השנה 1956, המלחמה באלג'יריה נהיית אכזרית יותר ויותר. נואל פאורליר, צעיר חובב ציור בן 22, נשלח לאלג'יריה עם מגויסי מילואים אחרים מן הצנחנים, להשתתף במה שמכונה למרבה האירוניה "השכנת-השלום". אין הוא אדם פוליטי במיוחד וגם לא מרדן מובהק. אבל המלחמה הזאת של ארצו רעה בעיניו מלכתחילה. הוא מתלבט, ובכל זאת בוחר להישמע לצו ולא לשבת בכלא על סרבנות.
מרגע הגיוס הוא בוחן את חבריו, מחפש בהם שותפים לספקות ולהתלבטות המוסרית. הוא מגלה שמבין המעטים שמצא, לא יעז איש לחבור אליו במעשה היחיד שיתברר לו עצמו כנכון ואף הכרחי: לקום ולהסתלק. הוא מתיר את אזיקיו של שבוי אלג'יראי, הצפוי כנראה להוצאה להורג, נותן נשק בידו ובורח אתו מן המחנה.
אחרי מסע מפרך ומסוכן במדבר, מגיעים השניים אל הכוחות של צבא השחרור הלאומי האלג'יראי, והצנחן הצרפתי נשאר אתם עוד כעשרה חודשים, חולק אתם את חייהם ולוחם את מלחמתם. את הסיפור הזה כתב נואל פאורליר סמוך להתרחשותו.
שחר במדבר הוא סיפור של הכרעה מוסרית ופוליטית נועזת והרפתקה אנושית מסעירה. הוא מסופר בפשטות ובישירות, כמעט בתמימות נעורים. כשיצא הספר לאור לראשונה בצרפת בשנת 1960, עוד היתה המלחמה באלג'יריה בעיצומה. במשך שבוע הוצג הספר על המדפים בחנויות הספרים, ואז הוחרמו עותקיו והפצתו נאסרה. המחבר עצמו, שנידון למוות פעמיים על העריקה עם השבוי, מצא מקלט בארצות הברית ולא חזר לארצו עד שנת 1966, לאחר שטוהר. בשנת 2000 יצא הספר לאור מחדש – אחד משורה של ספרי תעודה שעוררו את החברה הצרפתית, עשרות שנים לאחר תום מלחמת הדמים ההיא, לחשבון נפש קשה, שעדיין לא הסתיים.