יש כאן הכול ואין כלום.
צרכייך מסופקים. אין כמיהה לדבר. אתה מלאה, את שלם ומאושר. לא רעב, לא צמא, לא תשוקה, לא תאווה, לא מין, לא פיתוי, לא גבר, לא אישה, לא מילים, לא עצמים. לא, לא. לא כאן.
מכאן באתי ולכאן שבתי. שום געגוע לתקופת הגוף. בימי חיי הייתי כרוך בו ואחריו, כעת איני מבינה מה טוב היה בו. רק מגבלות. הקיום בלעדיו חופשי, פתוח ונקי הרבה יותר בכל מדד, בכל מובן. כולו אין־סוף.
הגוף החי מוכרח לגבור, לצרוך, לאכל ולעכל. מכלול איבריו כמו גן ילדים מטופש: בעלי אינטרס שחוברים יחד להוציא לפועל איזה מעלל. פה, לעומת זאת, אתה כמו נוסעת במהירות האור על דרך מהירה שגם שוליה לא נראים באופק, כל כך רחבה היא, וכל כך חלקה. שום חיכוך בינה לבין הנע עליה אינו מורגש. חרף המהירות הבלתי נתפסת, רוח נעימה — אוויר זך מכפי שיכולת אף לדמיין בחייך — מלטפת אותך. אֶת מי שהנך, לא את חומר גופך. לא את עורו ושערו של עפרך. ובתוך התנופה האימתנית והנצחית, אתה ליבו הנע של היקום — שלֵו ורגועה להפליא, כל הזמן כאן, תמיד כאן, פולחת את החלל בפשטות. עצם הקיום הוא צמצום. הכול חופף לכלום.
שינויים גדולים
ארבעת היותר־חסונים נושאים את האלונקה. עץ ידיותיה מהוה וסדוק, הבד הסינתטי בלוי וגס והיא מצייצת בכל פעם שמרכז הכובד זז — גופי שמיטלטל בה באין אכפת.
אלה צהרי חורף בהירים, והתהלוכה הקטנה עושה את דרכה אל הבור לאט, מתנהלת בכבדות בשבילי גן האבן, שירוק בזוק בו פה ושם. אני מת עכשיו. מת על באמת. מאתמול בבוקר. הייתי אומר ״נפחתיאת נשמתי״, אבל זאת לא הייתה כמו שום נפיחה שהכרתי.
לא הייתי מאלה שמתעסקים בזה יותר מדי. אם כבר דמיינתי את המעבר מהעולם ההוא אל העולם הזה, הוא לוּוה תמיד בפסקול סוער, בביצוע תזמורת סימפונית שלמה. שיערתי שיתחיל ברוגע ובהדרגה יתגבר, ילך ויחריף עד לקקופוניה מחרישת אוזניים: תחילה יצטרפו כלי קשת נמוכים מאיימים, אחר כך מפלים שוצפים של כינורות גועשים, אחריהם תרועות קרנות מפלחות, אחריהן מצלתיים חורכות, תופים רועמים... ואז, בלי התראה ובאבחה אחת — דממה.
שקט נורא שלא שמעתי כמותו מעודי.
ההפך.
וכמו שבחיים נוכחתי שוב ושוב לדעת שאין שום קשר בין מה שניחשתי, דמיינתי או חשבתי שיקרה לבין מה ואיך שבפועל התרחש, התברר שזה לא פחות נכון גם בנוגע למוות.
כינור אחד — יחיד וחסכן, רזה ובררן — גבר ונחלש, חזר ונמוג, הידמה והשתנה, סחט את המיץ מכל תו, גלש מהאחד לאחר במיןשיטוט סהרורי, אקראי, חסר מטרה, אינו מדגיש שום נקודה.
מילא זה, אלא שבמקום הדממה — שלגביה הייתי יותר בטוח — משום מקום וחזק כל כך, כמו יד אלוהים בעצמו אוחזת במקל, ניחתה מכת תוף איומה, וולקנית, מאתחלת.
עוצמת הרעש פשוט ביטלה אותי.
מי יודע, אולי לא היה תקציב לתזמורת.
לא אוכל להעריך כמה זמן זה לקח, מתישהו התחלתי לחזור, נמוג בהיפוך לתוך ההד המתמשך — הלא־בטוח שדועך — של אותה נקישת־על.
נדמה שהיה נצחי, ההד. כאילו ירו אותך מכלי נשק אדיר, אתה קליע שחותך את האוויר ומעכשיו, למשך כל יתר זמנך, תהא הרוח מחרישה את אוזניך.
יתר הזמן?
אין לי איך לתפוס מושג כזה עכשיו.
ואולי אצל כל אחד זה אחרת. אולי לכם לא יהיה כינור. כל דבר יכול להיות. הרבה ראו אור, אחרים היו וחזרו ואמרו שאין כלום. יש שראו חזיונות, תקציר של חייהם, נשים מתערטלות או השד יודע מה, בעוד נשמתם נסחטת בקצב שהועד לה, נוטשת בלי לדעת אנה באה.
מפה לשם חלפה יותר מיממה מאז חציתי. לא הרבה יותר. הם ארגנו הכול מהר. אני לא חושב שמישהו היה בהלם. מי חלם שבכלל אחזיק מעמד כל כך הרבה זמן? בטח לא אני.
הלוא בן אדם נולד עם ודאות אחת: שיום יבוא והוא ימות. כל השאר חידה. אין לחזות כמה זמן יחיה לפני כן, אם יהיה בריא או חולה, ישר או סוטה, מאושר או אומלל; אם יאהב, יתחתן, יתגרש, יעמיד ילדים...
ואם כך, מניין התדהמה שמכה בנו לשמע הבשורה על מוות? מאיפה הצער? האם לא היינו אמורים להצטער הרבה יותר לו שמענו שחבר פשט רגל? להיות נרעשים והמומים אילו נודע לנו שפלוני — גס ומגושם — הפך לצורף מוכשר?
ובכל זאת, גם עליי הזילו היום דמעה. אמנם לא רבים, קומץ קרובים — נאמר אמיתיים — ולצידם, כנספח, קרוביהם שלהם. בסך הכול כעשרים איש.
לא נפגעתי. אחרי הכול, כמה אנשים חשובים לי עודם בחיים? ויותר מזה: אלה שחיים ואלה שהלכו, כל מי שאולי ופעם היו, מה הם לי עכשיו בכלל?
יכולתי, למרות מצבי המיוחד, להתמקד בנוכחים (השרץ למשל הגיע, להפתעתי). יכולתי להתמקד גם בנעדרים (לֵאוֹנוֹרָה. נו, טוב…). יכולתי להציף מחשבות, לסגור חשבונות, לסכום שורות תחתונות וכן הלאה. לא אעשה זאת, ולא רק משום שאין לי עניין להיגרר לזה, אלא בעיקר כי בפניי ניצב דבר חשוב הרבה יותר. הרבה יותר מחשוב.
קוברים אותי.
החסונים גורפים, מעמיסים ושופכים, יעילים, קדחתניים, מתנשפים ושותקים. כף אחר כף, מלבני הקלקר הלבנים נכנעים לרגבים שמוטחים בהם. איש לא יֵצא להפסקת סיגריה, אף אחד לא ישרוק או יהמהם שיר פועלים. פחות מארבע דקות לוקח להם למחוק אותי לגמרי מעל פני ולתוך האדמה. זכרי יחזיק מעט יותר. עשרים דקות, כולל הטקס, והייתי ערוגת פרחים רעננה.
הייתי.
בדיוק בעוד שלושים ימים תוצב כאן מצבת שיש פשוטה ועליה חקוקים שמי, משפט ממצה שמִיָה תציע (יכולתי להיות בידיים טובות יותר) .2019– ומספרי חיי: 1929
ובינתיים, שינויים גדולים.
פתאום העבר באמת מאחוריי. כבר שנים הרגשתי שכך, ניסיתי להפסיק לריב איתו, ואולי עכשיו סוף־סוף זה יוכל לקרות. אם לדייק, וזה באמת דבר מוזר, הוא לא ממש מאחוריי; נעלם לחלוטין! מאז הגעתי כל הזמן זה כאילו נולדתי ממש עכשיו, עכשיו, עכשיו. בכל רגע מחדש. אלא שאני מת... אז אולי בכל רגע אני מת מחדש? הכול משונה מאוד. יהיה צורך בסט שלם של חושים חדשים כדי לפענח ולהנהיר את ההוויה החדשה הזו, וזה בהכרח ידרוש המון ממה שנדמה כי אין כאן בכלל — זמן.
וכשאמרנו: הזמן חולף... איך הזמן טס… — כלום לא היו אלה ביטויים בלתי מודעים של הכרה באפסות שלנו מול כוח החיים? השתמשנו בהם כל הזמן, נעזרנו בהם בטפסנו ובהחליקנו על המצוקים והמצוקות של חיינו משל היו אמת נצחית ומוצקה, חילונית עד עומקה,עתיקה ונושנה, עמידה בשינויי הזמן והאופנה.
הזמן חולף?
הרשו לי להגיש הצעה לתיקון:
מה שחולף הלוא מתמעט, ובהכרח לבסוף נגמר.
הזמן כשלעצמו אינו נגרע, ומכאן שאינו חולף.
אנו החולפים בו. אנחנו העוברים.
לא חשוב.
כמו שהיה, ככה נגמר.
אתם נפסקים.
אני?
אני המשכתי הלאה.
2020 ואולי 91
ואולי, אולי אני כאן. ואולי אינני.
הצחנה העמומה, החמוצה, המחליאה — אולי היא עולה בנחיריי. ואולי לא.
צפצופי מכשירים, דחיסות ויניקות האוויר, קולות המבקרים ומשפטי האחיות הקצרים — אולי הם מתדפקים על שערי אוזניי, אולי נהירים ואולי סתומים. ואולי לא.
הפס השקוף הדקיק שניגר מזווית עיני אל הגומה הזעירה שבין קפלי סדין הפלסטיק, אולי אינו אלא סימן ליובש )לפעמים הן שוכחות את הטיפות(. ואולי דמעות.
אולי חלף יום. אולי חלפו שנתיים.
אולי בכל זאת אני חש במשהו אם מישהו עובר לידי ועוצר. אם מישהו בא לבקר.
והמעלית, זאת שלוקחת שמה — אולי היא תקועה בין הקומות, קפואה ותלויה על בלימה. אולי בעוד רגע, לכאן או לשם, תשוחרר, ואשתחרר.
החדר גדול ובו הרבה מיטות.
2020 גוונים של אכפת 91
צלצולי הפעמון תכופים יותר ויותר. הדפיקות בדלת מתחזקות. זאת היא. מוכרח להיות. מובן שלא אפתח. אני תוהה כמה זמן ייקח לה להבין את זה, ומה תחליט לעשות. שפשוט תסתובב ותלך, הכי טוב. הפעם האחרונה שהתראינו תהיה הפעם האחרונה. זה היה נקי ומכובד. חבל שתמצא אותי ככה, בפתח המטבח. ובכל זאת, הגיוני. כל החיים שלי החרא תופס אותי בהפתעה.
הדפיקות פסקו, נדמה לי. הכול מעורפל. דממה כרוכה בווילון מלמלה. ציפה מאולחשת. ככה זה היה ברחם? מזכיר לי ימים אחרים, לא נכנס לטובים או לא טובים. נאמר ביובש, רטובים. הדוקטור שולמן דיבר על האפשרות הזאת, אני זוכר. לנבואת זעם לא אכפת להצטייר כטעות, ולחכות כמה זמן שייקח. די לה ברגע אחד של תהילה. אשר למִיה, תכף יתברר אם פנתה והלכה לדרכה או שהחליטה להתעקש. אלוהים, עשה שתלך. היה ובכל זאת תיכנס, שברי הזכוכית יעידו שהשלולית שבה אני שוכב היא תה. נחמה פורתא. פירור של כבוד עצמי, זה מה שנשאר. ככה זה תפס אותי, עם הכוס ביד.
״אוי, לא! לא! אבא, אבא!״ הסטירה לא איחרה לבוא. לולא ראיתי אותה, לא הייתי יודע. לא הרגשתי אותה ולא את הבאות שנחתו בעקבותיה, הגם שהשלישית בבירור הייתה חזקה למדי. הגוף היטלטל, זה בהחלט לא נעם לי. ״שיט! שיט!״
״... הלו, כן, אמבולנס דחוף בבקשה! מה? המגן שבע עשרה. כן. מהר! מה? אבא שלי. לא יודעת, הרגע נכנסתי לבית, מצאתי אותו על הרצפה. כן. העיניים שלו פתוחות והוא נושם. בטוח־בטוח. לא, הוא לא עונה, הוא לא מגיב לי אבל עושה עם העיניים. אין לי מושג, הוא כבר היה ככה. מאיפה לי? יכול להיות עשר דקות, יכול להיות מאתמול. אתמול בערב, בטלפון. כן, רגיל. מה? נראה לי לחץ דם וכולסטרול. פעם היה אלכוהוליסט, אבל מזמן. בטוח הפסיק. בן שמונים ו... שמונים ומשהו, נו, לא זוכרת עכשיו בדיוק. אבל הם בדרך כבר? מהר! מה לעשות לו בינתיים? ברור, לאיפה אני ילך? לא אכפת לי, תבואו מהר!״
אכפת לה. נחמד.
״נו, נו, מהר! אכפת׳כֶם אולי להזדרז? עשרים וחמש דקות! אתם נורמלים?!״
״גברת, באנו הכי מהר שאפשר, גם גולומב וגם גורדון חסומים, היינו צריכ...״
״מעניין את התחת שלי גולומב וגורדון!״
״כמה זמן הוא ככה?״
״אמרתי לה בטלפון, ככה מצאתי אותו. יכול להיות גם מאתמול. יו, זה מה זה נראה לי לא טוב... מה יש לו?״
״לפי רוב הסימנים שבץ, אבל מוקדם לקבוע״.
״שבץ?! הוא יהיה בסדר?״
״תלוי. בשבץ איסכמי זה משחק נגד השעון״.
״משחק ׳תָה קורא לזה?!״
״לא התכוונתי לזה ככה. מתי בפעם האחרונה ראית אותו, דיברת איתו?״
״בטלפון, אתמול בערב״.
״היה נשמע רגיל? דיבר לעניין?״
דקירה באצבע.
״כן, רגיל״.
״טוב. הוא גר לבד?״
הרגשתי כמו מזוודה חשודה בשדה תעופה. בודקים אותי, הופכים אותי, לוחצים עליי, פותחים אותי — ומעליי הבעלים, מותקפים במבול שאלות, דרוכים, חרדים, מודאגים. אבל אחת כמוה לא פוגשים כל יום. הם עוד לא יודעים על מי נפלו.
״מה זה, מה בדקת לו?״
״גברת, רק תעני על מה שאני שואל ותני לנו בבקשה לעבוד, כל שנייה פה קריטית״.
״גברת הוא עושה לי... עאלק אכפת לו, זה?!״ רטנה בעודה מתרחקת.
יורדים במדרגות. מסכנים, היא לא עוזבת אותם. מטריפה להם את המוח. מה היא רוצה שיעשו? התקרה מטונפת, מלאה קורי עכביש. מתי צבענו פעם אחרונה? זאת כבר תהיה בעיה של מישהו אחר. שוב על הגב, חסר אונים... זאת בדיחה? מתיחה? לא שילמתי כבר את המס הזה? כמו אסיר בתא חשוך — רוח פראית בצינוק גופה הקפוא — אני מבוהל, מבועת, כולי מחשבה אחת: לא. לא רוצה להיות ככה. זמן ללכת.
ופתאום, שמיים. צלולים כל כך. יש מראה יפה מזה? הנה הם לפניי, החיים בתמציתם. אלוהים, כמה שטויות... הטלטול הרחפני פוסק. אני מוכנס לרכב. שוב מונח על משטח מוצק. מכשירים, הבהובים, צפצופים. הבחור המזוקן נשאר איתי, הגבוה ניגש קדימה. סירנה מופעלת. הרכב מזנק. היבבה הפולחת הזאת, הלוא היא קולי האילם שזועק: אני הולך למות, אני הולך למות! הולך למות, אתם שומעים?! אני חולף ברחובות האיטיים, האדישים, כמו גולם של פרפר בטיל בליסטי. איך היינו אומרים? התפנתה דירה. באמת למי אכפת? אנחנו כמו פרחים — אהובים מאוד על מי שקיבל אותנו, וכשמתים זה לא נורא. גם הזרים הכי יקרים מושלכים בסוף קמלים לפח הזבל.
זריקה. אני נוחת. שוקע למקום כהה יותר. זה הווילון שיורד עליי או מה שהוא נתן לי? צינור פלסטיק מטושטש קרב אל פי. תוך שהוא דוחף לי אותו והשני דוהר כאילו שדד בנק, הם דנים במה שיאכלו אחר כך. ״פיצה או סושי?״ הנהג שואל. ״לא אכפת לי״, האיש שלי אומר בשיעמום. תכף מגיעים לבית החולים. בסוף סגרו על פלאפל.
2019 בֶּבּוֹ 90
הסיבוב אל הסופר ולבית המרקחת ייקח כמה שעות. חשבתי לבקש ממִיה שתעשה את זה בשבילי ביום שלישי לפני שהיא באה, אבל מי יודע אם באמת היא תבוא. ונגמר התה. אז אחרי ארוחת הבוקר — קרקר, עגבנייה וגבינה רכה — ולאחר שסיימתי את טקס הכדורים המקודש של כת הגיל השלישי (שתשמישיו צנצנות קטנות, כהות, חפיסות קרטון ועליהן שמות שאי אפשר לבטא, כפית כסף משחירה וכוס זכוכית ישנה ועכורה), הגיע הזמן להתלבש.
לא פשוט כבעבר. גם מזג האוויר הרבה יותר משנה לי. חם כקר. אני מוצא את עצמי שוקל בכובד ראש דברים שפעם מי בכלל חשב עליהם. מביט מבעד לזגוגית כחולם. מודאג ממשב הרוח. צמרת העץ שמוריקה את חלוני רוקדת ואלס איטי, העלים כמו נעים לקצבם האילם של גלים כמהי חוף שנוהרים אליו להוטים, מלחכים אותו רעבתנים, ובאחת נרתעים מפניו ונסוגים, נסים בחזרה אל המקום שממנו באו, ושוב חלילה.
פותח את החלון לאט. מי משנינו חורק יותר? מושיט יד דקיקה וחיוורת החוצה, לחוש את המזג. אמנם חורפי, אבל בסך הכול בסדר. לו ירד גשם, התה היה מחכה. כדורים יש לי לעוד יומיים, אך באותה הזדמנות.
גוהר מעליה ונובר בה, במגירה, תר אחר הגרביים העבות. תוך שאני גורב אותן ומשחיל את הרגליים למבואת המכנסיים, אני מתנשף כהוגן ומקלל בלב, משווק לעצמי שזאת התעמלות.
מהדק את המכנסיים בחגורה לעצמות המותניים. הכול מוכרח להיות תלוי היטב. דחליל.
שלוש שכבות יספיקו?
כסהרורי אני משוטט בין קירות החדר הקטן, צף ללא תכלית, תלוי בין שמיים לארץ, אבוד בנבכי חרדה שמסתווה כמחשבה. שום הליך ניתוח נתונים אין כאן, עמוק בפנים אני יודע. יובש מתיישב בגרון, הלסת שוב מתחילה לרעוד באי־שקט.
גוש הבהלה בתוכי מתגלגל, צובר גוף ותאוצה, פורץ את גדרות הלב ודוהר בעורקיי אפוף הילת אבק שבילים. לפתע יד גואלת נשלחת בכוח מחשבתה שלה — העוקפת את שלי, הפזורה — לאט מטפסת, רוטטת ומקומטת, אצבעותיה הגרומות לופתות בעווית את גופיית הכותנה הלבנה שחנה קנתה לי, הטובה, המחממת. מעליה אלבש את חולצת הכפתורים הכחולה וסוודר.
אין לדעת כמה זמן אבד בעומדי שם, מתלבט אם לבחור בסוודר עם כפתורים, שקל יותר ללבוש ולפשוט אך אינו מחמם את הצוואר ואת רום החזה, או באחד סגור שיכסה הכול היטב, אך יש ללבוש ולפשוט אותו דרך הראש, שיטה שזה זמן אני פחות ופחות מחבב, ושמאז שלשום פשוט מעבירה בי חלחלה בגלל האינצידנט שהיה לי עם סוודר הגולף הירוק, האהוב עליי, שעכשיו מונח בשקית ליד הפח, מחכה שאתפוס אומץ לזרוק אותו ודי.
כרגע אני לא מסוגל אפילו להסתכל עליו. הייתי כל כך גאה בעצמי באותו בוקר על שיכולתי לו: לאחר מאבק קצר הצלחתי לדחוק את הראש מבעד לצווארון, קובע עובדה בשטח, מוכיח שהזקן הזה עוד בעניינים ויודע לתת פייט. הרגשתי מינימום טרזן. יום שלם הסתובבתי עם החזה מנופח כמו תרנגול קרב, מבסוט עד העננים. מִיה וליאם באו לביקור והיה לנו אחר צהריים נחמד, כמעט בלי חיכוכים וּויכוחים. כשהם הלכו התחלתי להתכונן לערב, הלכתי לחדר השינה להחליף לפיג׳מה. תפסתי באגרוף ימין את קצה שרוול שמאל, משכתי אותו וטלטלתי את הזרוע בתוכו במאמץ לא מבוטל עד שזו נפלטה ממנו, מדולדלת ומותשת, אבל חופשייה. נישא על גלי ההצלחה, גמלתי לזרוע ימין באותו אופן עם אגרופי השמאלי. מתנשף ומיוזע עמדתי מול המראה זקוף, חיוך ניצחון נקמני מתנוסס על שפתיי. הסוודר היה כרוך לי סביב הצוואר כמו אבן ריחיים, טכנית כבר לא עליי פרט לפרט שולי, שהנה אני כבר מטפל בו. הייתי זחוח, בטוח שמה שעולה מוכרח לרדת, מה שנכנס חייב לצאת. התחלתי מושך. הכתפיים היו ראשונות להיאנק ואז לזעוק. אני מושך ומושך בסריג הסרבן, הן מתעייפות ושורפות, אבל אני לא מוותר, עדיין הגיבור מהבוקר. מתישהו הכתה בי ההבנה: האלמנט הקריטי שמבדיל בין להכניס ובין להוציא הוא שעל הפדחת העגלגלה אין סנטר. בשום אופן לא הצלחתי לעבור אותו. סנטימטר מחורבן אחד, זה כל מה שחסר. הפגנתי נחישות והמשכתי במאבק, הניצחון כפסע ממני, בידיי ממש, אלא שכלום שם לא זז. התיישבתי לנוח בקצה המיטה, ראשי כלוא במנהרת הצמר האפלה. חדור רוח קרב מחודשת, שבתי לתקוף. הדקות נקפו. אפס התקדמות. הרגשתי שכוחותיי והאוויר בריאותיי אוזלים, שראשי לוהט ונוטף כעוף בתנור, שהכתפיים הבוערות פשוט לא יכולות יותר. החלטתי לשנות גישה. התכופפתי עם פלג הגוף העליון לפנים. עכשיו הראש פנה למטה. משכתי משיכה נואשת, מלוּוה בזעקת קרטה רצוצה. שמעתי את התפר נפרם, וחוט לא טוב נמתח לי בעמוד השדרה. איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי קדימה. בדקה התשעים דחקתי את היד בין המצח לרצפה. מקופל בתנוחת עובר, לא יכול להתיישר, שכבתי שם ובכיתי. מאז חנה לא בכיתי ככה, כוס־אמו הסוודר האהוב וכל העולם המזוין.
אז עם גולף אני גמרתי. בכלל, מכל הסגורים שלי השארתי בארון רק שניים שפתח הראש שלהם גדול במיוחד ואת ההוא עם הצווארון וִי, אבל האמת שגם איתם כבר לא בא לי להתעסק. רק מלהסתכל עליהם אני מתחיל להזיע. בלב חמוץ אני קוטף מהקולב את סוודר הכפתורים האפור ומשתרבב לתוכו בפיתול לולייני. מִיה לא אוהבת אותו. אומרת שהוא זקן. בסדר. שאלה יהיו הבעיות שלי. רק לשים לב שהכפתורים בלולאות המתאימות, שלא יהיו פַדיחות, וסַלַאם עַלֶיכּוּם.
ולמשימה האחרונה, פעוטה ופשוטה רק לכאורה: נעליים.
אם בכל זאת אבחר בנוחות יותר אך חדירות למים, אצטרך לשים לב ולהימנע משלוליות. אני שוקל את זה כמה דקות. אחד הכבישים שאצטרך לחצות בדרך עלול להוות בעיה: גם אחרי גשם קל נקווית שם שלולית שלא אוכל לפסוח עליה. מראש אעשה את הסיבוב. ימינה באגס, שמאלה ושמאלה, ובש״ץ שוב ימינה.
אני מחפש את כף הנעליים בעלת הזרוע הארוכה ולא מוצא. בסוף היא מתגלה ליד דלת הכניסה. מה עשיתי איתה שם? אני מאמץ את מוחי בניסיון להיזכר, ולבסוף מוותר. אני חוזר מדוכדך לחדר השינה, ממקם את נעל ימין במרחק חצי זרוע במקביל לארון הבגדים, נעמד מאחוריה, מכוון את הרגל לתוכה, נתמך עם היד על הארון, משחיל את הרגל חלקית ומחליק אותה בלחץ פנימה בעזרת הכף. אני חוזר על זה שוב עם נעל שמאל. על שרוכים ויתרתי לפני כמה שנים, כשנתפס לי השריר מתחת לצלע והשבית אותי ליותר משבועיים.
זהו. מוכן. נשארו רק הצעיף ומעיל הגשם. וכובע, כמובן. כובע זה תמיד, גם קיץ וגם חורף. מאז הקרחת — כבר שנים רבות מאוד — השמש והקור הערמומיים הפכו לי לאויבים מושבעים, שבוודאות יכו כשאני לא מוגן. ככל שמערכת החיסון שלי מאבדת חוסן, זה הולך ומחמיר. עליי להיזהר. פעם, כשהייתי יוצא בחורף, כל החושים שלי היו מתעוררים, מתחדדים. הייתי לוגם את האוויר הצונן מלוא הריאות כמו כוסית משקה טובה, כמו ספל תה חם. מתלבש רגיל, כאילו כלום. איך לא קר לך? לֵאוֹ הייתה שואלת, גופה הצנום מצונף מקור. זה קר זה?! הייתי עונה בזלזול, מרגיש מלך העולם, המלך שלה.
ועתה, כשתמה סוף־סוף האופרה של ההכנות בתוך הבית, מתחילה המערכה השנייה והקשה יותר: לצאת ממנו.
אני סוגר את הדלת ונועל, בודק שנעול, שוב בודק ומוודא ליתר ביטחון. כאחד המטורפים שקופצים מצוקים גבוהים לנקודות מים זעירות, בקושי נראות, אני מביט למטה ממרומי גרם המדרגות, אומד את האתגר בעין של מקצוען מבין עניין. אני עוצם עיניים ולוקח נשימה עמוקה, לופת את מעקה הברזל ומתחיל לרדת מדרגה־מדרגה, כל אחת בתורה — מבסס עליה רגל, נסמך על המעקה ומייבא את השנייה. מדי פעם אני עוצר קצת ונח. אוזר כוחות. כך במשך דקות ארוכות, סוחטות, מתישות, עד שמגיע לקומת הקרקע. כשקנינו את הדירה, קומה רביעית בלי מעלית, שיערנו שמתישהו יתחיל להיות לנו קשה לעלות — בכל זאת, מזדקנים — אבל לרדת? מי העלה על דעתו שזאת יכולה להיות בעיה? מה לעשות, החיים הם צרור של הפתעות. פעם הן היו פרועות, כיום הן בעיקר רעות. בעוד כמה שעות, כשאחזור ממסע הסידורים מותש ואולי רטוב (אני מאוד מקווה שלא!), אצטרך גם לעלות, לא עלינו. אבל אסור בשום אופן לחשוב על זה עכשיו. בינתיים סיימתי להיות קופץ מצוקים, נשאר לי להיות הולך למרחקים ארוכים. רק אחר כך מטפס הרים. כל דבר בעיתו, אני אומר לעצמי, נזכר בחנה ומחייך.
באמצע המבואה אני נעמד ורוכן לפנים, סומך את כפות ידיי על ברכיי הרעועות עד שאחדל להתנשף ותשוב נשימתי. אחר כך אני סומך ידיים על הגב התחתון ומזדקף, שואף ונושף שלוש נשימות מהירות ושולח החוצה את המבט ההוא, של הספורטאי האתגרי, מביא את עצמי לעשות את זה.
עם צאתי לרחוב, במגע הראשון עם אוויר החוץ, אני שוב עוצר, מהדק לגופי את מגיני הקור כנגד הרוח. היא, כשחוברת אליו, מעצימה אותו מאוד.
ומתחיל ללכת.
בשובי, לפנות צהריים, אני נאלץ לעבור ליד הקפה. האלמנות שקועות בשיח סוער ולא מבחינות בי. הקולות, אני מכיר את הנימה היטב. כל גבר יזהה את הצליל — הצליל של אישה לא מרוצה, לא מרוצה בכלל. ממנו. קיללתי בלב, וכצב ממהר המשכתי חותר לעבר הבית. צב אמיתי לפחות פטור מזה.
רחל בקעה מתוך מונית בדיוק עם הגיעי לשביל הבניין. מקל ההליכה בצבץ ראשון, ובעקבותיו גחו הנעל האורתופדית, הקרסול העבה בגרב הבז׳, מכנסי השלושת רבעי הפרחוניים ואז היא בכבודה ובעצמה, אלמנת בית קפה מן המניין, הגם שבעלה עדיין איתנו. ממנה אני מתעדכן בחדשות: אהוב ליבן בגד. בלי להתריע, ללא סימן מוקדם, בוקר סגרירי אחד — היום — קם ונעלם. עבר לדיור מוגן, פעוטון עם שם קסום לזקנים ולזקנות, כמו שחנה הייתה קוראת לזה. בבו, יקיר האלמנות, קשיש דוגמני שכוחו במותניו, קם ונטש את עדתו, פנה לרעות עם עדר אחר, באחו אחר. והפרות, זנוחות, בעיניהן צער עולם שבינתן אינה משגת, גועות אל החלל האין־סופי אולי בבכי ואולי בשאלה: יש מי ששומע?
״... איזה מישהי, חברה טובה שלו מהעבר, שגם היא דיירת שם לפי מה שהבנתי...״ דבריה של רחל משתחזרים בראשי בעודי בוחש את הסוכר בתה בבלי דעת כבר דקות. המרמור בקולה גבר, רומזני, מבטה העקום התעקם עוד יותר. ייתכן שמדובר במי שאני חושב? ודאי שייתכן! המִיקְרוֹבּ הזה, אצלו הכול יכול להיות!
לגמתי מעט מהרותח ברעש, עם הרבה אוויר. את המחשבה בנוגע לזהותה של אותה מישהי גירשתי כמו הייתה מגפה, והתמקדתי בו, בשכן הארסי, נצמדתי לשנאתי המנומקת כלפיו כאל אי של ודאות. מי יודע כמה זמן הוא בישל את זה, הנוכל, הדביק מעל זה את החיוך שלו, שיכסה.
בניגוד מוחלט לרחל ולשאר האלמנות ההמומות, אותי זה בכלל לא הפתיע. כלומר כן שהוא עבר, אבל לא שהסתיר, שבגד. לי יש ניסיון איתו, עם השרלטן האתלטי. עליי הוא לא יכול לעבוד.
הוא תמיד חוגג, הממזר, חיוך דבוק לו על הפרצוף. שערו צפוף כמברשת, זקוף וחצוף, אפילו לא באמת לבן, בניגוד גמור לטרנינג שלו הצחור מצחור, שהוא מסתובב בו בכל מקום כמו טניסאי עבר נודע או השד יודע. שמונה שנים צעיר ממני, ונראה הרבה פחות. בבו הוא מהזקנים המקוממים שלא נראים בגילם, שחיים חיים מלאים וערים. אולי באמת יותר טובה כאן המילה החדשה הזאת, שפתאום כולם כל הזמן אומרים: ״חיוניים״.
לי הוא לא חיוני בכלום. נוכל, מזויף, אם לומר רק מעט. אף פעם לא סבלתי אותו, אבל אלמנות בית הקפה מעריצות אותו, מכרכרות סביבו. כשאני כבר יורד מהבית, פעם בכמה ימים, ועובר משם אם אני מוכרח, אני רואה אותו יושב שם איתן. מהמרחק אני שומע את הקולות הסדוקים נוסקים וצוללים, נשזרים ונפרמים, עולצים, נפעמים. הנושאים, אני בטוח, ברומו של עולם: קלפים, ביטוח לאומי, מכון כושר, הנכדים, מחלות.
והכי גרוע, בידי מִיה תשמש הידיעה הזאת כלא פחות מהוכחה ניצחת למה שהיא מנסה למכור לי כבר הרבה זמן: כשהיא לא מנסה לרשום אותי לבית אבות, בכוח היא רוצה לחברת אותי עם הילד הזקן האחר בבניין, והנה, כמו להקל עליה את מלאכתה, שני הדברים נהפכו לאחד. לא עוזר לנסות להסביר לה שוב ושוב את הרקע ליחס הבלתי נתון למשא ומתן שלי לשכן מהדלת ממול. ״אתה באמת מאמין שהיה משהו בינו לבין אימא?!״ היא צחקה עליי לפני כמה ימים. ״בוא׳נה אתה חי בסרטים, אה? אז תפסת אותם מתחבקים! איך אַפ׳חָד ממכם לא קולט שהוא בכלל גיי?״
ככה זרקה לי בפרצוף.
חי בסרטים…?! אני יודע טוב מאוד מה ראיתי, אבל האמת שגם בלי העניין ההוא אני לא מוכן לשום קשר איתו. חברים היו לי מספיק, ומאז המוות של יוֹש, הבהמה, וכל הסיפור שהיה איתו...
אבל אני לא אומר לה את זה. מבחינתה, כל דבריי — אם בכלל היא מקשיבה להם — אינם אלא גיבוב קטנוני וקנטרני של זוטות, שטויות של זקנים, של תינוקות.
ובלילה שוב נדדה שנתי.
בפעם האחרונה.