קיץ ללא גברים
זמן־מה אחרי שאמר את המילה "הפוגה", השתגעתי ונחַתי בבית החולים. הוא לא אמר "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם" או "הכול נגמר", אבל אחרי שלושים שנות נישואים המילה "הפוגה" הספיקה כדי להפוך אותי למטורפת שמחשבותיה מתפרצות, ניתזות ומתנגשות אלה באלה כמו גרעיני פופקורן באריזה למיקרוגל. למסקנה העגומה הזו הגעתי כששכבתי במיטה באגף הדרומי והייתי כל כך מפוצצת בהַלדוֹל עד שלא התחשק לי לזוז. הקולות הרעים הקצובים נחלשו אבל לא נעלמו, וכשעצמתי עיניים ראיתי דמויות מסרטים מצוירים דוהרות על פני גבעות ורודות ונבלעות ביערות כחולים. בסופו של דבר אבחן אצלי דוקטור פ' הפרעה פסיכוטית קצרת מועד, הידועה גם בשם פסיכוזה תגובתית קצרת מועד, מה שאומר שאת באמת מטורפת אבל לא לאורך זמן. אם זה נמשך יותר מחודש, את כבר צריכה תווית אחרת. מסתבר שלצורת המופרעות המסוימת הזו יש בדרך כלל זרז או, בעגה פסיכיאטרית, "גורם דחק". במקרה שלי זה היה בוריס או, יותר נכון, העובדה שלא היה בוריס, שבוריס נמצא בהפוגה שלו. החזיקו אותי סגורה שבוע וחצי ואז שחררו אותי. זמן־מה הייתי מטופלת חוץ, עד שמצאתי את דוקטור ס', עם הקול המוזיקלי הנמוך שלה, עם החיוך המאופק והאוזן הרגישה לשירה. היא העמידה אותי על הרגליים — למעשה, עדיין מחזיקה אותי על הרגליים.
אינני אוהבת להיזכר בַּמשוגעת. היא עשתה לי בושות. זמן רב לא רציתי להסתכל על הדברים שכתבה במחברת השחורה־לבנה בזמן שהותה במחלקה. ידעתי מה משורבט על הכריכה בכתב יד שונה לגמרי משלי — "שברי מוח" — אבל לא הייתי מוכנה לפתוח אותה. אתם מבינים, פחדתי ממנה. כשבתי דייזי באה לבקר היא הסתירה את חוסר הנוחות שלה. אינני יודעת מה בדיוק ראתה, אבל אני יכולה לנחש: אישה כחושה מאי־אכילה, עדיין מבולבלת, גופה מאובן מתרופות, מישהי שאינה מסוגלת להגיב כיאות לדבריה של בתה, מישהי שאינה מסוגלת לחבק את ילדתה. ואז, אחרי שיצאה, שמעתי אותה נאנחת בפני האחות בגרון חנוק מדמעות: "זה כאילו שזאת לא אמא שלי." הייתי אז אבודה לעצמי, אבל ההיזכרות במשפט הזה עכשיו היא כאב נורא. אינני סולחת לעצמי.
ה"הפוגה" היתה צרפתייה, עם שֵׂער חום חסר חיוניות אבל בוהק. היו לה שדיים משמעותיים שהיו אמתיים, לא תחליף תעשייתי, משקפיים מלבניים צרים ויופי של שכל. היא היתה צעירה, כמובן — צעירה ממני בעשרים שנה — ואני משערת שבוריס חשק בעמיתתו עוד בטרם עט על איבריה המשמעותיים. ראיתי זאת בעיני רוחי שוב ושוב: בוריס, תלתלי שלגייה צונחים על מצחו, חופן את החזה של ההפוגה האמורה ליד כלובי החולדות המהונדסות גנטית. אני רואה זאת תמיד במעבדה, אם כי זה קרוב לוודאי לא נכון. שניהם שהו שם לבדם רק לעתים רחוקות, וה"צוות" היה מבחין אילו התחוללה בקרבו התגוששות קולנית. אולי מצאו מקלט בתא שירותים, כשבוריס שלי מפמפם במרץ את שותפתו למחקר ועיניו מתגלגלות בחוריהן כשהוא מתקרב לשיא. הכרתי זאת היטב. אלפי פעמים ראיתי את עיניו מתגלגלות. הבנאליות של הסיפור — העובדה שהוא חוזר ונשנה עד מיאוס מדי יום ביומו אצל גברים שמגלים בבת אחת או בהדרגה שמה שיש הוא לא מה שחייב להיות ואז משחררים את עצמם מנשותיהם המזדקנות, שטיפלו בהם ובילדיהם במשך שנים — אינה מעמעמת את האומללות, את הקנאה ואת ההשפלה שממלאות את הנשארות מאחור. נשים מבוזות. אני ייללתי וצרחתי והלמתי בקיר באגרופַי. הפחדתי אותו. הוא רצה שקט, רצה שיניחו לו ללכת לדרכו עם מדענית המוח נעימת ההליכות של חלומותיו — אישה שאין לו אתה לא עבר, לא כאבים מעיקים, לא צער ולא קונפליקט. ועל אף כל זאת אמר "הפוגה" ולא "פרדה", כדי להשאיר את הסיפור פתוח, למקרה שישנה את דעתו. סדק אכזרי של תקווה. בוריס, החומה. בוריס שאף פעם לא צועק. בוריס שמנענע בראשו על הספה ונראה מובס. בוריס, איש החולדות שנשא לו לאישה משוררת בשנת 1979. בוריס, למה עזבתני?
הייתי חייבת לצאת מהדירה, כי כאב לי להיות שם. החדרים והריהוט, הקולות מהרחוב, האור שמילא את חדר העבודה שלי, מברשות השיניים על המדף הקטן, הארון בחדר השינה שאחת מידיותיו חסרה — כל אחד מאלה היה כמו עצם כואבת, כמו מפרק או צלע או חוליה באנטומיה מפורטת של זיכרון משותף; וכל דבר מוכר, עמוס במשמעויות המצטברות של הזמן, כמו הכביד במשקלו על גופי עד שגיליתי שאיני מסוגלת לשאת זאת. לכן עזבתי את ברוקלין ונסעתי הביתה לתקופת הקיץ, אל העיירה הנידחת השוכנת היכן שהיתה פעם הערבה של מינסוטה, המקום שבו גדלתי. דוקטור ס' לא התנגדה. נקיים מפגשים טלפוניים אחת לשבוע מלבד באוגוסט, שאז היא יוצאת לחופשה הקבועה שלה. האוניברסיטה גילתה "הבנה" כלפי ההתמוטטות שלי והייתי עתידה לחזור ללמד בספטמבר. זה נועד להיות הפער שבין החורף המוטרף והסתיו השפוי, ריק נטול אירועים שאוכל למלא בשירים. אבלה בחברת אמי ואניח פרחים על קבר אבי. אחותי ודייזי יבואו לבקר, והאגודה המקומית לאמנויות שכרה אותי ללמד קורס שירה לבני נוער. "משוררת מקומית עטורת פרסים מנחה סדנה", הכריזה הכותרת בבּוֹנדֶן ניוז. פרס דוריס פ' זימר לשירה הוא פרס עלום שנחת עלי משום מקום, והוא מוענק אך ורק לאישה שיצירתה עונה להגדרה "ניסיונית". קיבלתי את הכבוד המפוקפק הזה ואת הצ'ק שנלווה אליו בסבר פנים יפות אבל תוך הסתייגות פנימית רק על מנת להיווכח שכל פרס שהוא עדיף על היעדרו, ושהביטוי "עטורת פרסים" מוסיף ברק שימושי אף כי קישוטי לחלוטין למשוררת החיה בעולם שאינו יודע דבר על שירים. כמו שאמר פעם ג'ון אַשבֶּרי: "להיות משורר מפורסם אין פירושו שאתה מפורסם." ואני אינני משוררת מפורסמת.
שכרתי בית קטן בפאתי העיר, לא הרחק מדירתה של אמי ששכנה בבניין השמור רק לזקנים ולזקנים מאוד. אמי התגוררה באזור העצמאיים. למרות דלקת פרקים ומגוון בעיות אחרות, לרבות עליות פתאומיות של לחץ הדם לרמות מסוכנות, היתה נמרצת וצלולה להפליא בגיל שמונים ושבע. המתחם כלל עוד שני אזורים נפרדים: "מגורים בהשגחה" לנזקקים לסיוע, ו"המרכז הסיעודי" — התחנה האחרונה. אבי מת שם שש שנים קודם לכן, ואף על פי שחשתי פעם דחף לחזור ולראות את המקום שוב, לא הצלחתי להתקדם מעבר לשביל הכניסה לפני שסבתי לאחור ונמלטתי מפני רוח האב.
"לא סיפרתי לאף אחד שהיית בבית חולים," אמרה אמי בקול חרד, קובעת את עיניה הירוקות־ירוקות בעיני. "אף אחד לא צריך לדעת."
עוֹד אֶשְׁכַּח אֶת טִפַּת הָעִנּוּי
הַצּוֹרֶבֶת בִּי עַכְשָׁו — הַצּוֹרֶבֶת בִּי עַכְשָׁו!
שיר מספר 193 של אמילי דיקינסון חש לעזרה. הכתובת: אמהרסט.
כל הקיץ התעופפו להם אל תוך ראשי שורות וביטויים. "אם צצה מחשבה בלא חושב," אמר וילפְרֶד בִּיוֹן, "היא עשויה להיות מה שמכונה 'מחשבה תועה' או שהיא עשויה להיות מחשבה הנושאת את שם בעליה וכתובתו, או שהיא עשויה להיות 'מחשבת פרא'. הבעיה, אם צץ מין דבר שכזה, היא מה לעשות אתו."
משני צדיו של הבית השכור שלי היו בתים נוספים — בתי מגורים חדשים — אבל מהחלון האחורי נשקף נוף באין מפריע. הנוף כלל חצר קטנה עם נדנדה ומאחוריה שדה תירס ומעבר לו שדה אספסת. במרחק נראו חורש עצים קטן, קווי המתאר של אסם, ממגורה, ומעליהם השמים הגדולים המשתנים בלי הרף. הנוף מצא חן בעיני, אבל פנים הבית הטריד אותי, לא מפני שהיה מכוער אלא מפני שהיה גדוש בחיי בעליו, זוג מרצים צעירים עם שני ילדים, שחמקו להם לז'נווה למשך הקיץ על חשבון מענק מחקר כלשהו. כשהנחתי את המזוודה ואת קופסאות הספרים והסתכלתי סביבי, תהיתי איך אתאים את עצמי למקום הזה, עם התצלומים המשפחתיים שבו וכריות הנוי מתוצרת אסייתית עלומה, עם טורי הספרים על ממשל ובתי משפט בעולם ודיפלומטיה, עם ארגזי הצעצועים וריחם המתמיד של חתולים, שלמרבה המזל לא היו בבית. עברה בי מחשבה קודרת, שלי עצמי ולמה ששלי כמעט אף פעם לא נמצא מקום, שנהגתי לשרבט במרווח הגנוב. בימים הראשונים עבדתי על שולחן המטבח והייתי רצה אל דייזי כשהתעוררה משנת אחר הצהריים. ההוראה, והשירה שכתבו תלמידי — שירים נעדרי דחיפות, שירים מקושטים בסרטים ובסלסולים "ספרותיים" — גבו שעות אינספור. אבל מצד שני, לא נלחמתי למען עצמי או, יותר נכון, לא נלחמתי כמו שצריך. יש אנשים שפשוט מנכסים לעצמם את המקום הדרוש להם, ממרפקים החוצה כל פולש כדי להשתלט על המרחב. בוריס ידע לעשות זאת בלי להניד עפעף. כל שהיה צריך לעשות היה לעמוד לו בשקט "כמו עכבר". אני הייתי עכבר רעשני, מאלה שמגרדים בתוך הקירות ומקימים המולה, אבל איכשהו זה לא שינה כלום. הקסם שיש לסמכות, לכסף, לאיבר המין הגברי.
הכנסתי כל תמונה ממוסגרת בעדינות לתוך קופסה, ולכל אחת הצמדתי פיסת נייר שציינה את מקומה בבית. גלגלתי כמה מהשטיחים ואפסנתי אותם יחד עם כעשרים כריות עודפות ומשחקי ילדים, ואז ניקיתי את הבית ביסודיות, ואגב כך חשפתי מצבורי אבק שדבקו בהם גם אטבי נייר, גפרורים שרופים, גרגירים של חול חתולים, כמה סוכריות מעוכות ופיסות פסולת בלתי מזוהות. ניקיתי בכלור את שלושת הכיורים, את שתי האסלות, את האמבטיה ואת המקלחת. קרצפתי את רצפת המטבח, איבקתי ורחצתי את הנברשות, שהיו מכוסות שכבה עבה של לכלוך. הטיהור נמשך יומיים והותיר אותי עם גוף כואב וכמה חתכים על הידיים, אבל הפעילות הפראית הכניסה בחדרים סדר. הקצוות המעופשים והעמומים של כל חפץ בשדה הראייה שלי הצטללו והתחדדו, והדבר שימח אותי גם אם רק לרגע. פרקתי את קופסאות הספרים שלי, התמקמתי במה שנראה כחדר העבודה של הבעל (רמז: אביזרי מקטרת), התיישבתי וכתבתי:
אָבְדָן.
הֵעָדֵר מֻכָּר.
אִלְמָלֵא הִכַּרְתְּ אוֹתוֹ,
לֹא הָיָה וְלֹא כְלוּם,
וְכָךְ הוּא, כַּמּוּבָן,
לֹא כְלוּם מִסּוּג אַחֵר,
מֻרְגָּשׁ בַּחֲרִיפוּת כְּשַׁלְפּוּחִית,
אֲבָל גַּם מְהוּמָה
בְּאֵזוֹר הַלֵּב וְהָרֵאוֹת,
רֵיקָנוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁם: אַתָּה.
אמי וחברותיה היו אלמנות. רוב הבעלים שלהן מתו כבר לפני שנים, אבל הן המשיכו לחיות ובמהלך חייהן הנמשכים לא שכחו את הגברים שלהן שהלכו לעולמם, אם כי לא נראה שהן נאחזות בזכרם של בני זוגן הקבורים. לאמתו של דבר, הזמן הקנה לישישות הללו נוכחות מרשימה. ביני לבין עצמי כיניתי אותן "חמש הברבורות", העילית של "רולינג מֶדוֹס מזרח", נשים שקנו להן את מעמדן בזכות ולא מעצם עובדת הישרדותן או בשל היעדר בעיות גופניות (כולן סבלו מחולי זה או אחר), אלא משום שכל החמש ניחנו ברוח חזקה ועצמאית ולכן בחזות חיצונית של חירות מעוררת קנאה. ג'ורג' (ג'ורג'יאנה), הקשישה שבחבורה, הודתה במזלן הטוב של הברבורות. "כולנו שמרנו על הברגים שלנו לעת עתה," אמרה בעוקצנות. "כמובן, לעולם אין לדעת — אנחנו תמיד אומרות שבכל רגע הכול יכול לקרות." היא הרימה את ידה הימנית מההליכון ונקשה באצבעותיה, אבל החיכוך היה חלוש ולא הפיק שום צליל — דבר שלא נעלם ממנה, שכן פניה התקמטו למעין חיוך עקום.
לא סיפרתי לג'ורג' שלי נפלו הברגים ואחר כך נמצאו והוברגו מחדש, ולא סיפרתי שכאשר נפלו נבהלתי עד אובדן עשתונות, וגם לא שבעוד אני עומדת ומפטפטת אתה במסדרון הארוך עולה בדעתי שורה של ג'ורג' אחר, גיאורג טְראקְל: In kühlen Zimmern ohne Sinn. בחדרים צוננים ללא פשר. בצינת חדרים חסרי פשר.
"את יודעת בת כמה אני?" היא המשיכה.
"בת מאה ושתיים."
היתה בבעלותה מאה שלמה.
"ובת כמה את, מִיה?"
"חמישים וחמש."
"עדיין ילדה."
עדיין ילדה.
והיתה גם רג'ינה — בת שמונים ושמונה. היא גדלה בבונדן, אבל נמלטה מהפרובינציה ונישאה לדיפלומט. היא חייתה בכמה ארצות, ולדרך ההגייה שלה היתה איכות זרה —
אולי איזו הטעמת יתר — פרי טבילות חוזרות ונשנות בסביבות נֵכר, ואולי גם אות ליומרה; אבל התוסף המודע הזה הזדקן יחד עם הדוברת עד שלא ניתן עוד להפרידו משפתיה, מלשונה ומשיניה. רג'ינה הקרינה תמהיל אופראי של פגיעוּת ושל קסם אישי. מאז מות בעלה נישאה עוד פעמיים — שני הגברים התפגרו — ואחר כך באו עוד כמה פרשיות עם גברים לרבות אנגלי הדור אחד צעיר ממנה בעשר שנים. רג'ינה מינתה את אמי לשמש לה אשת סוד ושותפה לביקור באירועי תרבות מקומיים — קונצרטים, תערוכות אמנות, הצגת תאטרון מזדמנת. והיתה פֶּג, בת שמונים וארבע, שנולדה וגדלה בלִי, עיירה קטנה אף יותר מבונדן. הכירה את בעלה בתיכון, הביאה אתו לעולם שישה ילדים, צברה המוני נכדים והיתה בקיאה בכל הנוגע להם עד לפרטי פרטים — עדות לבריאות מרשימה של הנירונים. ואחרונה היתה אַבִּיגֵייל בת התשעים וארבע. אף שהיתה פעם אישה גבוהה, בריחת הסידן הכריעה את עמוד השדרה שלה וכעת היתה גיבנת. חוץ מזה היתה חירשת כמעט לגמרי, אבל מרגע שראיתי אותה נמלאתי התפעלות. תמיד לבשה מכנסיים פשוטים וסוודרים מעשה ידיה שעליהם אפליקציות או דוגמאות רקמה בצורת תפוחים או סוסים או ילדים מרקדים. בעלה יצא מהתמונה מזמן — יש שאמרו שמת; אחרים טענו שהיו שם גירושים. בין כה וכה, טוראי גרדנר נעלם במהלך מלחמת העולם השנייה או מיד לאחריה, ואלמנתו או גרושתו למדה והשיגה תעודת הוראה והיתה מורה לאמנות בבית ספר יסודי. "עקומה וחירשת, אבל לא אילמת," אמרה בהדגשה בפגישתנו הראשונה. "אל תהססי לבקר. אני נהנית מהחברה. מספר שלוש־שתים־אפס־ארבע. חזרי אחרי: שלוש־שתים־אפס־ארבע."
כל החמש קראו ספרים ופעם בחודש היו נפגשות למועדון קריאה עם עוד כמה נשים — מפגשים שנשאו נופך תחרותי־משהו, כפי שהבנתי ממקורות שונים. במהלך תקופת מגוריה של אמי ב"רולינג מדוס" מספר לא מבוטל של נפשות פועלות בתאטרון חייה ירדו מעל הבימה ועברו אל "הסיעודי" שלא על מנת לחזור. אמי אמרה לי פעם בגילוי לב, שמרגע שעזבה מישהי את המקום, היא נבלעה בתוך "חור שחור." האבל היה מינימלי. החמש חיו בהווה חסר פשרות דווקא משום שבניגוד לצעירים, המתייחסים להיותם בני תמותה כאל עניין פילוסופי מרוחק, הנשים הללו ידעו שהמוות אינו עניין ערטילאי.
אילו אפשר היה להסתיר מפני אמי את ההתפרקות המכוערת שלי הייתי עושה זאת, אבל כשמישהו במשפחה נלקח למוסד ונכלא בו, האחרים פורצים קדימה מלאי דאגה וחמלה. את מה שרציתי נואשות להסתיר מאמא יכולתי לחשוף בלי עכבות בפני אחותי ביאטריס. היא שמעה את הבשורה ויומיים אחרי שאושפזתי באגף הדרומי עלתה על מטוס לניו יורק. לא ראיתי אותם פותחים למענה את דלתות הזכוכית. מחשבותי בוודאי נדדו לרגע, כי ציפיתי לבואה בכיליון עיניים. נדמה לי שאיתרה אותי מיד משום שנשאתי את מבטי כששמעתי את הנקישה הנחושה של עקביה הגבוהים כשהתקדמה לעברי, התיישבה על הספה החלקלקה באורח מוזר שבאזור המבקרים וחיבקה אותי. ברגע שהרגשתי את אצבעותיה לוחצות את זרועותי, התרסק לרסיסים היובש המחניק של קליפת התרופות האנטי־פסיכוטיות שבתוכה חייתי, וגעיתי בבכי. בי ערסלה אותי וליטפה את ראשי. מִיה, אמרה, מיה שלי. עד שדייזי הגיעה לבקר שוב כבר הייתי שפויה. ההריסות שוקמו לפחות בחלקן, ולא ייללתי בנוכחותה.
התקפי בכי, יללות, צווחות וצחוק בלתי מוסבר היו עניינים שבשגרה באגף, ובדרך כלל לא התייחסו אליהם. אנשים לא שפויים עסוקים בעיקר בעצמם. נדרש מהם מאמץ עצום רק לעקוב אחר עצמם, והמפנה לעבר הבריאות מתרחש ברגע שהם מניחים למשהו מהעולם לחדור פנימה, כשאדם או דבר כלשהו חוצים את המפתן. פניה של בי. הפנים של אחותי.
ההתמוטטות שלי כאבה לבי, אבל את אמי חששתי שהיא תהרוג. זה לא קרה.
