דוד שלי, נחום
רופא צעיר נשלח למילואים במוצב הכי מבודד, בסוף המדבר, בקצה האימפריה. זה יום הכיפורים. לרוע מזלו, בדיוק אז צלח האויב את תעלת סואץ והתחיל במתקפה עצומה להשבת אדמתו וכבודו. המוצב נלחם בקרב גבורה של מעטים מול רבים. לוחמים נפלו, והדוקטור נאבק בכל תושייתו להציל את הפצועים, גם אחרי שאזלו התרופות והתחבושות. המוצב המכותר זעק לעזרה בקשר, אבל התגבורת לא הצליחה להגיע. התודעה מהדהדת קידוש השם, מצדה, מרד גטו ורשה — הסוף רשום באותיות של דם. אבל אז הופיעה האופצייה של הדוקטור.
בימים הראשונים של המלחמה לא נודע מה עלה בגורלו של דודי נחום ורבין, אחיה הצעיר של אימי — הדוקטור. אשתו הצעירה בתיה התארחה בביתנו בחודשי הריונה האחרונים. החרדה הייתה גדולה, אך כמנהג הימים ההם — שקטה ומאופקת. כעבור שבוע הופיע בטלוויזיה של השכנים שלנו (הייתה להם אנטנה שקלטה
ירדן), משתתף בטקס הכניעה המוזר של מוצב המזח, שנערך בחסות הצלב האדום לפי כל דיני המלחמה. המצלמה קלטה אותו לרגע יושב על המזח, מביט למרחק, שערו מגודל, וסרט של מגן דוד אדום על זרועו. אז ידענו שהוא חי. כשכבו המצלמות נכבלו ידיו ועיניו כוסו, והוא היה לשבוי.
כמה שבועות אחרי שהסתיימה המלחמה העירו אותי הוריי אישון לילה: "קום, נחום חוזר". אני זוכר את האורות שהבהבו ברמזורים של שדרות רוטשילד בדרך לבית של סבתא וסבא, ואת האושר הצרוף כשיצא מהמונית, רזה וקצוץ שיער, חי וקיים. קפצתי עליו. הייתי בן שמונה. המלחמה נגמרה, ונחום חזר.
אחר כך הותנעו חייו של הדוקטור מחדש. רנה נולדה, ואחריה נעמה ואמנון. הוא התחיל בקריירה מפוארת של מנתח, ובה הציל אלפי חולים במשך עשרות שנים. תמיד הבטתי אליו למעלה ושאבתי ממנו רוגע וכוח. בקיעים לא ראיתי. אבל זו הייתה רק סקיצה גסה של הסיפור, דרך עיניו של ילד.
ארבעים שנה אחרי המלחמה פרסם נחום בלוג שכתב על המלחמה, על השבי, על החזרה. רק אז הבנתי שלמרות חייו המלאים, חלק ניכר מנשמתו נותר שם, בבונקר המרפאה עם זעקות הפצועים, בשיחות עם המפקדה בקשר, בלבטים, בהחלטה הגורלית, בייסורי השבי אצל המצרים, וגם בקבלת פני הגיבורים ובסיומה בחקירתו בחשד של בגידה.
"הוקל לי, בא סוף להמתנה הזאת, ועם זאת הרגשתי שאנחנו ביזיונרים, שנכנענו לאויב. חששתי שלא אוכל עוד לחזור ולהסתובב בראש זקוף בעיר שלי, אבל ראיתי את הפצועים, ולא יכולתי יותר", כותב הדוקטור על רגע קבלת ההחלטה. וגם: "הייתי, בדרכי שלי, נאמן למדינה. שמרתי על חיי בניה. זה היה תפקידי. הרי מרגע
שתמה הלחימה הפעילה נותרנו במעוז כתרנגולות בלול, מחכות לבוא השוחט. איזה יתרון היה למדינה משחיטתנו?"
זה סיפור גבורה מיוסר וקורע לב — מלא לבטים, חרטות ורגשי אשמה. גיבורו הרופא בחר בחיים על פני אידיאל הקורבן והמוות, מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה ונענש בכך שהמיתוס נאחז בו בציפורניו ואינו מרפה, אפילו כשהפך לסבא.
ב־19 בנובמבר 1977 , ארבע שנים אחרי חזרתם של שבויי המזח מהשבי, נחת באותו שדה תעופה נשיא מצרים אנואר סאדאת. קו פתלתל וחמקמק, אך ברור בעיניי, נמתח בין הבחירה באופצייה של הדוקטור ובין בחירתו האמיצה של סאדאת בשלום, שעליה שילם בחייו.
סיפור המלחמה שכתב הדוקטור הוא מיתוס בפני עצמו: סמל לאנושיות, להיגיון ולבחירה בחיים. עליך להתהלך כגיבור בינינו, דוד נחום, ובראש מורם.
ישי שריד, מאי 2023
