1

 

ילד אחד אמר לה שיש מקום, רחוק מכאן, שבו החול רך כמו קטיפה ולבן כמו ענן. הוא דיבר על צדפים ועל ריח המלח, ועל מוזיקה שמפיקים הגלים. היא לא האמינה לו. הילדים של שכונת קָרִייֶר סנטרל תמיד ניסו לכשף אותך עם הסיפורים שלהם, המנוולים. ואילו החול מתחת לרגליים שלה היה צהוב ואפור. היה לו ריח של הסיגריות שנמחצו בתוכו, ואם הייתה מתחככת בו, הוא היה חותך לה את העור. זה היה דוחה, אבל כזה היה החול של קזבלנקה. לפחות זה היה חול אמיתי.
    הם ישנו בשמש כבר אולי שלוש שעות. לפחות השמש של קזבלנקה אף פעם לא מאכזבת. את תמיד טובעת בתוכה — היא עוטפת אותך, מגלגלת אותך בתוכה וממיסה את כולך. עכשיו כשהם כולם יחד, אולי ימותו ויימסו בתוכה, ייעלמו, יהפכו בזה אחר זה לטיפות שומן דביקות, וכשההורים שלהם יבואו לחפש אותם, כשיעיפו מבט על חוף 56 , הם יראו רק שלולית גדולה עכורה־ירקרקה, ולא ידעו שהשלולית הזאת היא הגופים המותכים שלהם. אם כי יכול להיות שההורים של כמה מהם לא יטרחו כלל לחפש, כי הם כבר בני עשרים ושלוש. אבל אימא שלה תחפש אותה, בזה אין ספק.
    היא לא ידעה איפה התחילו ואיפה הסתיימו הגופים, היכן הגבולות של עורה. היו שם רגליים חמות והומות וכל אותם גרגירי חול, קצה של מגבת מחוספסת והאף שלה, תחוב איפשהו בתוך זרוע. הם נמנמו, ולכדורי הרגל המקפצים במים ומתיזים בוץ על כולם ולשברי הקולות של ילדי הרחוב ולצופרי המכוניות שמרעימים מהשדרה מאחוריהם לא הייתה שום השפעה — אלה הם רעשי החיים, שמזכירים לנו שאנחנו לא מתים, נהג לומר יָאיָא.

בסופו של דבר הם השתחררו בעדינות. הגופים ניתקו בזה אחר זה מהגוש מחוסר הצורה. זה דמה למחול — מחול מודרני צרפתי, לא מקומי. הבנים אספו את הרגליים אל בין הזרועות, והבנות התמתחו על הבטן ברגליים מקופלות כדי להרגיש כמו לוליטות. לשרה לא הייתה שום כוונה להתבזות בצורה כזאת. היא ישבה עם הבנים. הם דיברו קצת, שתו מים מינרליים יקרים של "סידי עלי" ואמרו: המים של "סידי עלי" חמוצים. יָאיָא השליך אבנים אל מי האוקיינוס האטלנטי ואמר שיום אחד הוא יהרוג איזה שחף בלי להתכוון, אבל זאת תהיה אשמתו של השחף, כי הוא אמור לדעת שיָאיָא משליך כל יום אבנים לאטלנטי בנקודה הזאת בדיוק. הוא צודק, חשבה שרה. אבל שיגע אותה שדְריס לא מסתכל עליה. הבן זונה התנהג כמו לפני חצי שנה, לפני שכל הסיפור המזופת הזה התחיל. זאת בשעה שכל הבנים הסתכלו עליה מאז ומתמיד, גם הזועפים ביותר; גם אחרי השקרים הכי גרועים שלה, הם המשיכו להסתכל עליה. כשהבחור ממועדון "לָה נוֹטֶה" גילה שהיא רק בת שש עשרה הוא המשיך להסתכל עליה — הוא אפילו הסתכל עליה עוד יותר. אבל דְריס פשוט היה כאן, עם הפנקס ששרבט בו שטויות, מעיף חול לכל הכיוונים ומתנהג כאילו לא אכפת לו ממנה. הוא לא היה יפה במיוחד, בכל מקרה. אפילו מכוער, אם להודות על האמת.

"לעזאזל, הילד הזה מתכוון להפסיק מתישהו?"
    זו הייתה שירין, עדיין שרועה על בטנה כאילו הייתה איזו שחקנית קולנוע אמריקנית. ילד רחוב ניסה למכור לה סיגריות בקמעונות ומסטיקים מתוצרת פְלֵש ווֹנְדֶרְמינְט. הייתה להם נטייה לא להרפות, לילדי הרחוב. הם היו נטפלים אלייך ואומרים: "פלש וונדרמינט, בבקשה, מדאם, פלש וונדרמינט, סיל ווּ פְּלֶה." הם דיברו צרפתית בכוונה, כדי להראות שהם מחונכים.
    "מה קרה, שירין?" פנה אליה אלן.
    "הוא שואל אותי את זה כבר עשר פעמים."
    "הוא מציק לך?"
    "נו ברור. זאת הפעם העשירית."
    אז אלן קם כבעל ניסיון וניגש אל הילד. הוא היה בן פחות מארבע עשרה, רזה כמו מקל עם כתמים על עורו השחום.
    "איך קוראים לך, ילד?" שאל אלן בערבית.
    "עבדֶללה."
    "עבדֶללה, כבר עשר פעמים החברה שלי ביקשה ממך ללכת. אז תעזוב אותנו בשקט, טוב?"
    "אבל אדוני, רק סיגריה אחת, אדוני, רק אחת, בבקשה."
    "אי אפשר איתו, אתה רואה," התיזה שירין בצרפתית.
    "או מסטיק אחד אדוני, בבקשה."
    אלן טפח על גבו של הילד בחביבות ודרבן אותו להסתלק כשהוא מצביע על הרחוב. אבל הילד לא הלך. הוא שתל את נעלי ההתעמלות המרוטות שלו בתוך החול, נוקשה ועז רוח, נכון לקרב. הוא המשיך לומר: "סיגריה אחת, בבקשה אדוני, סיגריה אחת," בקול מתחנן. אבל בעיניים שלו לא היה זכר לתחינה. בעיניים שלו היה קרב.
    "עזוב, תתעלם ממנו," אמרה שירין, אבל היא לא הספיקה לסיים את המשפט. משהו פילח את האוויר, מהיר ותוקפני, ופגע בזרועו של הילד. הוא נבהל ופתח בריצה. זה היה באדר. הוא יידה בו את הנעל שלו. "ברוך שפטרנו," אמר.

הם חזרו אל רפיונם העצל, אל העורות המיוזעים שנדבקו זה לזה. הם שבו ונרדמו לזמן קצר, צחקו. אחרי כמה שעות שקעה השמש, הגיעה העת לחזור. שרה לבשה את השמלה ונעלה את הכפכפים, והם פסעו לעבר השדרה הגדולה, ההומה ממנועים ומרוכלי תירס. הם התנשקו לפרידה, וברגע שנישקה את דְריס, היא התאמצה להשהות את שפתיה על לחיו באופן רב־משמעי, שיגרום לו להבין. זה לא צלח. ברגע שניתקה את שפתיה הוא נפנה אל השדרה בלי לומר מילה, עיניו כבושות בקרקע, וצעד לעבר מגרש החניה של מקדונלד'ס, שם החנה את האופנוע שלו.
    גם האחרים התפזרו, כל אחד לעבר הנקודה שלו במפה. שרה העמידה פנים שהיא שמה פעמיה צפונה, לעבר אַנְפָה סוּפֵּרִייֶר, שכונת העילית של רובע אַנְפָה, ששם נחרו להן בשלווה הווילות הכי יפות, אבל מהר מאוד פנתה מזרחה, לעבר הרובע חַי מוחמדי. היא צעדה קרוב לשעה, ועד שהגיעה הביתה כבר החשיך לגמרי.     הבית היה גיבוב מט לנפול של לבֵנים, ואף פעם לא היו בו מים חמים. כיוון שבחלונות לא היו תריסים או וילונות, היא ראתה מבחוץ שהנורות כבויות, כלומר אימהּ לא חזרה. הלאה משם, בצד ימין, השתרעה שכונת הפחונים, ענקית מאחורי גדר חלודה. שם הצריפים היו בנויים ממכלי דלק ישנים ששוטחו, כך שמכל מקום בצבצו שמות וצבעים של תחנות דלק: "אפריקיה", "מוֹבּיל", "טוטאל". לפחות הבית שלי בנוי מלבֵנים, חשבה שרה, וגם אם אלה לא לבנים איכותיות במיוחד ובבית שררה לחות, יכול להיות הרבה יותר גרוע. אימה תמיד אמרה שכל עוד הן בצד הטוב של הגדר, הן לא בצד הרע של הגדר. היא עמדה לפתוח את הדלת, אבל אז שמעה את הקול — היה ברור שהוא יהיה כאן, המנוול הקטן.

"שרה! שרה!" בלי להסתובב, היא אמרה בערבית: "מצטערת, אבל הפעם זה הגיע לך." הוא פלט צחקוק. מעבר לגדר, כמו קוף, עבדֶללה ישב בשיווי משקל על חוטי התיל. "את חושבת שאת יותר טובה מאיתנו, לָלָה שרה, כי את מסתובבת עם העשירים?"
    הוא לא הפסיק לנפנף מולה בסיפור הזה של העשירים. הצחיק אותו לקרוא לה לָלָה, כי זה היה תואר אצולה והוא חשב שהיא מחשיבה את עצמה למלכה. אבל יום אחד, היא ידעה, באמת יקראו לה לָלָה, ואילו הערבי הקטן ימשיך לרבוץ בשכונת הפחונים שלו.
    "ברור שאני יותר טובה מכם. אני צרפתייה. אנחנו לא שייכים לאותו גזע, אידיוט."
    היא נכנסה הביתה, אבל בכל זאת הייתה לה שהות לשמוע בבירור את עבדֶללה נוחר בבוז: "אנחנו שייכים לאותו גזע בדיוק."


2

 

שישה חודשים קודם
זה היה הקטע של דְריס, לא להסתכל על בנות. עוד בפעם הראשונה שראתה אותו, בתחילת 1994 , העיניים שלו החליקו עליה כאילו הייתה אוויר. שום דבר בו לא נדרך לקראתה. בבת אחת היא חזרה להיות הילדונת בקולנוע "לינקס" שבשדרות מֶרְס סולטאן, לשם נהגה להתפלח. היא הייתה שוקעת כל כולה בעיניים הרושפות של הכוכבות המצריות, אבל עיניהן היפות של בנות קהיר נותרו אטומות למבטה הלטוש. גם הן החליקו עליה.
    ביום ההוא, חצי שנה לפני חוף 56 וכל המהומה, היא הייתה עם קמיל ב"קמפוס", בית הקפה מול בניין קֵיי של הגימנסיה, מקום מושבם של הבנים במעילי עור והבנות היפות, מקום מושבם של החבר'ה הטובים. כמה מטרים משם ניצב "קפה־ביליארד", שנהגה לפקוד מעת לעת. שם היה אפשר לעשן מה שרוצים ולהביא איתך כריכי טונה ברוטב עגבניות שנקנו בהקפה ממוּסְטָש, הזקן מהמכולת ברחוב הסמוך. אבל לקמיל היא אף פעם לא סיפרה שישבה ב"קפה־ביליארד". הוא החזיק לה לרגע את הדלת כשנכנסו, והיא שמעה שהוא בעסקי הטלקומוניקציה עם אביו. מה שזה לא יהיה.
    קמיל לא היה מכוער ולא יפה, וזה מצא חן בעיניה. פה ושם היה נדמה לה שהוא מגזים עם המכונית שלו והווילה המהודרת בשכונה מפונפנת, שלשם באו כולם בערבים לשחק קלפים. אבל ביחס לבחור מסוגו, בהחלט היה יכול להיות גרוע יותר. הוא הביט בה מאחורי הקפה השחור והבננה ספליט. על פניו הייתה שפוכה השתאות כה עמוקה עד שחשה כי כל תו בפניה פועם לקראתו. אפה הארוך הישר — הוא נשקף מעיניו — הוא אהב אותו, וכך גם את עורה השחום ואת עיני הנסיכה שנמתחו לעבר הרקות. הכול, הוא אהב בה הכול, הוא רצה שתהיה שלו. ולכן זו הייתה הפעם השלישית שהוא לקח אותה לבית הקפה הזה. שרה אימצה אשתקד שיטה: היא מחכה לפני שהיא מתפשטת. וזה הצליח. בנים הם עם מטופש, הם מסוגלים להזמין אותך לקפה אחר קפה במשך שבועות לטובת התוצאה הזאת. ולפעמים גם אחריה, כשדימו שהם מאוהבים. קמיל היה הכי גרוע, הוא עדיין לא נישק אותה אפילו; היא סברה שזה נחמד ומשעשע.
    הוא הִרבה לדבר. הוא אמר: "בווילה שלי בדַר בּוּאַזה יש חמישה חדרי שינה ושישה חדרי אמבטיה, אני אקח אותך לשם, כלומר אם מתחשק לך." הוא אמר: "נכון שלא רע פה, בקָזָה, אבל אני, אותי מעניין לראות את אמריקה, בצד השני של האטלנטי. את קולטת שאם את יושבת בחוף 56 , בקצה האוקיינוס שמולך נמצאת אמריקה? כשאסע לשם אני אקח אותך איתי... אבל למה את צוחקת? אני רציני, אני אומר לך."
;בכל זאת שרה צחקה. היא לא פקפקה ברצינות כוונותיו. היא צחקה כי לפתע הוא נראה לה יפה תואר, והיא יפה אף יותר יחד איתו, שם, בקצה השני של האוקיינוס. היא תחבוש כובע ירוק רחב שוליים ולו יהיה שפם, והם יצעדו כך בנמל, נשואי פנים, בלב ההמון שיתקהל מול הספינות. היא צחקה מהיפהפיות האמריקניות כי היו יפות עד כדי איסור. קמיל חדל לדבר נוכח הנערה הלעגנית שלפניו, אבל שרה אמרה לו: "לא, אל תפסיק. ספר לי עוד."
    בעיצומו של סיפור על מועדון קברט חם ודביק בניו יורק הוא עצר. "היי, חבר!" הוא ראה מישהו מאחורי שרה. היא הסתובבה. בפתח הדלת עמד גבר צעיר והסיר את הקסדה שלו. היו לו רגליים קצרות ובטן שמנמנה. לשמע הקריאה של קמיל הוא חייך, ושיני מכרסם קטנות נגלו לעין, נמחצות תחת חניכיים עבות, שהתקפלו תחת כובד האף המעוקל כלפי מטה. מכוער אמיתי, כן; דְריס פסע לעברם.
    "שנים, דְריס! מה קרה, אבא שלך מעביד אותך בפרך?"
    "אפשר לומר, כן... מה איתך?"
    קמיל המשיך לפטפט על טלקומוניקציה ועל אמריקה. ברגע ההוא ראתה שרה את העיניים. הן היו קטנטנות אך ירוקות, ירוק לא שגרתי, ירוק של חוץ, של טבע, של עלי תימין באטלס הגבוה, ירוק שאין לו דבר עם צבע עיניים רגיל, והירוק הזה התעלם ממנה. דְריס לא הסתכל עליה.
    הוא כבר סב על עקבותיו כדי לחזור לאופנוע שלו בהילוך ברווזי שהרטיט את בטנו, ואז קמיל לחש: "הבחור הזה הוא העשיר שבעשירים. הוא עשיר יותר מכולנו. אולי עשיר כמו המלך. אבל למרות כל זה, את רואה, הוא בחור טוב."
    ככה זה התחיל, משום שדְריס היה עשיר. עשיר יותר מכולם, ולא פחות מהמלך, עשיר יותר מקמיל ומהווילה בדַר בּוּאזה. אבל אולי גם משום שבעיניו הירוקות הקטנטנות היו תימין, וגם דפנה, שאת עליה ראתה בילדותה אין־ספור פעמים נמסים בטאג'ין הבקר שהכינה לוּבְּנה. לובְּנה הייתה הנערה של חברתה סֵוֵרין, שאצלה אכלה בימי רביעי כל כיתה ה'. במקום לומר משרתת, סוורין אמרה נערה — כי היא הייתה מנומסת וכי היא הייתה צרפתייה. ושרה, בפה מלא ובשיניים מלוכלכות, אמרה: גם אצלנו בבית יש לובְּנה, ועלי תימין, ובשר בקר וזיתים, וקדירות חרס, כמו אצלך. ויש אצלנו גם זהב וכתרים, ויהלומים על הרצפה, ואנחנו מועדים עליהם, בווילה הגדולה שלי, ממש כמו כאן, כמו אצלך. ולא נורא בכלל אם סוורין לא האמינה לה.
    כן, לתימין ודאי היה חלק חשוב בסיפור הזה. לימים חשבה שרה שאלמלא העיניים, ואיתן הטאג'ין, סוורין ומסורת ימי רביעי של כיתה ה', היא לא הייתה מרחיקה לכת עד כדי כך. היא הייתה בוחרת במישהו אחר עשיר, אולי קצת פחות ממנו, אבל עשיר מספיק. כך או אחרת, אחרי המפגש הזה היא ראתה בכל מקום את עיני התימין. כבר בבית הקפה פניו של קמיל החווירו, תפחו והתגלגלו פנימה עד שהפכו לפניו של דְריס, עם האף המעוקל והחניכיים ושיני המכרסם והעיניים. וזה ממש כאילו היא דיברה עם דְריס ב"קמפוס", כשאכלו בננה ספליט. וכאשר, אחרי כמה ימים, קמיל הזמין אותה לסרט, הייתה זו כף ידו של דְריס שפתחה את הסקוץ' של הארנק, ידו שהתהדקה על כף ידה כשאמינה ראשיד ננזפה קשות על המסך הגדול משום שפתחה את הדלת לשליח הכבשים בשרוולי גלבייה מופשלים. קמיל ליקק שלגון וגעה בצחוק לשמע הצעקות של הבעל — "גם לפני השליח את מתפשטת ככה? ואני מה, הכבש הרביעי?" — וזה היה דְריס שצהל באפלולית האולם. היה נדמה לה שעם דְריס היא משחקת קלפים בווילה שבדַר בּוּאזה בשבוע שלאחר מכן, ושאיתו עשתה אהבה, מתפללת שההתעלסות לא תציין את קץ ספלי הקפה ב"קמפוס" והביקורים בקולנוע והווילה בדַר בּוּאזה. כשהייתה בכיתה ט', שרה שכבה עם בנים על ההתחלה כדי שיזמינו אותה לפּאניני, אבל אחרי כמה ימים הם תמיד ירקו לה בפרצוף עם החברים שלהם במסדרונות חטיבת הביניים וקראו לה זונה, ולא הזמינו אותה לכלום יותר. גם הבנות אמרו בשאט נפש: היא כבר לא בתולה, הצרפתייה, איזו חְשוּמה — איזו בושה. שרה צפצפה עליהם כי היו המון בני עשירים אחרים בקָזָה, והמון פּאניני, אבל לא פעם קרה שהנערים אפילו לא קנו לה פּאניני, וזה היה נורא. היא למדה את הלקח. מכיתה י' היא שינתה את היעד: רק בחורים מבוגרים יותר, שכבר סיימו את חוק לימודיהם, בני תשע עשרה ומעלה ובעלי מכוניות יוקרה. איתם היא גילמה את הנערה הביישנית המאוהבת, כמו יתר הבנות. ואם שכבה איתם, היא אמרה תמיד שזאת הפעם הראשונה שלה. זאת הייתה התקדמות: אחרי שבילתה עם קמיל את הלילה, הוא לא הפסיק לבוא לאסוף אותה משער הגימנסיה ולהזמין אותה לארוחות צהריים. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה בתוך פורשה עם גג נפתח והיא אחזה בידו, ביד שעלה ממנה ריח קל של תימין.
סיפרו שלאבא של דְריס יש רולס־רויס. מאז הפגישה ההיא היא חרתה את שמו על שולחנות העץ בבית הספר בחוד העט שלה. גם בבית הייתה משקיפה מבעד לחלון ולא רואה את הכבסים המתבדרים ברוח או את הילדים שהסניפו דבק. היא ראתה, בפעם האלף, את תנועת הרגליים הקצרות של דְריס כשהתיישב על האופנוע. עשיר יותר מכולם, עשיר כמו המלך; והיא, על ראשה המתולתל, לא חבשה קסדה אלא כתר, עשירה כמו מלכה.