סיפוריה של אפרת שטיגליץ מתבוננים באורח ישיר, מדויק וחסר פניות באנשים ובמצבים. תיאור פרטני של חפצים, מראות ומפגשים בין בני-אדם בתמונות מקוטעות לכאורה. בצד האיפוק, האירוניה וההומור יש בסיפורים הרבה סימפטיה והשתתפות. אנשים בודדים מחפשים ואף מוצאים, לרגעים ספורים, מגע, חום ולפעמים אפילו אושר.
זהו ספרה הראשון של אפרת שטיגליץ, ילידת 1961, גרה בתל אביב. שניים מסיפוריה פורסמו בכתב-העת 'פרוזה'.