אמסטרדם
איאן מקיואן, טל ניצן-קרן (תרגום מאנגלית)
AMSTERDAM, Ian McEwan
1
שני האֶקסים של מוֹלי לֵיין עמדו והמתינו
מחוץ לבית-התפילה של הקרמטוריום, גבם אל צינת
פברואר. הכול כבר נאמר, אבל הם אמרו זאת שוב.
"לא היה לה מושג מאיפה זה בא לה."
"זה החמיר כל-כך מהר."
"מולי המסכנה."
"המממ."
מולי המסכנה. זה התחיל בעקצוץ בזרועה
כשהרימה אותה לעצור מונית מחוץ לדורצ'סטר גריל,
תחושה שלא פגה מאז. בתוך שבועות כבר התאמצה
להיזכר בשמות של דברים. על פרלמנט, כימיה,
פרופלור יכלה לסלוח לעצמה, אבל פחות מכך על
מיטה, קרם, ראי. לאחר היעלמותם הזמנית של
אקנתוּס ובְּרֶזַיוֹלָה הלכה לראות רופא בתקווה שזה
ירגיע אותה. במקום זה נשלחה לסדרת בדיקות,
ובמובן מסוים לא חזרה מעולם. כמה מהר נהפכה מולי
התוססת לאסירה חדר-החולים בידי בעלה הרכושני,
הקודר, ג'ורג'. מולי, מבקרת המסעדות, הצלמת,
היפהפייה השנונה, הגננית הנועזת שהיתה אהובתו של
שר החוץ ועדיין היתה מסוגלת לבצע גלגילון מושלם
בגיל ארבעים ושש. התדרדרותה המהירה לטירוף
ולכאב היתה לשיחת היום: אובדן השליטה על תפקוד
הגוף ויחד איתה חוש ההומור, ואחר-כך השקיעה אל
ערפול זרוע אפיזודות של אלימוּת עקרה וצרחות
עמומות.
מראהו של ג'ורג' היוצא מבית-התפילה גרם לשני
מאהביה של מולי להתרחק עוד במעלה שביל החצץ
המגודל עשבים. הם תעו אל קבוצה של ערוגות ורדים
סגלגלות ולפניהן שלט, "גן הזיכרון". כל צמח קוצץ
באכזריות בגובה סנטימטרים אחדים מעל לאדמה
הקפואה, מנהג שהיה מגונה בעיני מולי. המדשאה
הקטנה היתה זרועה בדלי סיגריות מעוכים, כי זה
המקום שאנשים עמדו וחיכו בו שההלוויה שלפני זו
שלהם תפנה את המבנה. בעודם משוטטים, שבו שני
הידידים הוותיקים אל השיחה ששוחחו כבר חצי-
תריסר פעמים אך עדיין מצאו בה יותר ניחומים מאשר
בזימרת פסוקי "הצליין".
קלַייב לינְלִי הכיר את מולי ראשון, כשהיו
סטודנטים ב- 1968 וגרו יחד בבית מלא מהומה ואי-
סדר בעמק הֶלְת'.
"איזה מוות נורא."
הוא הביט בהבל פיו השט באוויר האפור. על-פי
התחזית היתה הטמפרטורה במרכז לונדון ביום הזה
מינוס אחת-עשרה מעלות. מינוס אחת-עשרה. יש
בעולם ליקוי חמור שאי-אפשר להאשים בו לא את
אלוהים ולא את היעדרו. החטא הקדמון, הגירוש
מגן-עדן, דמות נופלת, אבוב, תשעה תווים, עשרה
תווים. קלייב ניחן בשמיעה אבסולוטית והוא שמע
אותם יורדים מהסוֹל. הוא לא היה צריך לרשום אותם.
הוא המשיך, "כלומר, למות ככה, בלי מודעות, כמו
חיה. להיות מוכנעת, מושפלת, לפני שהספיקה לעשות
סידורים, או אפילו להיפרד. זה התנפל עליה, ואז..."
הוא משך בכתפיו. הם הגיעו לקצה המדשאה
הרמוסה, הסתובבו וחזרו על עקבותיהם.
"היא היתה מעדיפה להתאבד מאשר לגמור ככה,"
אמר וֶרנון האלידיי. הוא חי איתה במשך שנה בפריז
ב- 1974 כשקיבל את התפקיד הראשון שלו בסוכנות
רויטרס ומולי כתבה משהו לווֹג.
"עם מוות מוחי ובטלפיים של ג'ורג'," אמר קלייב.
ג'ורג', המו"ל העשיר, העגום, שהיה כרוך אחריה
והיא לא נטשה אותו, להפתעת הכול, אך תמיד נהגה
בו באופן מחפיר. עכשיו הביטו בו, עומד מחוץ
לכניסה, מקבל ניחומים מקבוצת אבלים. מותה חילץ
אותו מהבוז שרחשו לו הכול. הוא נראה כאילו גבה
בשניים-שלושה סנטימטרים, גבו הזדקף, קולו העמיק,
כבוד עצמי חדש צימצם את עיניו החמדניות,
המתחננות. הוא סירב לאשפז אותה וטיפל בה במו-
ידיו. יתר על כן, בימים הראשונים, כשאנשים עוד רצו
לפגוש אותה, הוא סינן את מבקריה. ורנון וקלייב
קיבלו מכסה מזערית שכן הפרו את שלוותה, לדעתו,
ואחר-כך הביאו עליה דיכאון בשל מצבה. עוד זָכָר
מרכזי, שר החוץ, אף הוא לא התקבל בברכה. התחילו
רינונים, טור רכילות זה או אחר הפריח רמזים, ואחר-
כך לא היה אכפת עוד כי היא השתנתה נוראות ושוב
לא היתה היא עצמה. אנשים לא רצו לבקר אותה
ושמחו על שג'ורג' נמצא שם כדי למנוע זאת מהם.
ורנון וקלייב, מכל מקום, הוסיפו לתעב אותו בהנאה.
כשסבו שוב על עקבותיהם צילצל הטלפון בכיסו
של ורנון. הוא התנצל וסר הצידה, והניח לחברו
להמשיך לבדו. קלייב התכרבל במעילו והאט את
צעדיו. כעת בוודאי מנה הקהל מחוץ לקרמטוריום
למעלה ממאתיים איש בחליפות שחורות. אם לא ייגש
עוד מעט ויאמר משהו לג'ורג' זה ייראה כגסות-רוח.
בסוף הצליח להניח עליה את ידו, כשלא היתה
מסוגלת עוד לזהות את פרצופה בראי. מול פרשיות-
האהבים שלה היה חסר-אונים, אבל לבסוף היתה כולה
שלו. קלייב החל לאבד את התחושה בכפות רגליו,
וכשרקע בהן החזיר לו הקצב את הצירוף היורד של
עשרת התווים, ריטַרְדַנְדוֹ, בקרן אנגלית, וצלילי צ'לו
עולים מולו ברוך, בקוֹנְטרַפּוּנקט, כהשתקפות מהופכת.
ופניה. סוף. כל מה שרצה כעת היה החמימות והדממה
של הסטודיו שלו, הפסנתר, הפרטיטורה הלא-גמורה,
ולהגיע לסוף. הוא שמע את ורנון מסיים את שיחתו:
"בסדר. תשכתבי את הטור הפותח ותדפיסי אותו
בעמוד ארבע. אני אגיע בעוד שעתיים." אחר-כך אמר
לקלייב, "הישראלים המחורבנים. אנחנו צריכים לגשת
אליו."
"כנראה."
אך במקום לגשת עשו סיבוב נוסף סביב המדשאה
שהרי ככלות הכול באו לקבור את מולי.
במאמץ ניכר של התרכזות התעלם ורנון מהבעיות
במערכת. "היא היתה בחורה מקסימה. זוכר את שולחן
הסנוקר?"
ב- 1978 שכרה חבורת ידידים בית גדול בסקוטלנד
לחג המולד. מולי והגבר שהסתובבה איתו אז, פרקליט
בכיר בשם בְּרֵיידי, הציגו "תמונה חיה" של אדם וחווה
על שולחן ביליארד שלא היה בשימוש, הוא בגופיה,
היא בחזייה ותחתונים, עם מקל ביליארד בתור נחש
וכדור אדום בתור תפוח. אבל מה שסופר על כך, מה
שהופיע באחד ממאמרי ההספד ונזכר אפילו בתודעתם
של אחדים מן הנוכחים, היה שמולי "רקדה בעירום
בערב חג המולד על שולחן ביליארד בטירה סקוטית".
"בחורה מקסימה." חזר קלייב.
היא הביטה ישר אליו כשנגסה בתפוח המדומה,
וחייכה חיוך מתגרה אגב לעיסה, ידה מונחת על ירך
מובלטת, כמו פארודיה על זנזונת בנוסח מיוזיק-הול.
הוא חשב שזה רמז, המבט הזה שנעצה בו, ואמנם
באפריל שוב היו יחד. היא עברה לסטודיו שלו בסאוּת'
קנסינגטון ונשארה כל הקיץ. בתקופה ההיא החלה
להצליח עם הטור שלה לביקורת מסעדות, והופיעה
בטלוויזיה וגינתה את המדריך של מישלן כ"קיטש של
מזון". באותו הזמן דרך גם כוכבו שלו, עם וריאציות
לתזמורת בפסטיבל הול. יחד בשנית. היא בוודאי לא
השתנתה, אבל הוא כן. עשר שנים אחרי כבר למד די
הצורך לתת לה ללמד אותו משהו. הוא תמיד השתייך
לאסכולה של השצף-קצף. היא לימדה אותו תחכום
מיני, את הצורך בחוסר-תנועה פה ושם. תשכב בשקט,
ככה, תסתכל עלי, תסתכל עלי באמת. אנחנו פצצת
זמן. הוא היה בן שלושים כמעט, התפתחות מאוחרת
לפי אמות-המידה של היום. כשמצאה דירה משלה
וארזה את חפציה ביקש ממנה להינשא לו. היא נשקה
לו, וציטטה באוזנו, הוא נשא לו אישה כדי שלא
תלך / עכשיו בחיים היא לא תסתלק. והיא צדקה, כי
אחרי שעזבה היה מאושר יותר מתמיד להיות לבדו
וכתב את שלושה שירי סתיו בתוך פחות מחודש.
"למדת ממנה משהו פעם?" שאל קלייב פתאום.
באמצע שנות השמונים זכה גם ורנון בסיבוב שני,
בחופשה באחוזה באוּמבּריה, אחר-כך הוצב ברומא
כשליח העיתון שעכשיו היה עורכו, וכבר היה איש
נשוי.
"אני אף פעם לא זוכר סקס," אמר כעבור רגע, "אני
בטוח שזה היה מדליק, אבל אני כן זוכר שהיא לימדה
אותי הכול על פטריות פּוֹרצ'יני, איך קוטפים אותן,
איך מבשלים אותן."
זה נשמע לקלייב כהתחמקות, לכן החליט להימנע
אף הוא מכל וידוי. הוא השקיף אל הכניסה לבית-
התפילה. הם יצטרכו לגשת. הוא הפתיע את עצמו
כשאמר בנימה פראית למדי, "אתה יודע, הייתי צריך
להתחתן איתה. כשהיא התחילה להתדרדר הייתי הורג
אותה עם כרית או משהו וחוסך ממנה את הרחמים של
כולם."
ורנון צחק כשהוליך את חברו מגן הזיכרון. "קל
להגיד. אני יכול לראות אותך מלחין מנגינות לחצר
ההתעמלות בבית-הסוהר, כמו מה-שמה, הפעילה
הפמיניסטית."
"את'ל סמית'. הייתי עושה עבודה הרבה יותר טובה
ממנה."
חבריה של מולי שנאספו בהלוויה היו מעדיפים
שלא לבוא לקרמטוריום, אבל ג'ורג' הבהיר שלא יהיה
טקס אשכבה. הוא לא רצה לשמוע את שלושת
האֶקסים האלה עושים השוואות בפומבי מעל הבימות
בכנסיית סיינט מרטין או סיינט ג'יימס, או מחליפים
מבטים בזמן שהוא נושא את ההספד שלו. כשוורנון
וקלייב קרבו, שמעו את הלהג המוכר של מסיבות
קוקטייל. לא היו שם מגשים עם שמפניה, ולא קירות
מסעדה שיחזירו הדים, אבל לולא כן זו יכלה להיות
עוד פתיחת תערוכה או ארוחת צהריים תקשורתית.
כל-כך הרבה פרצופים שקלייב לא ראה מעודו באור
יום, וכולם נראו נורא, כמו גוויות שהועמדו על
רגליהן כדי לקבל את פני המתה החדשה. פרץ זה של
שנאת-אדם הפיח בו חיים והוא החליק דרך הקהל
ההומה, התעלם מקריאות בשמו, משך את מרפקו
כשמישהו אחז בו, והוסיף לצעוד לעברו של ג'ורג'
שעמד ושוחח עם שתי נשים ועם ברנש זקן מצומק
בכובע פדורה, מקל הליכה בידו.
"קר מדי, אנחנו צריכים ללכת," שמע קלייב קול
קורא, אבל ברגע ההוא לא יכול איש לחמוק מכוח
השאיבה של האירוע החברתי. הוא כבר איבד את
ורנון, שבעליה של רשת טלוויזיה משך אותו הצידה.
לבסוף לחץ את ידו של ג'ורג' בהפגנת כנות
משכנעת למדי. "זה היה טקס נפלא."
"אני מודה לך שבאת."
מותה שיווה לו אצילות. כובד-הראש השקט כלל
לא היה הסגנון שלו, ששילב תמיד מסכנות וקדרות;
להוט לשאת חן, אך לא מסוגל לקבל ידידותיות
כפשוטה. צרה של העשירים מאוד.
"אבקש את סליחתכם," הוסיף, "אלה האחיות
פינץ', ורה ומיני, שהכירו את מולי כשגרה בבוסטון,
קלייב לינלי."
הם לחצו ידיים.
"אתה המלחין?" שאלה ורה או מיני.
"נכון."
"זה כבוד גדול, מר לינלי. הנכדה שלי, בת אחת-
עשרה, למדה את הסונטינה שלך למבחן סוף-השנה
שלה בכינור ומאוד אהבה אותה."
"נעים לדעת."
המחשבה על ילדים שמנגנים את המוזיקה שלו
גרמה לו דכדוך קל.
"וזה הארט פולמן," אמר ג'ורג', "גם הוא מארצות
הברית."
"הארט פולמן. סוף-סוף. אתה זוכר שעיבדתי את
שירי זעם שלך לתזמורת ג'אז?"
פולמן היה משורר ביט, השריד האחרון מדורו של
קֶרוֹאַק. הוא נראה כמו לטאה קטנה כמושה והתקשה
לסובב את צווארו כדי לשאת מבט אל קלייב. "היום
אני לא מסוגל לזכור כלום, שום דבר מזוין," אמר
בנועם, בקול דק צפצפני. "אבל אם אתה אומר שעשית
את זה, בטח עשית את זה."
"אבל את מולי אתה בטח זוכר," אמר קלייב.
"מי?" במשך שתי שניות שריר לא זע בפניו של
פולמן, ואחר-כך הוא קירקר ולפת את זרועו של קלייב
באצבעות לבנות כחושות. "בטח," אמר בקול הבאגס
באני שלו, "מולי ואני היכרנו עוד בשישים וחמש
באיסט וילג'. אני זוכר את מולי. איזו שאלה!"
קלייב ניסה לא להסגיר את עצבנותו בשעה שערך
חישובים. ביוני בשנה ההיא מלאו לה שש-עשרה. למה
אף פעם לא הזכירה את זה? הוא בדק כבדרך אגב.
"היא באה לחופשת הקיץ, אני מניח."
"לא. היא באה למסיבת הלילה השנים-עשר שלי.
איזה בחורה, אה ג'ורג'?"
אונס קטינה אם כך. שלוש שנים לפניו. היא אף
פעם לא סיפרה לו על הארט פולמן. והאם לא באה
לבכורה של זעם? האם לא באה למסעדה אחרי כן?
הוא לא הצליח לזכור. שום דבר מזוין.
ג'ורג' הפנה אליהם את גבו לשוחח עם האחיות
האמריקניות. קלייב החליט שאין לו מה להפסיד, סוכך
על פיו בידו וגחן לדבר אל תוך אוזנו של פולמן.
"אף פעם לא זיינת אותה, שרץ שקרן שכמוך. היא
לא היתה מתכופפת כל-כך נמוך."
הוא לא התכוון להסתלק ברגע זה, כי רצה לשמוע
את תשובתו של פולמן, אבל בדיוק אז נדחקו פנימה
שתי קבוצות קולניות, האחת להביע תנחומים לג'ורג',
השנייה להביע הערכה למשורר, ובמערבולת של
חילופי-המקומות מצא את עצמו נחלץ ומתרחק. הארט
פולמן ומולי בת-העשרה. אחוז בחילה פילס את דרכו
חזרה בקהל והגיע לקרחת קטנה ועמד שם, אסיר תודה
על שאיש לא שם לב אליו, משקיף על הידידים
והמכרים השקועים בשיחות סביבו. הוא הרגיש שהוא
היחיד שבאמת מתגעגע למולי. אולי אילו התחתן
איתה היה גרוע מג'ורג', ולא היה סובל אפילו את
ההתכנסות הזאת. וגם לא את חוסר-הישע שלה. שופך
מתוך בקבוקון הפלסטיק החום המרובע שלושים כדורי
שינה לכף ידו. המכתש והעלי, כוס ויסקי. שלוש
כפיות של עיסה צהובה-לבנה. היא הביטה בו
כשבלעה את זה, כאילו ידעה. הוא הניח את שמאלו
מתחת לסנטרה למקרה שיישפך משהו. הוא חיבק
אותה כשישנה, ואחר-כך כל הלילה.
איש מלבדו אינו מתגעגע אליה. הוא הביט סביבו
אל חבריו לאבל, רבים בגילו, בגילה של מולי, שנה-
שנתיים יותר או פחות. כל-כך מצליחים, כל-כך
רבי-השפעה, כל-כך פורחים תחת משטר שהם בזים
לו זה שבע-עשרה שנה כמעט. Talking 'bout my
generation. איזה מרץ, איזה מזל. ניזונו מחלבה
ומלשדה של המדינה בהסדר שלאחר המלחמה, אחר-
כך נבנו על השגשוג התמים, ההססני של הוריהם,
ולבסוף התבגרו אל תעסוקה מלאה, אוניברסיטאות
חדשות, ספרים מבריקים בכריכה רכה, תור הזהב של
הרוקנרול, אידיאלים במחיר שווה לכל נפש.
כשהתפורר הסולם מאחוריהם, כשקפצה המדינה את
ידה והתחילה להזעיף פנים, הם כבר היו במקום
מבטחים, הם כבר התחזקו והתבססו, הגיעו למעמד
הקובע - טעם, דעות, גורלות.
הוא שמע אישה קוראת בעליזות, "אני כבר לא
מרגישה את הידיים והרגליים ואני הולכת!"
כשהסתובב ראה מאחוריו איש צעיר שעמד לגעת
בכתפו. הוא היה באמצע שנות העשרים שלו, קירח, או
גלוח-ראש, ולבש חליפה אפורה בלי מעיל.
"מר לינלי. מצטער להפריע לך," אמר האיש
והרחיק את ידו.
קלייב שיער שהוא מוזיקאי, או מישהו שרוצה
לבקש ממנו חתימה, וכיווץ את פרצופו למסיכת
הסבלנות שלו. "זה בסדר."
"אולי יש לך רגע לגשת לשוחח עם שר החוץ. הוא
מאוד מעוניין להכיר אותך."
קלייב חשק את שפתיו. הוא לא רצה לעשות הכרה
עם ג'וליאן גַרמוני, אך גם לא רצה לטרוח לפגוע בו.
אין מוצא. "אחריך," אמר, והובל בין חבורות ידידיו,
שכמה מהם ניחשו לאן הוא הולך וניסו למשוך אותו
ממורה הדרך שלו.
"הֵי, לינלי. לא מדברים עם האויב!"
אכן אויב. מה משך אותה? הוא היה טיפוס מוזר
למראה: ראש גדול, שיער שחור גלי שכולו שלו,
חיוורון מחריד, שפתיים דקות, לא-חושניות. הוא
הצליח בשוק הפוליטי עם סחורה שגרתית של שנאת-
זרים ותמיכה בחוקי עונשין מחמירים. לוורנון תמיד
היה הסבר פשוט: מנוול רם-מעמד, מספר חזק, אבל
את זה יכולה היתה למצוא בכל מקום. בוודאי שיחק
כאן גם הכישרון הסודי שלו שבעזרתו הגיע לאן
שהגיע, זה שהמריץ אותו אפילו עכשיו לאיים על
משרת ראש הממשלה.
העוזר הביא את קלייב אל קבוצה שהתגורדה בחצי
פרסה מסביב לגרמוני, שנראה כנואם נאום או מספר
סיפור, הוא הפסיק את דבריו כדי להחליק את ידו אל
ידו של קלייב וללחוש לו בחמימות, כאילו היו לבדם,
"שנים רציתי להכיר אותך."
"נעים מאוד."
גרמוני דיבר בקול רם לטובת החבורה, שלשני
אנשים צעירים מתוכה היתה הארשת החביבה,
הנכלולית בעליל, של כתבי רכילות. השר הציג הצגה
וקלייב היה מעין אביזר. "אשתי יודעת כמה מיצירות
הפסנתר שלך בעל-פה."
שוב. קלייב תהה. אולי הוא באמת כישרון מבוית
ומאולף כטענת אחדים ממבקריו הצעירים, גוֹרֶצקי
לאדם החושב?
"היא בטח מוכשרת," אמר.
מזמן לא פגש פוליטיקאי מקרוב, ומה שנשכח ממנו
היו העיניים המתרוצצות, המארב חסר-המנוח
למאזינים חדשים או לעריקים, או לקרבתה של דמות
ממעמד גבוה יותר, או לכל הזדמנות פז אחרת
שעלולה לחמוק מן היד.
גרמוני עדיין הציץ סביבו עכשיו, מבצר לו את
תשומת הלב של קהלו. "היא היתה מבריקה. בהתחלה
גולדסמית', אחר-כך גילדהול. היה לה סיכוי לקריירה
נהדרת..." הוא השתתק רגע לשם האפקט הקומי. "ואז
היא פגשה אותי ובחרה ברפואה."
רק העוזר ועוד אשת צוות חייכו. העיתונאים לא
הגיבו. אולי כולם כבר שמעו את זה קודם.
עיניו של שר החוץ שבו והתמקדו בקלייב. "עוד
משהו. רציתי לברך אותך על המינוי. סימפוניית
המילניום. ידעת שההחלטה התקבלה בקבינט, לא
פחות?"
"כך שמעתי. ואתה הצבעת בעדי."
קלייב הרשה לעצמו נימה יגעה, אך גרמוני הגיב
כאילו הודה לו בחום. "זה המעט שיכולתי לעשות.
כמה מהקולגות שלי רצו את הטיפוס הזה, כוכב הפופ,
החיפושית-לשעבר. בכל אופן, איך זה מתקדם? כמעט
גמור?"
"כמעט."
גפיו היו חסרי-תחושה כבר חצי שעה, אבל רק
עכשיו הקור ממש חדר אליו. בחמימות הסטודיו שלו
יעבוד בחולצתו בלבד על הדפים האחרונים של
הסימפוניה שלו, שנגינת הבכורה שלה צפויה בתוך
שבועות ספורים. הוא כבר דחה פעמיים את מועד
הסיום וכעת השתוקק להיות בבית.
הוא הושיט את ידו לגרמוני. "שמחתי מאוד להכיר
אותך. אני צריך לזוז."
אבל השר התעלם מידו ודיבר דרכו, כי עדיין נשאר
עוד קצת לסחוט מנוכחותו של המלחין המפורסם.
"אתה יודע, לא פעם חשבתי שחופש היצירה של
אמנים כמוך נותן משמעות לעבודה שלי..."
וכן הלאה וכן הלאה בסגנון דומה, בעוד קלייב
מביט בו בהבעה שלא הסגירה את שאט-נפשו הגובר
והולך. גם גרמוני בן דורו. משרתו הנכבדת שחקה את
יכולתו לשוחח עם זר כשווה אל שווה. אולי זה מה
שהציע לה במיטה, את הריגוש שבניכור. גבר
שמתכווץ אל מול המראה. אבל היא הלוא העדיפה
חמימות רגשית. תשכב בשקט, תסתכל עלי, תסתכל
עלי באמת. אולי כל העניין הזה, מולי וגרמוני, לא
היה אלא טעות. כך או כך, עכשיו זה היה בלתי-נסבל
בעיני קלייב.
שר החוץ הגיע למוסר ההשכל שלו, "וזו המסורת
שעשתה אותנו למה שאנחנו."
"תהיתי," אמר קלייב לאֶקס של מולי, "אם אתה
עדיין תומך בעונש מוות."
גרמוני היה מסוגל להתמודד עם תפנית פתאומית,
אבל עיניו התקשו.
"אני סבור שרוב הציבור מודע לעמדתי בנושא הזה.
בינתיים אני שמח לקבל את דעת הפרלמנט ואת
האחריות הקולקטיבית של הקבינט." הוא סיכם את
הנושא, וגם חדל באחת להרעיף את קסמיו.
שני העיתונאים קרבו מעט עם פנקסיהם.
"שמעתי שפעם אמרת בנאום שצריך לתלות את
נלסון מנדלה."
גרמוני, שהתעתד לבקר בדרום אפריקה בחודש
שלאחר מכן, חייך בשלווה. עיתונו של ורנון הוא
שחפר והעלה את הנאום ההוא מתהום הנשייה, די
בגסות. "אני סבור שאי-אפשר לצלוב בני אדם על
דברים שאמרו כסטודנטים חמומי-מוח." הוא הפסיק
רגע כדי לצחקק. "לפני שלושים שנה כמעט. אני
בטוח שגם אתה אמרת או חשבת כמה דברים מזעזעים
מאוד."
"בהחלט כן," אמר קלייב. "ובדיוק לזה אני מתכוון.
אילו ניצחה אז הדרך שלך, כמה מאיתנו לא היו זוכים
לשנות את דעתם היום."
גרמוני הרכין את ראשו בקצרה לאות הסכמה.
"נימוק לא רע. אבל בעולם האמיתי, מר לינלי, שום
מערכת שיפוטית לא יכולה להיות נקייה מטעויות
אנוש."
ואז עשה שר החוץ משהו מדהים שמוטט את
התיאוריה של קלייב בדבר תוצאות המשרה הציבורית,
משהו שקלייב נאלץ להעריץ לאחר מעשה. גרמוני
הושיט את ידו, אחז בדש מעילו של קלייב בין אצבע
לאגודל, משך אותו אליו ודיבר בקול שאיש לא יכול
לשמוע.
"בפעם האחרונה שפגשתי את מולי היא אמרה לי
שאתה אימפוטנט ושתמיד היית כזה."
"שטויות במיץ. היא אף פעם לא אמרה את זה."
"כמובן שאתה חייב להכחיש. העניין הוא שאנחנו
יכולים לשוחח על זה בקול רם לפני האדונים האלה
כאן, או שתעזוב אותי בשקט וניפרד יפה. במילים
אחרות, לך תזדיין."
הדברים נאמרו במהירות ובדחיפות, וברגע שסיים
התרחק גרמוני מהמלחין, לחץ את ידו במרץ וקרא
לעבר עוזרו, "מר לינלי הואיל לקבל הזמנה לארוחת
ערב." כנראה שהמשפט הזה היה צופן מוסכם, כי
האיש הצעיר ניגש מיד להוליך משם את קלייב, בעוד
גרמוני פונה לו עורף ואומר לעיתונאים, "איש גדול,
קלייב לינלי. להתווכח ולהישאר ידידים, זו התמצית
של התנהגות תרבותית, לא כן?"
2
כעבור שעה, המכונית של ורנון, שהיתה
קטנה עד אבסורד למכונית שרד עם נהג, הורידה את
קלייב בסאות' קנסינגטון. ורנון יצא להיפרד.
"הלוויה איומה."
"בלי שום משקה אפילו."
"מולי המסכנה."
קלייב נכנס לבית ועמד בחדר הכניסה, קולט את
חמימות הרדיאטורים ואת השקט. פתק מסוכנת ביתו
הודיע לו שיש קנקן קפה בסטודיו. עדיין במעילו, עלה
לשם, לקח עיפרון ודף תווים, נשען על הפסנתר הגדול
ורשם את עשרת הצלילים היורדים. הוא עמד על-יד
החלון, הביט בנייר ודימיין את הקונטרַפּוּנקט של
הצ'לי. ימים רבים היתה לו המשימה לכתוב סימפוניה
לכבוד המילניום עינוי מגוחך: פלישה בירוקרטית
לחירותו היצירתית; ההתחבטות היכן בדיוק יוכל
ג'וליו בּוֹ, המנצח האיטלקי הדגול, לערוך חזרות עם
התזמורת הסימפונית הבריטית; מורת-הרוח הקלה אך
המתמדת שגרם לו הסיקור העיתונאי המשולהב או
העוין; העובדה שלא עמד בשני מועדי סיום - עד
למילניום עצמו עוד נותרו שנים. אבל היו גם ימים
כמו היום הזה, שלא חשב בהם אלא על המוזיקה
עצמה ולא יכול להרפות ממנה. בלי להוציא מכיס
מעילו את ידו השמאלית, שטרם הפשירה, התיישב אל
הפסנתר וניגן את הקטע כפי שכתב אותו, איטי,
בחצאי טונים, בקצב מתעתע. למעשה היו כאן שני
מקצבים שונים. אחר-כך, עדיין בימִינו בלבד ובחצי
המהירות, אילתר את השורה העולה של הצ'לי, ושב
וניגן אותה פעמים אחדות, בשינויי נוסח, עד שנחה
דעתו. הוא רשם את הקטע החדש, שהיה בקצה העליון
של מנעד הצ'לו, ויישמע כאנרגיה פראית נבלמת.
שחרורה לאחר מכן, בפרק האחרון של הסימפוניה,
יהיה מענג.
הוא קם מהפסנתר ומזג לו קפה, ושתה אותו
במקומו הקבוע אצל החלון. שלוש וחצי, וכבר חשוך
כל-כך שצריך להדליק אורות. מולי היתה לאפר. הוא
יעבוד כל הלילה ויישן עד ארוחת הצהריים. חוץ מזה
אין הרבה מה לעשות בעצם. תעשה משהו, ותמות,
אחרי הקפה חזר אל הפסנתר ועמד כפוף מעליו
במעילו, וניגן בשתי ידיים באור התשוש של אחר-
הצהריים את התווים שכתב. כמעט נכון, כמעט אמת,
הם רימזו על מין ערגה יבשה אל משהו בלתי מושג.
מישהו, ברגעים כאלה נהג לטלפן אליה ולבקש
שתבוא, כשהיה נסער מכדי לשבת אל הפסנתר שעה
ארוכה ונרגש מרעיונות חדשים מכדי שיוכל להניח לו.
אם היתה פנויה היתה באה ומכינה תה, מערבבת
משקאות אקזוטיים, ויושבת בכורסה הישנה הבלויה
בפינה. לפעמים שוחחו, לפעמים ביקשה שינגן משהו
והאזינה בעיניים עצומות. היה לה טעם קודר במפתיע
לגבי טיפוס חוגג כמוה. באך, סטרווינסקי, לעתים
רחוקות מוצרט. אבל שוב לא היתה נערה, לא היתה
אהובתו. שררה ביניהם ידידות, בדיחות-דעת שלא
הותירה מקום לתשוקה, והם אהבו לדבר בחופשיות
איש-איש על פרשיותיו שלו. היא היתה כמו אחות,
ושפטה את הנשים שלו בנדיבות גדולה הרבה יותר
מזו שחלק הוא לגברים שלה. פעמים אחרות שוחחו
על מוזיקה או על אוכל. כעת היתה אפר דק בכד בהט
שג'ורג' יוכל לשים למעלה, על ארון הבגדים שלו.
לבסוף התחמם דיו, אף כי שמאלו עדיין עיקצצה.
הוא פשט את מעילו והשליך אותו על הכורסה של
מולי. לפני שחזר לפסנתר התהלך בחדר והדליק
מנורות. למעלה משעתיים טרח על החלק של הצ'לו
והוסיף לו תזמור, בלי להשגיח בחשיכה שבחוץ
ובקולות התנועה העמומים, הצורמים, של שעת
העומס בערב, זה היה רק קטע מעבר אל הפינאלֶה; מה
שהקסים אותו היה ההבטחה, השאיפה - בדמיונו ראה
שורת מדרגות שחוקות עתיקות יוצאות אט-אט מטווח
הראייה - הכמיהה לטפס הלאה, מעלה, ולבסוף
להגיע בתנועה רחבה אל תו מרוחק, ובצלילים
הנופלים קווצות-קווצות ומתפזרים כערפל נמוג
להגיע אל לחן מסכם, אל דברי פרידה, אל לחן מוכר
בעל יופי נוקב, שיצליח, חרף צלילו המיושן, להישמע
גם כמתאבל על המאה שחלפה ועל כל אכזריותה
האטומה, וגם כמהלל את כוח ההמצאה המבריק שלה.
זמן רב לאחר שתתפוגג ההתרגשות של ביצוע
הבכורה, זמן רב לאחר שיסתיימו חגיגות המילניום,
הזיקוקין דינור והדיווחים השטחיים המגויסים -
הלחן הכובש הזה ישרוד, כקינה למאה המתה.
זו לא היתה רק הפנטזיה של קלייב, אלא גם של
הוועדה הממנה, אשר בחרה במלחין שהתאפיין בכך
שתפס, למשל, את הקטע העולה הזה במונחים של
מדרגות עתיקות עשויות אבן. אפילו אוהדיו, לפחות
בשנות השבעים, השתמשו במונח "ארכי-שמרן", בעוד
מבקריו העדיפו "ענתיקה", אך הכול הסכימו שלינלי
יודע לכתוב לחן לא פחות משוברט ומקרטני. היצירה
הוזמנה מבעוד מועד כדי שתוכל 'להתנגן' אל תוך
התודעה הציבורית. הציעו לקלייב, למשל, שקטע
סוער וקולני של כלי נשיפה ישמש כאות לחדשות
הערב בטלוויזיה. הוועדה, שהממסד המוזיקלי פטר
אותה כנמוכת מצח, השתוקקה יותר מכל לסימפוניה
שניתן להפיק ממנה לפחות מנגינה אחת, מזמור, קינה
למאה היוצאת המושמצת, שאפשר יהיה לשלבה
באירועים רשמיים, כמו שה"נֶסוּם דוֹרְמָה" שולב
באליפויות כדורגל. לשלבה, ואחר לשלחה לחופשי
לכבוש לה מקום משלה בתודעה הציבורית באלף
השלישי.
לדידו של קלייב לינלי העניין היה פשוט. הוא ראה
את עצמו כיורשו של ווהן ויליאמס, ומונחים כמו
"שמרן" נראו לו בלתי-רלוונטיים, שאולים בטעות
מאוצר-המילים הפוליטי. מלבד זה, בשנות ה- 70,
כשהחל לזכות בהכרה, מוזיקה אַטוֹנָלית ואקראית,
מאבקי קולות, אלקטרוניקה, פירוק צלילים - כל
התוכנית המודרניסטית, למעשה - היתה לתורה
אורתורוקסית שנלמדה בקולג'ים. מליצי-היושר שלה,
לא הוא, הם-הם הריאקציונרים. באלף תשע-מאות
שבעים וחמש פירסם ספר בן מאה עמודים שהיה, ככל
מניפסט שמכבד את עצמו, התקפה והגנה בעת ובעונה
אחת. החבורה המודרניסטית הוותיקה כלאה את
המוזיקה באקדמיה, ושם היא הונחלה בקנאות לבעלי
מקצוע, בוּדדה ועוּקרה, והברית החיונית בינה ובין
הקהל הרחב הופרה בשחצנות. קלייב תיאר בלגלגנות
'קונצרט' מסובסד מכספי הציבור, באולם כנסייה ריק
לחלוטין כמעט, שלמעלה משעה חזרו והטיחו שם
צוואר כינור שבור ברגלי הפסנתר. בתוכנית שצורפה
הוסבר, אגב התייחסויות לשואה, מדוע בשלב זה של
תולדות אירופה כל צורה אחרת של מוזיקה אין לה
קיום. בתפיסתם המוגבלת של הקנאים, טען קלייב, כל
צורה של הצלחה, ולו גם מוגבלת ביותר, כל הערכה
ציבורית שהיא, מעידה על כישלון ועל פשרה
אסתטית. כשתיכתב הגירסה הסופית של תולדות
המוזיקה המערבית במאה העשרים, יינתן הניצחון
לבלוז, לג'אז, לרוק ולמסורות של המוזיקה העממית
המתפתחת ללא הרף. הסגנונות הללו מדגימים
בהרחבה שאין סתירה בין מלודיה, הרמוניה וקצב ובין
חדשנות. רק למחצית הראשונה של המאה תהיה
משמעות במוזיקה האמנותית, ואחריה רק למלחינים
מסוימים, שקלייב לא מנה ביניהם את שנברג המאוחר
ואת 'שכמותו'.
עד כאן ההתקפה. ההגנה שאלה וסילפה את
התחבולה השחוקה מקהלת; הגיע הזמן לחלץ את
המוזיקה מידי הקומיסארים, ולהדגיש שוב את
הקומוניקטיביות המהותית שלה, שכן היא נוצרה,
באירופה, במסורת הומניסטית שהכירה תמיד
במסתורין שבטבע אנוש; הגיע הזמן להכיר בכך
שהופעה לפני קהל היא 'פולחן חילוני' והגיע הזמן
להכיר בראשוניות הקצב והסולם ובחשיבות המלודיה,
כדי להגשים זאת מבלי לחזור סתם על מוזיקת העבר,
עלינו לפתח הגדרה עכשווית של יופי, ודבר זה לא
יתאפשר מבלי להבין 'אמת בסיסית' אחת. כאן העז
קלייב לשאול ממאמרים ספקולטיביים ביותר שלא ראו
אור, מאת עמית של נועם חומסקי, שאותם קרא בעת
חופשה בביתו של האיש בקייפ קוד: יכולתנו 'לקרוא'
מקצבים, מלודיות והרמוניות מענגות, בדומה
ליכולתנו האנושית הבלעדית ללמוד שפה, היא נתון
גנטי. אנתרופולוגים מצאו ששלושת היסודות הללו
קיימים בכל התרבויות המוזיקליות. יכולתנו לשמוע
הרמוניה מושרשת בנו. (יתר על כן, דיסהרמוניה
כשלעצמה, בלא רקע של הרמוניה, היא חסרת פשר
ועניין.) לתפוס קו של מלודיה זו פעילות שכלית
מורכבת, אך פעילות שגם עולָל מסוגל לבצעה. אנו
נולדים אל תוך מורשת, אנחנו הומו מוזיקוּס: לפיכך,
הגדרת היופי במוזיקה חייבת לגרור אחריה הגדרה של
טבע אנוש, מה שמחזיר אותנו אל מדעי האדם
וקומוניקטיביות...
להיזכר ביופי מאת קלייב לינלי ראה אור בעת
ובעונה אחת עם הבכורה של יצירתו דרווישים
סימפוניים למיתרים וירטואוזיים בוויגמור הול, יצירה
של שטף רב-קולי כה מבריק, הנקטעת בקינה כה
מהפנטת, שזכתה לאהבה ולתיעוב במידה שווה,
ולפיכך האדירה את שמו והבטיחה את תפוצת ספרו.
מעבר לתהליך היצירה, כתיבת סימפוניה היא
מלאכה גופנית מפרכת. כל שנייה של נגינה דורשת
כתיבת תפקידיהם של שני תריסר כלים, תו אחר תו,
נגינתם שוב, תיקונים בכתב היד, שוב נגינה, שכתוב,
ואחר ישיבה בדממה תוך האזנה לשמיעה הפנימית
המשלבת ומעבדת את הסידור האנכי של שרבוטים
ומחיקות; תיקונים נוספים עד שהקטע מניח את הדעת,
שוב נגינתו בפסנתר. עד חצות הרחיב קלייב את קטע
המעבר וכתב אותו במלואו, והתחיל את האתנחתא
התזמורתית הגדולה שתקדים את המעבר המתפשט
לסולם החדש. עד ארבע בבוקר כתב את התפקידים
העיקריים וידע בדיוק כיצד יתבצעו המודולאציות,
כיצד יתפוגגו הערפילים.
הוא קם מהפסנתר, תשוש, שבע-רצון מהתקדמותו,
אך מלא חשש: הוא הביא את מנוע הצלילים העצום
הזה לנקודה שבה תוכל להתחיל העבודה האמיתית על
הפינאלֶה, וזו תוכל להתחיל עכשיו רק בהמצאה רבת
השראה - המלודיה המסיימת, בגירסתה הראשונה
והפשוטה ביותר, בנגינת סולו חשופה של כלִי נשיפה,
או אולי הכינורות הראשונים. הוא הגיע אל העיקר,
הוא חש מעמסה. הוא כיבה את המנורות וירד לחדר
השינה. לא היה לו מתווה ראשוני של רעיון, לא
טיוטה, אפילו לא תחושה, והוא לא ימצא זאת אם
יישב אל הפסנתר ויקמט את מצחו במאמץ. זה יבוא
רק בזמנו שלו. מניסיונו ידע שמוטב לו להירגע,
לסגת, ועם זאת להישאר ערני וקשוב. הוא יצטרך
לצאת לטיול רגלי ארוך בטבע, אולי אפילו לסדרה של
טיולים ארוכים. נחוצים לו הרים, שמים פתוחים. מחוז
האגמים, אולי. הרעיונות הטובים ביותר עטו עליו
במפתיע מקץ שלושים קילומטר כשדעתו היתה
מוסחת.
כששכב סוף-סוף במיטה, על גבו, בחשיכה גמורה,
מתוח, מהדהד בתוכו מן המאמץ המוחי, ראה פסים
משוננים בצבעים עזים חוצים את רשתיות עיניו, אחר
מתכווצים ומתפתלים ונהפכים לזריחות שמש. רגליו
היו קפואות, זרועותיו וחזהו להטו. חרדות שמקורן
ביצירה התחלפו במתכת הנחותה יותר של פחד לילי
פשוט; מחלה ומוות, מושגים מופשטים שהתמקדו עד
מהרה בתחושה שעדיין קיננה בשמאלו. זו היתה קרה
ונוקשה ומעקצצת, כאילו ישב עליה חצי שעה. הוא
עיסה אותה בימינו, והצמיד אותה אל חמימות בטנו.
האין זו אותה תחושה שחשה מולי כשרצתה לעצור
מונית ליד הדורצ'סטר? אין לו בת זוג, לא אישה, לא
ג'ורג', שיטפלו בו, ואולי טוב שכך. אבל מה במקום
זה? הוא התגלגל על צדו והתכרבל בשמיכות. המעון
הסיעודי, הטלוויזיה בחדר המועדון, משחקי בינגו,
והזקנים מזילי הריר עם הסיגריות ועם השתן שלהם.
לא יקום ולא יהיה. בבוקר ילך לרופא. אבל זה מה
שמולי עשתה, ושלחו אותה לבדיקות. הם יכולים
לפקח על ההתדרדרות שלך, אך לא למנוע אותה. אז
שמור מרחק מהם, השגח בעצמך על שקיעתך, וכשלא
תוכל עוד לעבוד, או לחיות בכבוד, חסל את זה
בעצמך. אבל איך יוכל לבלום את עצמו לפני השלב
הזה, זה שמולי הגיעה אליו כל-כך מהר, כשיהיה יותר
מדי חסר-ישע, מבולבל, מטומטם מכדי להרוג את
עצמו?
מחשבות מגוחכות! הוא התיישב וגישש אחר
המנורה שעל ארונית הלילה ומשך מתחת לכתב-עת
את גלולות השינה שהעדיף להימנע מהן. הוא לקח
אחת, נשען על הכרים ולעס אותה לאט. בלי לחדול
לעסות את ידו, ניחם את עצמו במחשבות הגיוניות.
ידו התקררה, זה הכול, והוא סובל מתשישות יתר,
במקום לעסוק בהבלים עליו לעבוד, לסיים את
הסימפוניה לאחר שיצליח למצוא את שיאה הלירי. מה
שהעיק עליו שעה קודם לכן ניחם אותו כעת, וכעבור
עשר דקות כיבה את המנורה ונשכב על צדו: תמיד
תהיה לו העבודה שלו. הוא ייצא לטיול ברגל במחוז
האגמים. השמות הקסומים השרו עליו שלווה: בְּלִי
רִיג, הַיי סְטַייל, פֵּיבִי אַרְק, סְווירְל הָאוּ. הוא יצעד
בעמק לַנְגְסְטְרַת', יחצה את הנחל ויטפס אל גבעת
סְקַפֶל, ויחזור הביתה דרך צוקי אֶלֶן. הוא הכיר היטב
את המסלול. כשיצעד לו שם, גבוה על הרכס, הוא
יתאושש, מבטו יצטלל.
הסם נבלע, ומעתה לא יענו אותו עוד הזיות. גם
במחשבה הזאת היה משום נחמה, וכך, זמן רב לפני
שהגיעו החומרים הכימיים למוחו, משך את ברכיו אל
חזהו ונרגע. הַרְד נוֹט, אִיל בֶּל, קוֹלְד פַּיְק, פּוּר קְרֵג,
הצוק המסכן, מולי המסכנה...
II
1
בזמן הפוגה לא אופיינית במהלך הבוקר
שלו, עלה בדעתו של ורנון האלידיי שאולי הוא איננו
קיים. במשך שלושים שניות רצופות ישב אל שולחנו
ומישש את ראשו בעדינות בקצות אצבעותיו, ודאג,
מרגע שהגיע למערכת השופט שעתיים קודם לכן,
דיבר במרץ רב אל ארבעים איש, אחד-אחד. ולא רק
דיבר: בכל השיחות הללו מלבד שתיים הוא החליט,
קבע, שלח, בחר והביע חוות-דעת שהתקבלה כפקודה.
שלא כרגיל, לא חידד מימוש זה של סמכותו את
תחושת ה'אני' שלו; במקום זה נדמה היה לוורנון
שהוא מתדלדל עד אינסוף, שהוא אינו אלא סך
האנשים המאזינים לו, וכשהוא לבדו, הוא אין ואפס.
כשניסה להגות מחשבה ביחידות, לא היה מי שיחשוב
אותה. כיסאו היה ריק; הוא התפורר ונזרה לאורך
הבניין כולו, החל במדור החדשות המקומיות בקומה
השישית ששם עמד להתערב ולמנוע את פיטוריה של
עורכת-משנה ותיקה שכתבה בשגיאות-כתיב, ועד
המרתף ששם חוללו שינויים במקומות החנייה מלחמה
בקרב עובדים ותיקים והביאו סגן-עורך אל סף
התפטרות. כיסאו של ורנון היה ריק כי הוא עצמו היה
בירושלים, בבית הנבחרים, בקייפ טאון ובמנילה, פזור
על פני כדור הארץ כמו אבק; הוא היה בטלוויזיה
וברדיו, בארוחת ערב עם אי-אלו בישופים, נושא נאום
לפני תעשייני הנפט, או מעביר סמינר למומחים של
האיחוד האירופי. ברגעים הקצרים ביום שבהם היה
לבדו, כבה איזה אור. אפילו החשיכה המתעבה לא
עטפה או הטרידה מישהו מסוים. הוא לא יכול היה
לפסוק בביטחון שהוא-הוא הנעדר.
תחושת ההיעדר החריפה מאז הלווייתה של מולי.
היא כירסמה בתוכו. בלילה הקודם התעורר לצד אשתו
הישנה ונאלץ לגעת בפניו כדי לאשש את קיומו
הגופני.
אילו הסתודד ורנון במזנון עם אחדים מעובדיו
הבכירים והתוודה בפניהם על מצבו, היה נחרד לגלות
עד כמה אינם מופתעים. הוא היה ידוע ברבים כאדם
ללא חספוסים, ללא מגרעות או מעלות, כאדם שאין
לו קיום של ממש. בחוגי המקצוע נערץ ורנון כישות
ערטילאית. זה היה אחד מפלאי הפולקלור העיתונאי,
פלא שעלה על כל דמיון, שסופר תכופות בבארים של
העיר, איך נעשה לעורך השופט. שנים קודם לכן היה
סגנם המנומס והסתמי של שני עורכים מחוננים זה
אחר זה, והתבלט בכישרונו המולד שלא לקנות לו לא
חברים ולא בני-ברית. כשחלה שליח העיתון
בוושינגטון, נשלח ורנון למלא את מקומו. בחודש
השלישי לשהותו שם, בארוחת ערב לכבוד שגריר
גרמניה, טעה חבר קונגרס לראות בו כתב של
הוושינגטון פוסט והדליף לו על מעידה נשיאותית -
השתלת שיער יסודית על חשבונם של משלמי
המיסים. הכול הסכימו שפרשת 'פדחת' - שהעסיקה
זאת הפוליטיקה המקומית באמריקה כמעט שבוע שלם
- נחשפה על-ידי ורנון האלידיי מהשופט.
בינתיים, בלונדון, הביס עורך מחונן אחד את רעהו
בקרבות עקובים מדם עם הוועד המנהל השתלטני.
שיבתו של ורנון התרחשה בעת ובעונה אחת עם
היערכות מחודשת של האינטרסים של הבעלים. על
הבמה נערמו גפיים כרותים וגופות של נפילים ששבו
והתכווצו לגודל רגיל. ג'ק מוֹבּי, מינוי של הוועד
עצמו, נכשל בניסיון להצהיב די הצורך את העיתון
הוותיק המכובד. לא נשאר איש מלבד ורנון.
כעת ישב אל שולחנו ועיסה את קרקפתו כבודק
דבר-מה. לאחרונה התחוור לו שהוא לומד לחיות עם
אי-קיום. הוא לא יכול להתמיד באבל על משהו -
הוא עצמו - שכבר התחיל מיטשטש בזיכרונו. כל זה
הדאיג אותו, אך דאגה זו כבר היתה בת ימים אחדים.
עכשיו הופיע גם סימפטום גופני, שהקיף את כל הצד
הימני של ראשו, גם את הגולגולת וגם את המוח
איכשהו, תחושה שפשוט לא ניתן לבטאה במלים.
ואולי היתה זו קטיעתה הפתאומית של תחושה כה
מתמדת ומוכרת עד שלא היה מודע לה - כצליל
שאדם קולט ברגע שהוא חדל. הוא ידע בדיוק מתי זה
התחיל, בלילה הקודם, כשקם מארוחת הערב. זה עוד
היה שם כשהתעורר בבוקר, מתמשך ובלתי-מוגדר, לא
קר, או מתוח, או נבוב, אבל משהו ביניהם. אולי המִלה
היא מת. מחצית ראשו הימנית מתה. הוא הכיר כל-כך
הרבה אנשים שמתו, עד שבמצבו המנותק הנוכחי יכול
היה להתחיל לראות במותו שלו עניין נדוש - קבורה
או שריפת גופה חפוזה, חבּוּרה של צער תופחת ואחר
שוקעת והולכת בעוד החיים זורמים הלאה. אולי כבר
מת. אך מצד שני היתה לו הרגשה חזקה שאולי אינו
זקוק אלא לשתי מכות חדות על צד ראשו, בפטיש
בגודל בינוני. הוא פתח את מגירת שולחנו. היה שם
סרגל מתכת שהשאיר מובי, העורך הרביעי ברציפות
שנכשל בניסיון להפוך את גלגל התפוצה היורדת של
השופט. הוא הניף את הסרגל סנטימטרים אחדים מעל
לאוזנו הימנית ואז נשמעה נקישה על דלתו הפתוחה
וג'ין מזכירתו, נכנסה והוא נאלץ להסב את המהלומה
לגירוד מהורהר.
"הלו"ז. עשרים דקות." היא תלשה דף ונתנה לו
אותו, והשאירה את השאר על שולחן הישיבות בדרכה
החוצה.
הוא עיין ברשימות. בסעיף חדשות חוץ כתב דיבֶּן
על "ניצחונו של גָרמוני בוושינגטון". המאמר הזה
יצטרך להביע פקפוק, או עוינות. ואם אמנם מדובר
בניצחון, זה לא חייב להישאר בעמוד הראשון. בסעיף
חדשות פנים הופיע סוף-סוף מאמר מאת העורך
המדעי על מכונה נוגדת כוח-המשיכה באוניברסיטה
בוויילס. נושא לוהט, וּורנון לחץ לפרסמו. בעיני רוחו
ראה כמין אביזר הנקשר מתחת לנעליים. למעשה
התברר שהדבר שוקל ארבעה טון, מצריך תשעה
מיליון וולט, ולא עובד. בכל זאת כללו אותו, בתחתית
העמוד הראשון. באותו סעיף היה גם "קוארטט
לפסנתר" - על רביעייה שנולדה לפסנתרן קונצרטים.
סגנו, יחד עם עורכת כתבות הצבע וכל הצוות של
חדשות פנים, ניהלו מאבק נגדו על הכתבה הזאת,
מסווים את אנינותם בגישה מעשית כביכול. ארבעה זה
לא מספיק בימינו, אמרו, ואף אחד גם לא שמע על
האם, שממילא איננה יפה ואינה מסכימה לדבר עם
עיתונאים. ורנון כפה עליהם את דעתו. התפוצה
הממוצעת בחודש שעבר היתה נמוכה בשבעת-אלפים
מזו שבחודש שלפניו. זמנו של השופט אזל והלך. הוא
עדיין התלבט אם לפרסם סיפור על תאומים סיאמיים
מחוברים בירך - לאחד מהם היה לב חלש ולכן לא
יכלו להפרידם - שהשיגו עבודה במועצה מקומית.
"אם אנחנו הולכים להציל את העיתון הזה," אהב ורנון
לומר בישיבת הבוקר של המערכת, "כולכם תצטרכו
סוף עמוד 38