"קרמר החתול יוצא אל היער": עובר כל גבול
מאיר שלו לוכד את הדינמיקה החתולית בצורה יפה,
כותב הכל בחריזה המתנגנת בקלות בקריאה בקול ומחזיר לתודעה בעלי חיים רבים וחביבים
רותה קופפר 28 במרץ 2012 | הארץ, ספרים
"קרמר החתול יוצא אל היער", הספר חדש על החתול האפרפר, מתרחש כרונולוגית לפני "קרמר החתול ישן כל הזמן", ספרו הקודם של מאיר שלו על החתול הישנון; "לפני הרבה זמן", נכתב בתחילת הספר החדש, כאשר "קרמר החתול היה אז קטן". ספר זה בעצם מסביר מדוע החתול החליט לחדול כמעט מכל פעילות ולמלא את יומו בתנומה (ולא משום שזה מה שחתולים עושים, ישנים 16 מתוך 24 שעות ביממה). במקרה של קרמר ההחלטה נפלה אחרי שהחליט לצאת את גבולות גינת הבית ליער, וחזר מבוהל. "קפיצות? נשיכות? שריטות? גלגולים? לא מעוניין, זה לא בשבילי. ראש על הכר זה משחק נהדר. מהיום זה יהיה המשחק שלי".
אולי זו החלטה נבונה, בהתחשב בכך שהמשחק הקודם שלו כלל בעיקר התעללות בבעלי החיים בגינה. אלה (צב, לטאה, חולד, דוכיפת, עורבן ועוד), לא במפתיע, לא רצו לשחק אתו יותר. בתגובה יצא קרמר למסע נקמה. "הוא זינק באוויר ונחת על הצב, את הנחש שרט בגב, אחרי הלטאה רדף, משך לה בזנב./ גלגל מהר את הקיפוד מפה עד שם משם עד פה, צעק: ‘איפה את, יא דוכיפת? בואי לשחק מיד!' ופליק! השאיר לה בציצה רק נוצה אחת!"
לאחר שנקעה נפשן של החיות הקטנות (שאמרו לו: "אתה חתול מציק!") הוא סובב את הגב אליהן, לא לפני שהעליב כל אחת ואחת ויצא אל היער. שם, בין העצים הגבוהים באמת, פגש בחיות טרף. מולן כבר היה פחות אמיץ. מאוים הוא נפרד לשלום מהצבוע, העיט, הצפע והאוח. "הייתי נשאר, אבל קצת מאוחר, אז שלום, חברים, מחכים לי בבית". בדרך הביתה הלך לאיבוד והחל לפחד - "הצילו, עזרו לי, אני רק חתלתול", יילל. ואז פתאום הופיעו חיות הגינה, שהתברר כי דאגו לו. "בוא הביתה, אל תפחד, לא צריך לרוץ, נלך לאט-לאט".
אחרי כל המפגש המאיים ביער מחליט קרמר לפרוש מחיי חברה בכלל, ופשוט לפתוח בקריירה של שינה. קל לתאר איך צץ הרעיון לשלוח את קרמר החתול, הצייד הקטן, ליער. חתולי בית המסתווים בין פרחי פטוניה, אורבים בשקט לזבובים לפני שהם מזנקים עליהם, נוחתים בכפות רכות על האדמה וחופרים בה, וגם מאיימים על הארנבות של השכנים (לפעמים - למרבה הזוועה - אף לוכדים ציפורים קטנות ומביאים אותן כמתנה לבעליהם), הם מראה מוכר. יש משהו קומי בפער בין מה שנדמה כי מתחולל בראשם - סצינה מתוך סרט טבע בערבות אפריקה - לבין כדור הצמר המפונק המתכדרר לו בתוך אדנית.
מאיר שלו לוכד את כל הדינמיקה הזאת בצורה יפה, וגם כותב הכל בחריזה המתנגנת בקלות בקריאה בקול. הוא גם מחזיר לתודעה בעלי חיים רבים וחביבים, שאינם נראים על מסכי המחשב והטלוויזיה (לא רק בגלל זה הספר ממוקם כבר ברשימות רבי המכר).
יוסי אבולעפיה מצייר את קרמר בשובביות. ברקע הוא שותל רמזים מספריו הקודמים של מאיר שלו (הכינה נחמה) ובדיחות להורים (מטוס הנושא שלט "העם דורש") וסתם בדיחות חזותיות, כמו הכובע של רובין הוד שמחובר בחץ לגזע עץ.
אבל קרמר, בהיותו גיבור ספר ילדים, הוא לא רק גור חתולים. בעיני הילדים המקשיבים הוא נחווה גם כילד, כזה שהם מזדהים אתו. תפקיד זה שמור לרבים מהארנבים, הדובים והחתלתולים בספרות הילדים. בתור ילד, ההתנהגות הבריונית של קרמר קצת פחות משעשעת. הוא ילד שתלטן שמטיל מורא בגן (כמו זה שאליו הולכים מי שמקשיבים לסיפור הזה), וכאשר ילדים אחרים מנסים להתנגד לו, הוא נהיה פוגעני ואלים. היציאה ליער יכולה להיות שקולה לפנייה של ילד כמוהו במגרש המשחקים לילדים גדולים ממנו, שלא כל כך רוצים לקבל אותו. כל זה טבעי - לפעמים ילדים רוצים לפרוץ את גבולות החברה שנכפתה עליהם. אפילו יש משהו מרענן בסיפור על ילד שאינו "מתנהג למופת", או מתנצל על התנהגותו. החיבוק שהוא זוכה לו מהחברים הקטנים והוותיקים גם הוא מקובל (אולי בחיים יותר מאשר בבדיון); ילדים סלחנים כלפי חברים שלהם, גם אם אלה לא ביקשו סליחה ולא התנהגו בצורה הוגנת. רק הפרישה של קרמר מעולם המשחקים לעולם של תנומה תמידית לא משתלבת טוב בכל הסיפור הזה.
ותהייה לסיום - בעמודים המחברים בין הכריכה לספר עצמו מצוירים סוגים שונים של כלבים שלא קשורים בכלל לסיפור הנוכחי. האם הם מבשרים על החלק השלישי במעללי קרמר החתול, שאולי בתנומתו הממושכת הוא חולם בכלבית?
