קו המלח | יובל שמעוני | פרק ראשון

את הכנסייה המוראבית הקטנה מצא בקלות על פי המפה, ואת בית הקברות סמוך לה, אבל שערו היה נעול והיה עליו לחזור לכנסייה ולשאול את הכומר אם יוכל לבקר שם. עבר זמן עד שהכומר יצא אליו — גבר לדאקי כבד גוף ששערו שחור מבריק — וכשנשמע קולו של ילד מחדר פנימי סובב לשם הכומר את ראשו ואמר איזו אמירה מרגיעה בלדאקית. אחר כך נעמדו שניהם על מפתן הכנסייה, והמצבות נראו משם: רק עשרות אחדות, ועשבים שוטים ביניהן.

הוא פשוט מתעניין קצת בהיסטוריה המקומית, אמר לכומר (מאחור נשמע שוב קולו של הילד, ונשמע גם קול הקפצה קצוב של כדור) והתלבט אם לומר שהוא עיתונאי וחשש שמא ירתיע אותו.

"בהיסטוריה של מי בדיוק?" הכומר שאל. ודאי היה אחד המעטים כאן שהמירו את דתם, ואם לא היה חשדן מטבעו אולי הבקשה הזאת העלתה בו חשד: תיירים רבים הגיעו אל לֶה, ודי והותר מקדשים יש כאן לבקר בהם, ואיש מהם בוודאי לא מצא לנכון לבקר בבית הקברות הקטן, המוזנח.

"של דוקטור אדוארד מקנזי," ענה, ולמראה פניו של הכומר הוסיף ואמר שהוא — הדוקטור מקנזי הזה שהוא מחפש — ניהל כאן את בית החולים של המיסיון בתחילת המאה. אולי הכומר שמע עליו במקרה משהו?

"ומה הקשר שלך אליו? תפסיק כבר עם זה אַנְדוֹני!" הכומר קרא פתאום אל החדר הפנימי, "אמרנו שמשחקים רק בחוץ!" והכדור קיפץ עוד פעם אחת ונדם.

אז ענה ואמר שנפגש עם בנו של מקנזי באנגליה ושהבטיח לו לבקר בקברו של אביו; זה היה שקר גמור, לא היה דבר שעניין את מקנזי הבן פחות מקברו של אביו, אבל בלי שום מאמץ יצאה התשובה הזאת מפיו, וכבר ידע שלא יתקשה להוסיף עליה עוד כזבים, מאלה שהכין בעוד מועד למקרה שיישאל שאלות מיותרות וגם כאלה שימציא בן־רגע; לא תמיד הצליח בכך, ופחות מכול כשלא היתה לו מטרה מוגדרת לנגד עיניו, אבל עכשיו היתה.

"ואיך אתה קשור לבן שלו?" הכומר שאל.

"התיידדנו," ענה.

הכומר הפנה מבט לאחור; אולי חיכה שבנו יצא עם הכדור. "מאיפה אמרת שאתה?"

"הגעתי מדלהי."

"ולדלהי מאיפה?"

הוא היסס והחליט להסתפק בשם העיר שממנה טס לדלהי; בוודאי די יהיה לכומר בזה, אפילו במשטרת הגבולות לא נשאל יותר.

"וללונדון מאיפה?"

שוב היסס רגע: לא היה לו שום רצון לומר היכן נולד וחי רוב שנותיו, וּודאי שלא להיקלע לדיון תאולוגי עם כומר על יהדות ונצרות, אבל גם לולי כן ודאי היה משקר; שקר שנאמר פעם אחת קל לחזור עליו יותר מלבדות שקר חדש, וגם אם לא שכנע בדלהי, אולי ישכנע כאן. "מספרד," ענה כמו שענה בדלהי, ולרגע עלתה בו תהייה משועשעת אם יהיה עליו להתנצל לפני הכומר ולפני האומה ההודית כולה — כמעט מיליארד בני אדם — על יחסם הנלוז של בני עמו לפרים, אם אכן הגיע לאוזני הכומר שמען של מלחמות פרים, ואם אחרי שזנח את אמונות המקום הוא עוד מוצא קדושה בפרות.

"מאיפה בספרד?"

"ברצלונה." בלי מחשבה ענה מה שענה; יכול היה לומר מדריד, אבל לשונו כבר בחרה מה שבחרה.

"בר־צ־לו־נה," הכומר אמר, מגלגל את ההברות בפיו הברה אחר הברה. "ברצלונה. דווקא שמעתי הרבה על ברצלונה, אפילו הראו לי את הכנסייה של גאוּדי — אני לא אומר שהיא לא יפה, היא יפה, אבל אני מעדיף את שלי. בשביל מה צריך כל כך הרבה קישוטים?" הוא הפנה את ראשו לאחור כשנשמע משם שוב קול הקפצה של כדור. "כדורגל טוב יש לכם שם," אמר, "אין מה לומר," ולרגע לא היה אפשר לדעת אם הוא מלגלג כך גם על הפלא השני של בירת קטלוניה או מדבר ברצינות, או שאולי כך הוא מוצא נתיב אל לבם של הצעירים הפוקדים את כנסייתו.

"קרוֹיף, הוא עוד מאמן אצלכם?" הכומר שאל, ומאחוריו נראה בנו כורע על הרצפה לשרוך את שרוכי נעליו, והכדור לצדו.

השם קרוֹיף נשמע לו מוכר: האם לא היה כדורגלן הולנדי שנקרא כך? נדמה לו לרגע שאפילו שם קבוצתו עדיין נשמר בזיכרונו מילדות, איאקס, וכיוון שזמן רב מאוד עבר מאז, יותר משלושה עשורים, אולי נהפך אותו קרויף למאמן? הוא החווה בראשו אל הכומר תנועה לא מחייבת, שיפרש אותה כפי שירצה.

"אַנְדוֹני אומר שהוא בדרך לפרוש," הכומר אמר.

התברר שאפשר לקלוט בלֶה את המשחקים המשודרים בקשמיר השכנה, וצלחת הלוויין הענקית שיש לכומר בביתו מאפשרת לו ולבנו להתעדכן לא רק בחדשות הסי־אן־אן אלא גם בנעשה במונדיאל; לא על חשבון קהילתו, להפך, אין דרך טובה יותר להגיע לצעירים כאן, ובלעדיהם הרי לא יהיה לכנסייה עתיד. חוץ מזה — הכומר אמר — אדם צריך שיהיו לו גם שעות שיוכל לשעשע בהן את נפשו ואין פסול בכדורגל, אם רק משחקים אותו בהגינות ובכבוד הדדי. מה גם שאפילו בתנ"ך יש ספורט, ככתוב, "ישחקו נא הנערים לפנינו", אם כי שם, צריך להודות, זה נגמר רע. "בוא אַנְדוֹני," קרא אל בנו, "יש לנו אורח מספרד," והילד, עב גוף כאביו, קם ונעמד לצדו.

"הוא גם עשה טעויות, קרויף," הכומר אמר, "צריך להודות גם בזה. אַנְדוֹני חשב מזמן שהוא צריך ללכת הביתה. ארבע אליפויות רצופות זה טוב ויפה, באמת הישג יוצא מן הכלל, אבל עדיף היה שיחזור להולנד אם נתן ככה ללאוּדרוֹפ ללכת כשרוֹמאריו הגיע. לא עושים כזה דבר! אַנְדוֹני מאוד־מאוד כועס עליו, נכון אַנְדוֹני?"

בנו הרים את ראשו למשמע השמות שהזכיר, והוא, באין לו מענה
אחר — שום שם מן השמות האלה הוא לא הכיר — הנהן אל הכומר.

"גם אם את הגול באליפות זה לא הוא הביא," הכומר אמר, "בכל זאת בּארסָה בלי לאוּדרוֹפ זה בטח לא נבחרת החלומות שהיא היתה, ואַנְדוֹני משתמש במילים בוטות יותר. ככה או ככה, צריך להודות בזה."

"אין ספק," הוא ענה.

"אבל לא בשביל זה באת לפה."

"לא."

"מספרד עד לפה זה בכל זאת דרך ארוכה," הכומר אמר.

הוא הזכיר שבדרך עצר באנגליה — שם הרי נפגש עם מקנזי הבן.

"גם לאנגליה יש כדורגל טוב," הכומר אמר, ושוב לא ידע אם הוא מתבדח על חשבונו או מדבר ברצינות. "אַנְדוֹני למשל אוהד גם של מנצ'סטר יונייטד, נכון אַנְדוֹני?" אבל מצד שני — אמר כשהילד משך את שפת מכנסי ההתעמלות שלו מעל לטבורו — הכדורגל האנגלי מזמן כבר לא מה שהיה פעם. כן, אמר, ככל שידוע לו ולאַנְדוֹני רק אנגלי אחד שיחק בהרכב של ברצלונה, גרי ליינקר. אם כי לא רע בכלל הוא שיחק גרי, צריך להודות בזה.

"הוא באמת היה בסדר, גרי," אמנון אמר; לא נראה לו שיסתכן באמירה כזאת, הרי ברצלונה לא היתה קונה את הגרי ליינקר הזה לולי סגולותיו.

בנו של הכומר אמר לאביו משהו, והכומר תרגם מיד לאנגלית; התברר שהליינקר הזה הכניס פעם שלישייה לריאל במשחק ליגה מכריע. "שלישייה!" הכומר אמר בהתפעלות אמתית, אם לא הפריז בה למען בנו; אלא שהליינקר הזה, הוסיף ואמר, לאחר כל השערים שהבקיע, נמכר כעבור לא הרבה זמן בחצי המחיר וחזר לאנגליה עם המאמן האנגלי שהביא אותו; כן, בנבחרת החלומות יש תחלופה לא קטנה.

היו לו לכומר ולבנו (הכומר בעיקר תרגם) גם כמה השגות בעניין פּוֹפֶּסקוֹ וסטוֹיצ'קוֹב, שיצאו גם הם מן ההרכב. השם הראשון נשמע רומני והשני רוסי, ובניסיון להיאחז בשני כדי לשנות את נושא שיחתם — מי שיער שימצא את עצמו מדבר עם כומר לדאקי על קבוצת ברצלונה — אמר לכומר שחבל גם שנתנו לסטויצ'קוב לחזור בקלות כזאת לרוסיה, גם דבר כזה לא עושים. מיד תיקן לו בנו של הכומר ואמר שסטויצ'קוב בא מבולגריה, לא מרוסיה, ושהמון כסף שולם גם תמורתו: ארבע מאות מיליון פזטות. "ארבע מאות מיליון!" הכומר חזר על דברי בנו בהתפעלות ועיניו נפנו אל ההרים כאילו התחלפו כולם בערמות עצומות של פזטות, אבל נראו שם רק המדרונות הצחיחים עם הצללים שהטילו עליהם צוקים וסלעים.

הכנסייה שבראשה עמד היתה פשוטה בתכלית: מבנה עץ חסר קישוטים, היפוכה הגמור של הקתדרלה של גאוּדי רבת־הצריחים והסלסולים, וכך נראה גם הפנים שלה כשהעיניים הסתגלו קצת לאפלולית שמעבר לכומר. בלי היסוס הצטרף להתפעלותו הכפולה: מן הסכום העצום ומן הילד שזוכר אותו. כן, ככה זה, הכומר הסביר במין התנצלות מתמוגגת, אין משהו על בּארסָה שבנו לא זוכר, גם אם יעירו את אַנְדוֹני באמצע הלילה הוא ידקלם את זה.

"אלא שלא בשביל זה באת לפה," אמר שוב וחיכה שיענה; אולי רק בחן אותו קודם לכן.

"לא," הודה שוב, והכומר חיכה שימשיך.

היה יכול לדבר ישירות על העניין שלשמו בא, והיה יכול גם לעטוף אותו באיזו אריזה כוזבת, כתבה על מסתרי לדאק או סדרת כתבות שעניינן נציגי אימפריות שקרסו ושרידי אחיזתן בהודו, פורטוגלים בגוֹאה, צרפתים בפּוֹנדיצֵ'רי, רוסים בלדאק, יכול היה לבחור גם בהיעלמותם של זרים כאן מאז תחילת המאה, ובסופו של דבר בחרה לשונו מה שבחרה. למעשה —
שמע את עצמו אומר — הוא מחפש פה רוסי אחד; רוסי, כן, שעבד בתחילת המאה עם הדוקטור מקנזי, לא, לא בבית החולים. אולי רק היה מאושפז שם כמה זמן, אולי אפילו מת שם לדוקטור בידיים ונקבר כאן בבית הקברות, יותר מזה הוא לא יודע.

"אין פה שום רוסי," הכומר סקר במבט מהיר את כל המצבות שלפניהם (מפּתח הכנסייה נראו עד שורתן האחרונה ורובן פשוטות למראה, נוטות הצדה או אחורה והעשבים שביניהן מתנועעים ברוח) ופירט: גרמני אחד, בלגי אחד, צרפתי אחד, והרבה אנגלים — אבל רוסי אין. זאת אומרת אף אחד חוץ מהילד הרוסי, אבל הוא הרי לא מחפש ילד.

"אז גם נבחרת החלומות שלכם לא מושלמת," יצאה פתאום מפיו הלצה מגושמת, ואת האמירה הזאת הכומר לא אהב כלל: לחוד אהבתו לכדורגל ולחוד תפקידו בקהילה, ובשום פנים אסור לערבב את השניים; מה גם שאם הוא מצליח לקרב אליו את הצעירים דרך אהבתו לספורט ובייחוד דרך הכדורגל, רק טוב יש בזה, רק טוב! וחוץ מזה, אמר, גם הבן שלו אַנְדוֹני שותף לשתי האהבות האלה, הכנסייה והספורט, ותראו לו עוד אב ובן שקשורים כל כך זה לזה. בנו הרים את מבטו וקם ונעמד לצדו והכומר חיבק את כתפו, וניכר הדמיון ביניהם.

שום כוונה לא היתה לו להעליב את המתים — אמנון אמר — שינוחו בשלום על משכבם, הגרמני והבלגי והצרפתי וכל האנגלים, באמת שינוחו בשלום; ובכל זאת, גם אם הרוסי שהוא מחפש לא נקבר פה, האם בכל השנים ההן של תחילת המאה לא ביקר פה בלֶה שום רוסי?

"ביקר אולי כן, מת לא," הכומר ענה. דברנותו הקודמת נעלמה ושוב נתן בו מבט ארוך, חשדני, "זאת אומרת חוץ מהילד. ומה הקשר שלך לרוסיה?"

רק אז, לאחר כל הרגעים שעברו מתחילת שיחתם, אמר לכומר שהוא עיתונאי שעורך תחקיר לכתבה שעניינה הזרים שהגיעו לאזור מתחילת המאה ועקבותיהם נעלמו, ושהרוסי היה אחד מהם ("באֵל פָּאִיס אני כותב," כיזב לכומר כשעלה בזיכרונו שם היומון הספרדי, "ודאי שמעת על אֵל פָּאִיס?"). בשנים האחרונות, אמר, אלו תרמילאים שלא הצליחו להיחלץ מאיזו הזיית סמים, למשל במנאלי או בקאסוֹל — הכומר אולי שמע על קאסוֹל? — ובשנים קודמות נעלמו מסיבה אחרת. "לא חסרות לבני אדם סיבות להיעלם," אמר ולא אהב את המבט שנתן בו הכומר, מבט ביקורתי, כאילו דיבר גם על עצמו. האם לא דיבר גם על עצמו?

זה היה סיפור כיסוי רב־חורים: אם הרוסי שהוא מחפש נעלם, מניין לו שנעלם דווקא כאן בלֶה? ומה לעיתון ספרדי ולרוסי הזה שאיש לא שמע עליו? ואם יחליט להישאר כאן בחודשים הבאים, למה בכלל להסתבך בשקרים? אבל כשחשב על כל זה קודם לא צפה שבית הקברות יהיה סגור ונעול. "אולי אני פשוט אסתובב לי פה קצת ואסתכל במצבות," אמר לכומר כדי לפטור את עצמו מהסברים נוספים, "אם זה לא מפריע לך כמובן."

ייתכן שהכומר היה מקשה עליו עוד, אבל בנו משך בידו; התברר שזו השעה שהוא מאמן אותו בבעיטות לשער — שער מאולתר, שסומן בשתי אבנים מסוידות לפני חומת בית הקברות.

"בוא אַנְדוֹני," הכומר אמר ותפס במיומנות את הכדור שהילד בעט אליו, כדור עור חדש למראה, "בוא תראה לאיש הזה מה למדת. אנחנו שנינו לא רוצים להיעלם, אנחנו רוצים להישאר פה תמיד ביחד ולשחק לנו. אתה יודע איזה אַנְדוֹני זה?" נפנה אל אמנון, והוא היסס רגע לפני שעשה בראשו תנועה לא מחייבת, כי לא ידע במי מדובר.

"זוּבּיזָארֵטָה," הכומר אמר. "אַנְדוֹני זוּבּיזארֵטָה. עוד לא היה שוער כמו זוּבּיזארטה וגם לא יהיה, תשאל את אַנְדוֹני כמה פעמים הוא הגן על השער שלו. השוער הטוב ביותר בכל הזמנים."

"שוער ענק," אמנון אמר והתלבט רגע אם לטפוח לילד על שכמו, כמו שהיה עושה בוודאי לילד ישראלי, והחליט שלא להסתכן במחווה שאינה נהוגה כאן. "רק מהשם שלו אפשר לדעת את זה, זוּבּיזארטה."

שוב העיף בו הכומר מבט חשדני, אבל בנו משך אותו שוב בידו והוליך אותו כך אל השער המאולתר, והוא נשאר עוד רגע או שניים כדי להחמיא לילד על זינוקיו לכדור, שהכומר בעט לו פעם לפינה זו ופעם לאחרת במיומנות מפתיעה, והילד, אף שהיה עב גוף, לא היסס לזנק.

"רק תכבד את המתים," הכומר אמר כשראה אותו פונה אל שער בית הקברות עם המפתח שנתן לו. זו היתה אמירה ראויה. בית הקברות האחרון שביקר בו היה באנגליה ולשווא חיפש בו את קברו של מקנזי האב, וקדם לו בית העלמין של קריית שאול, שמיעט לבקר בו, ולולי אביו לא היה פוקד אותו כלל. בבית הקברות האנגלי לא הצליח לגלות אלא את מצבתו של הבנאי פרנקלין, שאת שמו זכר מעלון הכנסייה ("הוא אשר בנה לנו את משכנותינו", נחקק על מצבתו, "יהא עתה משכנו בשמים"), ובבית העלמין של קריית שאול מצא אביו בכל יום שנה של עדה את קברות עמיתיו ומכריו שהקדימו אותו שם, ולרוב שמח למראם כמי שפוגש אדם באקראי ברחוב. היו שם עמיתיו מן הבריגדה, ניצולי אותו קרב מיותר בגבעות של צפון איטליה, ועמיתיו מן האוניברסיטה שזכו בקביעות ואתם גם הפרופסור שבגללו פרש, ועמיתיו מעיתון דבר ובהם העיתונאי כרמלי, שבילדותו, כשנלווה אל אביו, הסביר לו מהי זונה וגם למה הוא, כרמלי, גרוע יותר מזונה.

 

להלווייתה של אמו באו רק מעטים, פחות ממניין. נעדרו בניו של בעלה השני, שהחרימו אותה מאז מותו מפני שהוריש לה את מרבית רכושו, ובמעורפל הוא זיהה כמה מחברותיה, שהזדקנו מאוד; שתיים נעזרו במטפלות פיליפיניות ואחת קראה לו בשמו של אביו. באו גם כמה משכניהם בבית ילדותו, ובהיעדרו של בעלה השני, שמת שנתיים לפניה, נהגו כולם באביו כאילו הוא עדיין בעלה, וזמן־מה, כשעמדו כולם בכניסה וגם בתחילת הדרך משם אל הקבר, נראה כחתן, עד שכתפיו נרעדו ושחו ומול הבור הליט את פניו בידיו.

מול קברה של אמו, כשעמד שם לצד אביו, לא הרגיש כמעט כלום. פעם בשנה היה נפגש אתה בשנים שלפני השבץ, תמיד באמצע החורף בתאריך שבין שני ימי ההולדת שלהם, ובשנים הראשונות נראתה פורחת ולא ניסתה להסתיר זאת: לבשה בגדים יקרים, התאפרה, סיפרה לו בפרטי פרטים על כל טיוליה בחוץ לארץ עם בעלה החדש, הביאה לו מתנות קטנות שנקנו בוודאי בנמל התעופה. ארבע שנים ארכה התקופה הזאת, עד שלקה בעלה בלבו, והיא, שחששה תמיד שתיאלץ לטפל בנחמן בזקנתו, נדרשה לטפל בגבר בן גילה שקוצב לב הושתל בחזהו והיה עליו להיזהר בכל פעולה ופעולה: תמו הטיולים בחוץ לארץ, תמו הסעודות במסעדות היוקרה, תמו בילויים נוספים שלא מנעו מעצמם. בתחילה עוד קיוותה שיחזור לאיתנו ונדמה שהיא מטפלת בו רק כדי שתוכל ליהנות שוב מכל הנאות החיים שמימן לה (אסיר תודה הוא היה על כל עזרתה לו בחברה הקטנה כשנקלעה לקשיים; ועל אוזנה הקשבת לכל צרותיו; ועל שראתה בו מה שלא ראו בו עוד אחרים, ופחות מכול בני משפחתו), אבל גם כשהתברר שמצבו לא יוטב המשיכה לטפל בו במסירות, ורק בשנותיה האחרונות נעזרה ברוסייה חסונה, שהיתה לה גם חברה. "להגיד לך שזה פשוט, זה לא פשוט," אמרה לו בפגישתם השנתית, והוא תהה אם היא מתחרטת על הבחירה שבחרה — אביו עדיין היה אז בריא וצלול לגמרי — וכאילו קראה את מחשבותיו הזדרזה לומר: "אבל זה החיים שלי עכשיו, וצריך לקבל את זה," ולרגע חמל עליה.

מול קברה כבר נשכח הרגע ההוא, ומבעד לתכריכיה ולאריחים שהונחו מעליה ולעפר שנערם עליהם ראה רק את מי שהתבקש לזהות בחדר המתים מיד לאחר כניסתם אל בית הקברות ("תלך אַתה," אמר אביו, אף שרק שעתיים קודם לכן הוא הגיע מאתונה): גווייה שרקָתה שקעה במקום שנוסרה כיפת הגולגולת, והראש דמה לכדור שיצא ממנו כל האוויר ואתו גם תווי פניה, וכך, חסרת תווים מוגדרים, הסתמנה לעיניו גם מבעד ללוח השיש בכל ימי השנה — אולי לא היו בו די אהבה וגעגועים שימחו את מראהָ האחרון.

הוא החל לעבור בין המצבות שורה אחר שורה והמפתח הגדול בכיסו. קצתן היו בנות מאה שנים ויותר, סדוקות ונטויות ומכוסות חזזית, קצתן מאמצע המאה וגם בהן כבר ניכרו אותות הזמן, ורק מיעוטן נראו חדשות; ככל הנראה לא נחל המיסיון המוראבי הצלחות רבות כאן או שמרבית מומריו נושעו ממוות.

אט־אט רפה קולן של טפיחות הכדור בחומה, אם מפני שהתרחק משער בית הקברות ואם מפני שדעתו היתה נתונה למצבות שסביבו. על אחת מהן, שהועמדה על קברו של הבוטניקאי שמידט (צמח מלבלב נחקק מעל לשמו), נחקקו שנות לידתו ומותו עם שתי שורות קצרות: "כל חייו כמהּ לשאוף ניחוחם של הפרחים, ובסופו של דבר הכריעוֹ אוויר המרומים", ועל מצבה גבוהה מכל שכנותיה פורטו כל כהונותיו של קולונל אחד: בגוּג'ראט, בפַּנג'אבּ, בהימאצ'ל־פְּראדֶש. "מצבה זו לזכרו הוקמה בידי רעייתו האוהבת מרי־לואיז", נחקק שם, "ולא ירחק היום אשר יתאחדו בו שניהם שוב לעדי עד", אבל מצבתה שלה לא נראתה שם, ואולי החליטה לחזור אל משפחתה באנגליה.

מלאך אבן קטן עמד על מצבתו של הפעוט ג'יימס ברידג'ס, שחי בין 12.8.1889 ל־11.11.1889 — שלושה חודשים בלבד — וסמוך לו עמד מלאך גדול יותר וסוכך עליו בכנפיו מקברה של אמו האוהבת וירג'יניה, שמתה שבוע אחד לאחר בנה. "מונומנט זה", נחקק שם, "הוקם בידי אביו ובעלה האבל המייחל לתחיית המתים", ומול הקבר הזה התמהמה; רגע הרהר במי שכמעט הגיע לנערות ומת לא בהרים אלא בים, ומיד סילק אותו מראשו. גם את מצבתו של הילד הרוסי שהכומר דיבר עליו לא ראה; בגלל קוטנה אולי כוסתה בעשבים.

רק באחד השבילים הבאים, לאחר כמה מצבות סדוקות ושחוקות וכשכבר חשב שגם בבית הקברות הזה לא ימצא אותו, התגלתה לעיניו מצבתו של מקנזי האב: התברר שמת בתחילת פברואר 1922, ובאותיות גותיות נכתבו על המצבה ארבע שורות של שבחים: "מנהלו המסור של בית החולים של המיסיון המוראבי בשנותיו הראשונות, מה רבים האנשים אשר חבים לו את חייהם. למענם, בני המקום וזרים כאחד, פעל בלא לאות כל ימיו, ואף כאשר ניסו אנשי זדון להכפישו לא חדל לרפא את חוליו". מול המצבה הזאת השתהה מעט, כאילו אפשר שיימצא איזה קו דמיון בין מותו של האב כאן ובין המוות הצפוי לבנו באנגליה; לרגע נזכר בספינת המתים שהבן ראה בסיוטיו, הספינה המחכה מול הרציף לו לבדו; וגם את המחשבה הזאת סילק מראשו והמשיך ללכת.

צמודה למצבתו של מקנזי האב עמדה מצבתה של אשתו דיאן, לשעבר בארנס, שמתה שש עשרה שנים לפניו, והכתובת החקוקה שם היללה את מסירותה שאין דומה לה ואת זוך נשמתה שכמוהו כזוך צבעיה, אשר הפליאה לצייר בהם את נופי לדאק. איזו אישה היא היתה באמת, ואיך חי הרופא בשנות אלמנותו? על כך לא נתנה האבן תשובה, גם לא על בדידות בנו שנשלח לאנגליה.

לא הרחק משם נראתה מצבתו של הנציב הנרי לאוּדוֹן, שכיהן בלדאק שבע עשרה שנים, "ואשר פעל בכל מאודו למען תושביה, ואת ביתו קבע ביניהם ומאהבתו אותם האריך שבת כאן יותר מכל הנציבים אשר קדמו לו". וגם את מצבתו של אחד מקודמיו של הכומר אוהד ברצלונה ראה סמוך, "המיסיונר רוברט הַרפּר, עבדו הנאמן של האל ורועָם הצנוע של מאמיניו, אשר מיטב שנותיו נתן כאן למען האר תאיר האמונה בלבות מאמיניה". סמוכה למצבתו עמדה המצבה של אשתו מרגרט, "הדגולה בנשים אשר אהבוה כולם, כקטנים כגדולים, יישא עוף השמים תהילתה למרומים ונישא כולנו עינינו ללווֹתה בדרכה לגן עדן".

לא בקלות קרא את הכתובות: היו שנשחקו והיטשטשו והיו שכוסו חזזית, אבל במעט סבלנות היה אפשר לקרוא את המילים שנחקקו שם בידי סתת אלמוני, שמזמן עבר גם הוא מן העולם. אחר כך התיישב על ספסל האבן ומבטו תעה אל העשבים המתנועעים ברוח בין המצבות; הנה והנה נעו, חיים היו בהם, ואילו מתחת להם רק עצמות לבנות. במרחק אלפי קילומטרים משם שכבה אמו בקברה בצימוד רגליים וידיים כתלמידת בית ספר צנועה, והרימה כבר ערטלה את רוב עצמותיה. חמלה עלתה בו פתאום על אביו הזקן, שבעוד זמן לא רב ישכב גם הוא שם, לבן שער ומצולק מנטישות, וקברניו, אנשי החברה קדישא שכל כך הוא סולד מהם, יעשו בו כרצונם ובגלל מצוקת המקום לא יונח לצדה אלא מעליה, ולרגע תהה איך היו מסתדרים אילו מת אביו לפניה ושכב תחתיה; זו היתה מחשבה נתעבת, חולנית, גם שגויה מיסודה (הלוא אמו נקברה עם בעלה השני), ולעומתה נראו מנהגי הקבורה הנהוגים כאן —
שרפה או קבורת שמים — טובים והגיוניים פי כמה. מוטב להישרף, חשב, להישרף ולהיהפך לאפר, מוטב גם שציפורים יאכלו את הגוף ולא תולעים. והדגים, שבה ועלתה בראשו מחשבה קודמת כאילו לא נהדפה כלל, מה אִתם.

אז נפל לא הרחק ממנו הכדור והוא שמע את הכומר צועק אליו. "תבעט אותו אֵל פָּאִיס אלינו!" קרא לו בקול עולץ מעבר לחומה, וכשקם באי־רצון והתקרב לכדור ונגע בו ברגלו עלתה בו פתאום התלבטות טיפשית מימי הילדות, אם לבעוט בכדור בצד הנעל או בחרטום שלה — "פס" או "שפיץ" קראו לזה בשכונה — והוא הכריע לצד הנעל והניף את רגלו ובעט ושמח שלא החטיא ושבכוחו להעביר את הכדור מעל לחומה.

"ברוו אֵל פָּאִיס!" הכומר קרא, והמחמאה הפשוטה שימחה אותו להפתעתו מאוד, כאילו אישרה לא רק את הבעיטה הזאת אלא גם את כל בעיטות הילדות שקדמו לה ואף את הילדות עצמה, אישרה שהיתה תקופה כזאת בחייו ששיחק בה כדורגל ותופסת ומחבואים ודוּדֶס, משחקים שאודי החליף את כולם במשחקי מחשב בחדרו, בלי שכונה להתרוצץ בה.

כשחזר לספסל האבן עלה בזיכרונו משחק אחד משנות ילדותו. סטַנגה הם שיחקו אז והכדור שב פעם אחר פעם מגדר בית הכנסת, ונעצר אז לידם כדורגלן בנֵי יהודה מַהלָל והחל להקפיץ את הכדור על ראשו על ברכו על כתפיו, הקפיץ והקפיץ והקפיץ ולא חדל גם כשהערב ירד ואמהותיהם כבר קראו להם לחזור, כולן חוץ מאמו, שלא היתה אז בבית. וגם את בית הכנסת עצמו זכר, לא מן החגים אלא מטקס הבר מצווה שהוריו החליטו לחגוג לו כדי להפגין את משפחתיותם ולהפריך כך את כל השמועות שאמו מתכוונת לעזוב את אביו, וזכר גם כמה התאמץ בהפטרה וכמה חיכה כל הקהל שהטקס הארור ייגמר: לא בגלל זיופיו אלא בגלל ההצגה שנכפתה על כולם.

"ברוו אַנְדוֹני," הוא אמר לילד כשיצא מבית הקברות ונעצר להביט בשניים במשחקם: הכומר היה טוב בבעיטות משני הסוגים ולא חס על הילד, כדי שילמד לזנק בזריזות בכל כיוון. "כמו קפיץ דרוך," אמר לבנו, "ברגע שאני בועט אתה משתחרר. ושלא תסתכל אַנְדוֹני לשום מקום אחר, תסתכל רק לכדור!"

רגע עוד ניסה להחזיר את הכומר אל עניינו ושאל אם יוכל להציץ קצת בפנקס הכנסייה, אבל הכומר, שצעד צעד אחד לאחור כדי לצבור תנופה לבעיטה והתנשף קצת, אמר שאת כל הפנקסים האלה הוא מכיר מצוין ושום רוסי מבוגר לא נרשם בהם, רק הילד ההוא. "אבל למה שלא תבוא ביום ראשון," אמר, "ואחרי הדרשה תוכל לחפש אתי ביחד." עד שלא יסיים להכין את דרשתו, אמר, פשוט אין לו זמן מיותר, דברים חשובים מאוד הוא מתכוון לומר אז לצעירים כאן, שכל כך הסתנוורו מכל מיני מכשירים חשמליים שלפני שנה עוד לא ידעו על קיומם, עד שהם מוכנים לעשות עכשיו הכול כדי להשיג אותם, אפילו לגנוב. כן, ודאי הוא ישמע על זה גם מטֶנדוֹן — אם אליו הוא הולך עכשיו עם כל השאלות האלה
שלו — כי המפקח מודאג מזה לא פחות.

"אתה מסתכל עלי או על הכדור אַנְדוֹני," אמר לבנו ובו־ברגע בעט לפינה הימנית, והילד, אף שנראה לפני רגע מסורבל ומוסח דעת, התעופף לשם כאחד המלאכים.