האיש משם | יצחק בן נר | פרק ראשון

א

ובכן, עליתי בקהיר בבוקר ה־29 בחודש לרכבת מרופטת וחבוטה שנוסעת למזרח, ובסופו של ה־30 לחודש עדיין היטלטלתי בדרכים.

אינני יודע כמה רכבות ואוטובוסים החלפתי בדרכי מזרחה ומה אמרו עלי האנשים שפגשתי בנסיעתי. עדיין הייתי מסומם מזריקותיו של הדוקטור דנון, וכך ישנתי והתעוררתי חליפות בעת שהארץ עברה משני צדי המסילה בירוק ובצהוב, בחופי ים ובשדרות עצים נשׁוּרי עלים, שזרועותיהם השלוחות מיטשטשות במרוצתם לצד הקרון ואני עייף מלרדוף אותם לאחור במבטי עד היעלמם. הזריקות הרדימו אותי והכאבים העירו אותי כששבו וגברו על הסמים מתוך גֶדם ידי השמאלית, ולפעמים העיר אותי אחד היושבים לצדי כשנעצרה הרכבת בתחנה ודחק בי לקום, ליטול את מזוודתי ולעבור לאוטובוס או לרכבת אחרת. היקיצה לא היתה שלמה אף לא פעם אחת. סמכתי על האפנדי שישב מולי, שגם בידו היה כרטיס למזרח. מבעד לערפל שאפף אותי זיהיתי בדברים שהחליף עם שכנינו את הניב הפלשתיני, וידעתי שאם אקום כשיקום ואלך בעקבותיו כשילך ואשב כשיֵּשב ומתוך דמדומי שנתי אשגיח עליו, אחזור הביתה, אם אכן יש לי בית, אפילו אישן כל הדרך.

ולא יכולתי שלא לישון: הדוקטור, שחששו וחרדתו ניכרו בו בימים האחרונים, נחפז כנראה לסיים את הטיפול בזרועי הקטועה. ייתכן שהזריק לדמי מנה כפולה של סמים לפני שהודיע לי במגומגם ובהעלמת עיניים שתם הטיפול. בקול נמוך אמר לי שכדאי שאאסוף את כל מיטלטלי ושאסע מהר ככל האפשר לארץ ישראל. הוא חזר ואמר זאת אחרי שהחדיר לכתפי את מלוא מטענו החלבי של המזרק, והטעים את דבריו בהתרגשות, מניף מול עיני עיתון צרפתי שיצא במצרים בעת ההיא ויועד כנראה למשכילים. נראה שרצה שאציץ בתמורות שאירעו בארץ ישראל, בדיוני האומות המאוחדות ובסיכויים לחלוקת הארץ בין יושביה. היום, כעבור שנים, אני בטוח שלכך התכוון, אך אז הייתי מטושטש מסמים, לא קראתי עיתונים ולא הגיע אלי דבר מן המתרחש שם.

ארבעה חודשים שהיתי בעיר הזרה. עברתי מבית המלון הישן אל משרד הקונסוליה הבריטית, שאת שכרי כחייל פגוע מלחמה התעקשה לשלם לשיעורין, אחת לשבוע, ומן הקונסוליה היטלטלתי אל משרד הסוכנות היהודית ומשם אל הקליניקה של הדוקטור דנון. אליו נשלחתי עם גדם זרועי, שגם כעבור שלוש וחצי שנים עוד לא הגליד. עד מהרה הייתי לטורח על כולם: זעום פנים ועל פי רוב לא מגולח, ספק אזרח ספק חייל במעיל צבאי ירוק ובמכנסיים אפורים שחוקים. באנגלית משובשת שעיקרה, גם כיום, כמה ביטויים בסיסיים בשפת הצבא, עמדתי במשרד הקונסוליה שלוש פעמים בשבוע מול אשנבו של פקיד התשלומים כדי לקבל את קִצבתי הקטנה. משם פניתי אל צדה האחר של העיר, אל שליח ארצי שם, כדי שישלים את קצבתי. בתחילה התקבלתי שם בסבר פנים יפות, אך לא הייתי מהמרבים לדבר והמאורעות תכפו ובאו, ועד מהרה חדלו לשים לב לבואי וללכתי. הכול היו עסוקים בענייניהם, ולא עלה על דעתם להזהיר אותי מפני הבאות, ואולי לא כללו אותי בדאגותיהם. כך או כך, חודש לפני צאתי מקהיר גיליתי שדלתות העץ של המשרד הארצישראלי מוגפות ושהשלט הוסר מעל הקיר.

כבר אמרתי שלא עקבתי אחרי המאורעות. בעיתונים עבריים עיינתי רק כשנזדמנו לי בחדרו של הנציג הארצישראלי, וכמעט כולם כבר היו ישנים מאוד. את כותרות העיתונים הערביים נבצר ממני להבין, לא יכולתי וגם לא רציתי לשוחח עם מעט האורחים במלון או עם מי שפגשתי ברחוב או בבית הקולנוע. אפילו לפקיד הקבלה או לנהג האוטובוס או לכרטיסן החשמלית התקשיתי להסביר את מבוקשי ולחכות שיבינו את דברי. ודאי הייתי מכונס מאוד בעצמי, אולי כסגולה לזירוז הזמן העומד מלכת בארץ נכר. בשעות שלא נדדתי ברחבי העיר בדרכי אל אחד מארבעת המקומות שחיי סבבו סביבם — המלון, הקונסוליה, המשרד הציוני, מרפאתו של הדוקטור דנון — ישנתי בחדרי במלון או שוטטתי בעיר הזרה. ניסיתי להסתגל לכאב המציק שבזרועי והשתדלתי שלא להרהר בכלום. פלא הוא שהצלחתי בכך. אינני יכול להעלות עתה בזיכרוני דבר כלשהו ששאפתי אליו או שהעסיק את מחשבותי.

במרחק שני רחובות ממלון "סָוָאר", ששם התאכסנתי, היה בית הקולנוע "ריאַלטו" (כך נקרא, למיטב זיכרוני), ובשעות הצהריים החמות יכולתי לשבת בו כמעט לבדי ולצפות בסרטים אמריקאיים. החום היה כבד, וכנגדו היו לי שני בקבוקי לימונדה קרה כקרח מהמזנון המלוכלך, ושתיתי מהם מול הסרט המהבהב. מפעם לפעם טיילתי אל רחבת ארמונו של המלך, לחזות בפאר ולהתענג קצת על תרגילי הסדר הנואלים של חיילי המשמר, שכל כך התאמצו לשוות לעצמם את הברק והקצב של משמר המלוכה הבריטי. תמיד עמד שם קהל קטן, כמה עשרות צופים שהריעו בהתלהבות על כל פנייה חדה לשמאל או לימין.

כך עבר עלי הזמן, עד היום שנאלצתי להסתלק מהעיר.

אני זוכר את הדוקטור הנרגש, החושש שמא יישמעו דבריו באוזני מישהו מעובדי הקליניקה. לא נדבקתי בהתרגשותו ולא יכולתי להבהיר לעצמי מה בדיוק עלי לעשות ומדוע. דָמי נענה לסם וחושי הוממו מרגע שננעצה בכתפי מחט המזרק נעיצה עצבנית. כך, כמהופנט, לא ידעתי אלא את עיקרי הדברים: המלון. קומה שנייה. החדר. המיטה. לא, המזוודה. מעט הבגדים שבארון. התחבושות שבכיס, שמא ידמם הגדם. החשמלית אל תחנת הרכבת. השלֶט. כך צנחתי לי על מושבי ברכבת, ולא זכור לי עוד אלא שקרונותיה היו מרופטים וישנים ושישבתי בין זרים מטושטשי פנים ושישנתי כמעט עד לשעות הערב. אותו אפנדי שנחבט בי במרוצתו לתא העיר אותי, וחולצתו המפוספסת הדבוקה לגבו הרחב והמיוזע היתה לי לדגל. אינני יודע כמה רכבות החלפנו בדרכנו וכמה זמן ישנתי, טרוּף חלומות בשבתי ובלכתי מרכבת אחת לאחרת, ועד לאן הגענו יחד, אך כשהתעוררתי לגמרי, ראשי כבד ושמורות עיני כואבות כאילו נקרעו זו מזו כדי לכפות עלי להתבונן סביבי, לא ראיתי אותו עוד, את בן ארצי השמן. גיליתי שאני יושב על ספסל עץ נמוך בתא של רכבת אחרת, שמסילתה צרה ושקרונותיה רעועים וישנים אף יותר. היתה אז שעת ערב והרכבת נסעה לאִטה במסילתה, ודרך החלונות הפתוחים באה רוח קרירה מהים השלֵו שלשמאלנו, והמִדבר הלבן והרוגע השתרע מימין מעבר לתריסים שהוגפו בפני האבק.

בהרות צהובות של שמש שוקעת הכו וסנוורו את עיני, מלובנות וחורכות, ואחר כך ראיתי אנשים רבים משתכנים במסדרון הצר, יושבים על שקיהם ועל צרורותיהם ברחבוּת שבדוחק. אחד מהם, גבר צעיר שפניו פני שוטה, העז והשתרע על רצפת התא לרגלי, השעין את ראשו הגדול על מזוודתי ונרדם פעור פה.

זמן־מה עבר עד שהסתגלו עיני לאור השקיעה ואוזני לשקשוק החדגוני של ארכובות הגלגלים, ולאחר שעות כה רבות של מסע היה נדמה שהן נעות מעלה־מטה בתוך ראשי הכואב. אחר כך כבר הייתי ער ומאושש, התרדמה התפוגגה מזרועי, והכאב השב ומציף את הגדם סילק מראשי את הערפל. לאורה המועט של שמש שוקעת נולדתי בכאב ליום חדש. ברוב מאמץ קמתי ממקומי כדי להביט סביבי ולהניע קצת את איברי. רציתי להניח את המזוודה על המושב כדי שלא יֵשב שם אחר, אך לא היה צורך בכך: היושבים על רצפת הקרון לא העזו לקום ולשבת בתאים על ספסלים לא להם, וממילא רובם ככולם כבר ישנו.

פילסתי לי דרך אל המסדרון, דוחק את רגלי בין הגופים החמים, הרחבים והלחוצים זה אל זה, שפקקו את פתח התא. בפתח היתה שרועה אישה גדולת ממדים ששערה נאסף בקפידה תחת צעיף שחור קרוע. היא בכתה בקול עמוק, קשה, כמעט בהמי, בכי שקט, טורדני. כמו בהנאה בכתה, בפה פעור ובעיניים זגוגיות. האחרים לא שמו לב אליה, כאילו בכייה הוא חלק מהזמזום המתמשך והמרדים העומד בחלל המסדרון — מין רחש עמום של דיבור שאי אפשר להבחין במיליו, רחש שנקצב בשקשוק ארכובות הגלגלים על המסילה ולווה בהד העמום של הרוח הנושבת מן החלונות.

ברוב עמל הגעתי אל פתח התא ולא המשכתי. המסדרון היה מלא מקצה עד קצה במצרים, בבדואים, בסורים ובבני ארצי, גברים ונשיהם וזקניהם וטפם; יושבים, כורעים, רבוצים, סרוחים בין צרורותיהם, צמודים זה לזה לבלי הפרד וגופיהם מיטלטלים הנה והנה כאילו בכולם מושל הקצב החדגוני של הקרון הצר, והם מתנועעים על פיו ומתמכרים לו כמו בתפילה. הבטתי בערב רב של הפליטים הרובצים במסדרונות הקרונות, חסרי שֵם, זהות וכתובת, מקבלים את דינם בשתיקה כנועה או במרמור נמוך, וחשבתי שהנה לפני הערביוּת המוכרת לי: סובלת, ממתינה וכנועה.

נעימת הדיבור הטורדנית והמזומזמת הזאת, שכמוה כנד הומה של אבק, נדַמה, וכולם תלו בי את עיניהם. בחוץ באה השקיעה אל קצה ושִיירה נוגה אדום בפאתי השמים. הגבול עדיין היה רחוק, והאנשים הסרוחים במסדרון תלו את עיניהם בלא כלום. ניקודי הזבובים דבקו בכולם, ושום יד לא התרוממה להפריחם או למחות מעל העור את הזיעה. עתה, משחדלה המולת הקולות הבלולים זה בזה, נשמעה בחלל יבבתה הריקה, המונוטונית, של האישה הערבייה השרועה לרגלַי. הכול התבוננו בי מבעד לאפלולית המתעבה. אי־משם צץ הכרטיסן, כובע מצחייה גדול ושחור לראשו, שפמו עשוי, פניו שחומות ומבהיקות מזיעה, והוא נזהר שלא ייגעו מדיו המרופטים, הגדולים ממידתו, בגופים השרועים במסדרון. המצטופפים ניסו להצטופף עוד ולפנות לו שביל, והוא קילל והדף וציווה ודרך ונגשׂ בהם, עד שהגיע אלי. אז מחה את פניו במטפחת חומה גדולה והספיג בה את זיעתו, וכמוצא רֵעַ בין נכרים פלט במהירות בערבית נרגזת סדרת טרוניות ארוכה. ומכיוון שלא הבנתי את דבריו — שנושאם, ככל הנראה, האספסוף הגודש את כל מסדרונות הרכבת — התבונן בי, נאנח ומשך בכתפיו, כאילו גם אני, על אף מראי ולבושי, אינני אלא אחד מהם. בשתיקה ניקב את כרטיסי ובפנים חמורות סבר המשיך לפלס את דרכו, בודד, יהיר ולא מובן. את מה שאמר לי הבנתי רק כששבתי אל מושבי בתא וניסיתי לצרף משמעות מן המילים שפלט. הבנתי שדיבר על עשרות פליטים או עקורים שגורשו מכפרי הולדתם ושהם מחפשים עתה מקום להתיישב בו. משחזרתי לתאי שבה ההמולה ומילאה את המסדרון, נקצבת בנקישות ארכובות ובטלטלות הגופים, מלוּוה ברוח הערב ובקול בכייה של האישה.

ממושבי ניסיתי להתבונן בשכנַי: שלושה ישבו לצדי על הספסל, ארבעה ישבו מולי. אף אם אתאמץ לא אצליח להיזכר אלא באחד מהם, שפניו הוארו באור החיוור של אחרי השקיעה. הוא, כך חשתי לפתע, מסתכל בי כל הזמן, וּודאי התבונן בי גם בזמן שהתייסרתי בשנתי. הוא היה גבוה ונאה ממני. האפלולית שִרטטה את פניו בלבן ובשחור: רזה, מחוטב פנים, צר עיניים, זקור סנטר, לסתותיו רבועות, משוכות בקווים ישרים; קלסתר פנים של ערבי צעיר, עדין למראה, שפמו דק אך לא יותר מדי, שערו מסורק, עיניו יציבות ולבושו, אף שהקפיד בו, אינו מהודר עד כדי גנדרנות לבנטינית. הוא הסתכל בי בסבר פנים רציני, ודעתי נטרדה. לא רציתי שמישהו ישהה את מבטו עלי מעבר למבט חטוף. נתתי גם אני מבט נוסף: צעיר מזרחי נאה, שהליכות אירופיות ניכרו בו. הסתכלנו זה בזה עין בעין, והוא לא הסיר את מבטו ממני כמתחייב מכללי הנימוס; גם לא חייך כמתנצל על שתפסתי אותו מתבונן בי. בלי מבוכה הוסיף לסקור אותי, ולרגע צבטה את לבי תהייה קרה, אינני יודע מדוע, אם אינו עיוור ומבטו עקר. במבוכתי ביקשתי להוציא לי סיגריה מכיס המעיל הצבאי. זמן רב לא עישנתי, קשה לעשות זאת בידי האחת, בלי האחרת, שרק כאביה מוחשיים. כבר איני נוהג להכניס את חפיסת הסיגריות לכיס מעילי השמאלי, אבל לפני שלבשתי אותו במלון, כשעוד ארזתי את מעט חפצי והייתי שקוע בערפל הסם, כנראה דחקתי לשם את חפיסת הסיגריות המצריות הזולות.

הגבר הצעיר שמולי הושיט לי פתאום את ידו ובה חפיסת הסיגריות שלו פתוחה וסיגריה אחת זקורה מתוכה. לא התכוונתי לקשור קשרי נסיעה כלשהם, ובוודאי לא עם הצעיר הנאה הזה, שסקרנותו השקטה מטרידה. לא נטלתי ממנו סיגריה, וברוב עמל משכתי את החפיסה שלי מכיס המעיל, קרעתי בשיני את עטיפתה ובשיני חילצתי מתוכה סיגריה, והנה הוא מושיט לי, העקשן, גפרור בוער. יש ידידות רגעית שנקשרת בין שני זרים שמעבירים זה לזה אש מסיגריה לסיגריה. משכתי את האש אלי, והעשן עבר בכל גופי חזק וטוב. שוב היה הצעיר הנאה, רבוע הלסתות, מביט בי — אך עתה כמכּר. כיוון שנטלתי מאִשו, שוב לא היינו זרים ולא יכולתי עוד להתעלם ממנו.

החלפנו כמה משפטים של פתיחה. הוא הכיר היטב את הנוהג האירופי האווילי לומר אמירות ריקות על החום או על הנסיעה המייגעת. בלצון מאופק סיפר לי ששמע שברכבות באמריקה מוצמד לכל מושב מכשיר רדיו קטן, ורצפת המסדרונות מכוסה בשטיחים, ומשרתים שחורי עור מזליפים שם מי בושם פעמיים ביום. דודו, אמר, הוא אמריקאי, ובעצם מצרי שהיגר לארצות הברית לפני כשלושים שנה — ממכתביו למד על כך. מתוך קולו עלה לרגע תום נלהב של ילד שמוצא גדולה בטפל ורואה בו עיקר, אך לאחר כדקה נבוך מהתלהבותו התמימה, אולי חשש שאראה בו קרתני. "פלשתינאי?" שאל. הנהנתי, והוא השתהה מעט ושאל אם אני יהודי. עניתי לו בחיוב והוא התבונן בי וחייך. גם שכנינו לתא הסתכלו בי, אך לא הצלחתי לפענח את הבעת פניהם, ואולי לא הקשיבו לנו. בחיוכו של בן שיחי הצעיר, חיוך שנתחם בשפם ובשפה התחתונה וצורתו כמעוין, ובמצחו, שקומט במרכזו, נראתה חביבות שבחוכמה מאופקת, כזאת שאינה מכריזה על עצמה בקולי קולות והיא כניגוד מוזר וטוב להתלהבותו הקודמת, הקרתנית. לא יכולתי עוד שלא להיענות לשיחה שפתח. אף שנטיתי להעביר בגפי נסיעות ארוכות וחדגוניות, אני מתקשה להתמיד בכך מרגע שפונים אלי ופותחים בשיחה. גם אם החלטתי לפני כן לשתוק, איני דבק בשתיקה, שמא איראה מתנשא על זולתי המכביר מילים ידידותיות. אבל זמן רב לא נמצא לי אדם לשוחח אתו — חודשים ארוכים לא יצאו מפי אלא מילים הכרחיות, והן היו מועטות, מועטות מדי. זמן רב כל כך שתקתי, והשתיקה כבְדה מנשוא.

הבחור דיבר אלי ערבית נאה, מתנגנת ומהוקצעת, וידע לקרוא בעיני את ברק ההבנה או את עמימות התהייה, ובעת הצורך חזר על מילה או על משפט שהיו זרים לי. שמו היה מישל סאראג', שֵם שבמאמץ קל יכול להיחשב גם אירופי; שם שמגלה בבת אחת, כך האמנתי, את כל קורות בעליו: מוצא סורי או לבנוני נוצרי, הורים אמידים, חינוך צרפתי, מסויג ופתוח גם יחד, ביישן ומתייהר כאחד. במהרה למדתי שלא שגיתי הרבה: אבי־סבו של היושב מולי היה סורי שהשתקע במצרים והיה מרואי פניו של המלך — ואולי של המִשנה למלך — וממפקחי התנועה בתעלת הסואץ, משנפתחה לשיט. אינני זוכר עוד מה עלה בגורלו של הסב. אביו של סאראג' נפגע ממזימות ותככים כלשהם ונשלח, ולא כפיצוי, לעיירה א', מהתחנות שהרכבת עוצרת בהן, וכל תוארו פקיד ממשלתי. כל זאת למדתי לדעת בעשר הדקות הראשונות לשיחתנו, בעודי מתנדנד לקצב ארכובות הגלגלים. נראה שפנַי עוררו את אמונו של הבחור והמריצו אותו לדבר, ואילו אני רוב הזמן שתקתי והנהנתי. הוא נרכן מעט לעברי ממושבו והמשיך לדבר בגילוי לב. הבנתי שלמשפחתו רכוש רב, ובאותו תום קרתני ונלהב הסביר שאין הוא מייחס חשיבות רבה להון שצוברים מעטים על חשבון הרבים. כנראה דבקו בו בשנות חינוכו באירופה עיקרי התורה הסוציאליסטית, שרובם הכללות צעקניות על מצבם של יחידים בחברה של ימינו, ואלה היו שגורים על פיו בלהט של אמת. התבוננתי בו כשהרצה את דבריו בערבית ובאנגלית בשטף וברהיטות, עובר מתחום לתחום או מנושא לנושא באותו תחום, ואף שהדברים — ניצוּל, שוויון, כוחות — כבר היו רחוקים ממני כרחוק נעורי, מצאה חן בעיני ההתלהבות שנסך בהם ושבעיני אחר אולי תיראה מבדחת. עם כל תמימותו לא עלה על דעתו למשל לקום ולפנות את מקומו לאישה היבבנית שרבצה בפתח התא, או להפנות את דבריו לא רק אלי אלא אל כל הנוכחים, ובכלל זה עלובי הנפש הדלים והעקורים היושבים לרגלינו. ועל אף הסתירה הזאת, הנוספת, נראה הבחור חביב ונבון ואת מחשבותיו ניסח בבהירות, כל עוד לא דקלם או ציטט מאחרים.

הוא התחנך בקהיר באחד מבתי הספר המעולים. אחר כך למד רפואה בפריז (קלטתי בבירור מדיבורו את צורת ההתנסחות הצרפתית) ובלונדון. בעת פגישתנו היה בן עשרים ושבע, בדרכו לביתו שבעיירה א לאחר שנתיים רצופות בנכר, ומדבריו למדתי שהוא מתכוון לעסוק במקצועו במלוא הלהט המתחייב משבועת היפוקרטס. במחשבה ראשונה ראיתי בו אחד מאותם צעירים מצרים נושאי דגל הקדמה, שעסוקים בכל מאודם בענייני השוויון והצדק החברתי, אך בגלל דפוסי כבוד ומעמד שהתקבעו בדורות הקודמים מתקשים לממש את רעיונותיהם. כדי שלא אשָּמע מתנשא, אומר שמצאתי את דבריו בכללם נכונים וצודקים, ואם לא נתתי לדעתי ביטוי, אין זאת אלא מפני שכבר זמן רב לא נמניתי עם מי שמטמיעים את עצמם במהפכה כזאת או אחרת. אולי הוסיפה להסתייגותי גם השינה המסממת, ואולי עצר בעדי החשש שמא יהיה עלי להצטרף אליו ואל חבריו ולהתחיל בשובי לארץ להוציא אל הפועל את רעיונותיהם הנשגבים. והרי לא רציתי להיעקר מרחמַי על עצמי, מערפְּלי הנפש והמוח, וכבר היטבתי לדעת שכדי לממש רעיונות גדולים נחוצה מידה לא קטנה של ויתור או צביעות.

לכן לא אמרתי לו דבר ולא העמדתי אותו על הפער שבין הרעיון להגשמתו. והוא, שחש ששכנינו תולים בו עיניים ושכמה מהם אף מניעים בראשיהם כבני המזרח שלבם נוטה להסכים עמך בכל אשר תאמר, עיקם את פיו, ובלי הקדמות עבר לדבר צרפתית. למראה העמימות שעלתה בעיני הבין שאינני דובר שפה זו ושב לדבר אנגלית, וּודאי רשם זאת לחובתי. ביני לבין עצמי תהיתי אם איננו נתונים בתחרות.

האנגלית שבפיו היתה נאה ובנויה כהלכה, פרי לימוד עקשני, טובה פי כמה מהאנגלית שבפי, שנקנתה כל כולה במסדרי הצבא ובמסדרונות בתי החולים הצבאיים. חלקי בשיחה הצטמצם לתשובות קצרות או להנהון, הוא שדיבר רוב הזמן. כשאני מהרהר בכך עכשיו, זמן רב אחרי שהכול תם ונשלם וכבר ידועה לי אחרית הדברים, אין זה מובן מאליו שבתוך שעה כבר הכרתי אותו היכרות טובה למדי — את דעותיו, את רקעו, את חינוכו ואת מעשיו — ואילו הוא לא ביקש לדעת עלי דבר. זכור לי שחשבתי, בעוד הוא מדבר, שבזה אולי ההבדל שבין האדם האירופאי לאיש המזרח, לטוב או לרע, הבדל שגם חינוך מעולה לא יבטל אותו: האחד מסוגר, איננו חושף את רגשותיו, מהורהר, ספקן, שקול ואין לבטוח בכנותו, והאחר גלוי לב, כן, נטול צביעות, לא שקול, בוטח בזולתו, לא מטיל ספק, כולו נרגש ונלבב. בשעה אחת הבהיר לי את עיקרי השקפותיהם של צעירי מצרים, הבזים למפלגת הוואפד, שונאים את האחים המוסלמים וסבורים שמלכם היה ככל האדם עד שהובס בידי הבריטים — רק אז נהפך לנואף שמן וריקני, להוט אחר תענוגות וראוי לבוז ולחמלה. אף אם לא שמעתי מפיו את כל דעותיהם, יכולתי להסיק בלי קושי את החסר. את דעותי שלי כאמור שמרתי לעצמי, והוא אף לא ביקש לשמוע אותן. כל ששמע מפי הוא שֵם ארצי ומוצאי, ופעם אחת, באתנחתה קצרה בשטף דברים רוגשים, ביקש לדעת כיצד איבדתי את זרועי. סיפרתי לו בקצרה מה קרה. אף שהשאלה לא היתה לרצוני, הרגשתי שאני חייב לו זאת על שהיה גלוי לב ונלהב כל כך. אפילו לרגע לא הפיל עלי שיעמום. גם אם איחשב עכשיו למתייהר, אומר שהתענגתי על חברתו ועל הגאווה התמימה שהציג בה את כל מה שקנה בעולם מרוכלי החוכמה.

בין כה וכה שקענו באפלולית. הרוח נשבה מן החלונות, ומהמסדרון הגיע ריחן של פיתות חמות. האנשים הצטופפו כולם בחשכה סביב סליהם, וגם אנחנו זכינו לקרוע מפִּתם, שֶחוּמה נשמר כנראה בין בגדים לכסתות או בחיק בעליה. האישה הגדולה חדלה מבכייה, ואת נקישות ארכובות הגלגלים חשנו רק בגופינו המתנועעים על הספסלים. מן הרובצים במסדרונות ועל רצפות התאים עלו קולות שיר ושיח, כאילו הוסיפה להם האפלה אומץ. גם ציוצי תינוקות עלו ונשמעו כקולותיהם של עכברים באסם, ואמנם היה חמים וטוב שם כמו באסם. אחד מן היושבים עמנו על הספסל העלה מתיקיו כעכים זרועי שׂומשׂום וכיבד את כולנו וגם הציע קפה חם מהתרמוס שלו. אור חשמל קלוש, צהבהב ומהבהב, נדלק בתקרת התא. ובטרם שבנו לשיחה, שידידי מישל סאראג' היה להוט כל כך להמשיך אותה ובלי גילויי ידידות טורדניים משכנינו, הואט קצבם של הגלגלים עוד ועוד, עוד ועוד, עד שהרכבת, בחבטה מטלטלת אחת, נעצרה.