באחד מסיפוריה כותבת אליס מונרו על גבר ואישה שמנהלים רומן בעיירה קנדית פרובינציאלית. הגבר נשוי. בעיצומו של מפגש אהבים מודיעים לו שבנו נפצע קשה בתאונה. הילד הפצוע מת, מה שמביא, בהשתלשלות אירועים מפתיעה, לכך שהרומן האסור מתגלה והגבר עוזב לבסוף את אשתו ונישא בהמשך למאהבת שלו. עשרות שנים לאחר מכן תוהה האישה על תפקיד המקריות בחייה: מה היה קורה לולי התאונה? האם בלעדיה ובלי הנישואים למאהבה היא הייתה אישה אחרת לגמרי, או שגרעין אישיות אחד הולך איתנו לאורך כל אירועי חיינו? ואולי, בהתחשב בהיותם של החיים קצרים כל כך, כל התהיות האלה לא באמת משנות?

פול אוסטר(צילום: AP)

 

מונרו עסוקה ברבים מסיפוריה בתהייה על הסיבות לכך שחיים פנו בדרך כזאת ולא אחרת. זו תהייה פילוסופית מכיוון שהיא בודקת עד כמה האירוע המכונן היה אכן מקרי, מה בדיוק היה טיבו, מה הוא חשף על נפש האדם ומה המשמעות שלו בחשבון החיים הכולל. היא גם עושה את כל זה ב־20־30 עמודים; לא ב־887 כמו פול אוסטר.

אומר מיד: כל הרובד ה"פילוסופי" ברומן החדש של אוסטר, שנקרא "4321", נראה לי טריוויאלי לחלוטין. הוא מספר על ארבעה גיבורים בעלי שם זהה: ארצ'י פרגוסון. כולם, כמו אוסטר עצמו, נולדו ב־1947 למשפחה יהודית מניו־ג'רזי. כל הארבעה חולקים קרובי משפחה, גנטיקה, וגם תחומי עניין קרובים (כמו אוסטר, הם מתעניינים בספרות ובספורט, למשל). אלא שמסלוליהם מתפצלים בעקבות נסיבות החיים - תאונות, מיתות, התאהבויות וכיו"ב. אחד הארצ'ים, למשל, מאבד את אביו בגיל צעיר, בעוד ארצ'י אחר מנוכר לאביו, שהתגרש מאמו. הפילוסופיה כאן מתמצית באמירה המובנת מאליה שאם קרה לך משהו משמעותי שונה מאשר לרעך - משהו השתנה במסלול חייך. לא קיימת כאן העמקה כמו אצל מונרו. בכלל, חשיבותה של המקריות בחיים היא הרי תמה בסיסית ותיקה אצל אוסטר, והיא לא נראית לי מעניינת במיוחד.

כל זה לא אומר ש"4321" הוא לא רומן טוב, אפילו טוב מאוד, אולי הטוב מבין הרומנים של אוסטר שקראתי. עזבו פילוסופיה, פשוט הרווחנו כאן ארבעה רומנים בכרך אחד, על ארבע דמויות מעניינות ששמן ונסיבות חייהן דומים. זה רומן עשיר ודשן, חם, חי וחכם. ארבעת הארצ'ים משורטטים במלאות מספקת ואמינה, אירועי חייהם מעניינים - מעניינים באופן טבעי ולא מלאכותי. הם גם מלמדים אותנו לא מעט על יהדות ארה"ב בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה וכן על ארה"ב בתקופה הסוערת של שנות ה־60 (יש כאן תיאור מפורט של המהומות המפורסמות באוניברסיטת קולומביה ב־1968, למשל). גם לבטי היצירה של חלק מהארצ'ים - כלולים כאן תיאורים של ניסיונותיהם הראשונים בכתיבה - מוסיפים עניין לקריאה. במידה מסוימת, אפשר אולי להתייחס אל "4321" כהמשך הפרויקט האוטוביוגרפי של אוסטר מהשנים האחרונות ("יומן חורף", "דוח מן הפנים").

אוסטר, לטעמי, מפלרטט מעט שבמעט עם הקיטש, שבא כאן לידי ביטוי בתיאורי אהבתם המסורה של הארצ'ים לבחורה יהודייה אמריקאית בשם איימי שניידרמן, כמו גם בגילויי ההערצה והאהבה של ארצ'י לאמו. תהום פעורה בין הסופרים שהם או גיבוריהם ניהלו יחסים תקינים עם אמותיהם (ובהתאמה, בדרך כלל, עם נשותיהם) ובין אלה שלא. הפיליפ רותים של העולם יודעים משהו על החיים - משהו אפל ותהומי - שהארצ'ים של הפול אוסטרים אינם יודעים. גם הבחירה להתמקד בילדות ובגיל הנעורים (הרומן מסתיים כשהארצ'ים, לפחות מאריכי החיים שבהם, הם בני כ־25) מפלרטטת עם הקיטש.

אבל כל זה נטמע בהישגים הגדולים של הרומן הזה. הנה, למשל, קטע יפה ורגיש מאוד על ארצ'י מספר 3, כשהוא בן 17 ומגלה עד כמה מייסרת אותו העובדה שהכעיס את אמו ואת אביו החורג: "הכעס שלהם בכל זאת צרב, צרב הרבה יותר מכפי שהיה צריך לצרוב, ולראשונה בחייו החל פרגוסון להבין כמה הוא שברירי (...) כי הנקודה הייתה שהוא צריך להרגיש נאהב, והצורך הזה היה עז אצלו יותר מאשר אצל מרבית האנשים, נאהב לחלוטין וללא הפוגה בכל רגע ורגע בחייו, נאהב אפילו כשעשה דברים שבעטיים היה בלתי ניתן לאהבה, בייחוד כשההיגיון דרש שלא יאהבוהו, ושלא כמו איימי, שהדפה את אמא שלה מעליה, פרגוסון מעולם לא הצליח להרפות מאמו, אמו הבלתי־חונקת שאהבתה הייתה מקור החיים עבורו".