"הרומן הפוליטי הנוקב של מחמוד דולת־אבאדי הגיע למקום שהכי זקוק לו: ישראל."
"שקיעת הקולונל" // מחמוד דולת־אבאדי, עם עובד. מפרסית: אורלי נוי
אריק גלסנר • ספטמבר 2012 • ידיעות אחרונית • שבעה לילות
חשיבותו הגדולה של פרסום "שקיעת הקולונל", של הסופר האיראני מחמוד דולת-אבאדי, במציאות הישראלית שלנו היא בראש ובראשונה פוליטית. אזהרתו המפורסמת של הנשיא האמריקאי (הרפובליקני!), דווייט אייזנהאואר, בנאום הפרידה שלו מ"הבית הלבן", כי על הדמוקרטיה האמריקאית לרסן את השפעותיה של "המערכת התעשייתית-צבאית" ("Military-Industrial Complex"), שהאינטרסים הלוחמניים שלה אינם עולים בקנה אחד עם אלה של רוב אזרחי הדמוקרטיה האמריקאית, רלוונטית מאד לישראל של ימינו. ישראלים שאינם גומרים את החודש נתבעים לפתח איבה כלפי וחרדה מפני אומה המרוחקת מהם אלפי קילומטרים, שעליה הם אינם יודעים כמעט דבר ושאין להם אינטרס כלשהו בעימות אתה. מנטליות תוקפנית-פרנואידית של "תורת המשחקים", הרואה ב"אחר" יריב אכזר ותו-לא, ניצבת בלב השיח הישראלי הרדוד על איראן. הנה סוף סוף רומן איראני בעברית, שמלמד אותנו דבר מה על התרבות המורכבת הזו ועל אומה בת 75 מיליון תושבים שעסוקה גם בדברים אחרים מלבד הרצון לכלותנו.
החשיבות הפוליטית הזאת של הופעת הרומן מובילה לכך שהקורא יוצא נשכר מקריאת הערות השוליים של המתרגמת לעברית לא הרבה פחות מקריאת הרומן גופו. הערות השוליים חושפות את הקורא הישראלי להתגוששות הפנים-איראנית ארוכת השנים בין מגמות ליבראליות וסוציאליסטיות וכן פטריוטיות-לאומיות, שפעמים רבות נלוו למגמות הללו (הרגש הלאומי, למשל, שימש את הסוציאליסטים בניסיונם לחלץ את איראן מבזיזת אוצרותיה בידי מעצמות קולוניאליות), לבין משטרים עריצים ומושחתים, טרום המהפכה האיראנית. כך, למשל, מתוודע הקורא הישראלי, בסיוע הערות השוליים, לטראומה שהותירה בתודעה האיראנית ההפיכה המוצלחת שארגנו ומימנו שירותי הביטחון הבריטיים והאמריקאים ב-1953 נגד ממשלתו של ד"ר מוחמד מוצדק, שהלאים את אוצרות הנפט האיראניים ושהליברלים, הסוציאליסטים והפטריוטים האיראניים תמכו בו.
ולא ש"שקיעת הקולונל", המתרחש בשנות השמונים בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק, חוסך את ביקורתו מהמשטר האיסלאמיסטי. רודנותו האיומה וריקבונו המוסרי של משטר זה הוא למעשה הנושא המרכזי של הרומן. אבל דולת-אבאדי מעניק ברומן הזה את מה שכל כך חסר בפטפוט הישראלי על איראן: הקשר. הקשר המלמד כי הצלחת המהפכה האסלאמית נבעה מהשחיתות והריקבון של משטר העריצות שקדם לה, וכי המהפכה הזו ביטאה גם תשוקה עזה לצדק חברתי ואף זכתה בהתחלה, לפיכך, לתמיכה של סוציאליסטים וליברליים.
הגיבורים הראשיים כאן הם אב ובנו. האב, פטריוט איראני, שימש כקולונל בצבא השאה, חייל נאמן שסירב עם זאת לסייע בדיכוי מרד עממי בעומאן, דיכוי שכוחות השאה השתתפו בו בעידוד בריטי ב-1973, "מפני שהרגיש שאינו מסוגל לטוס לדופאר [שבעומאן] ולהרוג קומץ מורדים קשי יום בשם 'האיום הסובייטי'". כעת, בזמן ההווה של הרומן בשנות השמונים, מסתגר הקולונל בביתו, אחרי שבן אחד שלו, תומך המהפכה, נהרג במלחמה עם עיראק וכך קרוב לוודאי גם בנו השני ובתו הצעירה, בת 14, כלואה בחשד לפעילות אנטי-מהפכנית ותוצא להורג עד מהרה. בנו הבכור של הקולונל, אמיר, שרוי בדיכאון עמוק ומסתגר במרתף ביתו של האב, בלי להחליף אתו כמעט מילה. אנו למדים שאמיר היה תומך של הקומוניסטים ששאף לסילוק משטר השאה, אבל נוכח עד מהרה שרודנות אחת הוחלפה באחרת. למעשה, איש המשטרה החשאית של השאה, שחקר ועינה אותו, מכהן כעת בתפקיד דומה תחת שלטון המהפכה האסלאמית. הרומן צמוד לתודעתם של שני גיבוריו הראשיים תוך מעבר תכוף מגוף שלישי לראשון וחוזר חלילה. מחשבותיהם של הגיבורים וכן סיפור חייהם נעים ללא התראה בין ההווה הקודר שלהם לעברם וכן בין מציאות להזיה. האב, למשל, מנהל מערכת יחסים עם תמונתו של הקולונל מוחמד-תקי ח'אן פֵּסיאן, גיבור פטריוטי איראני שהתנגד בראשית המאה העשרים למעורבות זרה באיראן והוצא להורג בידי שליטיה המושחתים. הקולונל יוצא ממסגרת התמונה ומשתתף, בהזיותיו של האב, בכמה סצנות ברומן. התוצאה היא רומן פסימי מאד על אנשים פשוטים (האב) או אידיאליסטיים (הבן) שנמחצים בידי הפוליטיקה של ארצם.
זו ספרות לאומית פאר-אקסלנס, רומן שדרך דמויות אינדיבידואליות ומעוצבות-כהלכה, ואף תוך שימוש באסתטיקה מודרניסטית (הדילוג מגוף שלישי לראשון, למשל), ממחיש את הקונפליקטים הלאומיים האיראניים. בכך הוא מדגים היטב את תפקידה הפוליטי של הספרות מחוץ למערב שאותה הדגישו משתי זוויות שונות שני אינטלקטואלים אמריקאיים. פיליפ רות, שברומנים שלו ובהתבטאויות מסאיות, ביטא את רגשי הנחיתות והקנאה של סופר מערבי, העסוק בחיטוטי הנפש שלו בעוד הספרות במקומות אחרים עוסקת בסוגיות חברתיות גדולות, סוגיות של חיים ומוות. ואילו מבקר הספרות, פרדריק ג'יימסון, שטען כי בעוד במערב המופרט והקפיטליסטי, עירוב פוליטיקה ברומן משול ליריית אקדח בעיצומו של קונצרט (המשל המקורי שייך לסטנדאל), הרי שבעולם השלישי אין כמעט רומן חשוב שאינו פוליטי.
פצצה או הפצצה? נתבעים לדון בקיץ ובסתיו הזה ישראלים שחיים בחברה ללא תקווה מדינית ואופק כלכלי. אולי דרך היכרות אינטימית עם החברה שאנחנו אמורים לשנוא נתעורר גם לחשוב על החברה התקועה שלנו.
