שלוש יריות ועשרים שנה | עריכה: אניטה שפירא ונורית כהן לוינובסקי | פרק ראשון

השם שנתן לו מותו:

מתהום פעורה לגשרים של אמון

ראובן (רובי) ריבלין

נשיא המדינה

במלאות עשרים שנה לאותו לילה נורא שבו נרצח ראש ממשלת ב ישראל יצחק רבין, התבקשתי להעלות את הרהורי על הכתב. הזמן שחלף אינו מקל את משימת הכתיבה; אף שעבר זמן רב מאז הסתחרר המצפן הישראלי והוציא את כולנו מאיפוס, אני חש שהמחט טרם התייצבה. היום, כאשר אני יושב ותוהה באיזו דרך אנו פוסעים מאז אותו לילה, הספק עדיין מחלחל בי ונדמה לי כי עוד לא נדמו הדי הזעקה שפילחה את שמי הארץ לפני עשרים שנה.

"לכל איש יש שם [...] ונתנה לו מלאכתו", כתבה זלדה, "[...] ונתן לו מותו".* גם ליצחק רבין ז"ל יש שם שנתנו לו חייו ומעשיו ושם שנתן לו מותו, והשמות הללו שונים ואחרים הם זה מזה. בדברים שלהלן אני מבקש לברר את השם שנתן ליצחק רבין מותו, רציחתו בידי מתנקש יהודי במוצאי שבת ליל י"ב בחשוון התשנ"ו.

שני עשורים חלפו מאז נרצח יצחק רבין בידי מתנקש פוליטי, ומורשת זכרו עודנה מצויה בלבה של מחלוקת ציבורית עזה בישראל, מחלוקת הנוגעת למשמעותו של הרצח. מן העבר האחד של המתרס ניצבים התובעים לחדד את אופיו הפוליטי של הרצח ולהדגיש מתוך כך את היריבות האידאולוגית שבין השמאל לימין, כאז כן היום.

מן העבר האחר של המתרס עומדים המבקשים להדגיש את הפסול בגלישת מחלוקות ציבוריות לפסים אלימים, ובזאת תובעים להטות את הדיון אל החשיבות שבעיצובה ובייצובה של תרבות מחלוקת מכילה ופלורליסטית, יהא נושאה של מחלוקת זו אשר יהא.

אני שייך במובהק לאלו התובעים להטות את הדיון אל החשיבות שבעיצובה של תרבות מחלוקת מכילה ופלורליסטית. רבין, כך אני סבור, לא נפל שדוד בגלל האיש שהיה, בגלל אמונותיו ותפיסותיו. הרוצח ראה בו סמל לאומי ופגע בו מתוך רצון לערער את יכולת קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל, של כנסת ישראל, של החברה הישראלית ושל הדמוקרטיה הישראלית. כלאום וכעם הרצח היה לא רק נקודה כואבת, חוויה טראומטית שאסור שתישכח, אלא נקודת שבר לאומית הרת גורל. אם לא נמצא דרך לבסס בתוכנו שיח נוקב, חריף, קשה אך לא אלים, כי אז אנו נידונים לשוב במוקדם או במאוחר להתמודד עם אותה החוויה הנוראה.

הלילה הנורא שבו נרצח ראש ממשלת ישראל בידי מתנקש יהודי השפיע עלי בכך שהבנתי מיד שהסכנה במחלוקת אלימה איננה ערטילאית או רחוקה אלא ממשית ומאיימת. הרצח סימן עבורי, כפי שסימן עבור החברה הישראלית כולה, תמרור ענקי הזועק ומתריע, גם אם בדיעבד, כי איננו מתנהלים כשורה.

בשנים שאחרי הרצח הבנתי עד כמה עלינו להיישיר מבט ולגעת בנקודות הסרטניות המאיימות להתפשט בגוף הדמוקרטיה הישראלית אם ברצוננו לעקור אותן. מקנן בי פחד שאי־שם בערוגות גדלים צמחי פרא החולמים להכריע את עתידה של מדינת ישראל בכוח הזרוע; ולצדו חשש איום עוד יותר מהתפשטות האימה המשתקת ושמא האדישות המנוונת נמצאת במנהיגות בישראל עד כדי כך שהיא תחדל להתרות, לגנות, להוקיע ולעקור מגננו את צמחי הפרא הללו.

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה; להוקיע אותה; לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל", כך קרא יצחק רבין לפני 19 שנה מעל הבימה בכיכר שהיום נושאת את שמו. אלה היו דבריו האחרונים, ולדברים אלו אנו מחויבים היום.

פעמים רבות אלימות היא סיבת המשבר, אך לעתים היא תוצאה. רצח רבין מסמל מאורע שבו האלימות היתה תוצאה של משבר עמוק, ובה בעת סיבה למשבר עמוק עוד יותר. כשמתנקש נוטל את אקדחו מתוך מחשבה שלכדורי המוות שלו יש כוח להכריח עם לצעוד בדרך שלו, זה סימן לכך שאיבדנו את השפה המאפשרת לנו לגשר על פערים, להורות, לזעוק, להתנגד ולשכנע.

דמוקרטיה, כך למדנו במחיר חייו של ראש ממשלה, אינה יכולה לעמוד על פי תהום כשרגליה באוויר. רבין נרצח לא רק בגלל חולשה רגעית של הדמוקרטיה בישראל, כי אם על רקע מציאות חברתית שבה שלטו בנו עוינות ואטימות זה כלפי זה.

כאשר נזכרים באווירת הימים שלפני הרצח ואלו שלאחריו, הכרח הוא להודות בכך שלא כללי משחק הפרידו בינינו, אלא תהום היתה פעורה בינינו. לא היתה לנו שפה משותפת, לא היה לנו חזון משותף, לא יכולנו להצביע בבירור על ערכים שאנו חולקים. כל אחד מאתנו חשב שהצדק אתו ולא שם לב לדרך שבה ראו העומדים לצדו את המחלוקת. ימין ושמאל, לא נתנו לבנו על ההשלכות של מחלוקת מעין זו ועל השפעותיה על החברה בישראל.

בעשורים האחרונים נוכחנו כי החברה בישראל משנה את פניה. אין מדובר בשינוי של מה בכך אלא בתמורות שמעצבות מחדש את הזהות שלנו כ"ישראלים" ומשפיעות עמוקות על הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו ואת הבית הלאומי שלנו. מהשינוי הזה אי אפשר לברוח ואיננו יכולים עוד להסיט ממנו את מבטנו.

בשנים שקדמו לרצח, ועל אחת כמה וכמה בשנים שאחריו, החברה הישראלית נחלקה לשבטים פוליטיים, לאומיים, תרבותיים ואתניים. לכל אחד מדורת השבט התקשורתית שלו — העיתונים שהוא קורא, ערוצי הטלוויזיה שהוא צופה בהם. לכל שבט ערים משלו: תל אביב היא עיר של שבט, כפי שאם אל־פחם היא עיר של שבט. גם אפרת ובני ברק, כל אחת מהן היא עיר של שבט אחר. במדינת ישראל המערכות היסודיות המעצבות תודעה, מערכות החינוך, שבטיות ונפרדות, וכך כנראה גם יישארו.

ההפרדה הזאת בין השבטים מחייבת אותנו לבחון את ההשלכות החברתיות והערכיות שלה. היא מציבה בפנינו אתגר חדש לפתח שפה משותפת, שפה ישראלית שכל איש יוכל להביע בה את עמדתו בלי לחוש שהוא מוותר על זהותו או שהוא מודר, מוקצה, מוחרם ומנודה.

שני עשורים לאחר רצח רבין נדמה שהיום, יותר מאי־פעם, החברה בישראל ניצבת בפני אתגר מורכב וקשה. התהום עודנה פעורה, השפה המשותפת עודנה חסרה. יתר על כן, דומה שהחלקים השונים בחברה הישראלית סבורים שהם יכולים לחיות בנפרד לגמרי זה מזה, בלא להיפגש עם כלל הציבור בישראל, בלא לחיות כתף אל כתף.

אנו מוכרחים לשאול בכנות מה משותף לכל המגזרים המרכיבים את החברה בישראל. האם יש לנו שפה אזרחית משותפת, אתוס משותף? האם יש לנו מכנה ערכי משותף שבכוחו לחבר את כל המגזרים הללו יחד במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית?

אני סבור שמי שאינו מוכן לשאול את השאלות האלה היום איננו ציוני יותר או לאומי יותר, אלא מתעלם מהאתגר החשוב ביותר המונח לפני המפעל הציוני היום. אם חפצי חיים אנחנו, אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חלום חיינו ומשאת נפשנו, הרי אנו נדרשים להיישיר מבט אמיץ למציאות הזאת מתוך מחויבות עמוקה למצוא יחד תשובות לשאלות ומתוך נכונות לסרטט יחד, כל שבטי ישראל, חזון של תקווה ושל שותפות.

המשימה הגדולה המונחת לפתחנו היתה ועודנה בניית אמון בין המגזרים השונים בחברה. המשימה הזאת איננה, ואסור שתהיה, משימה של מחנה פוליטי כזה או אחר. בבניית אמון טמונים המפתחות לעצם קיומנו כאן, לגורלנו ולעתידנו.

היום, אולי יותר מאי־פעם, נחוצה לנו הנהגה בקרב כל המחנות הפוליטיים, הנהגה שאיננה מאבדת את הקול שלה, שמסוגלת לעמוד גם בפני הציבור שלה, שאינה מאבדת את המצפן הפנימי שלה — בייחוד בעת סערה.

הדרך ליצירתם של יסודות אלו עוד ארוכה וקשה, כפי שלימד אותנו הרצח הנורא וכפי שלימדו אותנו העשורים שחלפו מאז, אבל אם נאמין שלא נגזר עלינו לחיות יחד, אלא נועדנו לחיות יחד, נוכל לאתגר.

*זלדה, "לכל איש יש שם". השיר הודפס לראשונה בקובץ אל תרחק, הקיבוץ המאוחד — ספרית פועלים, תל אביב תשל"ד (1974).