כשמדינות העולם במערב נתונות במאבקים עזים עם מורשת הגזענות ועם מורשות הקולוניאליזם שלהן, אנו מבקשים ללמוד מן העבר כיצד לנהל את עתידנו. ספרה של סוזן ניימן מציע נקודת ראות שאין חיונית ממנה, כיצד מדינות ועמים יכולים להתמודד עם עברם הפגום. כשהיא משווה את התנהגותן של ארצות הברית מזה ושל גרמניה מזה, שתי מדינות שהיא מכירה היטב, היא מגלה לתדהמתה ניגודים חריפים ובולטים בהתנהלות של שתי החברות בסוגיה זו.
המחברת, יהודייה בת מדינות הדרום בארצות הברית, הייתה עדה לנגעי דיכוי השחורים שחשפו חלוצי המאבק לזכויות האזרח. שנים רבות היא חייתה בברלין, ושם הייתה עדה לשלבי ההתגברות של הגרמנים על עברם המזוויע. המחברת יוצאת למסע ארוך ומפרך אל מוקדיה של האלימות הגזענית ורדיפת השחורים. לתדהמתה היא מגלה שעשרות שנים של חוקים מתקנים וקריאות לשוויון לא שינו את המצב מיסודו. בגרמניה, המארחת אותה לצורכי עבודתה, היא מאתרת סימנים ועשייה של תיקון, ובעיקר רצון עז להתמודד עם העבר. היא מנצלת את כל יכולותיה כמשקיפה חדת עין ומעורבת בשילוב של התבוננות פילוסופית וראייה היסטורית לתיאור נוקב של המאבק של ארצות הברית וגרמניה עם היסטוריה מטרידה וכואבת.
ניימן אינה מגבילה את עצמה לדיונים מופשטים. היא נדרשת לפרטים, לצעדים הננקטים, להתלבטויות של האזרחים מן השורה לגילויים החיצוניים של ההשתקפות של תפיסת העבר ולקחיו בשתי המדינות. ניתוץ פסלי הגיבורים של מלחמת האזרחים בדרום הוא עדות לעומקה ולכאביה של “ההתגברות על העבר“.
סוזן ניימן חיה בימים אלה בברלין ועומדת בה בראש פורום איינשטיין. היא מרבה לכתוב על סוגיות מעולם התרבות והפוליטיקה בגרמניה וצירפה לספר אחרית דבר מיוחדת לקוראים עברית; היא מספרת בה כיצד הגרמנים מנהלים את מאבקם באנטישמיות לצד לבטים ביחס כלפי ישראל ומדיניותה.