קיץ 1985
אט־אט מתבהר חדר השינה, יוצא מאפלולית הלילה, בוקע כמו עש מתוך הגולם. נבראים צבעים, נולדים קולות. אוושת צמיגים רחוקה, ציוץ ציפורים לא נראות. ניבה מתעוררת. השחר עולה בחלון. שרגא עוד ישן. תכולת הארון ארוזה בארגזים מסומנים בטוש שחור, מונחים זה על זה לאורך הקיר. מעליהם טבעת אבק מתווה את מתאר המראה שהייתה תלויה שם. תחת מסמר הפלדה שהוסתר במראה התפוררה חתיכת טיח בצורת סהר, ונחשפת אפרוריותו המגורענת של הבלוק.
היא יורדת מהמיטה, מניחה כפות רגליים עירומות על הרצפה הצוננת. על השולחן הקטן במטבח, בתוך שקית ניילון, כגופה בתכריך, שמורה כיכר לחם, וממנה תכין כריכים לדרך. על המדף העליון במקרר נטוש מכל קוטג', ולצידו חבילת גבינה צהובה. דלת המקפיא שרוקן והופשר פתוחה.
תכולת הדירה נארזה במרוצת החודש האחרון. בגדי החורף של הילדים וההורים הוכנסו לשקיות אשפה שחורות, ואלה קובצו במרפסת, תחילה זו לצד זו, עד שהיה צריך לערום אותן זו על זו, תפוחות וקשורות בשרוך צהוב. אחר כך נארזו החפצים בארגזי קרטון שנאספו מהירקן ומהסופר והובאו לדירה. אגרטל שנעטף בנייר עיתון, פמוטי הכסף שקיבלו מהוריו של שרגא לחתונה, פסלוני פורצלן שנאספו עם השנים והוצגו מאחורי ויטרינה בסלון – סנאי, אייל, ארנבות – לצד מזכרות שהובאו מירח הדבש שלהם באירופה. הם קנו אז מיניאטורה של זוג נעליים הולנדיות, דגם נחושת של שער הניצחון ועוד פריטים חסרי חשיבות, שרוממו מתוך רצף הזמן ונטענו במשמעות שידועה רק להם.
ודברים רבים הושלכו לפח. חפצים שנאגרו ופתאום לא נמצאו להם ערך ולא סיבה לשאתם הלאה, אל הבית החדש, אל העידן שייפתח שם. כשפינו את הבוידם גילו שם פגר של עכבר, וריח קלוש של נבלה הרעיל את החלל האפלולי.
היא עוד צריכה להספיק למיין את הצעצועים ששרגא הוריד מהבוידם, להחליט מה לוקחים איתם ומה תורמים לגן של גפן, אבל אין לה חשק. היא יושבת במטבח המרוקן, שרק הכלים הדרושים לימים האחרונים נשארו בו, מגובבים בכיור. על הכיריים מונחת המחבת שבה הכינה אמש ביצה מקושקשת, ועל השיש כוס הקפה השחור, ששרגא שתה כשארזו חפצים אחרונים, ואחר כך השאיר אותה על השיש. אין לה תיאבון. כבר חודש שאין לה תיאבון. הכול נהיה כל כך מסובך. ודווקא כשהדברים היו באמת מסובכים, כשכל הבלגן התחיל, דווקא אז הכול היה ברור לה, צלול לגמרי, והיא ידעה בדיוק מה לעשות, מה נכון, שלא כמו עכשיו, כשהיא פועלת כמי שכפאו שד ומרגישה חלשה מאי־פעם. מרוקנת. הכול נראה רחוק ממנה, שנות דור, שנות אור, חלק מהפרטים מיטשטשים כמו דמות מתרחקת. זה קרה בסוף משמרת, את זה היא זוכרת ברור וחד כמו פס חריטה על מתכת.
איך אחרי שכבר החליפה את מדי האחות ירדה במעלית מהקומה השלישית אל קומת הכניסה, קנתה בקפטריה פחית קולה, שתתה ממנה כשהתקדמה במסדרון המוצף אור נאון קר, הלכה על מרצפות השומשום המנוקדות בצפיפות בדרכה אל חדר המיון, ומשם התכוונה לצאת מבית החולים וללכת אל תחנת האוטובוס, ודווקא אז חלפו על פניה בריצה אנשי צוות הטראומה, מדהירים את מיטת הטיפולים ועליה ערכות ההחייאה ותיקי הרפואה הדחופה, והמנורה שמעל דלתות הכניסה של האמבולנסים התחילה להבהב. מבחוץ נשמעה יללת האמבולנס המתקרב אל שער בית החולים, מקוטעת וצווחנית ודועכת אל תוך עצמה.
היא השליכה אל פח האשפה את הפחית עם שליש המשקה שעוד נשאר בה ונכנסה אל חדר המיון שהיה כמרקחה. מאחורי דלפק הקבלה המעוגל ישבו שלוש אחיות ורופא, שנראה צעיר מדי, כמו הנערים מהפנימייה הצבאית שהמדים נראים עליהם כמו תחפושת. רוב מיטות האשפוז היו מאוכלסות, קצתן חבויות מאחורי וילונות ההפרדה, ואנשי הצוות הרפואי מתרוצצים לכל עבר. המהומה הרגילה, שבכל פעם שהיא עוברת כאן בדרכה לצאת מבית החולים היא שמחה שבעתיים שנגמרה המשמרת, ומשהו מנתר בליבה – עופר איילים קטן של סיפוק. כשנפתחו דלתות הכניסה הגדולות וצוות הטראומה עם הפרמדיקים של ניידת הטיפול הנמרץ הבהילו את הפצוע פנימה, גוהרים מעל המיטה המתגלגלת כמין פמליה צפופה ורוחשת, חולפים על פניה, נפרמה לרגע טבעת הרופאים ומתוך המרווח החטוף היא זיהתה את אבינועם.
המראה התפרס לאחור, כמו מבט חטוף בשעון ופיענוח השעה בראש, או כמו מקבץ אותיות שמוקרנות לשבריר שנייה על מסך ומתפרשות למילה רק אחרי היעלמותן. הם חלפו על פניה בסערה, המשיכו בדהרה במסדרון ונבלעו בחדר הטראומה. אבינועם. הייתכן?
היא ניגשה אל דלפק האחיות, שאלה את הממושקפת אם היא יכולה לברר את מי הכניסו כרגע לטראומה, והרופא הצעיר הרים את עיניו מהמסך ואמר: "גברת, זה מידע חסוי," והממושקפת אמרה: "היא אחות בפנימית, אני מכירה אותה," וניבה אמרה: "נכון, אצל ראובני," והרופא הצעיר מלמל, "אה, סליחה, לא ידעתי, אבל הכול זה מידע חסוי, לא?" והממושקפת אמרה: "תשאלי באמבולנס בחוץ, אולי הם יודעים," וניבה שאלה: "אני יכולה לעשות רגע טלפון?" והממושקפת חייכה בידידות: "בטח," הגישה לה את השפופרת מעבר לדלפק, וניבה הכתיבה לה את המספר.
היא הביטה בשעון שתלוי על הקיר מעל ראשי האחיות – חמש עשרים וחמש, אמרו הספרות הרומיות – ומישהו ניגש לדלפק והתלונן שאף אחד לא ניגש אל אימו, ששוכבת כאן כבר שלוש שעות. האחות הממושקפת אמרה: "ד"ר סילבן ילך לראות אותה," והרופא הצעיר קם והתלווה לבחור, וסוף־סוף שרגא ענה לטלפון.
היא האהילה בכף ידה על פיית הדיבור:
"שרגא."
"כן ניבה, מה קורה?"
"בת־שבע ואבינועם בבית?"
"מה?"
"אתה יכול לבדוק רגע, לדפוק להם בדלת, או אתה יודע מה, תסתכל אם הרכב של אבינועם בחניה."
"ניבה, מה קורה? את השתגעת, איפה את?"
"אני עוד בבית חולים. חשבתי שראיתי אותו פה, אני רוצה לבדוק."
"אז מה אם ראית אותו? את עוקבת אחריו?"
"הכניסו פה מישהו מתאונת דרכים, פצוע. נראה לי שזה אבינועם."
ברקע שמעה את יפתח בוכה. שרגא אמר שהוא לא יכול לראות מחלון הדירה אם האוטו של אבינועם נמצא, כי החניה מתחת לבניין, ובכלל, הוא לא חושב שזה רעיון טוב שהוא ידפוק להם בדלת ויבהיל בכך את בת־שבע, ואז אמרה לו שיעזוב את זה, כי אולי היא בכלל טועה, ושרגא אמר: "למרות שאני לא סובל אותו, אני מקווה שלא קרה לו כלום."
היא החזירה לממושקפת את שפופרת הטלפון ויצאה אל רחבת החניה של האמבולנסים, ששם עמדה ניידת הטיפול הנמרץ. האוויר היה לח ומלוכלך וכבד. אוגוסט 1977 . אחרי שצוות הניידת נכנס עם הפצוע לבית החולים, הרכב עמד ריק ומודמם, קובייה לבנה מקושטת בכתובות תחת תקרת בטון אפורה. תנועה דלילה של אנשים הסתמנה על המדרכה היורדת אל שער בית החולים, וזרועות המחסום התרוממו כמו שני מחושים, כדי לאפשר לאמבולנס לעבור ולהמשיך בנסיעה אל רחבת הכניסה.
בחור שמנמן בחלוק לבן נחלץ מהמושב שעל יד הנהג, העיף בה מבט חטוף והלך לפתוח את הדלתות שמאחור. הנהג יצא לעזור לו, וכעבור רגע הובילו בעצלתיים אל חדר המיון את מיטת האמבולנס שהוזקפה לכיסא, ובו ישבה זקנה מצומקת, שמשום־מה הזכירה לה את אימא של שרגא לפני מותה, וכשנפתחו לקראתם הדלתות הפנאומטיות ראתה מעבר להן את אנשי צוות ניידת הטיפול הנמרץ באפודיהם האדומים עומדים מול דלפק האחיות, ומיהרה בחזרה פנימה.
כשביקשה לברר מה השם של הפצוע שזה עתה הכניסו ומה מצבו, הביטו בה כולם בחשד, והממושקפת אמרה: "היא צוות פה," והפרמדיק שאל: "את רופאה?" והיא ענתה: "לא, אחות בפנימית," והפרמדיק העיף מבט שואל בממושקפת, וניבה הסבירה שהיא חשבה שזיהתה את הבנאדם שהם הכניסו פנימה, והפרמדיק שאל: "מה הוא בשבילך?" וניבה אמרה: "שכן."
הפרמדיק עיין רגע ברישומים שלהם ואמר: "אבריימ׳לה חודורובסקי," וניבה פלטה אנחת רווחה ואמרה: "זה לא הוא," ונפרדה מהם בהקלה ויצאה מבית החולים והחלה ללכת על המדרכה המובילה אל השער. שרגא כבר יעשה מזה מטעמים, חשבה, תארי לך שהייתי דופק לבת־שבע בדלת ושואל אותה אם אבינועם בבית – רק מזה היא הייתה מתעלפת. רק בתחנת האוטובוס המלאה ממתינים מצלצל לה פתאום האבריימ׳לה חודורבסקי הזה כמו משהו מוכר. זרע נובט בזיכרון: היא יושבת אצל בת־שבע בסלון, הן שותות תה ומפטפטות, ובת־שבע מספרת שאבינועם, שעזב את משפחתו החרדית והתחיל להתגלגל
ברחובות כשהיה בן חמש עשרה, קראו לו בכלל אבריימ׳לה, חודורובסקי או סוברסקי, ניבה לא ממש זוכרת, אבל זה היה השם שלו לפני ששינה אותו לאבינועם חריש.
היא ניתקה ממקומה והלכה מהר ככל שאפשרו לה הכפכפים הפתוחים, חזרה אל רחבת האמבולנסים והספיקה לעצור את הפרמדיק, כשעמד להיכנס אל מושב הנהג. "תגיד, אתה זוכר את הרכב של התאונה?" שאלה, והוא הניח לרגע את אצבעו על שפתיו וצמצם את עיניו בריכוז ואמר תוך כדי הנהון: "טנדר כזה, עם ארגז מקורה מאחורה, אני חושב שזה פז'ו," וניבה שאלה אם הוא זוכר את הצבע של הטנדר, ואם היה כתוב משהו על הארגז המקורה, אבל הפרמדיק נרתע והציע שתבדוק את כל מה שהיא רוצה עם מי שמוסמך לתת פרטים; עם כל הכבוד לזה שהיא עובדת בבית חולים, זאת תאונה עם נפגעים,
זה צריך לצאת החוצה רק דרך הגורמים המוסמכים, והוא לא רוצה לעשות פה טעות שאחר כך תעשה לו צרות. אחרי הכול מדובר בסודיות רפואית, וגם צריך להיות רגישים, הוא אמר, וניבה שאלה אם היו עוד נפגעים חוץ מהפצוע שהם הכניסו, והפרמדיק אמר: "הייתה גם אישה, אותה פינו ראשונה."
אחר הצהריים חורפי אחד, לפני אלף שנות אור, כשחזרה מהמכולת של יהודה שבפינת הרחוב, נתקלה בבת־שבע בחדר המדרגות. טיפות ראשונות, גדולות, שמבשרות את בואו של מטר כבד, כבר החלו יורדות, וניבה רצה על שביל הכניסה לבניין, יואב בן החצי שנה צמוד לחזה שלה והיא גוררת אחריה את עגלת הקניות המקפצת על מרצפות האבן, עד שהגיעה מתנשמת אל חדר המדרגות. שם עמדה בת־שבע, במעיל שחור ארוך מעבר לברכיה, מהססת אם לצאת אל הגשם המתגבר. ברק שנדלק מעל הבניינים משך אחריו סדרת פיצוצים מבהילה, האור דעך והאפיר עד שנדמה שהלילה הקדים לרדת, וארובות השמיים נפתחו.
"איזה גשם," אמרה ניבה וניערה משערה טיפות שנקוו בו, ובת־שבע אמרה: "ממש מבול, נראה לי שאני חוזרת הביתה," וניבה מלמלה: "כן, אין מה לצאת בגשם כזה," ולרגע עמדו כך שתיהן, פניהן פונים אל השביל והרחוב והבניינים שבצד הנגדי, וראו איך הכול נשטף בגשם והריחו את ריחו שעולה מהגדר החיה שמשני עברי השביל ומחצרות הבתים. כשפנו אל חדר המדרגות, וניבה משכה את עגלת הקניות במעלה המדרגות מדרגה אחר מדרגה, בת־שבע, בלי אומר, עלתה אחריה ודחפה את העגלה כלפי מעלה, וניבה אמרה: "אוי, תודה," אף שהעגלה לא הייתה מלאה וכבדה.
כשהגיעו אל הקומה הראשונה, אל המישורת שבין דירותיהן – שמאלה בת־שבע ואבינועם וימינה ניבה ושרגא – היא שאלה את בת־שבע אם היא רוצה להיכנס לתה או קפה, מה שבא לה. "בטח, בשמחה," אמרה בת־שבע בקולה השקט, המתון, שמעולם לא חדר דרך הקיר המפריד בין הסלון האחד לאחר, לעומת קולו הרועם של אבינועם, שלא אחת פעפע דרך הקירות, התגנב מסדקי הדלת והתגלגל בחדר המדרגות. שרגא תיעב אותו ממש מהרגע הראשון, כבר כשסיירו בבניין בזמן בנייתו, ואבינועם, שקנה מהקבלן את הדירה עם המחסן שבקומת הקרקע אבל בהנחה, שלא כמוהם, ובתנאי שהוא יבצע את כל עבודות החשמל הנדרשות, עמד שם והתווכח עם הקבלן על איזו סוגיה, וקולו העבה התפזר בתוך שלד הבניין, תחת תקרת חדר המדרגות שכבר נוצקה.
"או, הנה הגיעו השכנים שלך," הקבלן אמר, "תכירו, אתם קומה ראשונה, דלת מול דלת, ושרגא לחש על אוזנה: "הוא לא מוצא חן בעיניי, הטיפוס הזה." כשהושלם הבניין ואוכלס, נכנסו ניבה ושרגא אל דירתם חודשיים לפני שאוכלסה דירת השכנים. יואב היה אז רק בן שלושה חודשים. בקומה השנייה גרה משפחת דווידוב: האבא שמואל, שהיה מנהל בית ספר קוגל, ואשתו יפה, ששרגא טרח לומר שהפרצוף שלה בכלל לא מתאים לשם שלה, ושתי בנותיהם המתבגרות. מולם גרו הזוג קליגר, שניהם אקדמאים בני שישים, משה פרופסור לפיזיקה ומרים פרופסור למקרא ולימודי יהדות, וכולם עמדו במרפסות והסתכלו על הטנדר עמוס הכבודה שאבינועם כיוון אל חניית הבית, ובעזרת עוד פועל העביר ספות, מקרר, שולחן אוכל, ויטרינות, ארגזים, וניבה הגישה להם כוסות מים.
בערב גייסה את שרגא, והם הלכו יחד ודפקו על דלתם, הביאו עוגה. הייתה אווירה לבבית מהולה במועקה. הדירה עוד לא סודרה, ארגזים פתוחים חסמו את המעבר שבין הסלון למרפסת, וניבה הרגישה שאין טעם להיכנס ולהפריע, אבל בת־שבע התעקשה. שעה ארוכה ישבו בסלון הלא מאורגן, שתו תה והתוודעו אלה לאלה, עד שיואב התעורר בעגלה והכריז בצרחותיו שהוא צריך לאכול, והם חזרו לדירתם. מאז לא נפגשו אלא באקראי, בחדר המדרגות; ברכות שלום לקוניות, חיוכים מאולצים, ופה ושם גם חיכוכים קלים, רובם סביב המחסן של אבינועם והטנדרים שהיו נכנסים לחניית הבניין כדי להעמיס או לפרוק שנאים, תופי כבלים, גופי תאורה, לוחות חשמל, וכל שאר הפריטים שאבינועם, שעוד היה אז קבלן חשמל שברשותו שלושה טנדרים וצוות של שנים עשר עובדים, היה שומר במחסן ומשנע משם אל האתרים שעבד בהם, ושרגא, שטען שתנועה מסחרית תחת הבית מורידה את ערך הנכס ובעיקר מטרידה את מנוחת השכנים, התרעם על כך.
ניבה שפתה קומקום. הן עמדו במטבח מול הכיריים והלהבה הכחולה שליחכה את תחתית הקומקום, וזגוגית החלון המלבני הפונה מערבה נשטפה בגשם שעטף את הבניין כמו רשת שקופה, זרם במרזבים והמשיך לזרום בהם גם אחרי שחדללרדת והן כבר ישבו בסלון, מחממות את ידיהן בכוסות התה
ויואב לצידה מנמנם בעריסה.
"נו, אז איך התאקלמתם?" שאלה ניבה, "בקושי יוצא להיפגש, כולם עסוקים כל כך."
"זו דירה נהדרת, וגם הסביבה, לי אין תלונות."
יואב התעורר, וניבה אמרה שהיא מקווה שהוא לא מפריע להם בלילות עם הצרחות שלו, צומחות לו שיניים. "מה פתאום מפריע," חייכה בת־שבע את חיוכה היפה, הפתוח, "זה כיף לשמוע תינוק."
ניבה הניחה את יואב על השטיח, והוא החל זוחל אל רגליה של בת־שבע, ומיד היא הושיטה אליו ידיים ומשכה אותה אל חיקה. ניבה אמרה: "תראי איך שהוא אוהב אותך," ובת־שבע אמרה: "הוא רך כמו צמר גפן," ודגדגה אותו מתחת לסנטר, ויואב צחק. אחר כך, בזמן שניבה החליפה לו חיתול, בת־שבע שאלה איך היא מסתדרת, כלומר גם עם הילד וגם עם העבודה, וניבה סיפרה שאחרי חופשת הלידה היא חזרה רק למשרה חלקית, בלי משמרות לילה ועם כל מיני הקלות שהיא מקבלת במחלקה, אבל עד הקיץ מצפים שתחזור למשרה מלאה, עם משמרות והכול, ואז שרגא יצטרך להיות יותר נוכח. "אז גם הוא וגם אני נצטרך לעשות משמרות," אמרה וצחקה.
"הוא ארכאולוג, נכון? באוניברסיטה או משהו כזה?" שאלה בת־שבע.
"לא, לא. שרגא גאולוג. זה לפחות מה שהוא למד, אבל הוא מתעסק בעוד המון דברים. הוא עובד בחברת בדיקות קרקע שמייעצת לחברות בנייה, אז הוא כל הזמן מסתובב. נוסע לפה, נוסע לשם."
"גם אבינועם מסתובב כל הזמן. הוא עובד נורא קשה," אמרה בת־שבע.
ניבה, שכבר הניחה את יואב בלול וחזרה לשבת על הספה, דימתה לשמוע בקולה הרך נימה קשה של עצב ואמרה: "הוא נראה כזה קשוח," ובת־שבע רכנה לפנים והניחה את כוס התה על השולחן ואמרה: "יש לו הרבה על הכתפיים," וסיפרה שאבינועם בא ממשפחה דתית מאוד, שניתקה איתו את הקשר כשיצא בשאלה. "הוא מגיל חמש עשרה לבד בעולם, הכול עשה בעצמו, כל החשמל, הכול הוא למד לבד, תוך כדי עבודה, ולאט־לאט בנה את העסק, אבל הוא לא באמת קשוח, הוא רק נראה ככה מבחוץ." התברר שבת־שבע נולדה בארצות הברית, בניו ג׳רזי, וכשהייתה בת ארבע עשרה הוריה נפרדו ואימה, שהייתה במשבר כלכלי ונפשי, לקחה אותה, בתה יחידתה, ועברה לגור בירושלים, בדירה של קרובת משפחה רחוקה. שם גרו שלוש שנים עד שאימה חזרה לארצות הברית, ובת־שבע בחרה להישאר בישראל, התגייסה לצבא ושובצה במחלקת קשרי חוץ. שם היא תרגמה מסמכים מאנגלית לעברית ומעברית לאנגלית, ליוותה ביקורים של גנרלים זרים בישראל, הושאלה למשרד הביטחון לקראת כנס חשוב שבו שימשה דיילת. לקראת סוף השירות הצבאי נרשמה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטה וקיבלה מלגת חייל בודד ומלגת לימודים למצטיינים. פעם בשנה הייתה טסה לפגוש את הוריה, וכשהתארסה באו שניהם ארצה לפגוש את החתן – מפגש שלא צלח כל כך כי אבינועם, שלא מדבר אנגלית, תויג אצלם כפרימיטיבי וקולני. לחתונתה עצמה כבר לא באו.
"איפה הכרתם," שאלה ניבה. "רגע, את רוצה עוד תה?"
"זה קצת מוזר לספר," אמרה בת־שבע, וניבה הלכה להביא את הקומקום מהמטבח וקראה: "אני אחות, אפשר לספר לי הכול," ובת־שבע אמרה: "האמת שזה קשור, נפגשנו בבית חולים," וניבה מילאה את הכוסות ואמרה: "את צוחקת עליי. אצלנו, בוולפסון?" ובת־שבע ענתה: "לא, בעין כרם, במיון," וסיפרה שבאחד הימים כאבה לה הבטן ועלה לה החום, והיא הרגישה שמשהו ממש משובש, ומקופת חולים הפנו אותה למיון, ושם, כשחיכתה וחיכתה ואף אחד לא ניגש אליה, ממש לידה שכב אבינועם שנפל מסולם בזמן שהתקין גוף חשמל בדירה בטלבייה. הוא איבד את הכרתו ופונה באמבולנס למיון, אבל כבר בדרך טען ששב לאיתנו, ובכל זאת הושאר שם כמוה להתייבש, והיא לא הייתה משגיחה בו אלמלא הסיט את הווילון המפריד בין מיטותיהם ושאל אותה אם היא צריכה שיעזור לה – היא כל הזמן נאנחת ונראה שאף אחד פה לא מתפקד. אז ביקשה שיקרא לרופא, ואבינועם הקים מהומת אלוהים, ובתוך דקות כבר רחשו סביבה הרופאים והחליטו שזו דלקת התוספתן. הבהילו אותה לחדר הניתוח. "למחרת הוא עבר עם זר הפרחים שלו בכל המחלקות, עד שהוא מצא אותי שוכבת במחלקת אשפוז יום, כי לא היה מקום במחלקות הרגילות. ככה בעצם התחלנו."
בערב, אחרי ששרגא הרדים את יואב, היא סיפרה לו על פגישתה עם בת־שבע ושהיא ממש מקסימה, השכנה, ושאולי כדאי להזמין אותם לארוחת ערב או עוגה או משהו כזה, ושרגא אמר: "למה לא, בשביל שכנות טובה אני מסכים לתת לנקניק הזה עוד צ'אנס." ואכן נפגשו; ניבה הזמינה אותם למרק בצל, ואבינועם כמעט לא נגע בו, רק טעם וניכר שהמרק לא טעים לו, וכשישבו בסלון ופטפטו שרגא כמעט לא הוציא מילה, אף על פי שבדרך כלל הוא לבבי ומסביר פנים. ובכל זאת לא התאפק, ולפני שהאורחים הלכו אמר לאבינועם שכשהוא מעשן במרפסת העשן נשאב אל הסלון שלהם, וטפח לאבינועם על השכם ואמר: "נשמח אם לא תעשה את זה," והוסיף בחיוך: "זה גם לא בריא," ואבינועם אמר: "אם זה מפריע אז הכי טוב שתסגור את החלון," וניבה קלטה את המבוכה של בת־שבע ומלמלה: "צודק, צודק." הם סגרו מאחוריהם את הדלת, ופניו של שרגא האדימו כשאמר: "איזה פוץ," וניבה אמרה: "הוא איש קצת נוקשה, זה נכון, אבל היא ממש חמודה," ושרגא אמר: "'שלום־שלום' במדרגות מספיק לי איתם, לא צריך להיות חברי נפש של כל העולם. תסגור את החלון הוא אומר לי, חוצפן."
ומאז היחסים בין שרגא ואבינועם היו קונקרטיים, הסתכמו ב"שלום־שלום" במדרגות, בפגישות האקראיות שאי אפשר להימנע מהן כשגרים דלת מול דלת, אבל זה לא מנע מניבה ומבת־שבע להיעשות לחברות קרובות.
בת־שבע כבר הייתה בשבוע השלושים ושמונה להריונה, כרסה בין שיניה. נדרש לה זמן רב להתעבר. מפעם לפעם, כשהזדמן להן, גם דיברו על זה. "אנחנו מנסים," סיפרה לניבה. "היה לנו שני כמעטים." וניבה הייתה מעודדת אותה: "לכל אחת יש את הזמן שלה, בסוף זה קורה." מה כבר יכלה לומר לה.
בת־שבע לא הייתה דברנית גדולה והסתתרה מאחורי בגדים שטשטשו את חיטוביה. שרגא טען שאבינועם אשם בזה, מפני שהוא קנאי היא מתלבשת כמו שמאטע ולא מטפחת את עצמה. מפעם לפעם היו שומעים את אבינועם מרעים בקולו מעבר לקיר, צעקותיו עלו משם עמומות כמו מתוך מים.
"תשמעי איך הוא צועק עליה, הכולרה הזה," היה שרגא אומר, "בסוף מישהו עוד יזמין לו משטרה." גם על זה יצא להן לדבר. בזהירות. בת־שבע לא נראתה מודאגת. "אבינועם הוא איש שיכול לעלות בלהבות," כמו שהיא הגדירה אותו, "אבל לאט־לאט הוא לומד, ובי הוא אף פעם לא יפגע." בדרך השקטה שאמרה את הדברים היה משהו תמים במידה הרסנית, אבל גם שובה לב. כשהתעברה היה אבינועם יוצא לעשן בחצר הקדמית, פוסע הלוך חזור על השביל המוביל מחדר המדרגות אל המדרכה, מועך את בדל הסיגריה בסוליית הנעל, מרים אותו מהרצפה ומשליך לפח האשפה.
ניבה מיהרה פנימה דרך המסדרון הארוך אל המעליות ומשם אל המחלקה, אל חדר ההלבשה של הצוות. שם פשטה את בגדיה ולבשה מדי אחות, הצמידה לחולצה את תג העובדת, סימנה שהיא ממהרת כשאפרת פרחי הביטה בה בהשתאות מעמדתה שמאחורי הדלפק, וירדה אל חדר הטראומה. התג שלה פתח עבורה את הדלתות, והיא ניגשה אל הצוות שבעמדה, הציגה את עצמה כניבה נצר מפנימית ד', ואמרה שבאה לברר מה מצב הפצועים מהתאונה. היא הסבירה שהיא שכנה שלהם, והרופאה סיפרה לה שהגבר פצוע בינוני, הוא שבר את האגן וסובל מדימום פנימי נרחב, אבל השתלטו על זה בחדר ניתוח, היא עצמה הייתה שם, ועכשיו עובדים עליו האורתופדים, וחבל רק שהאישה לא החזיקה מעמד.
וניבה נזעקה: "אבל היא הייתה בהיריון!" וכיסתה את פיה בידה כאילו גילתה סוד, והרופאה אמרה: "הצלחנו להוציא את הילד," ורופא עבדקן שישב שם מלמל: "איזה חרא של יום."
בראשה התפוצץ משהו לרסיסים, מחשבות נפוצו כמו גיצים לכל עבר וכבו בחשכה. בת־שבע. בת־שבע הלכה. "והתינוק, מה קרה לתינוק," ניבה מלמלה, והרופאה אמרה: "לא קרה לו כלום, הוא ממש בסדר, העבירו אותו למחלקת יילודים."
ושם הוא שכב. עולל בלי שם, בגיגית השקופה של היילודים, עם כובע כחול על הראש, חנוט בחיתול כמו מומיה מיניאטורית, פניו נפוחים ושלווים כמו בודהה, ישן שנת תינוקות, פטור מסבלות העולם ומגעשו.
העובדת הסוציאלית התייעצה עם ניבה למי עליה להודיע וכיצד. הגיעה גם מישהו מגורמי הרווחה העירוניים. מולאו טפסים. ניבה סיפרה שהוריה של בת־שבע מתגוררים בארצות הברית, ושלאבינועם יש משפחה חרדית והוא לא בקשר איתם. העובדת הסוציאלית התקשרה אל חדר הטראומה לשאול אם הניתוח הסתיים, והתברר שאבינועם הועבר אל חדר ההתאוששות, ופסיכיאטר הוזעק כדי להצטרף למשלחת שתבשר לו את הבשורה המרה כשיתעורר ויהיה חזק דיו לשמוע אותה. הזמן נקף. פתאום שמה לב שכבר חושך בחוץ ושכבר שמונה. היא התקשרה ממשרד העובדת הסוציאלית אל שרגא, סיפרה לו בזריזות את מה שקרה. הילדים כבר ישנו. שרגא מלמל שזאת ממש טרגדיה, שאל מתי היא חוזרת הביתה, ומה בכלל יש לה לעשות שם, ושבמצבים כאלה שווה לעשות הפרדה, והיא שאלה למה הוא מתכוון, והוא אמר: "בשביל זה יש את גורמי הרווחה."
כשהתינוק התעורר ובכה, שמחו האחיות לתת לה לטפל בו, להחליף לו חיתול, ואחר כך להתיישב איתו בחדר ההנקה ולהאכיל אותו מבקבוק. יפתח היה אז בן שנה, כבר נגמל מזמן, ואילו היה לה עוד חלב, הייתה חולצת לתינוק שד. תקפה אותה אז תחושת הצמא שהכירה מהתקופות שהיניקה את יואב ואחריו את יפתח, וגם עצב הרגישה, מוחשי ונוקשה, ומשום־מה גם קמצוץ של אושר כשהתינוק סגר את אגרופו על אצבעה.
עם אבינועם היה אפשר לדבר רק כעבור שעות, והיא לא נשארה בבית החולים אלא חזרה הביתה. הילדים כבר ישנו. שרגא, במכנסיים קצרים ובגופייה, פיצח גרעינים מול הטלוויזיה, מרותק ליומן החדשות ולברבורי הפרשנים, שמצא הבם עניין עצום מאז זכייתו של בגין בארבעים ושלושה מנדטים. כשניבה
נכנסה לסלון שרגא קם לכבות את הטלוויזיה. "נו?" הוא שאל, "שלא נדע," אמרה. דלתות ההזזה שבין המרפסת לסלון היו פתוחות, ורוח לחה וכבדה נשאה עימה ריח אגזוז מבחיל, ובניבה עלתה בחילה רגעית, כמו זו שהייתה תוקפת אותה בהריונות. אחר כך ישבו זה מול זה על הספה, והיא תיארה לו את המצב בפרוטרוט, ומפעם לפעם שרגא לפת את ראשו בשתי ידיו וקרא: "לא יאומן, לא יאומן."
כשנכנסו למיטה יפתח התעורר, והיא הלכה אל חדר הילדים והביאה אותו אל מיטתם, הניחה אותו על גבו ביניהם, הסמיכה את פניה אל פניו, שאפה את ריח האגוז שהדיף עורו החם, הקטיפתי ודק כעלה כותרת. היא עצמה את עיניה. כשפקחה אותן עלה השחר בחלון.
המולת הבוקר התגברה על המועקה שהעיבה עליה כשצחצחה את שיניה. להכין את תיקי הילדים, ליואב חולצה ומכנסיים להחלפה, בקבוק מים, ליפתח חבילת חיתולים ושני סטים של בגדים, דייסה, תה, להוריד פיג'מות, ללבוש חולצה, מכנסיים, סנדלים, ריח האפטרשייב של שרגא, ריח הקפה השחור, לעשות סיבוב אחרון, לוודא שדבר לא נשכח, לרדת למטה אל החניה, שרגא נושא את יפתח אל הידיים, היא מחזיקה ליואב את היד, לקשור אותם למושבים, להוריד את יפתח בפעוטון, להיפרד ממנו במשך רגעים ארוכים, לחזור למכונית ואל שרגא, שכבר קצר רוח, לנסוע לגן של יואב, שרץ פנימה בלי בעיות, לפטפט עם שרגא שמקפיץ אותה לבית החולים, להתחיל את היום.
רק אחרי ביקור רופאים הלכה למחלקה האורתופדית לראות את אבינועם. על חצי מפניו התפשט שטף דם כהה כמו כתם רורשך, רגליו היו נתונות בסדים קשורים למערכת משקולות, ידיו המחוברות לצינורות פשוטות לצידי הגוף ברפיון מטריד, והוא מנושל לחלוטין מחזותו החזקה, הבוטחת. משהו מריבועיות פניו התעוות, כאילו קהו הזוויות החדות, ומתאר גופו תחת הסדין נראה מצומק כשל גווייה. היא רגילה למראות החולים בכאבם, מוטלים על מיטות האשפוז, מנושלים מכל אינטימיות, חשופים בסבלם שתמיד מגלה לעין כל אמת חבויה, נדרשים לסיעוד כמו תינוקות, ולעיתים גם מתנהגים כך; אבל למראה אבינועם המרוסק המוטל על המיטה לפניה התלוו ההיכרות המוקדמת, התנופה שבה היה עולה במדרגות, קולו הרועם, בת־שבע – הגלולה המרה שכבר בלע, כמו
שעדכנו אותה לפני שנכנסה לחדרו. כבר סיפרו לו והשאירו גם אותה חסרת הגנות.
"אבינועם," היא לחשה.
הוא פקח את עיניו והביט בה, ניענע את ראשו כאומר לא וטרק את עפעפיו הכבדים.
"אבינועם," לחשה והניחה יד על מצחו הקריר, "אני כל כך מצטערת."
הוא לא אמר דבר. גם לא הראה סימן שהוא שומע. זה נמשך זמן־מה.
ללוויה של בת־שבע היו צריכים לחכות עד שהוריה הגיעו מארצות הברית. הופיעו שלושים איש. השכנים מהבניין, קבלן שאבינועם עובד איתו, כמה חברות. הוריה של בת־שבע הכתיבו קו מאופק, נוקשה, לחצו ידיים ברפיון, לא התחבקו עם אף אחד. נראה שאפילו לא הצליחו לתמוך זה בזה. הם נראו כועסים. בראש ובראשונה על אבינועם, אבל גם על בתם, שהתחתנה איתו למרות התנגדותם, וגם על ישראל, על העולם, על כולם, אבל כשהורידו את בת־שבע אל הקבר פתאום קרסה אימה וצנחה עוד לפני שאבא של בת־שבע הספיק לתפוס אותה, וניבה, כאחות מוסמכת, נקראה לטפל בה.
איש לא ישב שבעה. ניבה הציעה שיעשו משהו אצלם, רק השכנים, אבל שרגא התנגד. בימים האלה אבינועם היה בהכרה אבל מיעט לדבר. הוא ביקש לראות את הילד. הוסבר לו שזה בלתי אפשרי, שזה מסוכן להכניס תינוק למחלקה בבית חולים, הוא עלול להידבק במשהו. בית חולים זה מקום מזוהם. הובא פסיכיאטר. הועלתה סברה ששתיקה היא אמצעי השליטה היחיד שהוא יכול להפגין במצוקתו, ולפי סברה אחרת זו תגובה טבעית במצב של הלם. שוטרים באו וגבו ממנו עדות על התאונה, האורתופדים הכאיבו לו ללא הרף. ניבה ביקרה אותו. אבינועם ביקש לראות את הילד. שוב נערך קונסיליום. גורמי הרווחה התערבו. ניסו להגיע לעמק השווה בין טובת הילד לטובת החולה. משום־מה לכולם היה נדמה שיש סתירה בין השניים. עברו שמונה ימים. הוריה של בת־שבע חזרו לאמריקה, והגיע מועד הברית. אבינועם נתלה בזה כטובע בקש, ביקש לדבר עם רב בית החולים. לבסוף נמצא מוצא. כירורג ילדים שהוא גם מוהל נקרא למשימה. הביאו את התינוק ממחלקת היילודים. גם ניבה הייתה נוכחת. כשהכניסו אותו בגיגית השקופה, אבינועם פרץ בבכי. בתוך רגע גם התינוק הצטרף אליו. שלומית, העובדת הסוציאלית מהרווחה שהופקדה על המקרה, מחתה את עיניה. הכירורג־מוהל ערך טקס קטן. אבינועם מלמל את הברכות. המוהל הסיר את המטלית הסטרילית מכלי העבודה שלו וקרא: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, קיים את הילד הזה לאביו ולאימו, ויקרא שמו בישראל,” ואבינועם אמר: "נוגה," וניבה לא שכחה איך דנו בזה אחרי שבת־שבע גילתה שהיא נושאת בן – אבינועם רצה לקרוא לילד אלון או תבור, משהו ישראלי, לא שם תנ״כי, אבל בת־שבע רצתה נוגה, בנם של דוד ובת־שבע, ואת השם הזה אבינועם פסל על הסף. ניבה הציעה אז עופר או אייל, ובת־שבע אמרה: "אני מרגישה שהכי נכון זה נוגה," והכירורג המוהל קרא: "נוגה," והכול נשלם במהירות, כדי שלא לחשוף יותר מדי את העולל לסביבה המזוהמת של המחלקה האורתופדית. כשסיים המוהל את מלאכתו מיהרו להחזיר את נוגה למחלקת היילודים, ואבינועם ביקש מניבה להישאר.
התברר שגורמי הרווחה, שכבר נפגשו איתו כמה פעמים, פקפקו אם יוכל לטפל בתינוק. אחרי שיחלים יועבר לשיקום בבית לווינשטיין, ועוד מוקדם לדעת אם יצליח לעמוד על רגליו, אם יחזור ללכת. מסלול השיקום הזה יארך זמן, בין שלושה לשישה חודשים, ואיפה יהיה הילד בזמן הזה? ואיך אבינועם יטפל בו כשיחזור הביתה? מכיוון שלא הסכים בשום אופן לפנות אל משפחתו או אל שאר בשר אחר, ניסו לשכנע אותו לשים לנגד עיניו רק את טובת הילד ולמסור אותו לאימוץ. אי אפשר להשאיר את התינוק בבית החולים, הוא צריך משפחה, חום, טיפול שוטף, דברים שאבינועם, שצריךלהתמסר לשיקום עצמי, לא כשיר להעניק.
"ניבה, אני מבקש שתיקחי אותו אליכם," אמר אבינועם בקול מרוסק, "תשמרי לי אותו עד שאחזור. אני כמובן אשלם את כל מה שצריך, בגדים, חיתולים, אוכל, כל ההוצאות של תינוק. אני עוד אעמוד על הרגליים, את תראי. אבל אם אני לא מוצא פתרון, הם ייקחו לי אותו וייתנו אותו למישהו אחר." דממה. אף מילה על בת־שבע, על מה שקרה. היה יכול להזכיר אותה, הרי ידע שהן חברות קרובות, לנגן לה על הרגשות – בשביל בת־שבע, תעשי את זה בשביל בת־שבע – אבל הוא לא אמר.
