השנים 1949-1939 היו עשור רב־תהפוכות בחייה של קהילת יהודי בולגריה. בתקופה זו התנהלו חייהם בין תקווה לייאוש, בין אבדון להצלה, בין התבוללות לעשייה ציונית, בין השתלבות בארץ ההולדת לעלייה המונית לארץ המולדת. השאיפה לעלייה והעלייה עצמה היו מרכיב חיוני וחשוב בחייה של הקהילה ובמדיניות הנהגתה, אך בשנים 1948-1944 הבשילו התנאים שאפשרו את הוצאתה אל הפועל של כמיהה זו בממדים גדולים: עלייה כללית של רבבות לארץ ישראל.
המחבר נעזר במגוון רחב של עדויות ומסמכים, ובכלל זה חומר ארכיוני חשוב שנחשף לעיניו בובלגריה, החומר הארכיוני המצוי בארץ ועדויותיהם של מאות עולים ופעילי עלייה. נבחנים יחסם ופועלם של גורמים, תנועות ומוסדות שתמכו בעלייה והאיצו אותה, וכן ניסיונותיהם של אחרים לבלום אותה ולמונעה. המחבר מתאר את המניעים והגורמים לעלייה ההמונית, מדגיש את ייחודה ונותן את דעתו גם על דרכי קליטתה בארץ.
בעלייה של יהודי בולגריה לאחר מלחמת העולם השנייה השתלב השיקום האישי בשיקום הלאומי, ו"פתיחתו של דף חדש" בחיי הפרט הייתה אפשרית רק כחלק מן המהלך ההיסטורי הגדול של תקומת המדינה. הייאוש, ההסתגרות והניכור של הפרט נתחלפו בתקווה ובנכונות להשתלב במאמץ הקולקטיבי.