עוד חמש דקות | יונתן ברג | פרק ראשון

מן הצד השני של היישוב מתגלה עיר, צפופה ומצמיחה

עשן. בולטים ממנה צריחים שחצי סהר נשלף מהם אל

הרקיע, מרפסות מקיפות את ראשיהם ורמקולים תלויים

עליהן. העיר בנויה טלאים־טלאים, ללא תכנון וללא יד

מכוונת. בתים נוגסים בבתים, כולם רחבי ידיים וקמורי

חלונות, בכל בית משפחה וכל בית הוא ממלכה זעירה,

מכונסת בעצמה. ילדים רבים מתרוצצים שם, ואמהותיהם

יושבות יחד בטבור החצר הקטנה. מכוניות מעטות נוסעות

על הכבישים, שנתיביהם נחצבו לפי הצורך — כל משפחה

סללה לה כביש גישה לביתה. כל אחד חי כאן כפי יכולתו,

ככל שיאפשרו לו הממון והתעוזה.

חמש פעמים ביום קוראים המואזינים מצריחיהם,

והקריאות מציפות את הוואדי שבין העיר ליישוב ונושאות

אל כל אוזן צלילים מלאי כמיהה וזעם. גברי העיר

נענים לקולות, פוסעים לאט ונבלעים בפתחי המסגדים.

עירם מגיעה כמעט עד פאתי היישוב, רק מטרים אחדים

מפרידים ביניהם: מכאן מבנה שלא טויח, בפתחו שקיות

ניילון שהועפו ברוח ובעומקו גחלי מדורה שנערים הבעירו

בלילה, ומכאן וילה דו־קומתית שממרפסתה מתבדר דגל

כחול לבן, מגן דוד במרכזו.

שבילי היישוב חוסים בצל עצי תאנה. לפעמים, בצהרי

היום, נראה ילד רכוב על אחד הענפים וידו שלוחה אל

הפרות הבשרניים לקטוף מהם. במטבעות שיקבל תמורתם

יקנה לו ממתקים במכולת הקטנה שבמרכז היישוב. מנהל

אותה אבי, גבר עב בשר, שעיניו קטנות ושערו פרוע

ובזקנו העבות פירורים וחולצתו מוכתמת תמיד בכתמי

אוכל, אבל פניו נינוחות. רק קונים אחדים חולפים על

פניו, ורוב שעות היום הוא יושב בטל בפתח המכולת,

סיגריה בפיו או בידו ועשנהּ מסתלסל, ומדבר בצעקות

עם העובד שבקופה — עובד זמני כקודמיו. כולם נערים

בני המקום, שנשרו מהישיבה התיכונית והם מבקשים

להם עיסוק בפנאי האינסופי שנפתח לפניהם וחוסכים את

שכרם לנסיעה לכינרת או לסיני. שערם מתארך ובפניהם

עולים זיפים ראשונים וגאוותם עליהם — כך יכריזו על

חירותם.

המכולת דלת מוצרים: מעט ירקות ופרות בארגזי עץ,

כמה מוצרי חלב במקרר מטפטף, ששביל דביק נמשך ממנו

עד לפינת הקפה. שם מכין לו אבי כל שעה כוס קפה שחור

גדושה סוכר ונוגס בנתח חלווה שקנה בהיחבא בפאתי

היישוב. בחשאי ובבהילות החליף עם המוכר הערבי כמה

מילים והביט שוב ושוב לצדדים והעמיס על רכבו את

המוצרים שקנה בזול מן העיר הערבית. עיקר רווחיה של

המכולת המנומנמת בא מן המוצרים האלה — כל כך נמוך

מחירם שם לעומת המחיר שדורשים סיטונאי ירושלים,

ודרך אחרת להתמודד עם תחרות אפשרית אין לו, אחרי

שכילה את חסכונותיו במאבקו נגד הרשת שתפסה לזמן־

מה את מקומו.

רדיו כחול, מתנת חברת מים מינרליים, משדר ללא

הפסק תוכניות אקטואליה, ואלה מלבות את הדיונים

שאבי מנהל מבוקר עד ערב. את כל קוניו ימשוך

לשיחה נסערת על אירועי היום אחרי שכבר סלח להם

על בגידתם, ולא אחת הוא מגביה את קולו ומתלהב עד

שכמעט נמלטת מגרונו צעקה וממלאת את חלל המכולת,

והקונים ממהרים להשלים את קניותיהם לפני שיגיע אל

מושא זעמו העיקרי: אשתו הנוטשת, הבוגדנית. ואף על

פי כן, בפינת הקפה, במגירה הנעולה, שמורה תמונתה,

חלקה ובוהקת.

לא רחוק משם עומד קרוון הדואר הצר, הארוך, שכולו

תיבות דואר כסופות, ורבות מהן פתוחות ומגלות לעיני

כול את מכתביהן — כך יודעים הכול מי זומן למילואים

וחשבונותיו של מי לא שולמו וכבר נשלחות אליו התראות

אדומות. התיבה מגלה גם מי הוזמן לחתונה האחרונה ומי

הודר ממנה, מי קורב ומי הורחק. מערכת חשבונות ארוכת

ימים מתנהלת כאן בין התושבים, ועלבון מן העבר הרחוק

לא יישכח גם בין שכנים קרובים.

שם, בקרוון הדואר, נלחשת מפה לאוזן הרכילות

האחרונה. מדי יום ביומו מקפידות הנשים לפקוד אותו

ומתעדכנות בלחישות, ואלה נקטעות בכל פעם שקרב

מישהו בשביל. נער החל להראות סימני התפקרות? מקטין

את היקף הכיפה, נושא ריח זר, מתהלך בבגדים צעקניים?

מתריס בשפה זרה, חוזר הביתה בשעות מאוחרות? זו

לזו הן מספרות עליו, וגם בביתו של מי נשמע צל צלו

של ויכוח, מי הרים את קולו על מי, וכל גילוי כזה נענה

בצקצוקי רחמים: מסכנה, רחמים עליה, ומי היה מאמין.

כאן, במועצת הנשים, נבחן גם כל מי שנחלה ביישוב:

כמה חמור מצבו, מי דואג לו. בתוך זמן קצר יתארגנו

לעזור לו ולמשפחתו ככל שיידרש. כל אחת מן הנשים

אמונה על כל המלאכות, מבישול וטיפול בילדים ועד

לשיחות מחזקות.

לא רחוק מן הדואר עומד בית הכנסת, וכל שבילי

היישוב נמשכים אליו ומתנקזים שם אל כניסה חמורת

סבר: שתי דלתות שחורות כבדות, ומעליהן מנורת אבן

שאותיות נחושת עמומות מכריזות בבסיסה: "מי ימלל

גבורות ה' ". על קיר הכניסה לוח מודעות ועליו נעוצות

בערבוביה פרסומות לספרי קודש ומודעות על אבדות.

כאן מצולמים גברים שרוכנים על סטנדר ופניהם חרוצות

מחשבות, ושם מתוארים אופניים, מעילים, תיקים שנשכחו

בטרמפים אל היישוב. גם שגרת היומיום מוצגת כאן:

זמני השיעורים של הרב, מועדי תפילות ומניינים, מודעת

אבל על אביו או אמו של אחד התושבים ובקשה לבוא

לשבעה ולנחם. את דלתות בית הכנסת פותח הגבאי אחרי

שפתח וסידר ברטינה את הסידורים שנשארו מהתפילה

האחרונה. חולצתו הלבנה תחובה בתוך מכנסיים שחורים

מהודקים בחגורה כמעט עד חנק, שפמו לבן ועל עיניו

משקפי קריאה עבי עדשות.

הרבה קורה בין כותלי בית הכנסת. לכאן באים לומדי

דף הגמרא היומי, גברים בעלי משפחות שנמלטים הנה

לשעה קרירה ורבת־פלפולים. סביב השולחן בפינה הם

פותחים את ספרי הגמרא ודשים בסוגיה הלכתית שעבר

זמנה אך לא נגרע דבר מן הלהט שהיא מעוררת. חדר

הלימוד שלהם צמוד לשני אולמות בית הכנסת — האחד

מיועד לאשכנזים והאחר, הקטן, לספרדים. האשכנזים

נשארים בתחומם, אף שערבים לאוזניהם הניגונים העולים

מן האגף האחר ונדמה כי עז יותר הגעגוע העולה משם

וכי בעיני רוחם של המתפללים עוד נראים הבתים שנטשו

בערים ובמדבריות. בבית הכנסת האשכנזי מקפידים על

הזמנים, ורטינות עולות אם עברה התפילה את השעה

שיועדה לה. ניגונים כאן הם עניין נדיר, וחזן שהוזמן

לשמחה משפחתית וחרג מזמנו ייענה בחריקת שיניים

ובצקצוקי לשון. ואף על פי כן, יש ספרדים שוויתרו על

מנגינות ילדותם ועברו לאולם הראשון.

מקומות הישיבה בבית הכנסת קבועים, ורק הנערים

משנים את מקומם. מעט־מעט הם מרחיקים את מושבם

מאבותיהם ונודדים משורה לשורה אל ירכתי בית הכנסת.

משם קצרה דרכם החוצה, וקבוצות־קבוצות הם מתגודדים

במבואה, עד שיוצא הורה קפדן בטלית מתבדרת לגעור

בבנו ולגרור אותו פנימה.

סביב לבית הכנסת שורות־שורות של בתי היישוב:

בראשונות הווילות של הוותיקים, ומעבר להן הקרוונים

של ילדיהם שהתבגרו והקימו משפחות. קצתם חדורי להט

אידאולוגי, וקצתם מבקשי איכות חיים — קהילה שקטה

ודמי שכירות נמוכים. בפני הצעירים מעמיד היישוב

מכשולים, מודד את תשוקתם למקום, וכל בקשה לעבור

לבית קבע נבחנת לגופם של המבקשים. נבדקים הרגלי

חייהם של הזוגות, בודקים גם מי בא ללמוד בבית הכנסת,

מי מאחר לחזור בלילה לביתו ומשאיר את אשתו שעות

ארוכות לבדה. מי מתהלך במכנסיים קצרים, ומי — וזה

הנורא מכול — מניח לכיפה לנשור מראשו בשעה שהוא

מתלהב או טומן אותה בכיסו בשעות עבודתו בעיר הבירה.

רבים נוסעים לעבוד בירושלים, בוקר־בוקר הם עושים

את דרכם מן הגבעה סחופת הרוח אל העיר העייפה,

המסוכסכת, וערב־ערב הם חוזרים ממנה.

ביישוב הזה, מול הגבעות הצחיחות שיורדות אל ים המלח

בדרום ומתקמרות בצפון אל העיר הצפופה, גדלו בניה

ויואב.