נסיך התוהו
רוג'ר זילאזני
פרק ראשון
כל ההכתרות דומות, ואם ראית אחת, ראית את כולן. זה
נשמע ציני, קרוב לוודאי שזה באמת ציני, במיוחד כאשר
השחקן הראשי הוא החבר הכי טוב שלך, ומלכתו היא אהובתך
בבלי-דעת. אבל בדרך כלל יש תהלוכה עם המון מוסיקה
איטית, ותלבושות צבעוניות ולא נוחות, וקטורת, ונאומים,
תפילות, צלצולי פעמונים. זה עסק מייגע, בדרך כלל חם,
ודורש ממך תשומת לב לא כנה, ממש כמו בחתונות, טקסי
פתיחת שנת הלימודים, ופולחני ההבאה בסודן של כיתות
ודתות חשאיות.
וכך הפכו לוּק וקוֹראל למלכי קַאשפָה. בדיוק באותה הכנסייה
שבה אנחנו נלחמנו כמעט - אך למרבה הצער, לא בדיוק -
עד מוות עם אחי המטורף ג'ורט, שעות ספורות בלבד קודם
לכן. בהיותי נציגה היחיד של אמבר באירוע - אף כי מבחינה
טכנית לא הייתי במעמד רשמי - זיכו אותי במקום עמידה
מצוין ממש ליד זירת ההתרחשות והעיניים פנו אלי לעתים
תכופות. ולכן נדרשתי לשמור על ערנותי ולהביע תשובות
הולמות. ראנדום אמנם לא העניק מעמד רשמי לנוכחותי
בטקס, אבל אני ידעתי שהוא יכעס אם ישמע שלא התנהגתי
באורח מופתי מבחינה דיפלומטית.
ובגלל זה חטפתי רגליים כואבות וצוואר מתוח ונוקשה,
ובגדַי הצבעוניים היו ספוגי זעה. אלה הם עסקי שעשועים.
ובכל זאת, לא הייתי מוותר על שום דבר. לוּק ואני חווינו
בעבר המון דברים קשים ביחד, וכמובן שלא יכולתי להימנע
מלחשוב עליהם - מחוד החרב ועד מפגשים במירוצי הסוסים,
מגלריות לאמנות אל תוך משעולי הצל - בעוד אני עומד
במקומי, קודח מחום, ותוהה מה יקרה לו עכשיו, לאחר
שהכתר הונח על ראשו. אירוע שכזה שינה את דודי ראנדום
ממוזיקאי צנוע-ושמח-בחלקו, חופשי, משוחרר ומושחת למוֹנרך
מלא בינה ואחריות - אף-על-פי שעל החלק הראשון אני יודע
רק מדיווחיהם של קרובי. נוכחתי שאני מקווה בלהט שהמלכוּת
לא תרכך את לוּק עד כדי כך. בכל זאת - שוב - לוק היה
טיפוס שונה מאוד מראנדום, שלא להזכיר שגם היה צעיר
ממנו בהמון. אבל זה מדהים, מה שהשנים מסוגלות לעשות -
ואולי זה פשוט המהלך הטבעי של החיים? תפשתי כי אני
שונה ממה שהייתי לפני זמן רב, על-פי כל מה שקרה
לי בזמן האחרון. בעצם, ידעתי שאני שונה מאוד ממה מהייתי
אתמול.
במהלך ההפסקה הקלה הצליחה קוראל להעביר אלי פתק
שבו היה כתוב שהיא חייבת להתראות אתי, וגם ציינה שעה
ומקום ואפילו הוסיפה מפה קטנה. הסתבר שזו דירה בחלק
האחורי של הארמון. נפגשנו שם בערב, ובסופו של דבר
עשינו את הלילה ביחד. היא ולוק נישאו בעודם ילדים, על-
ידי שליח, וזה נודע לי רק אז, כחלק מהסדר דיפלומטי בין
ג'אסרה לבין הבַּגמָנים. אבל זה לא יצא אל הפועל - זאת
אומרת, החלק הדיפלומטי של העיסקה - וכל היתר פשוט נפל
בשולי הדרך. גם הצדדים לסידור הזה כאילו שכחו על כל
החתונה הזאת. עד אשר האירועים שהתרחשו באחרונה שימשו
להם כתזכורת. הם לא ראו זה את זה מזה שנים. ובכל זאת,
המסמכים העידו כי הנסיך התחתן בעבר. אמנם ניתן היה
לבטל את כל העסק, אך אפשר גם להכתיר אותה יחד אתו.
אם לקאשפה יצא מזה משהו.
ולקאשפה אכן היה עניין: ארגנור. מלכה בת בַּגמָה על כס
המלוכה של קאשפה עשויה לישב את המחלוקת ששררה לגבי
אותו נדל"ן. לכל הפחות, זה מה שחשבה ג'אסרה, לדבריה
של קוראל. והשיקול הזה הוא שהיטה את דעתו של לוק,
במיוחד בהעדר הערבויות מאמבר, שהיו גלומות בחוזה עיגול
הזהב, שתוקפו פג.
חיבקתי אותה. היא לא היתה בקו הבריאות, חרף מה שנראה
כהחלמה מדהימה לאחר הניתוח. עינה הימנית היתה מכוסה
ברטייה שחורה, והיא נרתעה ברגישות יתר, בכל עת שידי
התקרבה אליה קצת - ואפילו כשהסתכלתי בה במשך זמן רב
מדי. לא הייתי מסוגל להעלות בדעתי מה יכול להניע את
דוורקין להחליף את העין הפגועה באבן המשפט. אלא אם
כן הוא סבר, מאיזושהי סיבה, כי היא עמידה בפני כוחות
הדגם והלוגרוס ומאמציהם להשיג אותה לעצמם. לא היתה
לי שום מומחיות ראויה לשמה בתחום הזה. לאחר שפגשתי
סוף סוף את המכשף הגמדי, השתכנעתי לחלוטין בשפיוּתו -
אף כי התחושה הזו בכלל לא הועילה לי בנסיון לרדת לחיקרן
של התכונות הנעלמות, האפופות מסתורין שאותם ישישים
חכמים ניחנו בהן.
"מה התחושה?" שאלתי אותה.
"מאוד מוזרה" היא השיבה. "זה לא כאב - לא בדיוק. זה
דומה יותר לתחושת המגע של קשר טראמפים. רק שזה נמצא
אתי כל הזמן, גם כאשר אני לא הולכת לשום מקום ולא
מדברת עם אף אחד. ההרגשה היא כאילו אני עומדת באיזה
מין שער. כוחות מתנועעים מסביבי, דרכי."
כהרף עין הייתי במרכז ההוא, שהיה טבעת אפורה ובו
גלגל מתכת אדמדמה מרובה חישוּרים. וכאן, מבפנים, זה
היה כמו מקלעה קורים אדירה. אניץ מבהיק אחד הִבהב כדי
למשוך את תשומת לבי... כן, זה היה קו אל כוח רב-עוצמה
באחד מאזורי הצל המרוחקים, קו שניתן להעזר בו כדי
לבדוק. בזהירות, שילחתי אותו לעבר האבן המכוסה שקוּבעה
בתוך חור עינה.
לא היתה שום התנגדות מיידית. למעשה, לא חשתי מאומה
כשהארכתי את קו העוצמה. אבל קלטתי איזו תמונה של
מסך שכולו אש. עברתי בכוח דרך מסך האש, ואז חשתי
כיצד החדירה שלי נבלמת, הולכת ומאטה, מאטה, נעצרת.
ריחפתי לי שם על-פי התהום. זו לא היתה הדרך שבה
מתכווננים, כפי שאני היכרתי את תהליך ההתכווננוּת, ואני
לא הייתי מעוניין להזעיק לעזרתי את הדגם, שלמיטב הבנתי
היה חלק ממנו, בעת שאני משתמש בכוחות אחרים. דחפתי
קדימה ואז חשתי קור מחריד, שכילה את האנרגיות שגייסתי.
ובכל זאת, הדבר לא מיצה את האנרגיה הישר ממני, אלא
רק מאחד הכוחות שסרו לפקודתי. דחפתי אותו עמוק יותר
וראיתי כתם אור חיווריין כמו איזו נֶבּיוּלה רחוקה. הכתם
תלה על רקע ארגמן, כמו יין פורט. מקרוב יותר, הוא נהפך
לבעל צורה - מבנה מורכב בן שלושה ממדים - מוכר למחצה,
והיה ברור שזהו הנתיב שיש להתקדם בו כדי להתכוונן
אל האבן, על-פי התיאור של אבי. בסדר, אני כבר בתוך
האבן. האם עלי לנסות לבצע את טקס הקבלה?
"אל תתקדם הלאה" נשמע קול בלתי מוכר, אף כי עמדתי
על כך שקוֹראל היא המשמיעה את הקולות. נראה כי היא
עברה למצב של טראנס. "נאסר עליך לעבור לשלב הקבלה
הגבוה יותר."
נסוגותי מהחדירה שלי, מכיוון שלא הייתי נלהב לגלות
מה יקום מולי אם אמשיך בדרכי באבן. ראיית הלוגרוס שלי
שנותרה בי במשך כל הזמן, מאז האירועים שהתרחשו בה
באחרונה באמבר איפשרה לי לראות את קוראל המוקפת
לגמרי וחדורה על-ידי גרסה מתוחכמת יותר של הדגם.
"למה?" שאלתי אותו.
אך הוא לא זיכה אותי בתשובה. קוראל התכווצה קצת,
התנערה ולטשה בי מבט.
"מה קרה?" שאלה.
"נימנמת קצת" השבתי. "טבעי לגמרי. אחרי מה שדוורקין
עשה, ובנוסף על כך המתח של כל היום..."
היא פיהקה, וצנחה שוב על המיטה.
"כן" היא התנשפה בקול, ואז היא נרדמה באמת.
הסרתי את מגפי והשלכתי את הכבדים בבגדי. התמתחתי
לצדה, וכיסיתי אותנו בשמיכה החמה. גם אני הייתי עייף,
ופשוט רציתי לחבק מישהו.
אני לא יודע כמה זמן ישנתי. הוטרדתי על-ידי חלומות
אפלים, מתערבלים. פנים שונים – אנושיים, פני חיות, פני שדים,
התנועעו מסביבי, ואף לא אחד מהם לא נשא הבעה עליזה
במיוחד. מבצרים התמוטטו ועלו בלהבות, האדמה רעדה
והתבקעה, מי הים התנשאו בגלי ענק שהסתערו על האדמה.
הירח נטף דם, ויבבה אדירה עלתה ונשמעה. משהו קרא
בשמי...
רוח חזקה הרעידה את התריסים עד שהם נפרצו פנימה,
התנופפו וחבטו. בתוך חלומי נכנס אז היצור, פנה להסתופף
למרגלות המיטה, וקרא אלי חרישית, שוב ושוב. נדמה היה
שהחדר רוטט, והמוח שלי חזר לקליפורניה. נדמה היה לי
כי אני נמצא בעיצומה של רעידת אדמה. הרוח גברה והפכה
מיבבה לשאגה, ואני שמעתי מבחוץ קולות ריסוק כמו עצים
נופלים, כמו מגדלים שקורסים...
"מרלין, נסיך לבית סָאוואל, נסיך התוהו, קום התעורר,"
נדמה היה לי שהוא אומר. ואז הוא חרק מלתעותיו והחל שוב.
לאחר שאמר דברו בפעם הרביעית או החמישית עלה
בדעתי שאולי אני לא חולם בכלל. מאיזשהו מקום בחוץ
נשמעו זעקות, והבהובים קבועים של ברקים הבזיקו ונעלמו
על רקע הגלגול הכמעט מוסיקלי של הרעם.
עטפתי את עצמי בקליפת מגן קודם שזזתי, לפני שפקחתי
את עיני. הקולות היו אמיתיים, בדיוק כמו התריס השבור.
כמו גם היצור למרגלות המיטה.
"מרלין, מרלין. קום על רגליך, מרלין" הוא אמר לי - הוא
היה יצור בעל לוע מאורך, אוזניים מחודדות, מלתעות וטפרים
מחודדים היטב, צבע פניו היה בגון ירוק-אפור, עיניו היו
גדולות ומבהיקות, כנפי העור על כתפיו היו לחות, מקולפות
ומהודקות לצדדיו הכחושים. על-פי הבעתו, התקשיתי להחליט
אם הוא מחייך או נתון בכאבים. "עוּר, שר התוהו."
"גריל" אמרתי וקראתי בשמו של אחד מוותיקי משרתיה
של המשפחה, שבא ממלכות התוהו.
"הן, אדוני השר" הוא השיב. "זה שלימד אותך את
משחק העצמרקדת."
"שכה אני אחיה".
"אדוני השר. עבודה לפני בילוּי. הלכתי בנתיב הקור השחור,
דרך קשה ומרה כדי לפקוד אותך."
"הקורים לא הגיעו עד כאן" אמרתי, "לא היה ניתן להגיע
לכאן בלי מאמץ עצום. ואולי לא גם עם המאמץ. איך
זה כעת?"
"כעת יותר קל."
"אתה יכול להסביר?"
"הוד מלכותו סווייויל, מלך התוהו, נם הלילה עם אבות
האופל. נשלחתי להשיב אותך לשם, להשתתף בטקסים."
"עכשיו?"
"עכשיו."
"כן. טוב. אוֹקיי. בטח. רק תן לי לאסוף את הדברים שלי.
איך זה קרה בכלל?"
העליתי את מגפי על רגלי. לבשתי את שאר הבגדים, חגרתי
את החרב למותני.
"הפרטים לא הובאו לידיעתי. כמובן, היה זה ידוע ברבים
כי בריאותו נתערערה."
"אני רוצה להשאיר פתק," אמרתי.
הוא הִנהן.
"משהו קצר, אני מניח."
"כן."
רשמתי במהירות על פיסת מגילה שמצאתי על שולחן
הכתיבה קוֹראל, נקראתי בבהילות הביתה בענין משפחתי.
אצור אתך קשר, והנחתי אותו בתוך כף ידה.
"בסדר." אמרתי. "איך עושים את זה?"
"אני אשא אותך על גבי, הנסיך מרלין, כפי שעשיתי לפני
זמן רב."
הנהנתי, בעוד ששטף זכרונות ילדות הציף אותי. גריל
היה חזק לאין שיעור, בדומה למרבית השדים. אבל אני
נזכרתי במשחקים ששיחקנו, בקצה התהום, ומעל לחשכה,
באולמות קבורה, במערות, בשדות קרב שעשן עדיין התאבך
מעליהם, במחילותיהם של מכשפים שמתו, במיני תופת פרטיים.
נראה היה לי שתמיד נהניתי יותר כששיחקתי עם השדים,
מאשר כששיחקתי עם קרוביה של אמי, קרוביה דרך קשרי
דם או נישואין. יצרתי אפילו את צורת התוהו העיקרית שלי
בהסתמך על דמותו של אחד מהם.
הוא הטמיע בתוכו עוד כסא מפינת ההדר כדי ליצור
מאסה מוגברת, המיר צורה כדי להתאים לגודלי כבוגר.
כשטיפסתי על פלג גופו העליון והמאורך, והחזקתי בו היטב,
הוא קרא כמופתע "אה, מרלין! אילו כשסים אתה נושא
כיום?"
"אני שולט בהם, אך אינני יודע את מהותם במלואה,"
השבתי. זה רכש שנתבצע בזמן האחרון. מה אתה מרגיש?"
"חום, קור, מוסיקה מוזרה" הוא השיב. "מכל הכיוונים.
אתה השתנית."
"הכל משתנים" אמרתי כשהוא נע לעבר החלון. "ככה
זה בחיים."
קור כהה נח על האדן הרחב. הוא שלח את ידו ונגע
בו בעת ששיגר את עצמו.
משב רוח כביר עלה בעוד אנו נפלנו למטה, נענו קדימה,
עלינו. מִגדלים הבזיקו על פנינו, בהבהוב. הכוכבים היו
מבהיקים, רבע ירח עלה זה עתה והאיר את כרסיהם של
שורת עננים נמוכים. אנחנו נסקנו, הארמון והעיר הצטמקו
כהרף עין. הכוכבים ריקדו, הפכו לקורים של אור. רצועת
אפלה מבהיקה ומתנחשלת התפשטה מסביבנו, התרחבה. הדרך
השחורה, חשבתי לפתע. הרי זה כמו גרסה של הסולם הזה
לדרך השחורה, בשמים. הסתכלתי לאחור. היא לא היתה
שם. כאילו התגלגלה והתקפלה פנימה בעודנו רוכבים. או
שמא כלאה אותנו בתוכה?"
הנוף חלף מתחתינו כמו סרט שמוסרט במהירות משולשת.
יערות, גבעות ופסגות הרים אצו על פנינו. הדרך השחורה
שלנו היתה סרט כביר המתנשם לפנינו, כתמים של אור
ואופל כמו צִללי עננים בשעות היום, החליקו על פנינו. ואז
הקצב גבר, סטָקָטו. לפתע חשתי כי אין עוד שום רוח.
לפתע, הירח תלה גבוה מעלינו ורכס הרים חשוף ותלול התפתל
מתחתינו. לדממה היתה איזושהי איכות חלומית, ובתוך שניה,
צנחה הלבנה עוד יותר. פס של אור חרץ את העולם שמימיני
והכוכבים החלו לצאת. בגופו של גריל לא ניכר שום מאמץ
כשאנחנו התחלנו לדהור בדרך השחורה ההיא, והירח נעלם
כלא היה, והאור הלך ונהיה צהוב כחמאה לאורך פס העננים,
והלך ונהפך לוורוד בעוד אני מתבונן בו.
"כוחו של התוהו גובר." ציינתי.
"האנרגיה של האי-סדר" הוא השיב.
"העסק הרבה יותר מורכב ממה שסיפרת לי." אמרתי.
"אינני אלא משרת" השיב גריל. "אדירים אינם מדברים
אתי ולא נקראתי לשבת במועצותיהם."
העולם הלך והבהיק. והסרט השחור שלנו התנחשל ככל
שיכלה עיני להרחיק. עברנו בגובה רב מעל לשטחים הרריים.
העננים התפזרו ואחרים נוצרו תחתיהם בקצב מהיר. היה
לי ברור שהתחלנו לבצע את המעבר בתוככי הצל. כעבור
זמן מה נשחקו ההרים ושפלות נרחבות החליקו על פנינו.
לפתע תלתה השמש באמצע השמים. נראה היה כי אנו
עוברים בדיוק מעל לדרך השחורה שלנו, ובהונותיו של
גריל כמעט התחככו בה בעודנו נעים. מזמן לזמן כנפיו
בקושי היכו לפנינו, ולרגעים הן נתפרשו ונפרשו והיכו
במהירות, כמו כנפיו של יונק הדבש, ומרוב מהירות
היו לבלתי נראות.
השמש הפכה אדומה כדובדבן משמאלי, מדבר ורוֹד התפשט
מתחתינו...
ואז הכל החשיך שוב והכוכבים הסתובבו כמו גלגל כביר.
ואז היינו נמוך. בקושי עברנו מעל לקצות הצמרות...
פרצנו לתוך האוויר מעל לרחוב הומה בעיר התחתית,
פנסי רחוב דולקים, וכן גם הפנסים הקדמיים של המכוניות,
אורות ניאון בחלונות. הריח החמים, המחניק, מאובק, הרווי
גז של העיר התנשא מסביבנו. כמה הולכי רגל נשאו עיניהם
כלפי מעלה, ונראה כי אין הם מבחינים בנו במעופנו.
ובעוד אנו חולפים כברק מעל לנהר, גולשים מעל לגגי
הבתים בשכונות שמחוץ לעיר, התנדנד הנוף ואנו עברנו
מעל לנוף בראשית שכולו סלע, לבּה, מפולת אדמה ורעש
אדמה, שני הרי געש פעילים - האחד קרוב, האחר מרוחק -
פלטו אִבכוֹת עשן על רקע שמים כחולים-ירוקים.
"זהו קיצור דרך, אם אני מבין נכון," אמרתי.
"הקצר שבקיצורים," ענה גריל.
נכנסנו ללילה ארוך ובאיזושהי נקודה נדמה כי דרכנו
מניעה אותנו מתחת למים, במצולות, יצורי ים מבהיקים
ריחפו ודילגו הן לידנו והן במרחק לא רב מאתנו. הדרך
השחורה, יבשה ולא כבושה, הגנה עלינו.
"הרי זו סערה לא פחותה מאשר מותו של אוברון," העיר
גריל מבלי שנשאל. "ההשפעות שלה מציפות את הצל."
"אבל מותו של אוברון התרחש בד-בבד עם יצירתו מחדש
של הדגם," אמרתי. "היה בזה יותר מאשר מותו של השליט
של אחד הקטבים."
"נכון," אמר גריל. "אבל כעת נוצר חוסר איזון בין
הכוחות. וזה מוסיף עוד לכך. הפעם זה יהיה עוד יותר חמור."
העמקנו לתוך פיתחה במאסה אפלה של אבן. קווי אור
עברו על פנינו. האי-סדירויות רוּשתו בכחול בהיר. כעבור
זמן - אינני יודע כמה זמן - היינו בשמים סגולים כהים, מבלי
שחווינו שום מעבר לשם מקרקעית הים הכהה, ככל שאני
זוכר. כוכב יחיד הבהיק הרחק מלפנינו. חשנו לעומתו.
"למה?", שאלתי.
"מפני שהדגם התחזק יותר מאשר הלוגרוס," הוא ענה.
"איך זה קרה?"
"הנסיך קורווין שירטט דגם שני בשעת העימות בין ממלכות
התוהו לבין אמבר."
"כן, הוא סיפר לי על כך. אפילו ראיתי את זה הוא
פחד שמא אוברון לא יצליח לתקן את המקורי."
"אבל הוא הצליח לתקן, וכעת יש שני דגמים."
"כן?"
"הדגם של אביך גם הוא מושא של סדר. למעשה, הוא
זה שהיטה את האיזון הקודם לטובתה של אמבר."
"כיצד אתה מודע לכל זה, גריל, בעוד אשר כשהייתי באמבר
נראה היה שאיש לא יודע את הדברים, או לא ראה צורך
לספר לי?"
"אחיך הנסיך מאנדור והנסיכה פיונה חשדו שכך הדבר,
וחיפשו ראיות. הם הציגו את ממצאיהם לדודך, השר סוּהי.
הוא יצא לכמה מסעות לתוך הצל והשתכנע כי אכן כאלה
פני הדברים. הוא ערך את ממצאיו כדי להציגם בפני המלך בעת
שסווייויל חלה בחוֹליו שממנו לא קם עוד. אני יודע את
הדברים האלה מכיוון שסוֹהי הוא זה ששלח אותי להביאך,
והוא הורה לי לספר לך כל זאת."
"אני פשוט הנחתי כי אמי היא זו שקוראת לי לשוב."
"סוהי היה בטוח שהיא אמנם תקרא לך - ומשום כך הוא
רצה שאגיע אליך לפניה. הדברים שסיפרתי לך על אודות
הדגם של אביך עדיין אינם בחזקת מידע הידוע לכל."
"אז מה אני אמור לעשות עם כל זה?"
"הוא לא נתן בידי את המידע הזה."
הכוכבים הפכו למבהיקים יותר. השמים נתמלאו בניצוצות
כתומים וּורודים. תוך זמן קצר הצטרפו אליהם פסי אור
ירוקים. והם התערבלו כמו סרטי אור מסביבנו.
דהרנו הלאה והדמויות החלו להשתלט על מלוא כל השמים
כמו שִמשיָה פסיכודלית המסתחררת לאיטה. הנוף היה לכתם
מטושטש. חשתי כאילו חלק ממני התנמנם אף כי אני בטוח
שלא איבדתי את ההכרה הזמן כמדומה שיחק כל מיני משחקים
במטבוליזם שלי. הרגשתי רעב כביר ועיני כאבו.
הכוכב הבהיק. על כנפיו של גריל הופיע זוהר מִנסַרתי.
נראה שאנו נעים בקצב לא יאמן.
החוט שלנו התעקל כלפי מעלה בשוליו החיצוניים. ההליך
התמשך בעוד אנו מתקדמים עד שנראה כי אנו נעים בתוך
שקע. ואז השוּליים התלכדו מלמעלה כאילו אנו מבזיקים
בתוך קנה של רובה המכוון אל הכוכב הכחול-לבן.
"אתה אמוּר לספר לי עוד משהו?"
"לא עד כמה שידוע לי."
שיפשפתי את פרק ידי השמאלי, וחשתי כאילו משהו פעם
שם. אה, כן, פראקיר. ובעצם, איפה נמצאת בכלל פראקיר?
ואז נזכרתי כי השארתי אותה בתוך דירתו של בראנד. למה
עשיתי את זה? - אני - המוח שלי היה מעורפל, והזכרון היה
כעין חלום.
היתה זו הפעם הראשונה מאז האירוע שבה בחנתי אותו
זכרון. אילו עיינתי בו לפני כן הייתי מבין קודם את פירושו.
זו היתה ההשפעה המאפילה של הזוהר. אני נתקלתי בלחש
בחדריו של בראנד. לא היתה לי שום אפשרות לוודא אם
הוא יועד במיוחד לי - או שמא היה זה משהו שאני הפעלתי
בעת שחיטטתי שם. שיערתי כי ייתכן בהחלט שהלחש היה
משהו הרבה יותר כללי, שהתנער לחיים על-ידי האסון - אפשר
שהיה אפילו תוֹצָא לוואי בלתי מכוון של משהו שאני החרדתי
מריבצו. אבל משום מה פקפקתי באפשרות האחרונה הזו.
ואם כבר מדברים על זה, אני הטלתי ספק בכל כוללניות
לגבי העסק ההוא. זה היה פשוט מדויק יותר מדי, ולכן לא
יכול להיות סתם מוקש נעל שבראנד פיזר מאחוריו. הדבר
הזה הצליח לבלבל קוסם מיומן. אותי. אולי רק אותה ההתר-
חקות העכשווית שלי מסביבת ההתרחשות סייעה לי לחזור
ולחשוב בבהירות. ובעוד אני סוקר את פעולותי משעת
החשיפה ללחש, הסתבר לי בעליל כי מאז התנועעתי ופעלתי
בכעין עירפול או טשטוש. וככל שבחנתי את הדברים כך
גברה בי התחושה כי הלחש נגזר והותקן במיוחד כדי להקיף
אותי. ומכיוון שלא הבנתי זאת, לא יכולתי להחשיב את
עצמי כמי שהשתחרר ממנו בעזרת הידע הזה.
מכל מקום, הלחש הזה גרם לי להפקיר את פראקיר מבלי
לחשוב על כך פעמים, והוא גרם לי לחוש – טוב – מוזר.
התקשיתי לקבוע בדיוק כיצד הוא השפיע עלי, ואולי עוד
המשיך להשפיע על מחשבותי ותחושותי, וזו הבעיה הרגילה
כשאתה לכוּד בתוך לחש. אבל לא תפשתי כיצד ייתכן שבראנד
המנוח בכבודו ובעצמו היה מי שהכין את העסק הזה למקרה
של אירוע כה בלתי צפוי כמו השתכנותי במערכת החדרים
הסמוכה למערכת החדרים הישנה שלו, שנים לאחר מותו,
כאשר איזשהו דחף יניע אותו להיכנס למגוריו באותה אחרית
הרת-אסון בעימות הבלתי סביר שבין הלוגרוס לדגם, באולם
העליון של ארמון אמבר. לא, נראה כי מישהו אחר בוודאי
עומד מאחורי הלחש. ג'ורט? ג'וליה? לא נראה לי סביר
שהם יהיו מסוגלים לפעול בלבו של ארמון אמבר מבלי
שיבחינו בהם. אם כך מי? האם ייתכן שהיה לזה איזשהו
קשר עם התקרית באולם המראות? לא הצלחתי להשיב על
השאלות האלה. אילו נמצאתי שם עתה, אולי הייתי מצליח
להעלות לחש משלי כדי לשלות את האחראי לכך. אבל
לא הייתי שם. ולכן כל בירור בצד ההוא יידחה למועד
מאוחר יותר.
האור מלפנים הִבהב עתה בעוצמה גדולה יותר. מצמץ
והשתנה מכחול שמיימי לאדום זועם.
"גריל," אמרתי, "האם אתה מבחין כי יש עלי לחש?"
"הן, אדוני השר," הוא ענה.
"אז למה לא אמרת מלה?"
"חשבתי שזה אחד מלחשיך - אולי לחש לצרכי הגנה."
"אתה יכול להסיר אותו? אני נמצא במצב לא נוח כאן
בפנים."
"הוא כבר התמזג יותר מדי בגופך. לא הייתי יודע מנין
להתחיל."
"אתה יכול לספר לי עליו משהו?"
"רק את עובדת הִמצאו, אדוני השר. אבל הוא בהחלט
נראה כבד באיזור הראש."
"אז ייתכן שהוא צובע את המחשבות שלי בצורה מסוימת?"
"הן. כחול בהיר."
"לא התכוונתי לאופן שבו אתה רואה את הדברים. אלא
רק לאפשרות שהוא משפיע על החשיבה שלי."
כנפיו הבזיקו בכחול, אחר כך אדום. המנהרה שלנו התפשטה
לפתע והשמים הבהיקו בצבעיו המטורפים של התוהו. הכוכב
שנענו אחריו הופיע עתה בממדיו של אור קטן - מוגבר באורח
קסם, כמובן - בתוך מגדל נישא של מבצר קודר להחריד, כולו
אפור וזית. על ראש הר שתחתיתו וחלקו האמצעי הוסרו.
אי האבן ריחף מעל ליער מאוּבן. העצים בערו באש של
אופל - כתום, ארגמן, ירוק.
"אני מתאר לעצמי שאפשר להפריד אותו מעליך," ציין
גריל. "אבל השד המסכן, עבדך, נכלם ואובד עצות."
נהמתי. הסתכלתי בנוף החופז במשך כמה רגעים. ואז
אמרתי, "אם כבר מדברים על שדים..."
"כן?"
מה אתה יכול לספר לי על השדים מהסוג המוכר בשם
טאייגה?"
"הם שוכנים הרחק מעבר לשוליים," הוא השיב, "וייתכן
שמבין כל היצורים הם הקרובים ביותר לתוהו הראשוני. אינני
מאמין שהם בעלי גופות אמיתיים מהסוג הגשמי. הם אינם
מקיימים שום קשר עם שדים אחרים, או כל גורם אחר."
"פעם הכרת אחד מהם בצורה - אה – אישית?"
"נתקלתי בכמה מהם - מזמן לזמן," הוא השיב.
נסקנו למעלה. הארמון התרומם גם הוא. מטר של מטאורים
נע תוך שהוא שורף את עצמו באור מבהיק, בדומיה, מאחוריו.
"הם יכולים להשתכן בגוף אדם, להשתלט עליו."
"זה לא מפתיע אותי."
"אני יודע על אחד מהם שעשה זאת כמה וכמה פעמים.
אבל אז התעוררה בעיה בלתי שגרתית. ככל הנראה הוא
השתלט על גוף אחד על ערש הדווי של האדם. מותו של
האדם לכד כמדומה את הטאייגה בתוך הגוף. כעת הוא לא
יכול לפַנוֹת את הגוף. אתה יודע אם יש איזושהי דרך שבה
יוכל לחלץ את עצמו?"
גריל הצטחק.
"שיקפוץ מראש הצוק. שינסה ליפול על חרבו."
"ונניח שהוא קשור אל הפונדקאי שלו בצורה כה הדוקה
שזה לא משחרר אותו כעת?"
הוא גיחך שוב.
"אלה כללי המשחק בעסק של גנבת גופות."
"אני חייב לטאייגה הזה משהו." אמרתי. "הייתי רוצה לעזור
לה לו."
הוא השתתק לזמן מה ואחר כך השיב. "ייתכן שטאייגה
מבוגר יותר, חכם יותר, ידע משהו בעניינים הללו. ואתה
יודע היכן הם נמצאים."
"כן."
"מצטער שאני לא יכול לעזור לך יותר. הם גזע עתיק,
הטאייגה."
וכעת אנו כיוונו לרדת על גבי המגדל ההוא. הנתיב שלנו
מתחת לקליידוֹסקופ המתנועע, השמים, התמעט לנגד עינינו,
למעט הפס הדקיק שבפסים. גריל חבט בכנפיו לעבר האור
בחלון, ואני השקפתי אל מעבר לו.
הסתכלתי כלפי מטה. הנוף היה מסחרר. מאיזשהו מקום
רחוק עלה קול נהמה, כאילו שחלקים מהאדמה עצמה נעו
באיטיות והתחככו זה בזה - אירוע תכוף למדי בסביבה זו.
הרוחות היכו בבגדי. קוּר של עננים כתומים השתבץ בשמים
לשמאלי. יכולתי לראות את הפיתוחים לפרטיהם כחומות
הארמון. הבחנתי לפתע בדמות בתוך החדר המואר.
ואז היינו קרובים מאוד, עברנו בעד החלון ונכנסנו פנימה.
דמות שד גדולה, כפופה, בצבעי אפור ואדום, בעלת קרניים
ומכוסה בקשקשים כדי מחציתה התבוננה בי מבעד לעיניים
צהובות בעלות אישונים אליפטיים. המלתעות נחשפו בחיוך.
"דוד!" קראתי בעת שירדתי מעל גבו של גריל, "ברכותי!"
גריל התנער והתמתח בעוד שסוּהי אץ קדימה, לחבק אותי -
בזהירות.
"מרלין" הוא אמר לבסוף, "ברוך שובך הביתה. אני מצטער
על כך שאלה הנסיבות אך נוכחותך מרנינה אותי, גריל כבר
סיפר לך...?"
"על הסתלקותו של הוד מעלתו? כן, צר לי."
הוא שיחרר אותי וחזר צעד אחד לאחור.
"הרי זה לא היה בלתי צפוי" הוא אמר. "ההפך הוא הנכון.
בעצם אפילו יותר מדי צפוי. אבל הרי לעולם אין עיתוי
הולם לאירוע כזה."
"אמת," אמרתי ועיסיתי איזושהי נוקשות בכתפי השמאלית
בעוד אני מגשש בכיס מכנסי כדי למצוא מסרק.
"והוא היה חולה במשך זמן כה רב שאני התרגלתי לזה"
אמרתי. "נראה היה כאילו השלים עם החולשה."
סוּהי הִנהן. ואז הוא שאל "אתה עומד להמיר את צורתך?"
"היה לי יום קשה," אמרתי לו. "הייתי מעדיף לשמור
על האנרגיה שלי, אלא אם כן כללי הטקס דורשים זאת."
"בכלל לא, בינתיים," הוא ענה. "כבר אכלת?"
"לא בזמן האחרון."
"אז בוא אתי " הוא אמר. "נארגן לך קצת מזון."
הוא הסתובב וצעד לעבר הקיר שמנגד. הלכתי אחריו.
בחדר לא היו כל דלתות והוא היה חייב לדעת היכן מצויות
כל נקודות הלחץ המקומיות של הצל, כיוון שממלכות התוהו
היו ההפך מאמבר בעניין הזה. בעוד שנורא קשה לעבור
דרך הצל באמבר, הרי שבממלכות התוהו הצללים הם ממש
כמו וילונות גזורים - לעתים קרובות אפשר להסתכל הישר
לתוך מציאות אחרת מבלי להשתדל בכלל. לעתים משהו
שנמצא במציאות האחרת הוא שמתבונן בך. וצריך גם להקפיד
על כך שלא לחצות הישר לתוך מקום שבו תמצאו את עצמכם
באמצע האוויר, מתחת לפני המים או בדרכה של סערה
משתוללת. ממלכות התוהו מעולם לא השתגעו על תיירוּת.
למרבה המזל, חומר הצל כל כך ממושמע בקוטב הזה
של המציאות שאמן הצל יכול לעצבו בנקל. והוא יכול
לחבר את מרקמי הצל כדי ליצור דרך. אדוֹנֵיצֵל הם טכנאים
בעלי כישורים רבי עוצמה מקומית, שיכולתם נובעת מן
הלוגרוס אף כי אין הם בהכרח מי שהובאו בסודו. רק מעטים
מאוד מביניהם הובאו בסודו. אף כי כל מי שנתקבלו לסוד
הלוגרוס הופכים באופן אוטומטי לחברי גילדת אדוניצל.
הם כמו השרברבים או החשמלאים של ממלכות התוהו -
וכישוריהם מגוונים לא פחות מאשר כישוריהם של מקביליהם
על פני אדמת הצל - שילוב של כושר ומומחיות. אף-על-פי
שאני חבר בגילדה, הייתי מעדיף בפירוש ללכת בעקבותיו
של מישהו שיודע את הדרכים ולא לגשש ולמצוא אותן
בכוחות עצמי. אני מניח שעלי להרחיב בעניין הזה. אולי
אעשה זאת בהזדמנות אחרת.
כשהגענו אל הקיר, כמובן שלא היה שם. הוא פשוט הפך
להיות ערפלי והתפוגג מן העין ואנו עברנו דרך המרחב
שבו הוא נמצא לפנים - או ליתר דיוק, בחלל אנאלוגי שונה -
וחצינו מסדרון ירוק. טוב, זה לא היה בדיוק מסדרון. זו היתה
סדרה של דיסקים ירוקים שלא היה כל קשר ביניהם, שהלכו
וירדו בצורה לולינית, עם מרחק נאות מהעולה והיורד כאילו
ריחפו שם באוויר הלילה. הם עברו מסביב לחלק החיצוני
של הארמון ולבסוף נעצרו ליד קיר חלק. עוד לפני שהגענו
אל הקיר ההוא עברנו בתוך כמה רגעים של אור יום מבהיק,
מערבולת רגעית של שלג כחול, ומגדל של משהו שנראה כמו
קתדרלה בלי מזבח, ושלדים ישבו על הספסלים בשני הצדדים.
כשהגענו לבסוף אל הקיר עברנו דרכו ויצאנו בתוך מטבח
גדול. סוּהי הוביל אותי אל המזווה, והחווה בידו לאות
שאתכבד ואוציא לעצמי מזון. מצאתי בשר קר ולחם והכנתי
לעצמי כריך, והורדתי אותו בבירה חמימה. הוא כירסם
פרוסת לחם ולגם ספל כרסתן מאותו המשקה. ציפור הופיעה
מעל לראשו, ביעף בהול, כשהיא מקרקרת בקול צורמני,
וחזרה ונעלמה קודם שחצתה את החדר למלוא אורכו.
"מתי ייערכו הטקסים?" שאלתי.
"שמימאדומים באים עלינו, כמעט פנייה שלמה" הוא השיב.
"לכן יש לך סיכוי לישון ולקחת את עצמך בידיים לפני
זה – אולי."
"מה זאת אומרת, אולי?"
"בהיותך אחד מהשלושה אתה נתון לשמירה שחורה. משום
כך הזעקתי אותך לכאן, לאחד ממקומות ההתבודדות שלי."
הוא הסתובב ועבר את הקיר. הלכתי אחריו כשאני נושא
בידי את ספל הבירה שלי, ואנו התיישבנו ליד בריכה דוממת
וירוקה מתחת לזיז סלע בולט, ומעליו שמים כעין חום זית.
ארמונו הכיל מקומות מרחבי כל התוהו והצל גם יחד שאותם,
ארג יחד בכעין מִרקם של שמיכת טלאים - דרכים בתוך
דרכים. "ומכיוון שאתה עונד את הספיקארד הוספת עוד
משאבים לבטחון," ציין.
הוא שלח את ידו ונגע בגלגל רב-החישורים של טבעתי.
עיקצוץ קליל התפשט באצבעי. בידי ובזרועי.
"דוד. נהגת להשמיע כל מיני דברים סתומים בעת שהיית
מורי," אמרתי. "אבל בינתיים כבר השלמתי את הלימודים.
ודומני שזה מקנה לי את הזכות לומר שאין לי מושג ירוק
על מה אתה מדבר. לכל הרוחות."
הוא ציחקק ולגם מהבירה.
"כאשר מתעמקים בדברים - הם מתבהרים" אמר.
"מתעמקים..." אמרתי והסתכלתי לתוך הבריכה.
דמויות שחו בין הסרטים השחורים מתחת לפני המים -
ארונו של סווייויל מוצב בפאר והדר וגלימותיו הצהובות-
שחורות מטשטטות את גופו שכּחש, אמי, אבי, דמויות של
שדים, כולם עוברים ומיטשטשים, ג'ורט, אני עצמי, ג'אסרה
וג'וליה, ראנדום ופיונה מאנדור ודוורקין, ביל רוֹת ועוד
פנים רבים שלא שאינני מכיר...
טילטלתי את ראשי.
"ההתעמקות אינה מבהירה," אמרתי.
"זה לא קורה בתוך שנייה אחת" - הוא השיב.
לפיכך החזרתי את מעייני אל התוהו, שכולו פנים וצורות.
ג'ורט חזר ונשאר במשך זמן רב. הוא התלבש, בטעם משובח
ביותר ונראה בריא ושלם יחסית. כאשר הוא נמוג סוף סוף
הופיעו שוב הפנים המוכרים למחצה שראיתי קודם לכן.
ידעתי שזה אחד מאצילי הממלכות ובדקתי את זכרוני.
כמובן, עבר זמן רב מאז, אבל כעת זיהיתי אותו. זה היה
טמר, בן לבית גֶ'סבּי, בנו הבכור של הנסיך רולוביאנס המנוח
וכעת היה בעצמו לראש משפחת ג'סבּי - זקן מחודד, מצח כבד
ורחב, בעל מבנה גוף מוצק, לא בלתי נאה, בעל מראה קשוח
למדי; על-פי כל הדיווחים היה זה בחור אמיץ לב ואולי
אפילו רגיש.
ומלבדו היה הנסיך ,טַאבּל לבית שָאניקט, המתנועע אנה
ושוב בין דמויות אנוש ושד מתערבלות. הוא היה שלֵו, כבד,
מתוחכם, בן מאות שנים, ופיקח מאוד. הוא גידל זקן מחולק
לקווצות והיו לו עיניים רחבות, תמימות, בהירות, והוא
היה אמן במשחקים רבים.
חיכית, בעוד שטמר נע בעקבות ג'ורט, שנע בעקבות
טאבּל, שנעלם אל בין הסרטים המתפתלים. חיכיתי עוד קצת
אבל שום דבר לא התרחש.
"סוף ההתעמקות" הכרזתי לבסוף. "אבל אני עדיין לא
מבין את פשר הדבר."
"מה ראית?"
"את אחי ג'ורט" השבתי, "והנסיך טמר מג'סבי. וגם טאבל
משאניקט, בין שאר סנסציות."
"הולם ביותר" הוא השיב. "הולם לחלוטין."
"ובכן?"
"בדומה לך, טמר וטאבל נתונים לשמירה שחורה. נמסר
לי כי טמר נמצא בג'סבי אף כי אני סבור שג'ורט מסתתר
לו עמוק באיזשהו מקום - ולא דַאלגָארי."
"ג'ורט חזר?"
הוא הִנהן.
"ייתכן שהוא נמצא אצל אמא שלי במבצר גאנטוּ", הרהרתי
בקול. "וייתכן – לסָראוואל היה עוד מעון שני – דַרכי אַנך, ממש
על השוליים."
סוּהי משך בכתפיו.
"אני לא יודע," הוא אמר.
"אבל בשביל מה צריך להפקיד שמירה שחורה על כל
אחד מאתנו?"
"אתה יצאת אל הצל, למדת באוניברסיטה מצוינת," הוא
אמר, "ואתה התיישבת בחצרה של אמבר, מה שנראה בעיני
כחינוכי ביותר. לפיכך, אני מבקש ממך להשקיע מעט מחשבה.
הרי גלוי וידוע שמוח כה מושחז..."
"אני מבין ששמירה שחורה פירושה שאנו נתונים באיזושהי
סכנה..."
"כמובן."
"אבל טיבה לא ידוע לי. אלא אם כן..."
"כן."
"זה בוודאי קשור במותו של סווייויל. לכן זה כרוך בהכרח
באיזשהו הסדר פוליטי כלשהו. אבל לא הייתי כאן הרבה
זמן. אני לא יודע איזה עניינים לוהטים ממש כעת."
הוא הראה לי שורה על גבי שורה של מלתעות משופשפות
שבכל זאת היו בלתי נעימות.
"בדוק את עניין ירושת הכתר," הוא אמר.
"אוֹקיי. בוא נגיד שדרכי סאוואל תומכים ביורש אפשרי
אחד וג'סבי באחר, ולשאניקט יש מועמד שלישי. נגיד שאנחנו
מוכנים להרוג זה את זה בעניין הזה. נגיד שחזרתי ממש
לעיצומו של מסע נקמה. לכן מי שנותן כעת את ההוראות
הכריז עלינו כעל מי שנתונים לשמירה על מנת למנוע
מהעניינים להסתבך, אני מאוד מעריך את זה."
"כמעט," הוא אמר, "אבל כל העסק הרחיק מעבר לזה."
טילטלתי את ראשי.
"אני מרים ידיים," אמרתי.
מאיזשהו מקום עלה קול יבבה.
"תחשוב על זה." הוט השיב. "בזמן שאני מקדם את פניו
של אורח."
הוא קם ונכנס לתוך הבריכה ונעלם מיד.
סיימתי את הבירה.
פרק שני
כעבור רגעים ספורים בלבד נדמה כי הסלע שלשמאלי הזהיר,
והשמיע קול דמוי פעמון. בלי שום כוונה מודעת התכנסה
תשומת לבי בטבעת, שסוּהי כינה אותה בשם ספיקַארד. באותו
הרגע ממש הבנתי כי התכוננתי להשתמש בה כדי להתגונן,
מעניין, איזו קירבה חשתי אלי- כעת, עד כמה הסתגלתי
אליה בתוך זמן כה קצר. קמתי על רגלי, עמדתי לנוכח
האבן, ידי השמאלית היתה שלוחה לעברה כשסוּהי פסע
דרך המקום המבהיק ודמות גבוהה יותר, כהה יותר הופיעה
מאחוריו. כעבור רגעים אחדים הדמות הלכה אחריו, התגשמה
והמירה את צורתה מזו של קוף אורטופלי לדמותו של אחי
מאנדור, בגוף אנושי, בלבוש שחור כפי שלבש כאשר בפעם
האחרונה שראיתי אתו אף כי הבגדים היו מכובסים ומגוהצים
וגזורים קצת אחרת, ושערו הלבן היה פחות פרוע. הוא סרק
במהירות את האיזור מסביבנו ושלח אלי חיוך.
"אני רואה שהכל בסדר" הוא קבע.
הצטחקתי בעת שהנהנתי לעבר זרועו - הנתונה בעניבת
קיבוע.
"בסדר ככל שניתן לצפות" השבתי. "מה קרה באמבר אחרי
שנסעתי?"
"לא היו שום אסונות חדשים." הוא ענה. "נשארתי רק
כדי לברר אם אני יכול לעזור במשהו. בסך הכל זה היה
ניקוי מכושף קטן של הסביבה – וזימוּנם של כמה לוחות
עץ שיונחו על גבי החורים. ואז ביקשתי מראנדום רשות
לעזוב את המקום, והוא התיר לי, ואני חזרתי הביתה."
"אסון? באמבר?" שאל סוהי.
הנהנתי.
"היה עימות בין החדקרן לנחש באולמות ארמון המלוכה
של אמבר, שנסתיים בנזקים בלתי מבוטלים."
"מה הניע את הנחש להרחיק במידה כזאת לממלכת הסדר?"
"זה היה כרוך במה שאמבר מכנה אבן המשפט, ואשר לדעתו
של הנחש היא עינו החסרה."
"אני מוכרח לשמוע את כל הסיפור."
התחלתי לספר לו על המפגש המורכב ההוא, כשאני משמיט
את החוויה שחוויתי בעצמי מאוחר יותר במסדרון המראות
ובמערכת החדרים של בראנד. בעודי מדבר, נע מבטו של
מאנדור אל הטבעת, אל סוהי ובחזרה. כשהוא ראה כי הבחנתי
בכך, חייך.
"אם כך דוורקין חזר לאיתנו...?" שאל סוהי.
"לא היכרתי אותו קודם," עניתי. "אבל נראה שהוא יודע
מה הוא עושה."
"...והמלכה של קאשפה רואה בעין הנחש."
"לא ידוע לי שהיא רואה בה," אמרתי. "היא עדיין מחלימה
מהניתוח. אבל זו מחשבה מעניינת. אילו יכלה לראות בה,
מה היתה רואה?"
"את הקווים הברורים, הקרים, של הנצח, כך אני חושב.
מתחת לכל הצל. שום בן תמותה לא מסוגל לשאת זאת לאורך
ימים."
"בעורקיה זורם דמה של אמבר." אמרתי.
"באמת? של אוברון?"
הנהנתי.
"מלככם המנוח היה אדם פעיל ביותר," ציין. "ובכל זאת,
הראַיה תהיה נטל ממש. אף שאני אומר זאת רק, על סמך
הניחוש - וידע מסוים של העקרונות. אין לי שום מושג
מה עתיד לצמוח מזה. רק דוורקין מסוגל לענות על השאלה
הזאת, בהנחה שהוא שפוי, כי אז יש לזה סיבה. אני מכיר
ביכולתו העצומה אף שמעולם לא עלה בידי לצפות את
מהלכיו."
"אתה מכיר אותו אישית?" שאלתי.
"היכרתי ,אותו" הוא אמר, "לפני זמן רב, לפני הבעיות
שפקדו אותו. ואינני יודע אם עלי לשמוח או להיוואש
מהדברים. אם הוא החלים, ייתכן שהוא פועל למען טובת
הכלל. טובת העניין. ועם זאת, ייתכן שהאינטרסים שלו
חד-צדדיים ביותר."
"לצערי אינני יכול לסבר את אוזניך," אמרתי. "גם בעיני
מעשיו חידה."
"גם אני מבולבל" אמר מאנדור. "על ידי מצבה של העין.
אבל כל זה נשמע בכל זאת כעניין מקומי, הקשור ביחסיה
של אמבר לקאשפה ובּגמָה. לא נראה לי שבשלב הזה ניתן
להשיג משהו מהפרחת ניחושים. מוטב שנמקד את מרבית
תשומת לבנו בעניינים מקומיים דוחקים יותר."
חשתי כיצד אני נאנח.
"כמו ירושת הכתר, למשל?" שאלתי.
מאנדור עיקם גבה.
"אה, השר סוּהי כבר תידרך אותך?"
"לא" הוא השיב, "לא, אבל שמעתי כל כך הרבה מאבי
על ירושת הכתר באמבר, על כל הקנוניות, התככים וההונאות
שאני מרגיש כמעט כמו מומחה בנושא. אני מניח שזה יכול
להתפתח באותה הצורה גם כאן, בין צאצאי בית סווייויל,
כיוון שמעורבים בזה הרבה יותר דורות."
"אתה חושב בכיוון הנכון" אמר, "אף-על-פי שנראה לי
שהתמונה עשויה להיות מסודרת יותר כאן מכפי שהיתה שם."
"אז זה כבר משהו, מכל מקום," אמרתי, "במה שנוגע
לי אני מתעתד להביא את רחשי הכבוד שלי ולעוף מפה
על טיל. תשלחו לי גלויה ותספרו לי אך יושב העניין."
הוא צחק. הוא צוחק לעתים נדירות. חשתי כיצד פרק
ידי דוקר במקום שבו פראקיר יושבת עליו בדרך כלל.
"הוא באמת לא יודע," הוא אמר כשהוא שולח מבט אל
סוּהי.
"הוא רק הגיע," סוהי ענה. "עוד לא היתה לי השהות
לספר לו שום דבר."
גיששתי בתוך כיסי, ומצאתי מטבע, הוצאתי אותה, והיטלתי
אותה.
סוף עמוד 26