האיש שצפה ברכבות | ז'ורז' סימנון | פרק ראשון

האיש שצפה ברכבות

ז'ורז' סימנון, יהושע קנז (תרגום)

 

פרק א

 

כאשר יוליוס דה קוסטר הבן שותה לשוכרה בסן ז'ורז' הקטן,

והבלתי-אפשרי פורץ פתאום את הסכרים של חיי יום-יום.

 

ככל שהדברים אמורים בקייס פופינחה אישית,

יש להסכים כי בשמונה בערב עוד היה די זמן,  כי גורלו

עוד לא נחרץ.  אבל זמן למה? והאם יכול היה לפעול שלא

כמו שעמד לפעול,  משוכנע בעצם שאין למעשיו חשיבות

רבה יותר משהיתה להם במשך אלפי ורבבות הימים

שקדמו לזה?

 

הוא היה מושך בכתפיו אילו אמרו לו כי חייו עומדים

להשתנות פתאום וכי תצלום זה שעל המזנון,  שהוא נראה

בו עומד בקרב משפחתו וידו נשענת ברפיון על מסעד של

כיסא,  יועתק בכל עיתוני אירופה.

 

וכן,  אילו חקר את עצמו ביושר לב,  מה הדבר העשוי

להנחיל לו עתיד מרעיש,  מן-הסתם לא היה חושב על

אותה התרגשות כמוסה,  כמעט מבישה,  המסעירה אותו

כשהוא רואה רכבת נוסעת,  בייחוד רכבת-לילה,  שתריסיה

מוגפים לכסות על סודות הנוסעים.

 

ואילו קם מישהו והעז לטעון באוזניו,  כי באותו רגע

יושב הבוס שלו,  יוליוס דֶה קוסטֶר הבן,  אל שולחן

בפונדק סן ז'ורז' הקטן,  ושוקד להשתכר,  היה הדבר נשמע

לו חסר טעם וגם חסר תכלית,  כי קייס פופינחָה לא נמשך

כלל למתיחות והיתה לו דעה משלו על הבריות ועל

הדברים.

 

והנה,  בניגוד לכל סבירות,  אכן היה יוליוס דה קוסטר

הבן בסן ז'ורז' הקטן.

 

ובאמסטרדם,  במגוריה במלון קרלטון,  רחצה אחת

פמֶלה באמבט,  בטרם תלך אל "טושינסקי",  הקברט

שבאופנה.

 

איזה קשר יכול להיות לכל אלה ולפופינחה? או אפילו

בפריס,  אצל מֶלי,  מסעדה קטנה ברחוב בלאנש,  סעדה

אחת ז'אן רוזיה,  אדמונית,  בחברתו של אחד לואי,

וכשלקחה לה חרדל,  שאלה אותו:

 

"אתה עובד הערב?"

 

ובז'וביזי,  לא רחוק מתחנת העיתוק של הרכבת,  על

הדרך לפונטנבלו,  בעל מוסך ואחותו רוז...

 

הקיצור,  כל זה עדיין לא קרה! זה העתיד - עתידו

הקרוב של קייס פופינחה,  שביום רביעי זה,  23 בדצמבר,

בשמונה בערב,  אף לא העלה כל זאת על דעתו והתכונן

לעשן סיגר.

 

הדבר שלא היה מודה בו לפני איש,  כי זה עלול

להישמע,  אם כי בדוחק,  כביקורת על חיי משפחה,  הוא

שלאחר ארוחת הערב היתה לו נטייה רצינית להתנמנם.

ולא בגלל המזון,  שהרי כברוב הבתים ההולנדיים,  היתה

ארוחת הערב קלה: תה,  לחם בחמאה,  פרוסות דקות של

בשרים קרים וגבינה,  ולפעמים קינוח.

 

האשם היה דווקא בתנור,  תנור מרשים,  מהטובים

בסוגו,  אריחי קרמיקה ירוקה עם עיטורים כבדים מצופי

ניקל,  תנור שאינו סתם תנור,  אלא כזה שחומו ונשימתו,

אפשר לומר,  קוצבים את חיי הבית.

 

קופסאות הסיגרים היו על מדף האח העשוי שיש,

ופופינחה בחר לו לאִטו סיגר,  ריחרח אותו ולחץ על

הטבק עד שחרק,  כי כך צריך לעשות כשרוצים להעריך

סיגר וגם מפני שכך עושים תמיד.

 

ובכן,  השולחן עדיין לא פונה כליל,  ופרידה,  בתו של

פופינחה,  נערה בת חמש-עשרה ולה שיער ערמוני,  פיזרה

את מחברותיה ממש מתחת למנורה והתבוננה בהן שעה

ארוכה בעיניה הגדולות הכהות שאינן מביעות שום דבר

או שאין להבין מה הן מביעות.

 

הדברים התנהלו בנתיבם.  הנער קרל,  שהוא בן שלוש-

עשרה,  הושיט את מצחו לאמו,  אחר-כך לאביו,  נשק

לאחותו ועלה לשכב לישון.

 

התנור הוסיף להשמיע את נחרתו,  וקייס שאל מתוך

הרגל:

 

"מה את עושה,  אמא?"

 

הוא קרא לה אמא בגלל הילדים.

 

"אני צריכה לעדכן את האלבום שלי."

 

היא בת ארבעים ואחת,  והיו בה אותו נועם ואותה

הדרת-פנים השרויים על כל הבית,  אנשיו וחפציו.  כמעט

אפשר להוסיף,  כמו בעניין התנור,  שהיא רעיה מן האיכות

הטובה ביותר שיש בהולנד,  ויש לדעת ששיגעון לדבר

אחד יש לו לקייס,  לדבר תמיד על איכות ראשונה

במעלה.

 

ואם באיכות מדובר,  רק השוקולד שלהם הוא באיכות

שנייה במעלה,  ובכל-זאת הם מוסיפים לאכול את המוצר

של חברה זו מפני שבכל חפיסה יש תמונה,  ותמונות אלו

מדביקים באלבום מיוחד,  שבתוך כמה שנים יהיו בו

תמונות צבעוניות של כל הפרחים עלי אדמות.

 

מרת פופינחה התיישבה אפוא לפני האלבום הידוע

ומיינה את התדפיסים הצבעוניים בעוד קייס מסובב את

כפתורי הרדיו,  עד שקול סופרנו נשמע מהעולם שבחוץ,

ומדי פעם נשמע קול חרסינה מתנפצת עולה מהמטבח

שהמשרתת מדיחה בו את הכלים.

 

האוויר היה כבד כל-כך,  עד שעשן הסיגר אף לא עלה

עד התקרה,  אלא נשאר עומד סביב פניו של פופינחה,

שהדף אותו מפעם לפעם בידו,  כמו קורי-עכביש מרחפים.

 

הלוא כך נמשך הדבר כבר חמש-עשרה שנה והם

כאילו קפאו ושום דבר לא השתנה בהתנהגותם.

 

והנה,  קצת לפני השעה שמונה וחצי,  כשהסופרנו

השתתקה וקול חד-גוני הודיע את שערי הבורסה,  יישר

קייס את רגליו המשוכלות,  הביט בסיגר והכריז בקול

מהוסס:

 

"אני לא בטוח שהכול בסדר על סיפונה של אוקיינוס

3!"

 

שתיקה.  נחרת התנור.  מרת פופינחה הספיקה להדביק

שתי תמונות באלבום,  ופרידה הספיקה להפוך דף

במחברת שלה.

 

"אולי כדאי שאלך לראות."

 

כאן נפל הפור! עישון של עוד שניים,  שלושה

מילימטרים בסיגר,  חילוץ העצמות,  שמיעת כיוון הכלים

באולם הקונצרטים של הילוֶרסום,  וקייס כבר נגרר ונדחק

לתוך קרביו של מנגנון ההשתלשלות.

 

משקלה של כל שנייה כבד עתה יותר ממשקל כל

השניות שעברו עליו עד אז,  כל אחת מפעולותיו לובשת

אותה מידת חשיבות שיש למעשי מדינאים,  שהעיתונים

מדווחים על כל מהלכיהם.

 

המשרתת הביאה לו את המעיל העליון הגדול האפור,

את הכפפות המרופדות ואת כובעו.  היא הלבישה ערדליים

על נעליו,  והוא הרים בצייתנות רגל ועוד רגל.

 

הוא נשק לאשתו ולבתו,  ושוב אמר בלבו שהוא לא

יודע מה היא חושבת ואולי היא לא חושבת כלל; אחר-

כך,  במסדרון,  היסס אם לקחת את אופניו,  אופניים

מצופים כליל בניקל,  עם כמה הילוכים,  מהיפים שאפשר

להעלות על הדעת.

 

לבסוף החליט ללכת ברגל,  יצא מביתו והפך אליו את

פניו בקורת-רוח.  זו בעצם וילה,  שהוא שירטט את

תוכניותיה והשגיח על בנייתה,  וגם אם אינו הגדול

שבבתי השכונה,  הריהו,  כך הוא טוען,  המוצלח וההרמוני

מכולם.

 

השכונה עצמה,  שכונה חדשה,  קצת רחוקה מן הדרך

לדֶלְפְזייל,  אבל הנעימה והבריאה בכל חְרונינְגֶן.

 

עד כה היו חייו של קייס פופינחה רצופים בהנאות אלו

בלבד,  הנאות אמיתיות,  שהרי לא יוכל איש לטעון כי

חפץ מאיכות מעולה אינו מאיכות מעולה,  כי בית בנוי

היטב אינו בית בנוי היטב וכי מעדני הבשר של

"אוסְטינְג" אינם המשובחים בכל חְרונינְגֶן.

 

 

היה קר,  קור יבש ומעורר.  סוליות הערדליים כתשו את

השלג שהתקשה.  ידיו בכיסים,  הסיגר בין שפתיו,  צעד

קייס אל הנמל,  תוהה אם אכן הכול כשורה על סיפונה של

אוקיינוס 3.

 

זו לא היתה תואנה שמצא לו.  אמנם כן,  לא היה אכפת

לו כלל לצעוד בלילה הקר במקום לנמנם בחמימות

התפלה של הבית.  אבל הוא לא היה מרשה לעצמו לחשוב

במוצהר שיכול להיות מקום נעים יותר מביתו שלו.  דווקא

בשל כך בוש בעצמו על שבכל פעם ששמע רכבת עוברת,

גילה בו להפתעתו מין מועקה משונה,  שאולי אפשר

לתאר אותה כגעגועים.

 

אוקיינוס 3 היתה מציאות חיה ואמיתית,  והביקור

הלילי של פופינחה היה חובה מקצועית.  בחברת "יוליוס

דה קוסטר ובנו" הוא משמש פקיד ראשי ונציג מוסמך.

חברת "יוליוס דה קוסטר ובנו" היא הראשונה במעלה לא

רק בחרונינגן אלא גם בכל פריזלנד שבהולנד,  בתחום

הציוד לספינות,  החל בחבלים וכלה במזוט ובפחם,  שלא

לדבר על אלכוהול והספקת מזון.

 

והנה,  אוקיינוס 3,  שנועדה להפליג בחצות כדי לעבור

את התעלה לפני הגאות,  הגישה לפנות ערב הזמנה

גדולה.

 

קייס הבחין בספינה מרחוק,  כי היא "קליפר" בעלת

שלושה תרנים.  סביבות תעלת וילהלמינה היו שוממות,

גדושות רק בכבלים,  שהוא דילג עליהם בזריזות.  וכבקי

ורגיל בעניינים אלה,  טיפס בסולם הנתב וניגש בלי היסוס

אל תא הקברניט.

 

בדוחק אפשר לראות בזה את הארכה הסופית שנתן לו

הגורל.  עדיין היה יכול לחזור על עקבותיו,  אבל הוא לא

ידע זאת,  פתח דלת ונמצא מול ענק סמוק פנים שהמטיר

עליו את כל הגידופים והקללות שידע.

 

התברר כי התרחש האירוע הלא-צפוי ביותר שידעה

חברת "יוליוס דה קוסטר ובנו": המכלית שהיתה צריכה

לבוא בשעה שבע ולהעביר את המזוט - וקייס פופינחה

הזמין אותה בעצמו - לא באה! ולא זו בלבד שלא קרבה

אל אוקיינוס 3,  אלא גם לא היה איש על הספינה ושאר

הציוד לא סופק גם הוא.

 

כעבור חמש דקות שב וירד פופינחה לרציף,  מגמגם

ונשבע שנפלה אי-הבנה ושהוא יסדיר הכול.

 

הסיגר שלו היה כבוי.  הוא הצטער על שלא הביא אתו

את האופניים,  ופתח בריצה,  כן,  בריצה ברחובות,  כאחד

הזאטוטים,  כל-כך היה נבעת מהאפשרות שהספינה הזאת,

בגלל מחסור במזוט,  תחמיץ את שעת המעבר לפני הגאות

ואולי גם את מסעה לריגה.  אמנם פופינחה לא היה ימאי,

אבל עמד במבחנים לתפקיד רב-חובל בקו שירות ארוך,

ובשם החברה,  בשמו ובשם הצי,  בוש במה שקרה.

 

האם מר יוליוס דה קוסטר לא יימצא במקרה.  כמו

שאירע לו לא פעם, במשרדיו? לא, הוא לא היה שם,

ופופינחה, מתנשם, לא היסס ללכת אל בית הבוס שלו,

בית שקט, חגיגי, אבל ישן יותר ונוח למגורים פחות

מביתו, ככל הבתים שבתוך העיר.  כשהגיע אל הסף

וצילצל, חשב להשליך את בדל הסיגר הכבוי וניסח לו

משפט...

 

צעדים באו ממרחקים: עינית נפתחה; עיניה האדישות

של משרתת הביטו בו.  לא! מר יוליוס דה קוסטר אינו

בביתו.  קייס אזר אומץ וביקש לראות את מרת דה קוסטר,

שהיתה גברת נעלה באמת,  בתו של מושל מחוז,  שאיש

לא יעז לערב אותה בעניין עסקי.

 

לבסוף נפתחה הדלת.  שעה ארוכה חיכה פופינחה

לרגלי שלוש מדרגות של שיש,  ליד דקל בעציצו,  עד

שניתן לו האות לעלות ובחדר מואר באור כתום נמצא

עומד לפני אשה בחלוק משי שעישנה סיגריה בקצה

צינורית עשויה יַרְקֶנֶת.

 

"מה רצונך? בעלי יצא מוקדם,  לסיים איזה עבודה

דחופה במשרד.  מדוע לא פנית לשם?"

 

לעולם לא ישכח את החלוק הזה,  ולא את השיער החום

העשוי מקלעת על העורף,  ולא את שוויון-הנפש העילאי

של אשה זו שמילמל לפניה משהו,  הולך אחורנית אל

היציאה.

 

 

כעבור חצי שעה לא נותרה עוד תקווה שהפלגתה של

אוקיינוס 3 תתאפשר.  קייס חזר למשרד,  שמא הגיע לשם

הבוס בינתיים.  אחר-כך חזר ברחוב הומה יותר,  שהחנויות

נשארו פתוחות שם לקראת חג המולד.  מישהו לחץ את

ידו.

 

"פופינחה!"

 

"קְלאס!"

 

זה היה הדוקטור קלאס,  מומחה למחלות ילדים,  חבר

באגודת השחמט שגם הוא חבר בה.

 

"אתה לא בא לטורניר הערב? מסתבר שהפולני

יובס..."

 

לא,  הוא לא ילך.  ומכל-מקום,  הטורניר היה ביום

שלישי והיום יום רביעי.  מרוב שהתרוצץ בקור,  היו פניו

אדומות ונשימתו לוהטת.

 

"דרך אגב," הוסיף קלאס,  "ארתור מֶרְקְמַנס בא אלי

קודם..."

 

"מוטב לו שהיה מתבייש!"

 

"כך אמרתי לו..."

 

והדוקטור קלאס הלך למועדון,  ולפופינחה נוספה עוד

רוגזה.  מדוע מרגישים צורך לדבר אתו על גיסו? הלוא

בכל משפחה יש איזה גורם מביש פחות או יותר.

 

מרקמנס לא עשה בעצם שום רע.  הטענה הקשה ביותר

שאפשר לטעון נגדו היא שהוליד שמונה ילדים,  אבל

באותם ימים היתה לו משרה לא רעה באולם של מכירות

פומביות.  יום בהיר אחד איבד אותה.  זמן רב נשאר בלי

עבודה,  כי היה בררן יותר מדי,  ואחר-כך,  להפך,  נענה

לכל הצעה,  ממש מן הפחת אל הפח.

 

עכשיו הכול מכירים אותו,  כי הוא הולך לאנשים

לבקש הלוואה ומספר להם על צרותיו ועל שמונת ילדיו.

 

זה מביך.  בבת-אחת חש פופינחה לחץ על קיבתו וחשב

בשאט-נפש על גיסו המתדרדר והולך ועל אשתו שיוצאת

עכשיו לקניות בלי כובע.

 

מה לעשות! הוא נכנס לחנות לקנות עוד סיגר והחליט

לחזור דרך תחנת הרכבת,  זו דרך לא ארוכה יותר מדרך

התעלה.  הוא ידע שלא יוכל להתאפק מלומר לאשתו:

 

"אחיך הלך אל הדוקטור קלאס."

 

היא תבין.  היא תיאנח ולא תשיב.  כך זה תמיד!

 

בינתיים עקף את כנסיית כריסטוף הקדוש,  פנה

שמאלה ברחוב שקט ובו חומות של שלג לאורך המדרכות

ודלתות כבדות עם מקש.  הוא החליט לחשוב על חג

המולד,  אבל לא כדאי היה לו,  כי ידע שאחרי פנס הרחוב

השלישי צפויות לו מחשבות אחרות.

 

הו! זה לא נורא! בעיה של כמה רגעים,  כל פעם שהוא

עובר שם אחרי משחק השחמט...

 

חרונינגן היא עיר של צניעות,  ובניגוד למה שמתרחש

בערים כאמסטרדם,  אין כאן חשש להיתקל ברחוב

בהצעות של נשים מופקרות.

 

ובכל-זאת,  מאה מטר מתחנת הרכבת יש בית,  אחד

ויחיד,  בעל מראה בורגני,  אמיד,  שדלתו נפתחת עם כל

נגיעה.

 

קייס לא נכנס לשם מעולם.  רק שמע עליו סיפורים

שסיפרו במועדון.  ואילו הוא,  איכשהו,  נמנע תמיד

מלבגוד באשתו.

 

אלא שכאשר עבר שם בערב,  דימה לו בלבו כל מיני

דברים,  והפעם היה נסער אף הרבה יותר,  כי אך זה ראה

את מרת דה קוסטר בחלוק.  עד כה לא ראה אותה מעולם

אלא מרחוק,  לבושה כראוי.  הוא ידע שהיא בת שלושים

וחמש בלבד ואילו יוליוס דה קוסטר הבן כבן שישים.

 

הוא עבר... רק לרגע נעצר,  למראה שני צללים זזים

מאחורי וילון,  בקומה הראשונה... כבר יכול לראות את

התחנה שהרכבת האחרונה תצא ממנה בחצות וחמש

דקות... לפני התחנה הזאת,  עוד היה סן ז'ורז' הקטן,

שהוא לדידו מסעיר פחות מן הבית שעבר לידו קודם,

אבל מייצג פחות או יותר אותו דבר עצמו.

 

לפנים,  בימי מרכבות הנוסעים,  היה פונדק ושמו סן

ז'ורז' הגדול,  ולא הרחק ממנו קמה מסבאה ועל שלטה

השם סן ז'ורז' הקטן.

 

רק המסבאה האריכה ימים,  במרתף,  חלונותיה בגובה

המדרכה,  בעצם ריקה כמעט תמיד,  ובאים אליה דרך קבע,

אחרי סגירת המסבאות האחרות,  רק ספנים גרמנים או

אנגלים.

 

כבעל-כורחו העיף שם פופינחה מבט תמיד,

אף-על-פי שלא היה שם שום דבר מיוחד במינו: שולחנות

של עץ אלון מושחר,  ספסלים,  שרפרפים,  ובקצה דלפק

ומאחוריו בעל המקום,  ענק שמחמת הזפקת אינו יכול

ללבוש צווארון נפרד.

 

מדוע נעשה סן ז'ורז' הקטן בעיני הבריות מקום של

פריצות? מפני שהוא פתוח עד שתיים או שלוש בבוקר?

מפני שבקבוקי הג'ין והוויסקי,  שעל האיצטבה,  מרובים

מבמקומות אחרים? מפני שמקומו של האולם במרתף?

 

הפעם,  כבשאר הפעמים,  העיף קייס מבט וכהרף-עין

לחץ את אפו אל השמשה - כדי להיטיב לראות,  כדי

לוודא שאינו טועה,  ובעצם,  כדי להשתכנע שהוא טועה.

 

בתי-קפה משני סוגים יש בחרונינגן: פֶרְלוף,  שמגישים

בהם משקאות קלים בלבד,  ופֶרְגונינְג,  שמוכרים בהם גם

אלכוהול.

 

וכך,  קייס היה מרגיש כמי שהושפל כבודו אילו הציג

את כף רגלו בבית-קפה פרגונינג.  הלוא מנע עצמו

מלשחק כדורת מפני שהמשחקים התנהלו באולם אחורי

של מקום מסוג זה.

 

סן זורז' הקטן הוא הפרגונינג ביותר מכל

הפרגונינגים.  ובכל-זאת,  באולם התחתון יושב איש

ושותה,  איש שאינו יכול להיות אלא מר יוליוס דה קוסטר

הבן בכבודו ובעצמו!

 

אילו מיהר קייס ללכת מיד אל מועדון השחמט,  אילו

הודיע לדוקטור קלאס,  או לכל אחד אחר,  שראה את

יוליוס דה קוסטר הבן בסן זורז' הקטן,  היו מסתכלים בו

בכאב ומייעצים לו ללכת לטיפול!

 

יש אנשים שאפשר להתלוצץ עליהם.  אבל יוליוס דה

קוסטר...

 

אפילו הזקנקן שלו היה הדבר המצמרר ביותר

בחרונינגן! והילוכו! ולבושו השחור! וכובעו המפורסם

שהוא מין פשרה בין כובע מלון לצילינדר...

 

... לא! לא ייתכן שיוליוס דה קוסטר גילח את זקנקנו!

לא ייתכן שעטה עליו מין חליפה חומה גדולה למידותיו!

 

ואשר להימצאו שם,  יושב אל שולחן בסן ז'ורז' הקטן,

לפני כוסית כרסתנית שאינה יכולה להחזיק אלא ג'ין...

 

ובכל-זאת קרה הדבר והאיש הסב את עיניו אל

השמשה ונראה מופתע,  גם הוא,  קירב את ראשו והכיר את

פופינחה שאפו נמעך על הזגוגית.

 

הוא נעשה מדהים אף יותר,  כשהחווה בידו תנועה

קטנה,  כאומר:

 

"בוא, תיכנס!"

 

וקייס נכנס,  הלום,  כמו שאומרים על בעלי-חיים

כשנחש מסתכל בהם. הוא נכנס,  והמוזג,  שניגב כוסיות,

קרא אליו מהדלפק שלו:

 

"אתה לא יכול לסגור את הדלת כמו כולם?"

 

 

אכן הוא האיש,  יוליוס דה קוסטר! הוא הצביע לעמיתו

על שרפרף ולחש:

 

"אני בטוח שעלית לספינה?"

 

אחר-כך,  בלי לחכות לתשובה,  ביטוי שמעולם לא

נשמע יוצא מפיו:

 

"הם צורחים?"

 

ולבסוף,  שוב בלי מעבר:

 

"למעשה,  אתה בטח עקבת אחרי,  אם ידעת למצוא

אותי כאן."

 

והמביך מכול,  שהוא לא התרגז,  שאמר את זה בלי

טינה,  בחיוך קל משועשע.  הוא רמז לבעל-הבית שימלא

את הכוסיות,  וברגע האחרון שינה את דעתו והעדיף

להשאיר את הבקבוק על השולחן.

 

"שמע,  מר דה קוסטר,  מה שקורה הערב..."

 

"קודם לשתות,  אדון פופינחה!"

 

הוא נהג לקרוא לקייס "אדון פופינחה",  כמו שנהג עם

הפחותים שבמחסנאים שלו.  אבל הפעם נתן בזה אירוניה

שקטה ונראה מתענג על מצוקת הפקיד שלו.

 

"אני אומר לך לשתות - ואני מציע לך ברוב חיבה

להריק את הבקבוק אם אתה מסוגל לזה! - כי האלכוהול

יעזור לך לעכל מה שאני עומד לומר לך... לא חשבתי

שיזדמן לי העונג לפגוש אותך הערב... שים לב ששתיתי

קצת,  גם אני,  וזה יוסיף קסם מיוחד לשיחתנו..."

 

הוא שיכור! היה פופינחה מוכן להישבע,  אבל שיכור

כמו מישהו שרגיל להיות שיכור ולא מוטרד מזה.

 

"התקלה שקרתה מצערת מאוד לאוקיינוס 3,  שהיא

ספינה טובה ובחוזה החכירה שלה נקבע כי עליה להגיע

בתוך שבעה ימים לריגה... אבל מה שקורה מצער הרבה

יותר לאחרים,  לך,  למשל,  אדון פופינחה!.."

 

תוך כדי דיבור אכל ושתה,  וקייס שם לב לחבילה רכה

המונחת על הספסל לצדו.

 

"זה מצער הרבה יותר כי אין לך כנראה חסכונות ואתה

עומד למצוא את עצמך ברחוב,  כמו גיסך..."

 

גם הוא מדבר אתו על מרקמנס?

 

"רוקן את הכוסית,  בבקשה... אתה אדם די נבון שאוכל

לומר לך את הכול...  תאר לך,  אדון פופינחה,  שחברת

יוליוס דה קוסטר ובנו עומדת מחר בפשיטת רגל פלילית

והמשטרה נשלחת לחפש אותי..."

 

למזלו,  הריק קייס שתי כוסיות ג'ין זו אחר זו! כך יכול

להאמין שהאלכוהול הוא המשבש את ראייתו ולא

שיוליוס דה קוסטר מעלה על פניו חיוך של ציניות

שטנית ומלטף בהנאה את סנטרו המגולח למשעי.

 

בכל פעם חזר על "אדון פופינחה" בנעימה אחרת,

כאילו התענג על ההברות האלה.

 

"זה יוכיח לך קודם-כול כי למרות מעלותיך והדעה

המצוינת שיש לך עליך,  אתה נציג מוסמך עלוב מאוד,

שהרי לא הבחנת בשום דבר... זה יותר משמונה שנים,

אדון פופינחה,  אני מתעסק בספקולציות שבלשון עדינה

אפשר לקרוא להן מפוקפקות..."

 

היה חם שם יותר מבביתו של קייס,  אלא שזה היה חום

פראי,  תוקפני,  שתנור נורא של ברזל יצוק,  כאלה שרואים

בתחנות הרכבת הקטנות,  משלח בך בלי התחשבות.  ריח

ג'ין היה באוויר ונסורת עץ על הרצפה ועיגולים לחים על

השולחן.

 

"תשתה,  בבקשה,  ותזכור שתמיד תישאר לך הנחמה

הזאת! אגב,  בפעם האחרונה שראיתי את גיסך,  התרשמתי

שהוא מתחיל להבין... ובכן,  עלית לספינה ו..."

 

"הלכתי אליך הביתה..."

 

"ושם ראית את מרת דה קוסטר המקסימה? הדוקטור

קלאס היה שם?"

 

"אבל..."

 

"אל תרגיש לא בנוח,  אדון פופינחה! זה שלוש שנים,

כמעט יום ליום בדיוק,  כי זה התחיל בליל חג המולד,

הדוקטור קלאס שוכב עם אשתי..."

 

הוא שתה,  עישן את הסיגר שלו בנשיפות קטנות והלך

ונעשה דומה יותר ויותר לאותם שדים גותיים המקשטים

שערי כנסיות מסוימות וחייבים להסב מהם את עיני

הילדים.

 

"אשר לי,  עלי לציין כי נסעתי כל שבוע לאמסטרדם

לפגוש את פמֶלה... אתה זוכר את פמלה,  אדון פופינחה?"

 

לרגע היה אפשר לפקפק אם הוא באמת שיכור,  כל-כך

נשאר רגוע,  ואילו קייס,  כמו שוטה,  הסמיק לשמע השם

פמלה.

 

האם לא חשק בה פופינחה ככל האחרים? כמו שיש

בחרונינגן רק בית אחד מכניס אורחים,  כך יש שם רק

קברט אחד שרוקדים בו עד אחת בלילה.

 

הוא לא נכנס לשם מעודו,  אבל שמע מדברים על

פמלה,  מארחת קצת נועזת,  חומת שיער ומסנסנת

בלשונה,  שהתגוררה בחרונינגן שנתיים והציגה לראווה

בעיר תלבושות משונות ומפתיעות,  והגברות,  כשאך

נראתה בקרבת מקום,  הסבו מיד את פניהן ממנה.

 

"ובכן,  אני הוא המחזיק את פמלה... אני הוא שהושבתי

אותה באמסטרדם,  בקרלטון ושם היא מכירה לי ידידות

שלה מקסימות.  אתה מתחיל להבין,  אדון פופינחה.  אתה

עוד לא שיכור מכדי לשמוע מה שאני אומר לך? נצל את

ההזדמנות,  אני מתחנן לפניך.  מחר,  כשתחשוב על כל זה,

תיהפך לאדם אחר ואולי תעשה משהו בחיים..."

 

הוא צחק! הוא שתה,  הוא מילא את הכוסיות שלו ושל

חברו,  שעיניו החלו להתערפל.

 

"אני יודע שזה הרבה לפעם אחת,  אבל אני לא אספיק

לתת לך שיעור שני... חשוב על השוטה הקטן והמסכן

שהיית... הנה! רוצה הוכחה?... אתן לך הוכחה מן התחום

המקצועי... יש לך תעודת רב-חובל בקו שירות ארוך

ואתה מתגאה בה... לחברת יוליוס דה קוסטר יש חמש

ספינות 'קליפר' שאתה טיפלת בהן במיוחד... והנה,  לא

שמת לב שאחת מהן לא עסקה מעולם אלא בהברחה

ואחרת טובעה בהוראתי למען דמי הביטוח!.."

 

ברגע זה התרחש דבר לא-צפוי.  שקט כמעט על-טבעי

ירד על קייס.  אולי היתה זו השפעת האלכוהול? מכל

מקום,  הוא לא הגיב עוד ונראה כמקשיב סביל לכל מה

שנאמר לו.

 

ובכל-זאת... אפילו השמות שניתנו לחמש ספינות

ה"קליפר" של החברה!.. "אליאונורה 1"... "אליאונורה

2"... "אליאונורה 3"... וכך עד חמש! וכולן על-שם

הגברת דה קוסטר, זו שראה קייס קודם בחלוק, וצינורית

סיגריות ארוכה בין שפתיה, זו שלדברי בעלה שוכבת עם

הדוקטור קלאס!

 

ועוד לא תם הביזיון! למעלה מיוליוס דה קוסטר הבן

ואשתו היה עוד מישהו, לכאורה, רם ונישא לנצח, מעבר

לכל תמורות העתים: יוליוס דה קוסטר הזקן, האב, מייסד

החברה, שלמרות שמונים ושלוש שנותיו מוסיף לשבת על

כס המלוכה, יום-יום, במשרדו הקודר.

 

"אני בטוח," אמר עכשיו בנו,  "שאתה לא יודע איך

הנבל הזקן,  אבא,  עשה את הונו... זה היה בימי מלחמת

טראנסוואל... הוא שלח לשם את כל התחמושת הדפוקה

שקנה בחצי חינם במפעלים בבלגיה ובגרמניה... עכשיו

הוא מטומטם לגמרי,  עד כדי כך שצריך להחזיק לו את

היד כדי שיוכל לחתום... עוד בקבוק,  בעל-הבית! תשתה,

אדון פופינחה היקר...מחר,  אם יתחשק לך,  תוכל לחזור

על הנאום הזה לפני בני עירנו הטובים... אני,  באופן

רשמי,  אהיה מת!..

 

קייס היה בוודאי שיכור לגמרי ובכל-זאת לא החמיץ

שום מלה,  שום הבעת פנים.  אבל רק נדמה לו שהחיזיון

הזה מתרחש בעולם לא-מציאותי,  שנקלע אליו מבלי

משים,  ואם אך יצליח לצאת ממנו,  יקנה לו אחיזה

מחודשת בחיי היום-יום.

 

"בעצם,  כל זה מצער אותי ביותר דווקא בגללך... אל

תשכח שאתה הוא שדרשת בתוקף להשקיע את

חסכונותיך בעסק שלי... הייתי מעליב אותך אילו

סירבתי... ואתה הוא שרצה לבנות לך וילה שתשולם

במשך עשרים שנה,  וכך,  אם לא תפרע עכשיו את

התשלום השנתי..."

 

פתאום הביא האיש הוכחה נוראה לקור-רוחו:

 

"אגב,  האם מועד התשלום לא בסוף דצמבר?"

 

הוא נראה מצטער באמת.

 

"אני נשבע לך שעשיתי מה שיכולתי... לא היה לי

מזל, זה הכול!.. זאת ספקולציית סוכר שהיתה אמורה

למוטט את כל האחרים.  ואני מעדיף ללכת ולהתחיל

מחדש במקום אחר במקום להיאבק כשאני מוקף בכל

השוטים החגיגיים האלה... במחילה מכבודך,  לא עליך

אני מדבר... אתה בחור טוב,  ואילו חינכו אותך אחרת...

לחיים,  לחייך,  פופינחה חביבי!.."

 

הפעם לא אמר "אדון פופינחה"!

 

"תאמין לי! האנשים לא שווים את כל הטורח שאתה

משקיע בהם כדי שיחשבו עליך טובות... הם טיפשים!..

הם דורשים ממך שתתנהג כאילו אתה ישר וצנוע,  ונשאר

לראות מי ירמה יותר... לא הייתי רוצה לצער אותך,  אבל

פתאום אני חושב על הבת שלך,  שעוד בשבוע שעבר

ראיתי אותה... ובכן! בינינו,  היא כל-כך לא דומה לך,  עם

השיער הכהה שלה והעיניים התשושות,  עד שאני שואל

את עצמי אם היא בכלל שלך... מה זה משנה,  אחרי

ככלות הכול?.. לפחות,  אין לזה חשיבות למי שמרמה את

עצמו... אבל אם אדם מתעקש לשחק ביושר וגונבים

ממנו..."

 

עתה כבר לא דיבר על חברו,  אלא על עצמו,  וסיכם:

 

"כל-כך יותר קל לרמות ראשון!.. מה מסכנים?..  הערב

אני הולך להניח את הבגדים של יוליוס דה קוסטר הבן

על שפת התעלה... מחר כולם יאמינו שהתאבדתי כדי

שלא לסבול את הביזיון,  והטיפשים האלה הולכים לבזבז

אני לא יודע כמה פלורינים על סריקת התעלה... באותו

זמן כבר מרחיקה אותי מכאן הרכבת של חצות וחמש

דקות... תשמע!.."

 

קייס קפץ כמי שהקיץ מחלום...

 

"נסה,  אם אתה לא שיכור מדי,  להבין מה שאני עומד

לומר לך... קודם-כול,  אני רוצה שתדע שאני לא מנסה

לשחד אותך... דה קוסטר לא משחד אף אחד,  ואם גיליתי

לך את כל הסודות,  זה מפני שאני יודע שאתה לא מסוגל

ללכת לספר אותם... זה מובן? עכשיו אני מעמיד את

עצמי במקומך... למעשה,  כבר אין לך פרוטה,  ואם אני

מכיר את האנשים מחברת 'מקרקעין',  הרי במועד

התשלום הראשון שלא ייפרע,  יקחו לך את הבית... אשתך

תכעס עליך... כולם יחשבו שהיית שותף בתוכנית שלי...

תמצא לך מקום עבודה או שלא תמצא,  ותגיע למה

שהגיע גיסך מרקמנס... יש לי אלף פלורינים בכיס... אם

אתה נשאר פה,  לא אוכל לעשות בשבילך שום דבר...

בחמש-מאות פלורינים לא תוכל להיחלץ מזה... אבל אם

במקרה,  עד מחר תצליח להבין... קח,  חביבי."

 

ובמחווה לא-צפויה הושיט דה קוסטר לחברו את

מחציתו של צרור שטרי הכסף.

 

"קח את זה!.. זה לא הכול... עוד לא יריתי את כל

התחמושת שלי ולא יעבור הרבה זמן,  ושוב אצוף על פני

המים... חכה!.. יש עיתון שקראתי יום-יום בשלושים

וחמש השנים האחרונות ושאמשיך לקרוא... זה המורנינג

פוסט... אם אתה לא נשאר פה ויקרה שיהיה נחוץ לך

משהו,  פרסם שם מודעה בחתימת קייס... זה יספיק...

עכשיו תעשה אתה לי טובה קטנה... עצוב לי להסתלק

ככה,  לבדי,  כמו איזה מסכן... בעל-הבית! כמה אני

משלם?"

 

הוא שילם,  לקח את החבילה שלו הקשורה בחוט ווידא

שחברו עומד איתן על רגליו.

 

"לא נעבור ברחובות מוארים מדי... תחשוב,

פופינחה!.. אני,  מחר,  אני אהיה מת,  וזה עוד הדבר הטוב

ביותר שיכול לקרות לאדם..."

 

הם עברו ליד ה"בית" המפורסם,  אבל בקייס לא

התעוררה שום תגובה,  כל-כך העסיקו אותו מחשבותיו

והדאגה לשמור על שיווי-המשקל שלו.  בדחף אחרון

ביקש לשאת את החבילה של הבוס שלו,  אבל הלה דחה

את בקשתו.

 

"נפנה כאן... שם יותר שקט..."

 

הרחובות היו ריקים.  חרונינגן היתה שקועה בשינה,

חוץ מסן ז'ורז' הקטן,  ה"בית" ותחנת הרכבת.

 

כל השאר לא היה אלא חלום.  הם היו על גדת תעלת

וילהלמינה,  לא הרחק מאחת האליאונורות,  אליאונורה 4,

שטענה גבינות לבלגיה.  השלג היה נוקשה כקרח.  בתנועה

מוכנית עצר קייס את הבוס שלו שכמעט החליק במדרון,

כשהלך להניח על הגדה את הבגדים שבחבילה.  לרגע

הבחין קייס בכובע המפורסם,  אבל לא היה לו חשק

לחייך.

 

"ועכשיו,  אם אתה לא מנומנם מדי,  אתה יכול ללוות

אותי עד הרכבת... קניתי כרטיס למחלקה השלישית..."

 

זו היתה רכבת-לילה אמיתית,  רדומה,  מכוערת,  זנוחה

בקצהו של רציף,  ומנהל התחנה,  בקסקט כתום,  חיכה עד

שייתן את האות במשרוקית ויוכל ללכת לישון.

 

איטלקים - מנין צצו? - היו שרועים בקרון בין

צרורות שנערמו,  וצעיר במעיל עליון של צמר מקורזל,

ששני סבלים הולכים לפניו,  עלה ברוב הדר אל תאו

שבקרון המחלקה הראשונה והסיר את הכפפות כדי לחפש

מעות בכיסיו.

 

"אתה לא בא אתי?"

 

דה קוסטר אמר זאת בצחוק,  אבל נשימתו של קייס

נעצרה.  למרות שכרותו,  ואולי בזכותה,  הבין דברים רבים

והיה רוצה לומר...

 

לא! זה לא הזמן המתאים... וזה גם לא לעניין.  יוליוס

דה קוסטר יחשוב שהוא מתרברב...

 

"בלי מרירות,  חביבי המסכן... אלה החיים,  אני נשבע

לך!.. תחשוב על המודעה במורנינג פוסט...לא מהר מדי,

כי אני צריך זמן בשביל..."

 

באותו הרגע זזו הקרונות,  התקדמו,  נסוגו,  וקייס

פופינחה לא ידע איך חזר הביתה ולא איך ראה בפעם

האחרונה צללים על וילון ה"בית",  הפעם בקומה השנייה,

וגם לא איך פשט את בגדיו בלי ש"אמא" תגלה משהו

לא-רגיל בהתנהגותו.

 

אחרי חמש דקות,  יצאה המיטה לדרכה בקצב מטורף

ולא נותר לו לקייס אלא להיאחז בסדינים,  בתחושה

מחרידה שכל רגע הוא עומד להתהפך לתוך תעלת

וילהלמינה,  ואנשי אוקיינוס 3 לא יעשו שם שום דבר כדי

לשלות אותו.

 

 

פרק ב

כיצד התעורר קייס פופינחה במצב-רוח עליז, אף-על-פי שישן

על צדו הרע,  וכיצד התלבט בין אליאונורה לפמלה.

 

בדרך-כלל,  כששכב במקרה על צד שמאל,  היתה

שנתו של קייס טרופה ומייגעת.  תחושת לחץ היתה

מכבידה עליו,  נשימתו היתה מקוטעת,  היה נע וזע וגונח,

וגניחותיו היו מעירות את מרת פופינחה,  שהיתה מצווה

עליו להתהפך ולשכב בתנוחה מתאימה יותר.

 

והנה,  הפעם ישן על צדו השמאלי ולא זכר שום חלום

רע.  ולא זו בלבד: הוא,  שהתקשה תמיד בבוקר להשיב לו

את הכרתו,  מגיע כהרף-עין לצלילות-דעת גמורה.

 

מה שהעיר אותו,  בלי שיטרח לפקוח את עיניו,  היה

רחש קל של קפיצים שהעיד כי מרת פופינחה קמה.

בשאר הימים שקע קייס באותו רגע בשינה עמוקה,

בהנחה שיש לו עוד חצי שעה לפחות.

 

לא כך הפעם! כשקמה אשתו,  פקח בזהירות את

עפעפיו כדי להביט בה כשהיא עומדת לפני המראה,

מוציאה את הסיכות משערה.

 

היא לא ידעה שהוא צופה בה ועשתה כל מה שעשתה

בתנועות חרישיות כדי שלא להעיר את בעלה.  היא הלכה

לחדר הרחצה,  העלתה שם אור,  וקייס ראה אותה כל הזמן

בפתח החדר.

 

האיש המכבה את פנסי-הגז עוד לא עבר ברחוב,  אבל

נשמעה חריקתם הקצובה של האתים הגורפים את השלג.

נדמה היה שבקומה התחתונה,  המשרתת,  שעדיין אינה

יודעת לנוע בשקט,  נאבקת עם התנור והסירים.

 

ואמא,  בעיניים מהורהרות לבשה תחתונים חמים,

שסרטי גומי סוגרים אותם סגירה הרמטית מעל לברכיים.

אחר-כך התהלכה בלבוש זה,  רחצה את שיניה וירקה

מתוך העוויה משונה,  עשתה אלף תנועות קבועות בלי

לחשוב שמישהו אולי מביט בה.

 

צלצול של שעון מעורר פרץ בחדרו של הנער ונשמעו

קולות גם משם,  ואילו קייס,  נינוח על גבו,  החליט בדעה

צלולה שלא לקום.

 

הנה! זו היתה החלטתו החשובה הראשונה באותו יום.

אין לו שום סיבה לקום,  שהרי חברת "יוליוס דה קוסטר"

פשטה את הרגל! הוא כבר נהנה מההתרגשות שתאחז את

אשתו כשיודיע לה על החלטתו להישאר במיטה!

 

מה לעשות! היא תשמע גם על החלטות אחרות,  אמא

המסכנה!

 

אגב אמא,  בלבו של קייס נשמר זיכרון ההולם יפה את

רוח הזמן. יום אחד,  לפני חמש שנים,  קנה סירה עשויה

עץ תולענה וקרא לה זיידָאובֶל, כלומר, שד הים, והיא

אכן היתה, בלי משוא-פנים, שכיית-חמדה, ממורטת,

מבהיקה, אבזריה נחושת, קוויה עדינים, תכשיט להציגו

על האיצטבה יותר מסתם בוצית.

 

ההוצאה היתה גדולה,  ובערב נתקף קייס מין שיכרון

והחל למנות בסיפוק את רכושם: הבית,  הרהיטים,

הארונות המלאים לבנים,  כלי האוכל העשויים כסף...

 

הקיצור,  אותו ערב היו בני הזוג משוכנעים בעושרם

כל-כך,  שמתוך בדיחות-הדעת החלו לחשב מה היו

עושים אילו ירדו במקרה מכל נכסיהם.

 

"חשבתי על זה לא פעם," אמרה אמא בשלווה שלה

שאין לערערה.  "קודם-כול,  היינו צריכים אז למכור מה

שיש לנו ולשלוח את הילדים לפנימייה טובה ולא יקרה

מדי.  אתה,  קייס,  בוודאי היית מחליט לחזור ולשרת

בספינה.  אני הייתי נוסעת ליאווה,  והייתי מחפשת לי שם

עבודה כמנהלת המשק של איזה מלון גדול.  אתה זוכר את

דודתה של מריה שהתאלמנה? זה מה שעשתה,  ונראה

שמעריכים אותה מאוד..."

 

הוא כמעט פרץ בצחוק,  באמת,  כשקבע:

 

"יפה! זהו זה... איבדנו את כל הרכוש... זה הזמן ללכת

לספור סדינים ומגבות במלון גדול ביאווה..."

 

מסתבר שכאשר מנסים להתכונן לבאות,  אומרים רק

שטויות. קודם-כול,  מפני, שעומדים לקחת מהם את ביתם

ולמכור כל מה שיש בו.  וחוץ מזה,  זה לא הזמן,  בעיצומו

של משבר כלכלי עולמי,  ללכת לחפש עבודה בספינה.

 

ואגב,  לא היה לפופינחה שום חשק לזה! ואילו נדרש

לומר בו-במקום למה יש לו חשק,  היה אנוס להשיב:

לאליאונורה דה קוסטר או לפמלה!

 

לפי שעה זה מה שצף ועלה מאירועי ליל אמש:

אליאונורה בחלוק המשי וצינורית הסיגריות הארוכה

הירוקה,  ושערה השחור על העורף... וגם המחשבה

שהדוקטור קלאס,  חבר,  ששיחק אתו שחמט...

 

ופמלה,  שם,  באמסטרדם,  המזמינה ידידות צעירות אך

ורק לשם תענוגו של אחד יוליוס דה קוסטר שנהפך

לאפנדי...

 

החלונות הלבינו,  זרועים כוכבי כפור.  הנער ירד ומן-

הסתם עסק באכילת ארוחת הבוקר,  כי הלימודים

מתחילים בשעה שמונה.  איטית יותר,  כאמה,  ושיטתית אף

יותר,  סידרה פרידה את חדרה.

 

"כבר שבע וחצי,  קייס!"

 

אמא עמדה שם,  בפתח החדר,  ופופינחה הניח לה

לחזור על קריאתה פעמיים,  עד שימתח את אבריו וישיב

לה:

 

"אני לא אקום הבוקר."

 

"אתה חולה?"

 

"אני לא חולה,  אבל אני לא אקום."

 

מצב-רוחו היה מבודח.  הוא הבין את השערורייה

שבהחלטתו,  ומבין ריסיו הציץ בתגובותיה של אשתו,

המתקרבת אל המיטה ופניה קפואות מתדהמה.

 

"מה קורה,  קייס? לא תלך היום למשרד?"

 

"לא!"

 

"הודעת למר יוליוס דה קוסטר?"

 

"לא!"

 

והשיא הוא שהרגיש שהתנהגותו אינה מאולצת אלא

הולמת את אופיו האמיתי.  כן! כך היה צריך לנהוג תמיד!

 

"שמע לי,  קייס... קמת לא טוב... אם אתה חולה,  תגיד

'את האמת ואל תפחיד אותי סתם..."

 

"אני לא חולה ואני נשאר במיטה.  תבקשי שיביאו לי

תה,  בטובך."

 

זה מה שדה קוסטר עצמו לא היה מבין.  הוא חשב

ששבר את קייס בווידוי שהשמיע באוזניו,  וקייס לא נשבר

כלל וכלל!

 

הוא רק התפלא איך זה מישהו אחר,  ובייחוד הבוס

שלו,  חושב אותן מחשבות כמוהו,  בעצם,  חולם אותם

חלומות,  כי קייס נשאר במצב חולמני.

 

הרכבות,  למשל... הוא כבר לא ילד,  ולא ההתפעלות

מן המכניקה היא המושכת את לבו... אם העדיף את

רכבות הלילה,  הרי זה מפני שניחש בהן משהו מוזר,

כמעט מושחת... הוא התרשם כי האנשים שנוסעים כך,

נוסעים לתמיד,  בייחוד כשראה במחלקה השלישית

משפחות עניות נדחקות עם צרורותיהן...

 

כמו האיטלקים אתמול...

 

קייס חלם אפוא להיות משהו אחר מקייס פופינחה.

ודווקא משום כך הוא כל-כך פופינחה,  יותר מדי,  משום

כך הוא מפריז,  כי הוא יודע שאם יסוג בעניין אחד ויחיד,

לא יעצור אותו עוד שום דבר.

 

בערב... כן,  בערב כשפרידה מתחילה להכין את

השיעורים ואמא עובדת על האלבום שלה... כשהוא

מסובב את כפתור התחנות במקלט הרדיו ומעשן סיגר

ונהיה חם מדי... אז היה יכול לקום ולהכריז בפשטות:

 

"כמה משעמם במשפחה!"

 

כדי שלא לומר זאת,  כדי שלא לחשוב כך,  הביט בתנור

וחזר ואמר בלבו שזה היפה בכל התנורים שבהולנד,

והסתכל באמא משכנע את עצמו שהיא אשה יפה,

והחליט שלבתו יש עיניים חולמניות...

 

אבל כשהוא עובר לפני ה"בית" הנודע... ייתכן מאוד

שאילו נכנס שמה פעם אחת בלבד,  היה הכול נגמר... הוא

היה ממשיך... היה מחזיק איזו פמלה... אולי היה עושה

מעשים אסורים,  כי דמיון יש לו יותר משיש לדה קוסטר

הבן...

 

דלת הבית נפתחה ונסגרה,  נשמע צלצול של פעמון

אופניים,  פעמון האופניים של קרל,  ההולך לבית-הספר.

בעוד רבע שעה יגיע תורה של פרידה לצאת.

 

"הנה התה שלך... הוא חם מאוד... אתה בטוח שאתה

לא חולה,  קייס?"

 

"בטוח לגמרי."

 

עכשיו הוא מרגיש את תוצאות ההפרזה בשתייה.  כל

עוד נשאר שוכב בלי נוע,  נדמה לו שגופו נינוח לחלוטין,

אבל כשהוא מתיישב לשתות את התה,  הוא חש כאב חריף

בעורף ומין סחרחורת תוקפת אותו.

 

"אתה חיוור.  אולי היו לך בעיות עם אוקיינוס 3?"

 

"לי? כלל וכלל לא."

 

"אתה לא רוצה לספר לי מה קורה לך?"

 

"כן.  אני אגיד לך.  קורה לי שאני רוצה שיעזבו אותי

במנוחה ויפסיקו לז... לי את השכל!"

 

זה היה מרעיש לא פחות מלפגוש את יוליוס דה קוסטר

בסן ז'ורז' הקטן.  מלה כזאת לא נשמעה בבית הזה

מעולם,  ומן-הסתם הניעה בו את אמות הספים,  והנורא

מכול,  שהוא אמר אותה בלי כעס,  בקור-רוח,  כמו שהיה

מבקש עוד תה או סוכר.

 

"תעשי לי טובה,  אמא,  תפסיקי לשאול אותי שאלות.

אני בן ארבעים ואני אולי כבר יכול להחליט בעצמי איך

להתנהג..."

 

היא היססה לצאת,  לא יכלה להימנע מלסדר את הכר

שמתחת לראשו,  נעצרה באמצע הדרך כדי לתת בו מבט

עגום ולבסוף סגרה חרש את הדלת.

 

אני בטוח שהיא הולכת לבכות! הירהר כששמע

שנשארה עומדת בלי נוע על המישורת.

 

מוזר היה לו לשכב שם,  במיטתו,  בשעה כזאת,  בלי

להיות חולה,  ולא ביום ראשון.  פרידה יצאה אף היא,

ומעתה עברו עליו שעות בחיי הבית שלא חי אותן מעודו,

שמע שהביאו את החלב,  ואחר-כך שהחל ניקוי קומת

המסד,  דברים שהכיר רק להלכה.

 

הנחשקת מן השתיים היא ללא ערעור אליאונורה! עם

זאת,  הוא לא מרגיש כלפיה כשווה עם שווה.  אם כי אינו

נופל מהדוקטור קלאס: שניהם בני גיל אחד והוא מנצח

אותו תמיד בשחמט.  נוסף על כך,  קלאס מעשן מקטרת,

ורוב הנשים לא אוהבות את זה.

 

ופמלה,  אִתה יהיה קל הרבה יותר.  בעיקר עכשיו,

כשהוא יודע!

 

לחשוב ששנתיים היא גרה בחרונינגן והוא לא העז

מעולם!

 

פתאום נזכר במשהו,  קם והלך יחף על הלינוליאום,

אחוז סחרחורת קשה יותר מכפי שחש מעולם.

 

הוא הלך לברר אם אשתו לא לקחה את החליפה שלו

להברישה,  כי אם כן,  תהפוך את הכיסים ותמצא שם את

חמש-מאות הפלורינים.

 

המקטורן היה על כיסא.  קייס לקח את הכסף,  הסתירו

תחת הכר וכמעט נרדם בחום ששב אליו במיטה.

 

כן פמלה,  בה כדאי לבחור... מדוע העיר לו קוסטר

שבתו פרידה חומת שיער ואינה דומה לו?

 

זה נכון.  אבל קשה להעלות על הדעת שאשה כמו אמא

תבגוד בו כבר בשנה הראשונה לנישואיהם!

 

הלוא מאז הכיבוש הספרדי יש בהולנד המון אנשים

חומי שיער! והתורשה,  האם אינה מדלגת על כמה דורות?

 

וחוץ מזה,  לא אכפת לו.  הנה משהו שהיה מפתיע את

יוליוס דה קוסטר זה,  שהתכוון להדהים אותו.  זה לא

אכפת לו! מרגע שהוא כבר לא נציג מוסמך והווילה שלו

כבר לא שייכת לו,  מרגע שפרט אחד בלבד השתנה,  יכול

גם כל השאר להתמוטט.

 

הוא מוכן לעשן מקטרת כמו קלאס,  לאכול גבינה מסוג

ג' ולהיכנס לכל בתי-הקפה פרגונינג שבעיר ולהזמין ג'ין

בלי שמץ בושה בקולו.

 

קרן שמש באה,  נכנסה במלוכסן אל החדר,  בעד וילון

המלמלה בדוגמת אפונים,  והבליחה במראת הארון.  למטה

התרוצצו שתי הנשים,  מטלטלות דליים ומטליות,  ומפעם

לפעם אמא מנסה מן-הסתם להקשיב,  תוהה מה הוא

עושה.

 

צילצלו.  במסדרון התנהל ויכוח בקולות מהוסים.  מרת

פופינחה עלתה,  נכנסה לחדר בפנים מתנצלות ואמרה

בקול עגום:

 

"באו לבקש את המפתח..."

 

המפתח של חברת "דה קוסטר",  כמובן! נראה שכולם

עמדו לפני הדלת הסגורה,  מגלגלים השערות מסמרות

שיער.

 

"בכיס הימני של המקטורן..."

 

"אין לך מה לומר להם?"

 

"ממש לא."

 

"לא תשלח איזה פתק למר דה קוסטר?"

 

"לא!"

 

זה היה דבר שלא ייאמן,  במלוא מובן המלה.  מעולם

לא היה מעז להעלות על דעתו דבר כזה.  והראיה,  כאשר

דיברו לפנים על התרוששות,  כדי להשלות את עצמם

שהם עשירים,  לא הגו אלא רעיונות מטופשים,  כמו ניהול

המשק ביאווה ותפקיד של קצין שני בספינה.

 

לעולם ועד לא! לא זה ולא שום דבר אחר! אם זה

נגמר,  זה נגמר,  אחת ולתמיד,  וצריך להפיק מזה תועלת!

 

הוא אף הצטער על שלא היה אמש ערני דיו להצהיר

זאת באוזני דה קוסטר.  הוא הניח לו לדבר.  הלה התייחס

אליו כאל מטומטם,  ובכל-אופן,  כאל ברנש ביישן,  חסר

כוח החלטה.  אבל ההחלטה נפלה כבר אז.

 

צריך היה להודיע לו בפשטות;

 

"מה הדבר הראשון שאני עושה? נוסע לאמסטרדם

לחפש את פמלה..."

 

זה חשבון נושן שצריך לסלקו.  אולי זה לא נשמע רציני

מאוד; אבל זה הדבר הדחוף ביותר,  כי מה שמשפיל את

קייס יותר מכול הוא שמעולם לא העז,  שעבר כל שבוע

לפני בית מסוים,  מסמיק כתלמיד תיכון תאוותן,  בעוד

ש...

 

כך הוחלט אפוא.  קודם-כול פמלה! ואחר-כך...

 

ימים יגידו! אולי לא ידע קייס מה יעשה,  אבל ידע

היטב מה לא יעשה,  וגם עניין זה נדון אמש,  בלי שקייס

יתעשת ויאמר את דברו.

 

הלוא דה קוסטר רמז על ארתור מרקמנס.  וקלאס רמז

אף הוא לאותו עניין,  וכאילו אמר:

 

"גיסך שוב בא אלי לבקש הלוואה.  טיפוס עצוב!"

 

ובכן,  קייס לא יהיה מרקמנס שני.  הוא יודע את המצב

בחרונינגן טוב יותר מכל אדם אחר.  לא עובר שבוע בלי

שאנשים,  בעלי דיפלומות רבות משיש לו,  יבואו לבקש

עבודה כלשהי,  והבזויים מכולם הם דווקא הבאים בלבוש

אלגנטי,  אם כי בלוי,  ונאנחים:

 

"הייתי מנהל בחברה פלונית.  אבל אקבל כל עבודה,  כי

יש לי אשה וילדים..."

 

הם הולכים מבית לבית,  תיק תחת זרועם.  יש שמנסים

למכור שואב-אבק חשמלי או ביטוח חיים.

 

"לא!" הודיע קייס בקול רם והביט מרחוק במראה.

 

הוא לא יחכה עד שיתבלו חליפותיו,  שיישחקו נעליו,

וחבריו למועדון השחמט ירחמו עליו עד כדי כך שיפטרו

אותו מתשלום דמי חבר, כמו שהחליטו למען אחד

החברים, בהצבעה של הוועד, מתוך נדיבות-לב כללית,

וכל השאר...

 

וחוץ מזה,  שום דבר דומה לא עומד על הפרק.  כמובן,

לא היה בכוחו לחולל את מה שקרה...

 

אבל קרה מה שקרה,  וצריך לנצל את זה...

 

"מה עכשיו?" צעק.

 

"הגברת דה קוסטר שואלת אם לא ידוע לך מה קרה

לבעלה.  מתברר שלא חזר הביתה הלילה וגם..."

 

"מה זה אכפת לי?"

 

"להגיד לה שאתה לא יודע?"

 

"תעני לה שתלך לכל הרוחות יחד עם המאהב שלה!"

 

אחרי כן,  אם עוד ידעה מרת פופינחה מה קורה לה...

 

"והעיקר,  תסגרי את הדלת,  בבקשה.  ותגידי למשרתת

שלא תעשה רעש כזה בדלי שלה..."

 

ראשו כאב והוא קרא שוב לאשתו לבקש ממנה תפוח-

זהב,  כי פיו נעשה דביק ולשונו תפחה.

 

קרן השמש התרחבה.  ניכר היה כי קר בחוץ,  האוויר

יבש ומשכר,  והיה אפשר לשמוע את קולות הנמל וצופרי

הספינות שהגיעו לגשר הראשון שעל תעלת וילהלמינה

ומבקשות לעבור.  האם אוקיינוס 3 עדיין קשורה לרציף?

ייתכן.  רב-החובל קנה כנראה מזוט בוריחטֶן,  אצל

מתחרה,  שתהה על פשר הדבר.

 

הפקידים במשרד לא הבינו מה קורה וחיכו לבואו...

 

ובכן - הוא אוהב לעשות סיכומים ומפיק מהם

מקדמת הנאה - קודם-כול פמלה... יוליוס דה קוסטר

אמר שהיא גרה בדירת מלון בקרלטון...

 

אחר-כך,  חמש-מאות הפלורינים בכיסו,  ייסע ברכבת,

גם הוא ברכבת-לילה,  "כוכב הצפון",  למשל...

 

האם יעבור זמן רב עד שיגלו את בגדיו של יוליוס דה

קוסטר? לא רחוק מהמקום שהונחו בו יש חנות לאבזרי

דיג.  הכובע השחור ודאי בולט על רקע השלג שעל

הגדה.

 

"תשמעי,  אמא,  אם לא תפסיקי להפריע לי,  אני..."

 

"קייס,  זה נורא... משהו שלא יתואר!..  הבוס שלך

טבע... הוא הת..."

 

"מה זה אכפת לי?"

 

וכשדיבר כך,  הביט בפניו בראי,  לוודא שהן שומרות

בקפידה על סברן הצונן.  זה שיעשע אותו! תמיד הסתכל

בראי,  אף כשהיה ילד.  מאמץ לו הבעה כלשהי.  הוא תיקן

את הפרטים.

 

בעצם,  אולי היה תמיד שחקן ובמשך חמש-עשרה שנה

נהנה לראות לפניו דמות מכובדת וחסרת רגשות,  דמותו

של הולנדי טוב ובוטח בעצמו,  בשמו הטוב,  במידותיו

הטובות,  באיכות המעולה של כל דבר שברשותו.

 

"איך אתה יכול לדבר כך,  קייס?.. אתה לא מבין מה

שאני מנסה לומר?.. יוליוס דה קוסטר השליך את עצמו

למים בכוונה..."

 

"אז מה?"

 

"אתה רוצה לומר לי שידעת משהו..."

 

"למה את חושבת שאני צריך להתעלף אם מישהו

התאבד?"

 

"אבל הוא... הוא הבוס שלך ו..."

 

"מותר לו לעשות מה שהוא רוצה,  לא? כבר ביקשתי

ממך לא להפריע לי לישון..."