מרחבי העבודה של כותבים, כפי שמראים תצלומיה המרתקים של טלי אמיתי־טביב, הם מרחבים מדברים. דברניים אפילו. הם לא מפסיקים להעיד על עצמם, כך נדמה, לשאת את הצהרותיהם הסותרות אל מול עין המצלמה הדמיונית... חדרי הכתיבה הללו שצילמה אמיתי־טביב, חושפים בראש ובראשונה זהות כמעט מוגמרת של הכותבים וחדריהם. זהות עשויה. אלה חדרי כתיבה של כותבים שזכו להכרת החברה בהיותם סופרים, וחשוב לא פחות מזה: להכרת עצמם. המצלמה פוגשת את החללים הללו לא בשלבי ההתחבטות וההתלבטות העובריים של הזהות הכותבת ביחס לעצמה, אלא בשלב המתקדם ואפילו המתקדם מאוד, של המסקנה; של הידיעה העצמית שנחוצים לה ההרגל והקביעות והתנאים הנכונים המגולמים בחלל, במרחב הפיזי, בחדר...
התצלומים הללו יודעים שהמרחב הביתי – חדר עבודה או חדר שינה – הוא סוג של ארשת פנים. בדומה לארשת הוא מגלה ומסתיר, מעמיד פנים, נע בין שליטה לחוסר שליטה. יש לו למרחב הזה גם רגעים של היסח הדעת, פינות מסוימות שבהן דברים חומקים משליטה, מראים את עצמם.
מתוך ההקדמה "על קירות, שולחן, דרדר ורוח", מאת רונית מטלון
טלי אמיתי־טביב נולדה בשנת 1953 בקבוצת כנרת. אוטודידקטית, גרה ועובדת בתל אביב.
תרגום המאמר לאנגלית: ויויאן אדן