1
לאבי, שלא ענה למכתב השני שכתבתי לו בגיל ארבע עשרה וחצי. ומאז חלפו ארבעים וחמש שנים וחצי, ואני עדיין מחכה.
אני לא זוכרת אם כתבתי אז "אבא שלום", או "שלום אבא", או סתם "שלום", או בכלל לא שלום. אחרי שהסאה מלאה, כבר היה קשה לי להגות את המילה אבא. כי במילה אבא יודעים הילדים אנה הם באים, ואצלך לא ידעתי ונשארתי לא יודעת. לא זוכרת איך התחלתי, מה כתבתי באמצע ואיך סיימתי. זוכרת שכתבתי את ליבי ושלא השבת לי אותו, לא בנייר, לא בעל פה, לא בחיבוק — לא חיבקת מעולם. ידיי לא יודעות חבק עד היום. גם לא השבת במבט, לא בתנועה, לא בכלל ולא לעד. הייתה מצידך התעלמות וטאטוא וניגוב. אתה לא אשם. בחצר שממנה הגעת לא סיפרו לך מעולם על זכויות הילד. וגם כשהדודן הצעיר ממך סולומון, מחנך בבית ספר, דיבר על ליבך ויעץ שתיגש לילדיך בנועם וברכות, ענית: "שטויות." נופפת בידך בביטול וציטטת את הפתגם הנפוץ בקרב חינוכאים על פי תחושת בטן: "חוסך שבטו" וכולי. אני זוכרת איך חיכיתי שתלך לישון באמצע היום, אחרי המשמרת. אז באמת רווח לכולנו. ניגשתי בלב דופק והחלקתי את המכתב לתוך ילקוט העבודה שלך, ילקוט חום דהוי ובלוי, שנדף ממנו בליל ריחות עמומים: ריח עור מיושן, מעורבב בריח הלחם השחור היבש שהבאת ממטבח האסירים עבור התרנגולות בגינה, ובריחה החמוץ של גבינת תנובה שהזדקנה, ובריח המרגרינה שהצהיבה, ובריחה המתקתק של הריבה האדומה, ובריח המציות שהתרככו — אלו ואחרים זחלו והתפשטו מתוך מנות צבאיות קטנות, שהסתתרו באריזות מעוכות. במדור השני של הילקוט, מעבר למחיצה המפרידה, הייתה מונחת האַלָּה הכבדה, העבה, הבשרנית והמאיימת. לא אחת תהינו מה ואיך וכיצד השתמשת בה שם, באותו מקום שלשמו נועדה. כי כאן בבית היא הגיחה החוצה פעמיים או שלוש, וקול אחינו צעק מהפינה. והייתה שם גם מחברת הרשימות, מחברת בית ספר של תלמיד כיתה ג', שעל דפיה רשמת בכתב יד שבור ומהסס הערות ונהלים שלימדו אותך בקורסים. מחברת חוּמה ישנה, נגועה בשמן סרדינים שהתעפש עם השנים. ומאז אותו מכתב, שלא נענה בשום מענה, לא דיברנו עשרים שנה, אף שהתגוררתי בבית עוד ארבע עשרה שנה אחר כך. עוד שנים חלפו עד שנפל דבר, וסייעת לי בכסף לרכוש דירה קטנה והחלפנו מילים יבשות ורוטנות, ולא הודיתי לך אז כמו שצריך: מעומק הלב ומתוך מחילה. אכן, גילית אחריות ונדיבות כלפיי, והופתעתי. אחר כך התחתנתי. רקדתָּ בחתונתי ועלית על הבמה שיכור משמחה ומלא הכרת טובה ושרת בקול ניחר "לִכְבוֹד הֶחָתָן בָּחוּר מֵעַם יַעֲקֹב אִישׁ תָּם." ויקוב, אישי הצעיר והנבוך, חייך אין אונים בסלחנות של טוב לב, דוק של ביישנות כיסה את עיניו, שפתיו רגשו והוא לא ידע לאן להסב את פניו; כך לא שרו לכבודו מעולם. המופע נכפה עליו, וקשתה עליו הנוכחות בחופת עצמו. הנורא מכול בעיניו היה הובלתו כשה מבועת אל החופה, שבוי משני צדדיו בידו של אביו ובידך, לקול מחיאות הכפיים של אורחינו.
אימא הגיבה על מבטי הזועף. "תני לו לשיר," לימדה סנגוריה עליך בשארית כוחותיה הדלים. כתמיד הרימה ידיים. כל כך נמאס לה. "לא יכולה עליו, בתי," אמרה, "מה שעולה לו בראש, עושה." אלמלא היא, הייתי יוצאת משמלתי הלבנה ומורידה אותך מהבמה שכבשת. כל מה שרצינו היה שתיתן לנו שקט.
שנים ישבנו לשולחן בבית פנים אל פנים, ולא דיברנו. עמדתי לקידוש בערב שבת, ולא הייתי מחויבת לענות אמן, כי שתיקה היא שתיקה. אתה כבר היית מנוע מלדחוק בי, מנוע גם מלצוות עליי "לכי ליטול ידיים." עברנו בפרוזדור זה על פני זה ושתקנו. לפעמים עמדנו שלושה, אימא, אתה ואני, או זיוה, אתה ואני. דיברתי אליה, והיא העבירה אליך. ענית לה, והיא החזירה את דבריך אליי, ושלושתנו הסבנו פנים אל הקירות הטחובים, שהיטיבו להקשיב ולדבר יותר מכל אחד מאיתנו. לא שכנענו, לא השתכנענו, וכל אחד נשאר במריו ובצדקתו. סובבנו את הגב בזעף והלכנו במרי בנתיבים שבחרנו לעצמנו מיום שנברא לנו העולם. הדיבור באמצעות צד שלישי התרחש מפעם לפעם; לרוב התקיים אי־הדיבור; "ברוגז" בלשון הילדים, "ניכור" בלשון אנשי מקצוע. השקט היה יקר מפז. שלווה נכספת. אנחת רווחה ארוכה. כמה אהבתי אותו.
משהייתה לי דירת חדר משלי טבלתי בשקט הזה, שתיתי אותו בצמא, כל כך השתוקקתי לפינה דמומה להניח בה את נפשי, לחשוב ולחשוב ולחשוב, מה אני רוצה ולאן אני רוצה. לא הייתה לי קודם לכן שום דרך אחרת להתגונן מפניך, מפני הכפייתיות שלך, מפני הצעקנות המשתוללת והתקפי הזעם. לא היה בכוחי להרגיע אותך. במצב החדש נאלצת להתפוצץ לעצמך, בלעדיי. הרחקתי את עצמי ממך, שברתי את הכלים, פרשתי מהמשחק להתנזרות שתיקה. אומרים שנחוצים שניים למריבה, ואתה רבת עם אימא, רבת עם אבנר, רבת עם השכנים, רבת עם נהגי האוטובוסים, רבת עם פקחי העירייה, רבת עם פועלי הניקיון, רבת עם כל מה שנקרה על דרכך, גם עם האדמה והשמיים. רבת עם חצי עולם. די נהנית, רגיעה מעולם לא באה לך. צמֵא ללא תקנה לקרבות בבית, בבתי מארחים, ברחוב. התבצרת בעקשנותך, בגאווה קשוחה ללא פשרות.
גם אני התבצרתי בעולמי. אימא המתווכת בינינו סבלה חרש. חטפה ממך על הראש, ספגה ממני את תסכולי התבגרותי, ספגה את התפרצויותיי, את זעמי, את חוסר האונים שלי כלפי העולם. אמרנו בנפרד — אתה בלחש, בחשאי בחדרכם, ואני בלחש במטבח בהיעדרך — דברים קשים זה על זה. והיא העבירה אותם הלאה בעדנה, ביובש, בתיקון הצליל, בצנזור כלשהו, בסינון הארס. ממלאת שליחות מאוסה. אימא הייתה שבורה כשהתדפקה על ליבי והתחננה שאתפייס. לא השתכנעה שכך היה לי נוח. בקושי רב השלימה עם העובדה שהיא נשואה לאיש קשה עורף, וכחן, חמום מוח, שנתון להתפרצויות זעם. "תביני, זה לא הוא, זו העבודה הקשה," אמרה תמיד והוסיפה, "וגם את לא בסדר."
עתה נזכרתי מה כתבתי במכתב הראשון. התחננתי שיהיה שקט בבית, שמספיק כבר ודי. כתבתי את בקשותיי בכתיבה תמה ועגולה, הסברתי בלשון רכה ומפויסת שאתה דורס אותנו דק־דק. אותי, ואת אבנר, ושאי אפשר יותר, שכל יום אני מתה מחדש, מתעוררת ושוב מתה. השבת בכתב ידך המהוסס, שאני ילדה סוררת ומורדת, בת לא ראויה, שאינה מכבדת את הוריה, וכל עוד לא אשנה את דרכי, כך יהיה. ישבתי שוב לשולחן, תלשתי דף ממחברתי, כתבתי בכתב יד רך, בלב רחוץ ונקי, שקשה לי, שדי כבר, שהמים גבוהים עד מחנק. הטמנתי את המכתב בסתר בילקוט שלך, ליד האַלָּה, ריח זיעה דחוס בא באפי... לא קיבלתי מענה. ושוב לא התקיים דיבור בינינו.
2
כשיצאתי לחופשי, חזרתי לבית שהשארת. בסוף כולם עזבו אותי, יקוב והילדים. הוא לא סלח על מה שהסתרתי ממנו, טען שהחרבתי את חייו. ופה — בבית שגדלתי וכאבתי בו — נערם גיבוב חפצים וזיכרונות. בזמן שליקטתי ומיינתי מצאתי את הניירות ששלחה אליך הגברת אלונה קאהן. המועד הרשום על המסמכים היה שנת 2013 , רק לפני שנתיים. היא, קאהן, הגיעה לדבריה לראיין בביתו את קשיש הסוהרים, מר שעיה שָׁאָלוֹ, מספר אישי 343 ב לרגל הוצאת עלון לחגיגות יובל לבית הכלא העברי הראשון, שנודע ככלא רמלה ושינה את שמו לאיילון לאחר שפגע אנושות בדימויה של העיר. באותה עת לא ידעת את האמת על מקום הימצאי. זיוה ויקוב אמרו לך שנסעתי לניו יורק בשל עבודה, וכשהבנים שלי הגיעו לבקר אותך, הם לא סיפקו הרבה פרטים. פעמיים בלבד התקשרתי משם בטלפון הציבורי, ואמרת לי לקצר, כי ודאי השיחה עולה לי הון תועפות. סיפרתי לך הבלים על ניו יורק ועל הפרויקט שאני מבצעת. לא היה שחר לכל סיפוריי. בדיתי הכול מליבי. שקר רדף שקר כדי לגהץ את חיי מחדש. איבדתי את האומץ לספר לך שאני יושבת, ישיבה שהכרת מימים ימימה אצל אחרים, ישיבה איומה שלא העלית על דעתך שאשב אותה גם אני אי־פעם... ואותה גברת קאהן התימהונית, שלא ידעתי מי היא, אבל היא ידעה מי אני, ושהגיעה לבקר אותי מסיבה בלתי ברורה, נתגלתה לי זהותה אחרי החיטוט בין ניירותיך. קצוות התאחו מאליהם.
בניירות הריאיון שמצאתי בארגז נכתב, על פי עדותה של הגברת קאהן, כי התכבדה במעמוּל אגוזים ובשַׁרְבְּ אֶל־לוֹז, מעשה ידיה הרועדות של מרת שאלו, אישה קטנה בחצאית צמר אפורה וחולצת סריג בצבע אפרסק דהוי, שישבה בדממה על הספה במשך המפגש ושתקה, וכי מר שאלו התעטף בסוודר עבה רכוס עד צוואר, אף כי בחוץ שררו שלושים מעלות חום. מר שאלו הסב את תשומת ליבה של הגברת קאהן לאגוזים שבתוך המעמול, שכולם נקטפו מהעץ העצום שבחלקת גנו. הוא אף יצא ובידו סל גומי לאסוף לה בו פירות שנשארו לרגלי העץ, ולרגע אחזה בו שם סחרחורת והוא התנדנד קלות. אני תוהה אם האורחת לא סבלה מצחנת האשפה שאגרתָּ בבורות בגינה. ודאי סיפרת לה ששנים על שנים אספתָּ מהמטבח זבל רטוב ושפכת אותו על האדמה, חוגג את התעשרותה ומתלהב. אבל היא, האדמה שלך, הייתה חיוורת ועייפה וקשישה, מגוידת ויבשה כמו השכנה הצנומה גאולה, שהגיעה בעליית התימנים ולבשה מכנסיים מתחת לשמלה. קאהן ציינה כמה הצחיק ושעשע אותה לתאר את עצמה יושבת לפני הטלוויזיה ומפצחת בזריזות של סנאי מחודד שיניים את האגוזים הנדיבים שלך. כן, ידעתָּ להתחבב על זרים ולהרשים אותם. הצחוק וההלצות שלך הכניעו אותם עד לרגע שהרגיזו אותך באמירה קטנה, במילת ביקורת, בצליל לא אוהד. והוסיפה קאהן ותיארה איך ניאות מר שאלו למלא
את המשימה שלשמה הגיעה. איך נענה לקול הקורא מגב תלוש שכר הפנסייה לגמלאים משועממים לספר מזיכרונותיהם מבית הכלא. "'גמלאים משועממים'? לא כך היה כתוב בפנייה?" תהה מר שאלו, והגברת הסבירה, שאכן הבין וקצת לא הבין את תכלית הפנייה למקבלי הקצבאות. הכוונה הייתה לתעד מעיני החלוציםאת ימיו הראשונים של בית הכלא הידוע ביותר במדינה.
כאן התעקשתָּ לפרט לה בטרחנות דביקה — היא לא כתבה כך, זו תוספת שלי — איך הנחת בצד את התלוש שהתקבל בדואר, והתפניתָ לסיים את ארוחת הבוקר שלך: סלט ירקות, שהכינה לך אימא, מתובל ומעורבב בנתחי גבינה צפתית ובמעט שמן, ביצה מקושקשת עם מעט מים ומלח, שתי פרוסות לחם אחיד, כף גדולה של גבינת תנובה רכה תשעה אחוז, גביע לבן שלושה אחוז, וכוס נס קפה עם הרבה חלב חם. ועוד העדת על עצמך, שאחרי הארוחה יצאת לגינת הבית והתבוננת בעץ האגוזים שכיסה את כל השמיים, השקיתָ את העצים, לכלכת את נעליך בבוץ, ניערת את דליי הזבל באתרי הפסולת האהובים עליך, רוקנת את דליי מי הקולחין וחזרת לשבת במרפסת לקריאת דף תלמוד. בגילך המתקדם נהייתה התנהלותך כבדה ואיטית. כפות רגליך בגדו בך וייסרו אותך כשדות קוצים לאחר שניזוקו משנים רבות של שיוט בנעלי העור הגבוהות והמגושמות — בשפתך, ה"בּוּטים" — של השירות. זעפך האופייני התמתן מעט עם השנים. הוא נעשה נינוח, נוסף לך אורך רוח, מלווה לפעמים בחצי חיוך, עד שהגעת לגבול היכולת, או אז חזרת לסורך והתפרצת כהר הגעש. הפנייה לגמלאים טרדה את מנוחתך, אולי הִבעירה בך את הגאווה הנושנה בעבודתך, שנזרעו בה תחושות מרירות, קיפוח ואכזבה. רוחך הייתה שבורה כיוון שלא קודמת בתפקיד ולא תמיד סמכו עליך שתפעל כראוי, ואחרי עשרים שנה במשמרות העבירו אותך למתכונת של עבודה יומית, ובה פיקחת על תורני ניקיון בחצר הגדולה. נדרש משגיח על האסירים המפנים את הזבל בעגלות, ותחת פיקודך עבדו חמישה. בירכתָּ על המעבר מעבודת משמרות רצופה ומתישה לעבודת יום רגילה, אך ההליכה אחר האסירים ברחבי החצר העצומה התישה את כוחותיך כמו במסע קילומטרים אין־סופי. חבריך משכבר הימים התקדמו בדרגה וטיפסו מעלה בתפקידים "נקיים" וקלים, ובסופו של יום הלכו הביתה אחרי שמונה שעות עבודה שמחים ונינוחים.
חיפשתָּ שוב את תלוש השכר בין הניירות שהתגבבו על שולחן האוכל ושלא אחת הנחת עליהם צלחת מרק רותח או קערית סלט משומנת, ומצאת את מספר הטלפון והתקשרת לאישה ששמה הופיע ליד המספר. כך הגיעה הגברת קאהן לביתך. ישבתם ושוחחתם. אתה והיא לא ידעתם שהיא תחזור ותגיע לבית עוד פעמים אחדות, עד שכל התמונה תתבהר לשביעות רצונה. במהלך המפגשים היא חזרה והתפעלה מזיכרונך ומיכולתך לצייר לה תרחישים במכחול דק ובוויטאליות מרהיבה.
אני תוהה אם השלדג לבן החזה המשיך לחצות את הגינה מצד לצד בצהלוליו הצווחניים בעת שהגברת אלונה קאהן ישבה לא רחוק מדלתות הזכוכית של המרפסת. הוא חזר ופקד את גינתנו מעונה לעונה. התרגלנו לנוכחותו, כאילו היה חתול חצר, עד שהעין שלי התעוררה וביקשה לברר למה הערמומי שב ופוקד אותנו בהתמדה שנה אחר שנה. לא חשבתי שהקרבה לנחל משאירה אותו אצלנו.
מהניירות התרשמתי ששביתָ את לב הגברת בצלילותך ובחיוכיך, שהעמיקו את הגומות בלחייך, גומות שהורשת לי, ממולאות בשביבי מרירות. היא רשמה את סיפוריך בליווי הערות. את הטקסטים היא תמללה ומסרה לך כמעט כלשונם, בליווי התרשמויותיה האישיות, וכמעט ללא החלקה וגיהוצי עריכה מקצועיים, כי הבטיחה לך "עותק מלא, שלא נגעו בו." היא אף הזמינה צוות צילום וידאו שיתעד בתמונה ובקול קטעים מזיכרונותיך. בסרטון שצפיתי בו נראית כמי שקיבל עליו שליחות נכבדה.
ש: מר שעיה שאלו, אתה יכול להיזכר כיצד גויסת לשירות? ספר הכול, כפי שאתה זוכר.
(מר שאלו מחייך. הוא שואל אותי אם לפניי יש את כל היום והלילה, כי הוא יכול לדבר ולספר כמו "שֶׁהָיוּ מְסַפְּרִין בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית." את יודעת, גברת קאהן, שאל אותי, איפה זה כתוב ומי הם החכמים שישבו וסיפרו? השבתי לו, כך כתבה קאהן מבוהלת, שאיני זוכרת בדיוק מאין הציטוט ומי היו בדיוק "אותם רבותינו". הגמלאי שבחן את ידיעותיי התפלאעל בורותי והתעקש להשכיל אותי. חייכתי במבוכה. אחר כך התחלנו, והכול זרם.)
קאהן הצנועה לא ידעה שעשית תרגילי ידע דומים לכל מי שנקרה בדרכך, בעיקר למתפללי בית הכנסת ולאברכים ידענים מבני משפחתנו הרחבה. בכל פעם מצאתָ בכתובים פסוק מסובך שהשכלת לפענח אותו, ועלזת להכשיל בו כל "בור ועם הארץ", לפי הגדרתך.
הזמן: חורף, 1 בפברואר 1951 , המקום: לשכת הגיוס, שירות בתי הסוהר. אחראי גיוס עובדי שירות: אריה סקטור. בהמשך התקדם בתפקיד, והיה למנהל כלא רמלה (הערת א"ק).
מר שאלו משחזר: הוא, אריה, אמר לי: שב אדוני, שב. אני אריה, הסוהר המגייס. אני מבין מהכתוב לפניי ששמך שעיה שאָלו. תגיד לי בבקשה, למה הגעת אלינו? מה זאת אומרת? אני עונה. הזמנתם אותי להירשם בלשכת הגיוס, אז נרשמתי. בהרשמה הפקיד הסביר: אם נצטרך — נקרא לך. ירדו גשמים, ושלחתם אליי מכתב, אשתי קיבלה אותו מהיד של הדוור. כתבתם, אם אתה רוצה להתגייס — תבוא. ואם אתה לא רוצה להתגייס — גם תבוא. שמעתי בקולכם, באתי. זו לשכת הגיוס, לא? הגעתי בגשם. המכנסיים התרטבו לי עד כאן.
אריה ענה: מצטער שאין לי לתת לך זוג יבש. אבל מי יודע, אולי תזכה במדים. אנחנו באמת זקוקים לכוח אדם, אבל לא בכל מחיר. הבה ונראה... כוס תה אני יכול להציע לך? ואני, לא נעים לי ממנו. אצלנו אומרים: תה ותהלים, אין מואסים בהם. למה לא? אני עונה לו. הוא דיבר בטלפון. אחר כך שאל: אתה עובד כרגע? אמרתי: כן, פועל פרדס, במקווה ישראל, עבודה עונתית, השכן סידר. עוד מעט לא תהיה עבודה, אשתי הרה. הסברתי לו: השכן שלי קורא "העולם הזה", נכון שיש בו תמונות עסיסיות ושטויות, אבל דווקא שם מצאתי את המודעה של לשכת הגיוס שלכם... והנה, אני כאן.
הוא, אריה, הרים גבות והסמיק: באמת?! עד שיגיע התה, ספר לי על עצמך. עניתי: אני בן עשרים ושש. נולדתי בחלבּ, סוריה. לאבא שלי הייתה חנות לבדים, הוא פשט את הרגל ונשאר עם חובות. רעבנו ללחם. היה קשה, מאוד קשה. ואז שואל אריה: בית דתי? כמו שצריך, עניתי, לפי ההלכה. לפני שש שנים, בחורף 1945, אימי ישבה כל הלילה לתפור לי מעיל משמיכת צמר ישנה ובבוקר עליתי על הרכבת ונסעתי לעיר טרבולוס בלבנון. משם המשכתי באוטובוס לבירוּת. היה לי מזל גדול. פגשתי קרוב משפחה, הוא סידר עלייה לפלשתינה למי שרצה. לבירוּת הגיעו יהודים רבים, כמו אני. הערבים צעקו ברחובות חלבּ "פַלַסְטִין בְּלַדְנַא וּאִליַהוּד כְּלַבְּנַא" — פלסטין ארצנו והיהודים הכלבים שלנו. ב־1945 פלשתינה הייתה הדבר היחיד שראו היהודים בעיניים. אבל היו גם צעירים שראו בעיניים שלהם את פנמה, ארגנטינה
וניו יורק, והפליגו לשם. לא אני.
בשבע בערב יצאתי עם קבוצת אנשים, נסענו באוטובוס מבירוּת למרג' עיון. איך שהגענו, התחלנו ללכת ברגל עם המלווים. היה חושך צלמוות. הלכנו כל הלילה בהרים, בדממה, התפרקו לנו הרגליים. אנשים סחבו תינוקות רדומים על הידיים. כשזרחה השמש ירדנו מההר לכפר גלעדי, לקיבוץ. גברת קאהן, נשבע לך, אני רואה את הבתים הראשונים בעיניים שלי כאילו עכשיו ירדתי מההר. בחדר האוכל קיבלנו תה חם ופרוסות עם ריבה. זירזו אותנו לצאת. בחוץ חיכה אוטובוס אגד. הסיעו אותנו למטולה. נחשבנו בלתי לגאליים. אמרו לנו, זה לבלבל את הבריטים... ממטולה הסיעו אותנו לצפת, ואחר כך לטבריה ובסוף לחיפה. סידרו לנו זריז תעודות, וזה... פתאום אריה שואל: למה אתה בוכה? ואני עונה: ככה... מההתרגשות, כמו שעכשיו, את מסתכלת עליי ורואה איך עולות לי הדמעות. מין רגשנות של ילד. בינתיים נכנס עובד המטבח בסינר. הביא את התה. אריה אמר: תודה, ברקו. אני זוכר את השם, כי אחר כך הוא התקדם לסוהר זקיף במחנה מעשיהו, שם פגשתי אותו שוב. שמנמן כזה, לא גבוה, שפם בלונדיני, ולי הוא אומר, תשתה שעיה.
אני חוזר לספר לו איך בחיפה קיבלתי חום פתאומי והתעלפתי, דווקא כשאני בארץ ישראל. לקחו אותי לבית החולים החיפאי, התברר שהייתי חולה מלריה... שכבתי אולי שבועיים–שלושה. זרוק לבד. אף אחד לא התעניין בי. אבל הבראתי, ונסעתי לנתניה. ההסתדרות סידרה לי מיטה ושמיכה במבנה שהיה קודם רפת. שלחו אותי לעבוד בפרימן, בית חרושת למיצים. הרווחתי לירה ישראלית ביום. הייתי מבסוט.
אז היה לך טוב, אומר אריה. כן, חוץ משני הדודנים שלי, עניתי לו, יצחק ועמנואל. ההסתדרות שלחה גם אותם לישון שתי מיטות על ידי ברפת. את הכסף שחסכתי שמתי מתחת למזרן. אספתי חמש לירות ישראליות. יום אחד חזרתי מהעבודה והמזרן ריק. הדודנים שלי עשו את עצמם כאילו כלום, לא יודעים. מאחורי הגב צחקו עליי... זה כאב מאוד. דווקא אלה, מהבשר שלי, שלחו ידיים...
תשתה, נתקדם ברשותך, לחץ אריה. הוא הסתכל כך בשעון שלו, ולי, מהדודנים שלי, נחנק הגרון. פסח בא, איפה אני בליל הסדר? נסעתי לתל אביב, באתי לשכונת התקווה, גרו שם השכנים שלי מהחצר בחלבּ, רק אותם הכרתי, חוץ מהדודנים השקרנים. אתהשכנה, גברת לניאדו, פגשתי בשוק ואמרה לי: אין מקום בשולחן ליל הסדר. אין בכלל מקום בבית לישון, תחזור מאין שבאת. כמו סטירה חטפתי. התביישתי. (הקול של מר שאלו נשבר, הוא מסביר שאותם שכנים נהפכו להיות מאוחר יותר מחותנים שלו, הורי אשתו.) הייתי חדש, לא הכרתי אף אחד. מה עושים? רוצה לחזור לנתניה, אין אוטובוס, ערב פסח, כבר אחרי צהריים. עומד על הכביש לחיפה. עוצרת משאית. שני בחורים אומרים לי, תעלה. מתחילים לשאול אותי שאלות למעשיי, ואני עונה. איך ששמעו שהמכרים שלי זרקו אותי, אמרו: תבוא לקיבוץ שלנו, אצלנו מי שבא ברוך הבא. לקחו אותי על המשאית. איזה ליל סדר! גויים גמורים. קיבוץ שפיים המציאו הגדה. על יד המצות העמידו קערה של לחם. החברים אכלו מזה וגם מזה... הייתי בהלם. ארץ ישראל?! אצלנו בחלבּ, בפסח, היו מסתירים את האפיקומן במפה לבנה על כתפיים, כל אחד מעביר את הצרור מכתף ימין אל כתף שמאל, ואומר: ״מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל שִׁכְמָם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה." האנשים מסביב שואלים אותו בערבית: "מְנֵין גַ'אי?" ("מאין באת?") והוא משיב: "ממצרים." ועוד שואלים בערבית: "לַוֶין רַאיֶח?" ("ולאן אתה הולך?") והוא משיב: ״לירושלים, בעזרת האל," והאחרים עונים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה." כך מעבירים את ה"שק" כשר־כשר למהדרין, בין כל המסובים, וכל אחד חוזר על המילים. כך נהגו אבותינו ומשפחותינו בחלבּ, וכך נוהגים עד היום בכל בית חלבּי. ופה,
בקיבוץ, המציאו המצאות חדשניות שלא עלו על הדעת של יהודי כמוני. הייתי מבולבל. אכלתי מה שאכלתי, שתיתי מה ששתיתי, לא אמרתי מילה. העיקר שלא הייתי לבד בפסח הראשון שלי בארץ. אמרתי להם תודה מכל הלב, אפילו שהייתי מבולבל. אלה הצילו אותי מחרפה. סידרו לי מיטה בחדר של השומר, הלכתי לישון בלב כבד. בלילה חלמתי שיצחק ועמנואל, הדודנים שלי, יצאו מהרפת לטייל ואלמוני התנפל עליהם והרביץ להם. וכשחזרתי התברר לי שכך קרה להם...
באמת עצוב, אמר אריה. הייתה לאיש סבלנות להקשיב לי. באותו זמן לא ידעתי למה אני מחבב אותו, מאוחר יותר הבנתי. הוא היה באמת אדם מיוחד במינו. אריה סימן לי לבלוע את הבכי ולהמשיך. ניסיתי לשכוח את גנבת הכסף. בחודש מאי נגמר הפרי בפרדסים של נתניה, הסתיימה העונה. נסעתי לתל אביב. עבדתי כמה ימים בחברת חשמל, וכמה ימים באתר בנייה, חילקתי גם חלב בבתים על אופניים. הייתי קם בחושך, בארבע לפנות בוקר, להביא כדים גדולים מתנובה... תראי, אני שוב בוכה. (הסוהר קם ממקומו, הולך וחוזר.) אחותי ובעלה עלו לארץ, היו כמוני, בלתי לגאלים. גרתי אצלם קצת עד שנולדה הילדה שלהם והיו צריכים את המיטה, אמרו לי: לך. כל זה אני מספר לאריה, אבל הוא רצה לדעת מה קרה עם הגיוס לצבא, זה היה הכי חשוב לו. סיפרתי לו שכשכבר לא הייתה לי עבודה, התגייסתי ב1947 לצבא. הקימו אז את חטיבה 5, גבעתי. חיל שדה. שלחו אותי למחנה אוהלים בגדרה. נתנו לי תפקיד: ללוות שיירות שנסעו בין תל אביב לרחובות ועברו דרך כפרים ערביים שעשו צרות לנוסעים. לא עברו כמה חודשים וחטפתי קילה. את יודעת, שבר, למטה. היו צריכים לנתח אותי. הפרופיל שלי ירד, לא יכולתי עוד לשרת בקרבי. העבירו אותי למחנה מיון בתל השומר.
שתה מהתה, לחץ עליי אריה, תתחמם, זה מרגיע. תגיד שעיה, מה עשית בתל השומר?
הייתה כבר שנת 48 '. כידוע לך מלחמה, אדון אריה. לתל השומר הגיעו שבויים ערבים. חיפשו מתורגמן ערבית. קראו לי: שעיה, אתה יודע ערבית? מה זאת אומרת, שפת אימי. במשך שנה שירתִּי כמתורגמן. בין השבויים הייתה קבוצה של ערבים קומוניסטים מנצרת. חקרו אותם, הסברתי לחוקרים את התשובות. אחר כך שלחו אותי לקריה, תל אביב. הייתי פקיד במחנה השחרורים. נגמרו השנתיים, יצאתי מהצבא כמו ציפור ללא נוצות, בלי כנף. כלום. קודם הצבא דאג לי, היה לי אוכל, מקום לשים את הראש. הייתי בחור אבוד. יתום. הגעתי למשרד לחיילים משוחררים. ביקשתי שיעזרו לי, אני לבד. נתנו לי לגור בבית מלון שהצבא שכר למשוחררים. בסוף 49 ' אבא שלי הצליח להגיע לארץ עם אחי הצעיר. אבא שלי היה צולע מלידה, רגל קצרה. כך נקבע גורלו. שנה קודם הוא ואימא שלי ואחי ניסו להגיע לארץ, ונתפסו בדרך. חודש ישבו בכלא בלבנון. ביש מזל. החזירו אותם לחלבּ. בניסיון הבריחה השני הגיעו. סוף־סוף הייתה לי משפחה. אבל אימא שלי לא זכתה. כשהחזירו אותה לחלבּ, הייתה מלאה צער. חלתה ומתה. כמעט הגיעה, ולא הגיעה. לא זכתה. קברו אותה בחלבּ, גורל. הנה, אני שוב... חכי רגע. (הגימלאי קם ויוצא מהחדר. גברת סופי שאלו מדדה בעקבותיו.)
