נקיות והריחו מבושם ומטבק, הלכו שלובי זרוע עם האישה והוליכו את הכלב. אפשר היה לראות שהם מכבדים את הנשים שלהם ומדברים איתן יפה ובשקט. אנה צוחקת לוויטה, ״אוי אוי אוי את כזו תרנגולת, תקראי פעם עיתון, תראי את הסטטיסטיקה, הם עוזבים בדיוק כמו שלנו״. אבל ויטה לא קוראת עיתונים, היא עובדת המון שעות, ובשעות הפנאי שלה היא מכורה לסדרות רוסיות בטלוויזיה. שם היא רואה גברים שיודעים לאהוב.
    סבתא אנה דווקא כן התחתנה, עם סבא ויקטור. הלכו לבניין העירייה וקיבלו רישיון ואחר כך עשו מסיבה בחצר של ההורים של ויקטור. היה קיץ, כך היא סיפרה לקטיה, והיה חם והיא לבשה שמלה חומה, כי זו היחידה שהייתה לה. ״בשנת שישים וחמש, כחברת מפלגה, היו לי נקודות בפנקס ומותר היה לי לקנות שמלה לחתונה, אבל בחנות הבגדים זו הייתה השנה של השמלות החומות. נו אז נראיתי כמו דחליל עם שק״, היא צוחקת בקולה המעושן, ״אבל הייתי מאושרת, חשבתי שמצאתי משפחה״.
    היא חשבה שמיד תהרה, אבל הזמן עבר והבטן לא צמחה. אחרי שנתיים ויקטור נעלם. ההורים שלו אמרו שהוא מצא עבודה טובה באיזו אסדת נפט בסיביר, מאז אף אחד לא שמע ממנו. אולי הוא טבע, הלוואי. אנה לא טרחה להתגרש, במשך עשרים שנה היה לה בסך הכול עניין עם שני גברים, הראשון היה אחד מנהגי המשאיות שהביאו בקבוקי שמן וסבון לסופר. הוא אמר לה שכפות רגליים כמו שלה רואים רק בסרטים. היא הביטה בכפות שלה בעיון בפעם הראשונה, הן היו מוצקות מעמידה ממושכת והציפורניים היו נקיות וישרות. מצא חן בעיניה שהוא שם לב לפרטים והיא נענתה לו. אבל כשנפגשו התברר לה שכפות הרגליים היו האיברים היחידים בגופה שעניינו את הנהג. כשניסה למצוץ את בהונותיה היא פרצה בצחוק וביקשה ממנו שיחזור הביתה לאשתו.
    הגבר הבא שעורר בה עניין נקרה בדרכה כשהייתה בת ארבעים וארבע. יום אחד הבחינה בגבר יושב על מדרגות הבניין שבו גרה. כשהתקרבה לא האמינה למראה עיניה, זה היה ויקטור. ״חזרת?״ היא שאלה אותו כלאחר יד. היו לה אלף שנים של הסתרת רגשות מאחוריה. הוא חייך אליה את חיוכו החדש עם סט שיניים חדשות. ״באתי ללוויה של אימא שלי״, אמר לה. נו טוב, בנסיבות מקילות אלה היא נתנה לו להיכנס לדירה, שפעם הייתה גם שלו. הוא סיפר לה שהוא חי בגרמניה ושיש לו אישה ושני בנים. הוא שאל אותה אם יוכל ללון אצלה מכיוון שהבית שלהם מלא באבלים. הוא זכר שהיא אישה נטולת גינונים, שאינה מצפה להרבה. הוא הוציא בקבוק וודקה ושאל בהיסוס: ״לזכר הימים ההם?״ הם שתו והעלו זיכרונות ולרגע שכחו את הזמן המר שעבר. ויקטור הלך לישון על הספה בסלון, אבל לפנות בוקר אנה הקימה אותו והביאה אותו אל מיטתה, מיטה זוגית שנקנתה במיטב כספה אחרי שהוא נעלם ממיטתם המשותפת המרופטת שקיבלו בירושה מהוריו. את המיטה החדשה קנתה בתקופה בחייה שבה נשבעה לא להכניס יותר אף גבר הביתה. שיישרפו כולם באש הגיהינום, בני זונה בוגדנים וחלשלושים שכמותם.
    הוא ליטף אותה כמו פעם ואימץ אותה אל ליבו. ״את אישה טובה״, הוא לחש לה. ״אני עשיתי טעות איומה ואני משלם עליה כל יום״. לאנה, שנזנחה בעברה פעם אחר פעם, היו מילותיו כצורי. מה כבר יכול לקרות מלילה אחד, נטול כל ציפיות, אבל מלא בהכרה בערכה? ולזכר הימים ההם, כשהראש שלה עוד היה מלא בשטויות כמו אהבה, תקווה לעתיד, חיים של שיתוף, היא שכבה איתו ונהנתה כמו שלא נהנתה מימיה. (את החלק האחרון היא מכחישה בכל תוקף). למחרת הוא נסע והיא לא חיפשה אחריו. לשם מה? הרי הוא אמר לה ביושר שכל זה בלתי אפשרי.
    אם היא הייתה מאמינה באלוהים, וזה הרי אם גדול כמו אוקראינה, היא הייתה חושבת שקרה לה נס, בגיל ארבעים וארבע היא הרתה בפעם הראשונה ועוד מבעלה החוקי. כך נולדה ויטה.
    קטיה שלנו, כמו אימה ויטה, מתקשה בלימודים (זו אולי מזכרת מסבא רבא דימה). יש לה זיכרון מצוין ותפיסה מהירה, אבל במבחנים מטעם המדינה שנערכו בסוף כיתה ד מתברר כי עדיין לא השתלטה על נושא הקריאה והכתיבה. נראה שהמשטר החדש מעוניין יותר באושרם של הפרטים. המערך החינוכי דאג לא רק לאתר ילדים עם בעיות אלא גם עשה מאמצים לפתור אותן, וכך איתור ילד דיסלקטי מביא לנקיטת צעדים. מצמידים לה, אם כן, חונכת מכיתה ח. החונכת היא ילדה מנומשת וממושקפת שאוהבת במיוחד את הכריכים שסבתא אנה מכינה להן. סבתא הייתה חוזרת מהסופר עם לחם טרי וממרח בטעם כבד ומגישה לבנות. קטיה אומרת לחונכת: ״זה מגעיל, שניהם שלך״, וסוֵוטה בולסת את המזון בתאווה. סווטה חריפה ומבינה שקטיה מתחברת לצורות שיש עימן סיפור. האותיות הופכות לציורים, והאלפא־ביתא כולו העתיק את מקומו מקייב לסמרקנד, ואוכלס בכל גיבורי אלף לילה ולילה. הנה ה״בי״ שהוא כמו נסיכה שמעליה סוכך, והנה ה״די״ שהוא האפריון של הסולטן, והנה ה״זי״ שהוא הגביע שממנו שותה אלדין. ה״פה״ הרפה נראית לסווטה כמו תפוח שאוכל הווזיר. כך משננת קטיה את האותיות וצליליהן מתאספים למילים והמילים למשפטים. וברגע שהיא מצליחה לקרוא פסקה בספר, היא מתחילה לרקוד ריקוד עממי שלמדה בבית ספר, אבל מאלתרת ומוסיפה לתנועות הרגליים הקטנות גם תנועות ידיים ובמקום להשאיר אותן מאוגרפות על המותניים היא מעלה אותן וכורכת מאחורי העורף ומותחת את החזה שעדיין לא הנץ. סווטה מביטה בה בהשתאות מאחורי המשקפיים שלה ואומרת ״או
הו, את בחורה מסוכנת״, ושתיהן צוחקות כי קטיה בת העשר עדיין לא מראה שום סימני בחרות. למעשה הגיע הזמן להיפרד מסווטה, אבל כל עוד קטיה לא חושפת את ידיעותיה החדשות בבית הספר, סווטה יכולה להמשיך ולבוא פעמיים בשבוע וליהנות מהכריכים של אנה. קטיה הייתה בוחרת לה מין הסתם אחות בוגרת אחרת, אבל בבדידות של שעות אחר הצהריים הארוכות, כשסבתה עוסקת בעבודות הבית ואימה במשמרות בבית האבות, קטיה מעדיפה לבלות עם סווטה. הן קוראות ביחד בספרים שסווטה מביאה מהספרייה: איך מכינים פירושקי (סווטה אוהבת ספרים על אוכל), מהו מחזור המים בטבע, מה היה עידן הקרח ואיך לאלף כלבים. לסווטה בבית שלושה אחים ושני כלבים: רועה גרמני ופודל מהזן הגדול. אבא שלה עובד במשטרה בכלבייה והוא יכול להשיג כלבים נפלאים שלא מתאימים לשיטור מכל מיני סיבות. גם קטיה רוצה כלב. היא מנדנדת לסבתא שהיא רוצה כלב. אנה אומרת שכלב זה לא עציץ. צריך לטפל בו וילדות מפונקות לא מטפלות בכלבים אלא משאירות אותם לסבתות העייפות שלהן. קטיה מפתה את סבתא בסוד הקטן שלה: היא למדה לקרוא ואפילו לכתוב די טוב. לזה קוראים פינוק?
    אנה זוכרת היטב כמה היא חשקה בכלב כשהייתה בת גילה של קטיה. היא אפילו אספה פעם כלבלב שמצאה ברחוב והחביאה אותו מסבתה במשך יממה שלמה, אבל לזקנה, שהייתה קצת חירשת, היה אף מפצה, וכשהיא נכנסה לחדר של אנה (שהיה למעשה רק כוך מחובר למטבח שבמקורו היה מיועד להיות מזווה) היא רחרחה משהו זר, משהו שהיה עטוף בציפה ישנה מתחת למיטה של אנה. הסבתא הוציאה את הכלבלב ובלי אומר לקחה אותו בסל הקניות שלה. אנה בכתה: ״בבקשה סבתא, תשאירי לי אותו, הוא כל כך שקט״. וסבתה אמרה: ״ומה הוא יאכל?״ ויצאה יחד עם הסל ולא שבה אלא כעבור שעה ארוכה. ״מה עשית לו?״ בכתה אנה, וסבתה ברגע של רוך בלתי צפוי אמרה: ״מסרתי אותו לאישה של האופה, הוא הכיר את אבא שלך. עכשיו האופה מת, ינצור האל את נשמתו, ואשתו חיפשה כלב״.
    היה זה רגע שבו הבינה אנה שאולי סבתה הייתה פעם ילדה כמוה, שאולי היא הייתה עשויה פעם מחומר רך יותר, חומר שהלך והתקשח עד שנהיה פלדה. וזה מה שקורה, חשבה אנה הילדה בליבה, זה מה שקורה עם השנים לחומרים שמהם עשויים האנשים. וכדי לעצור את תהליך ההתקשות של עצמה היא אומרת עכשיו לקטיה: ״בואי, תקראי לי קטע ואז נחליט״. קטיה מוציאה את הספר על הפירושקי וקוראת: ״זהו כיסון עשוי בדרך כלל מבצק שש...מרים וממולא במליות שונות חלקן מ...מ...מתוקות ואחרות מלוחות״. אנה לא מאמינה למשמע אוזניה. כשפים נעשו פה על ידי הסווטה הזאת. היא מציינת לעצמה שיש לתגמל את סווטה ומחליטה לסרוג לה סוודר. ומה עם הנכדה הקטנה שלה? היא ברגע זה הוכיחה שהיא מסוגלת לעשות את הבלתי אפשרי אם היא בוחרת בו. אז כן, ״כן, אני מסכימה לכלב בתנאי שיהיה קטן וגמול, ובתנאי שגם אימא שלך תסכים״. קטיה קופצת על סבתא, ״אוי סבתא, אין כמוך בעולם. אימא בטוח תסכים, ניתן לה קצת וודקה וכשהיא תהיה במצב הרוח המתאים נספר לה״. כן, בהחלט, יש עוד מיני השכלה שלא נרכשים בבית הספר.
    בשיעור הבא מופנית הבקשה לסווטה, והיא אומרת: ״לאבא שלי אין כלבים קטנים בכלבייה, אבל הוא מכיר הרבה בעלי כלבים, הוא יעזור לכם למצוא אחד״. אבא של סווטה אכן מופיע יום אחד עם כלבלב בתוך סל. למרבה חוסר המזל הוא פוגש בבית דווקא את ויטה, שבאותו שבוע היו לה משמרות לילה. אבא של סווטה, השוטר איגור, משתאה, פונה אליה בגוף שלישי: ״לא יכול להיות שהיא אימא של קטיה. סווטה סיפרה שקטיה כבר בת עשר״. ויטה צוחקת: ״בוא, תיכנס״. ״איזו דירה יפה״, מתפעל האורח, ״ואיזו אימא יפה״. ״כן, היה לנו מזל״, מתעלמת ויטה מהמחמאה. ״אימא שלי הגרילה אותה פעם והיה לנו שכן, בחור עם ידי זהב, והוא סידר אותה כמו שצריך״. ״כנראה שאתן צריכות עוד גבר עם ידי זהב״, אומר איגור וסוקר את חדר המגורים רחב הידיים, שתקרתו סדוקה והטפטים שלו מתקלפים פה ושם. ״ומה הבאת לנו פה בסל?״ מנסה ויטה לשנות את כיוון השיחה, בדמיונה היא גרה במוסקבה בארמון קטן ומטופח. ״סווטה לא נתנה מנוח, כלב, כלב, כלב לקטיה״. הראש של הכלבלב מציץ מהסל, הפיקח הזה יודע שמדברים עליו. ״יש לי כאן שנאוצר ננסי, זה כלב מושלם בשבילכן״.
    ״איזה כלבלב יפהפה״, מתפעלת ויטה, ״אבל תדע לך שאין לנו פרוטה, וזה נראה כלב גזעי מאוד״. ״לא, לא, אין לכן מה לדאוג״, אומר השוטר. ״השנאוצר הזה לא גזעי לגמרי והבעלים שלו לא יכול למכור אותו״. ״אהה״, צוחקת ויטה, ״גם אנחנו לא גזעיים לגמרי, בדיוק בזמן הלא נכון התערבב לנו קצת דם יהודי. ומאז הכול אצלנו גולש דרומה״. השעה חמש אחר הצהריים, אבל ויטה כבר תדלקה את עצמה קצת והיא מדברת עם אבא של סווטה בחירות מופלגת, למרות מדי השוטר שלו. איגור מסמיק ומוריד את הכלב. הכלב קופץ ומרחרח סביב, מתיישב על שטיחון מרוט שלפני הספה. ״בוא שב״, אומרת ויטה לאורח, ״תשתה משהו?״ איגור חד העין מבין למה מרמזת האישה היפה, אבל הוא במדים ועל כן הוא מבקש כוס תה. ויטה מביטה באבא של סווטה. הוא גבר גבוה עם שער קש בהיר. היא מעריכה שהוא בשנות הארבעים לחייו והוא נראה לה מועמד טוב לבילוי של אחר הצהריים. ״רק תה?״ היא מחייכת אליו, ״אולי נחזק אותו קצת? אימא הביאה שליבוביץ׳ סלובקי מעולה מהסופר, מבצע בחצי מחיר לעובדים״. איגור לא עומד בפיתוי. ״אבל רק קצת״, הוא אומר בזהירות. בפעם האחרונה שהוא התפתה הוא גם נתפס, אשתו הריחה בושם זר מהמדים שלו. הוא ניסה להסביר שהיה מעורב במעצר של זונות ליד הגשר. אבל אשתו העירה שבשביל זונות לא צריך כלבי משטרה על ארבע, רק על שתיים.
    הוודקה והשליבוביץ׳ נמסכים בדם. ויטה שמה דיסק במכשיר שקנה לה מחזר אחר. הם רוקדים פוקסטרוט. הכלבלב מתרוצץ עכשיו בדירה ומרחרח את הטריטוריה החדשה. כשהוא צריך להשתין הוא עומד ומגרד את הדלת, מייבב ומתייאש. בחדר הגדול עברו ויטה ואיגור מעמידה לישיבה. הכלבלב כבר השתין על שטיחון הכניסה והוא שוכב שמוט אוזניים במרחק מהשלולית הקטנה שלו. איגור הפשיט את חולצתה של ויטה ונשימתו נעתקת מיפי שדיה, שאותם שחררה ויטה בעצמה מאחיזת החזייה. ממש באותו רגע נכנסות הביתה סווטה וקטיה, שסיימו את הלימודים ומגיעות לשיעור הרגיל ולכריך של אנה. הכלבלב פוצח בנביחות, וסווטה מאדימה כסלק לנוכח התמונה של ויטה ואביה על הספה. גם איגור מסמיק כהוגן כשהוא רואה את בתו. לעזאזל, איזו קטסטרופה, הוא הביא את הכלב כדי לרצות את בתו ועכשיו הוא הסתבך עם החרא הזה, אין גבול לרשעות של היקום!
    סווטה בורחת בבכי מהדירה. היא מסרבת לחזור לבית הנורא הזה. היא עבדה והתאמצה ועשתה מעל ומעבר ומה קיבלה בתמורה? את אותו כריך דלוח כל יום, תלמידה בת עשר שעדיין מתקשה בקריאה, ואימא של התלמידה, זונה אלכוהוליסטית שכמעט אנסה את אביה. קטיה מאושרת. עכשיו כשיש לה כלבלב היא אולי כבר לא צריכה את סווטה. היא בכלל מעדיפה למצוא חברות בנות גילה. עכשיו היא כבר פחות מתביישת כי היא יודעת לקרוא בדיוק כמותן. מחר, במקום לבזבז את הזמן עם השמנה הממושקפת היא תזמין אחרי הלימודים את סוניה וזיווה, השכנות מהקומה העליונה. אבל בעיקר־בעיקר היא מאושרת בגלל השנאוצר. איזה חמוד! איזה רך ואיזה חכם. הכול הוא יודע, אומרים לו שב, הוא יושב, אומרים לו בוא, הוא בא. היא כבר כל כך אוהבת אותו שהיא בוכה בבוקר שלא תלך לבית הספר. היא לא יכולה להיפרד ממנו לכל כך הרבה שעות.
    איך יקראו לשנאוצר, מתלבטות השלוש. אנה אומרת שמכיוון שהוא הזכר היחיד בבית יקראו לו פשוט פאפה. אם ויטה הייתה מציעה, קטיה הייתה מבטלת אותה בבוז. בכל זאת אבא של סווטה הביא את הכלבלב ובגללה, בגלל שהיא לא יכולה להשאיר את החזייה שלה סגורה, סווטה כבר לא תראה את השנאוצר. אבל ההצעה של סבתא מתקבלת. 

סוניה וזיווה אמרו שלא מרשים להן לשחק עם קטיה. לא נתנו הסבר, אבל היא מנחשת שזה בגלל שאימא שלה עשתה כמה פעמים מהומות וכל השכנים שמעו. הייתה הפעם הזאת שוויטה חזרה מאוחר ונתקלה בספסל שעמד במסדרון והיא התעצבנה עליו וטענה שהוא קפץ לה בכוונה, ולא התעצלה ובאמצע הלילה לקחה את הפטיש (הפטיש היה עוד של סבא רבא דימה) ויצאה למסדרון ופיצחה לספסל את הצורה וצרחה שככה הוא ילמד להתנהג. השכנים התקשרו למשטרה, אבל עד שהמשטרה הגיעה אנה כבר הכניסה את ויטה הביתה ישר למקלחת של מים קרים ואספה את השברים של הספסל כך שהשוטרים הסתפקו בנזיפה. בכל זאת זה נרשם בתיק האישי שלה ולמחרת היא נקראה למשרד ההנהלה של המוסד שבו עבדה והוזהרה על ידי האחראי על כוח האדם, שעוד תקרית כזאת והיא תמצא את עצמה בלי משרה. ״אנחנו שואפים להחזיק פה צוות שהוא נקי מכל כתם״, אמר לה. מעניין מאוד, חשבה ויטה, רק בשבוע שעבר הוא הכתים יפה מאוד את הסינר שלה כשהזמין אותה לחיכוך נמרץ במחסן הגדול של התרופות ובאותה הזדמנות שאל אותה אם היא צריכה משהו ממריץ מהמחסן, אבל היא אמרה שהיא מעדיפה וודקה. גם לצביעות אין גבול!
    סבתא אנה, זה משהו אחר. סבתא אנה רק נראית קשוחה. אבל כשזה נוגע לקטיה היא סופגנייה. כשהיא אומרת לא, קטיה פשוט מפסיקה לאכול ואז אנה מתרככת לה מול העיניים. הלא נהפך לאולי ולבסוף הוא נהפך לכן. אבל זה לא העיקר, העיקר הוא שסבתא תמיד נמצאת, היא תמיד עושה מה שצריך כדי שלקטיה יהיה כל מה שהיא צריכה. נעלי הספורט עם קישוט המרגניות היו בבחינת לא. ״יש לך כבר נעלי ספורט והרגליים שלך מחליפות מספר כל חודש, אז למה את צריכה עוד זוג?״ ולבסוף: ״נו טוב, נקנה לך אותן מתנה לפסחא. אבל תזכרי, שום דבר אחר, את עוד תכניסי אותי לחובות. ככה אני אף פעם לא אוכל לשבת בשקט ולהרים את הרגליים״.
    פאפה מתרגל מהר לסביבה החדשה. את הבית הוא מכיר תוך יום. אלוהים יברך את נשמתו המתוקה, סבתא אנה מזכירה את אלוהים רק לעיתים רחוקות ורק בהזדמנויות קיצוניות. למשל כשנדרסה הדוורית שלהם ממש מול עיניה, סבתא קיללה את אלוהים ואמרה שמקומו בגיהינום יחד עם הבן שלו ורוח הקודש. אבל פאפה גרם לה לשכוח את החשבון שיש לה עם אלוהים והיא ייחסה לו פתאום את חוכמת הבריאה.
    ויטה, לעומת זאת, לא עושה כלום בשביל הכלב. היא לא יוצאת איתו לפארק, היא לא קונה לו אוכל (איגור אמר שאסור לתת לו שאריות וחייבים לקנות לו מזון ייעודי לכלבים, רצוי מזון מיוחד לכלבים צעירים עשיר בסידן. למרות שוויטה הייתה אז קצת בגילופין היא אמרה: ״או הו, זה הולך להיות כלב יקר״), היא לא מחליפה לו את המים וגם לא מנקה אחריו במקרים של תאונות. אבל היא מלטפת אותו ומנשקת אותו וקוראת לו בשמות חיבה: פאפושקה, טאטוש, צ׳יאורני (שחור). ככה זה עם ויטה, היא זוכה לאהבה בלי שום מאמץ, הכלבלב לא מתחשבן איתה, לא מאשים אותה בחוסר אחריות ובחוסר עקביות, הוא פשוט מסונוור ממנה. אנה מדברת אל הכלב כאילו היה סטודנט למשפטים: ״זה לא פייר שאתה ככה מתחנף לוויטה, אתה צריך לברוח כשאתה רואה אותה. אם היית נשאר איתה לבד היית מת מרעב ומצמא״. היא מניעה את האצבע המורה שלה: ״נו נו נו, ראש קש שכמוך, אתה לא מבדיל בין אויב לאוהב״. הכלב מביט בה בעיניים עגולות ולמראה האצבע בורח אל מתחת לספה. ״לא יעזור לך כלום, מכשפה שכמוך״, מחייכת ויטה מהספה. ״את תמיד תעבדי בשביל שיאהבו אותך ואני תמיד אקבל אהבה בחינם״. ״תשתקי כבר אימא״, מתערבת קטיה, ״מה את מעצבנת את סבתא עם הסיפורים שלך, אני למשל אוהבת את סבתא יותר״. למרבה הפתעתה של קטיה, אנה גוערת עכשיו גם בה: ״אל תתחצפי לאימא שלך, שמעת אותי, פרחחית קטנה, אין תחליף לאימא״. קטיה רק בת עשר, אבל היא לא נבהלת כמו פאפה ולא מתחבאת מתחת לספה. היא אומרת: ״מניין לך לדעת, הייתה לך אימא בכלל?״ היא יודעת להיות אכזרית, הקטנה, ויש לה פה גדול. ״כדאי שתחשבי טוב־טוב מה את אומרת״, נושפת אליה סבתה בבוז, כאילו הילדה שוות גיל לבנות שיחה. ״איינשטיין כבר לא תהיי, וממני סיפורים כבר לא תשמעי״. ״נו, סבתא״, מתחנפת קטיה, ״את הרי יודעת שאני מתה עלייך ועל הסיפורים שלך״. היא מחבקת את סבתא. מקיפה בגופה ובזרועותיה את מותני הזקנה. ״סבתיקה, תיזהרי מפאפה, את כל כך רזה, עוד מעט תיפול לך עצם״. ״מה זה שייך בכלל?״ מוחה אנה, ״אנשים זקנים אוכלים פחות, הם רוצים להשאיר יותר כסף לוודקה של הצעירים שצריכים לעבוד קשה, ולילדים שהשכל שלהם עוד צימוק והוא צריך להתנפח״. ״עכשיו מי מעליב?״ מיתממת קטיה. פאפה, שעוקב רק אחרי המוזיקה של הדברים, מבין שהכפור התחלף באביב. בזהירות הוא זוחל אל מחוץ לתחתית הספה ומושך אחריו סלסולים של אבק. ״או הו״, צוחקת ויטה, ״תראו מי לא הטריח את עצמו להתכופף לנקות מתחת לספה? כנראה שסבתיקה כבר מחפפת, כנראה שלחיילת הוותיקה שלנו הסתייד קצת עמוד השדרה והיא מוותרת על כפיפות. בוא, קטנטן, תיכנס גם מתחת לשידה, נראה מה תוציא משם״.

כשקטיה הייתה בת שתים עשרה היא כבר צמחה לגובה של מטר ושבעים. הבנות בכיתה שלה בחטיבת הביניים כבר החלו לגדל שדיים, לחלקן כבר היה מחזור, ואגן הירכיים שלהן החל להתרחב. אבל קטיה נשארת גבעולית. היא עדיין מדורגת בהישגים לימודיים במקום העשרים וארבעה מתוך שלושים וחמישה תלמידי הכיתה, היא לא מכינה שיעורים בבית ולא מועילים לא גערות המורים ולא העונשים שמשיתה עליה סבתא (ובדרך כלל חוזרת בה מהם). היא אוהבת לרוץ ולקפוץ לגובה. המורה לספורט אומרת שיש לה נתונים טבעיים טובים וכי רגליה הארוכות הן אוצר ממש, אבל היא מפונקת, חסרת אחריות
וקפריזית ולכן היא לא יכולה להיות חלק מנבחרת המתעמלות של בית הספר. לקטיה לא אכפת בכלל, היא ממש לא רוצה להיות חלק משום דבר שקשור בבית הספר.
    אחרי הלימודים היא משוטטת בפארק מרינסקי עם פאפה. באביב תמיד פרחו שם עצי דובדבן, ועצי האדר התכסו בעלווה ירוקה. הנה סנאי קטן החוזר לגזע החלול שלו, וכמה ירגזים שמנקרים בעשב, הנה עדת פרפרים סגולים שבאו אל שיחי הלילך. העשב בצד השבילים המרוצפים סמיך וריחני, ופאפה מתנפל עליו ולועס אותו היטב ואחר כך משחיז עליו את כפותיו. חברים — יש לו בלי סוף, חמוד שכמותו, פודלית אחת בתספורת מהודרת וכלב תחש שמגיע לו בקושי עד הבטן ולברדור שאוהב להתגלגל ולהתחכך. אחרי כל החגיגה הזאת היא שורקת לו והוא כבר יודע שעכשיו רצים. בתנופה הוא מותח שתי רגליים קדמיות ומקשת את גבו, רגליו האחוריות משיגות בדחיפה עזה את הקדמיות וחוזר חלילה. הוא דוחס את האוויר הלא נראה ומשאירו מאחוריו, רץ מהר ובהתמדה, שער פניו (היחיד בגופו שהיה מעט ארוך יותר) נמשך לאחור בכוחו של זרם האוויר שיוצרת הריצה, וקטיה אוהבת אותו באופן שמעביר בה צמרמורת. קטיה פשוט רצה, רגל ימין לפני שמאל, הך והך בשביל, קול חריקה קל מתחת לנעלי הריצה, כמעט התרוממות, דוחפת קדימה חזק ושטוח. הזרועות הכפופות במרפק משספות את הנוף כמו סכינים. היא מתמלאת תחושה של התרחבות בבית החזה ושליטה במהלך האוויר שנכנס: אחת שתיים שלוש ארבע שאיפה ואחת שתיים שלוש ארבע נשיפה. ככל שהם רצים יותר הם נהנים יותר. ״ועכשיו״, היא קוראת לו, ״הקפה שנייה אדוני, להתרכז במטרה ולא לנבוח לצדדים, אתה צריך את כל הכוח בשביל הריצה״. הכלב כמו מבין את דבריה, נצמד למסלולה ומתמיד ככל שהיא מתמידה. לבסוף הם עוצרים ליד ברזייה קטנה, היא לוחצת על הכפתור הפלאי ומים ניתזים אל פיו של הכלב שהורם בזרועותיה, הוא מלקק במרץ, מסיע את המים בלשונו הזריזה אל לועו. כשהוא מסיים הוא מרים את עיניו בתודה אל הנערה שגוהרת בתורה אל המים, בעוד הכלב תחת בית שחייה, וגומעת מהם בבליעות גדולות, אח, טעם גן עדן. ״נכון מתוק שלי? נכון שעכשיו, אחרי שהתאמצנו הם טעימים יותר?״
    אבל למרות המסקנה מלאת התובנה הזאת, בזה מסתכם כל המאמץ שקטיה מוכנה להשקיע. כשסבתא מבקשת ממנה לרחוץ כלים היא אומרת: ״תכף״. בדירה שלהן ברחוב ליפטזיז׳קה יש שלושה חדרים. לוויטה יש חדר ולקטיה יש חדר וסבתא ישנה בסלון על הספה שנפתחת למיטה. עד גיל שש ישנה קטיה בחדר אחד עם אימא על מיטה נשלפת. אבל אז היא באה יום אחד והכריזה שאימא מעצבנת אותה. היא מדברת מתוך שינה, היא נוחרת, היא מסתובבת בלילות ומדליקה אור במסדרון, היא הולכת לשירותים כל שעה. ויטה אמרה: ״מצוין, לכי לישון עם סבתא, יש לה מיטה כפולה ריקה כבר שלושים שנה״. אבל הקטנה הפתיעה ואמרה שהיא לא סובלת שנוגעים בה. ״אני לא יכולה לישון עם אף אחד במיטה״. אז סבתא קיללה קצת, אבל ויתרה על המיטה שלה.
    מה עוד יש בחדר של סבתא? ארון בגדים גדול שמכיל את הבגדים של שלושתן וזהו. הרהיטים בחדר של סבתא לא השתנו עם בואה של קטיה. למי יש כסף להחליף אותם? קטיה ישנה במיטה הגדולה המכוסה בכסת גדולה. באחד הלילות הראשונים למעבר למיטתה של סבתא נשמעו זעקות שהקפיצו את אנה מהסלון. ״מה קרה קטינקה?״ שאלה סבתא, ״תספרי לסבתא״, היא ליטפה את ראשה. ״באה מפלצת״, אמרה הילדה בת השש. ״איזו מפלצת?״ שאלה סבתא. ״אני אומרת לך שחלמת, שאין כאן אף אחד״. ״כן, יש״, בכתה קטיה. ״היא כל כך מגעילה והיא זחלה לי על הרגליים״. "תסתכלי בעצמך״, ניסתה אנה בהיגיון. ״אין כאן אף אחד״. ״היא שם״, הצביעה קטיה, ״היא יצאה מהקיר שמאחורי הארון, יש לה ראש של ציפור וזנב של דג, היא רטובה וחלקה, יש עליה מין ריר כזה״. ״בסדר״, אמרה אנה. ״אני מכירה אותה ויודעת מה עושים נגדה״. ״מה?״ התעגלו עיניה של הילדה. ״אני מכירה לחש שכותבים על הקיר ואז היא כבר לא יכולה לצאת ממנו יותר״. ״באמת?״ התפלאה הילדה. ״כן, כותבים את השם שלה. קוראים לה גו גוי ואני אכתוב על הקיר: ׳גו גוי לאבדון׳, וזהו, היא כבר תחפש לה בית אחר, לכאן היא לא יכולה להיכנס יותר״. אחרי שסבתא כתבה על הקיר חזר הצבע ללחייה של קטיה. ״לילה טוב״, נשקה סבתא למצחה. ״אין מה לדאוג יותר״.
וזהו, אחר כך הפכה המיטה של סבתא לאזור הבטוח בבית. קטיה שיחקה על המיטה, אחר כך קיבלה את סווטה על המיטה ושם למדה לקרוא ולכתוב, ועכשיו היא ישנה במיטה עם פאפה. אבל טלוויזיה היא רואה בסלון, רואה את הסדרות של ויטה, אמנם לא בעקביות, אבל כשיש לה מצב רוח רופס היא מתיישבת למרגלותיה של אימה השרועה על הספה, ורואה איך נטליה, שרק אתמול אהבה כל כך את אלכס, מגלה שהוא בעצם הבן של מנהלת המפעל שנמסר לאימוץ בינקותו. לגילוי זה יש הרבה משמעות כיוון שמנהלת המפעל מתנכלת לנטליה. ״צריך להיזהר מנשים״, מעירה ויטה, והבת שלה, שרק באה
לבקר בסדרה, ואין לה בכלל זכות דיבור, אומרת בכל זאת: ״עדיף להיזהר מגברים״. ויטה קופצת ועוברת משכיבה לישיבה. ״מה?״ היא גוערת בבת שלה, ״מה ילדה בת שלוש עשרה יודעת על גברים?״ ״אני כבר בת ארבע עשרה״, ממלמלת קטיה בתחתית הספה. ״אל תשני את הנושא״, מרימה אימה את קולה. ״תני לראות את הפרק בשקט״, מתחצפת קטיה, ״מה פתאום את מתעניינת במה שאני יודעת ולא יודעת״. ״עופי מכאן לחדר״, מותחת ויטה את שרירי האימהות שלה. ״מה נראה לך, שאני ציפור?״ ממשיכה בתה ללא חת, ״מספיק כבר, בואי נראה אם נטליה באמת צריכה לדאוג מהמנהלת״. ויטה מעיפה מבט בטלוויזיה, אף אחד שם לא חיכה שהריב בינה ובין קטיה יחלוף, בינתיים קרה משהו לאלכס, אבל מה? היא משתרעת חזרה ונשבית בעולם שמולה, אבל משהו, כמו גרגר אפונה, מפריע לה בשכיבה שלה. ״כשהפרק ייגמר, תהיה לנו כאן שיחה״, היא מאיימת על בתה. ״מה את רוצה?״ משיבה לה קטיה בנרפות, ״את תמיד אומרת שרק גברים ממוסקבה הם גברים, וכאן יש רק גברים מקייב, אז אני נזהרת מהם״. דעתה של ויטה לא נחה: ״אל תנסי לשים לי אטריות באוזניים, פרחחית שכמוך״, היא מחנכת.