הימנון לַשמחה
שפרה הורן
ספר זה הוא פרי דימיונה של המחברת.
כל קשר בין עלילת הספר והדמויות שבו
לבני-אדם ואירועים אמיתיים מקרי בהחלט
בראשית
והחיים חזרו למסלולם.
איזה חיים ואיזה מסלול.
את האמירה הזו, למרות קלישאותה הנלעגת, הייתי דווקא שמחה להגשים, אבל מאז הטלטלה שעברה עלי בבוקר יום ראשון ההוא, העשרים בינואר 2002, חיי כבר
לא היו אותם החיים, ואלה החדשים שהוכתבו לי מעולם לא חזרו למסלולם.
"נס", כך הגדירו אנשים זרים את הרגע הזה, את השנייה הזו שבה חרב הכול. אבל גם אלה המקורבים לי באמת ביקשו לעקוף את הזוועה וסירבו לכנות את האירוע בשמו המפורש, כאילו עצם אזכור המלה יש בו משום סכנת נפשות. כינויים שונים ומשונים שימשו להם תחליף. נחמה, חברתי הפסיכולוגית, נזקקה ללשון מקצועית ולשם הטעון "הטראומה"; אמא שלי הסתפקה ב"התאונה", לואיזה חברתי למחקר השתמשה במלה "האסון", פרופ' הר-נוי, ראש החוג שלנו לאנתרופולוגיה ולסוציולוגיה, דיבר אתי על "המחלה שלך", נחום בעלי השתעשע משום-מה ב"האפיזודה", ואילו אני עצמי מתייסרת בייסורי "אותו היום".
מאז "אותו היום", שבר נבקע בזמן שלי. זה הישן עלה בעמוד עשן השמימה ופעימותיו נחלשו עד שנעלמו כליל, וזמן חדש תפס את מקומו, לועג לעקרונות הסדר והארגון ומשבש את החלוקה המוכרת של מניין השנים והחודשים, היום והלילה, השעות והדקות. והחלוקה החדשה הזו של הזמן מתעתעת בי ומונה את עצמה ביחידות שאינן נמדדות בשום מכשיר.
מאז "אותו היום" הצטמצמו להן שנים ארוכות לרגעים חולפים, והתרחשות שהתחוללה במשך שנייה אחת אינה מרפה ממני ונדמית בזיכרוני כנצח.
אלף שנים קודם לכן, ביום השבת שלפני כן, קטע את שנתי צלצול השכמה. גחנתי מעל גופו הרדום של נחום וידי המגששת אחר השעון הפכה את כוס המים שנחום מקפיד להציב כל לילה על הארונית שלו, והמים נזלו מטה ונספגו בדפים של מוספי סוף השבוע הזרוקים למרגלות המיטה. חפנתי בידי את השעון והשתקתי את הצלצול, וכשעורי נצבט בקור מיהרתי לצאת מהמיטה, הרמתי את מוספי השבת שכבדו ותפחו מן המים ודפיהם נדבקו זה לזה, והנחתי אותם לייבוש על צלעותיו הקרות של מתקן ההסקה. קולות חלחול וכעכוע עלו ממנו, מבשרים על המים החמים העושים דרכם
בטיפוס ממושך ועיקש מכרסו הרותחת של דוד החימום שבמרתף, דרך צנרת הסתרים השקועה בעומק הקירות, עד לקומה השלישית, לדירה שלנו, ובמסעם האיטי הם דוחקים מים קרים ובועות אוויר. צנרת ההסקה שזחלה על גחונה לאורך פאת הרצפה בחדר השינה הרעידה ונאנקה בקולות בעבוע רכים, כמין הבטחה חמימה לייבש את העיתונים עוד לפני שנחום יתעורר. הדלקתי את הנורה בחדר האמבטיה ואור קלוש זרזף משם על רצפת חדר השינה, הלבין צלליות שחורות בחשכת הארון שלי ומיין בשבילי את בגדי. בחרתי במכנסי ג'ינס ובחולצת הפלנל המשובצת השנואה על נחום, ואחר-כך תחבתי את ראשי אל מתחת למיטה וידי ערבלו
את החשכה, בולשות אחר נעלי ההליכה שלי. דקות ארוכות נאבקתי בסבך העיקש של לולאות השרוכים, ואחר-כך הלכתי על קצות האצבעות למטבח ובישלתי קפה בפינג'ן ולגמתי ממנו לגימות גסות מדי; הנוזל הכהה צרב את מסלולו מבית הבליעה לקיבה. כששמעתי את צפירת המכונית של לואיזה הנחתי את הספל הלוהט על השיש ורצתי לחדר השינה, ובשפתיים לוהטות מקפה רותח הדבקתי נשיקה מצלצלת
למצחו של נחום. הוא רטן על מנוחת השבת שלו שהופרעה והתהפך על משכבו, ופתאום נזכר במשהו וראשו בצבץ מעל ערמת השמיכות: "אל תשכחי לכבות את האור במסדרון כשאת יוצאת," מלמל. מיהרתי לחדר של יואבי, שישן כמו אבא שלי, עפעפיו פקוחים למחצה ולובן העין מציץ מתחתם, הצמדתי את אפי אל לחיו שהאדימה משינה ושאפתי את ריח התינוקות המתוק שלו, ויצאתי מן הבית; אבל פתאום נזכרתי ששכחתי לכבות את האור במסדרון וחזרתי וכיביתי את האור, ושתיים-שתיים קפצתי על המדרגות החוצה. רוח קרה סטרה לי בחוץ, וראיתי את השמים הכהים נישאים על חודם של עצי הברוש, שהרכינו ראש לכבודי והתלחשו
ביניהם כמרכלים עלי באוושת צמרות.
לואיזה היפה מיהרה לצאת ממכוניתה וצמידיה הצטלצלו אלי בנעימת ברכה; היא הידסה לקראתי בנעלי העקב שלה ופשטה את ידיה וחיבקה אותי ואני השפלתי מבט אל נעליה: "ככה את רוצה ללכת לאוהלי הבדווים ולטפס על הג'בלאות?" והיא השיבה בקול מתפנק שהיא רוצה להרגיש יפה גם כשהיא יוצאת לעבודת שדה, ובכלל, מי יודע את מי היא תפגוש בדרך. התיישבתי לצדה, אסירת תודה על ששכנעה אותי
להתלוות אליה, "כי את חייבת להתאוורר קצת מהדוסים שלך ומהמתים שלהם," כפי שאמרה לי בטלפון.
כשתי נערות פותות היוצאות להרפתקה גדולה צחקקנו והאזנו לשידורי "גלגל"צ", ובקולי-קולות הצטרפנו לשירת הזמרים. שמים אפורים, נמוכים ועוינים הסתלקו בגנבה מאחורינו ונבלעו בין ההרים, וקרעים קטנים הלכו והתרחבו בין העננים עד שרקיע כחול ונוצץ נפרש מעלינו, ושמש חורפית, ביישנית מעט, חיממה את זרועי הנשענת על חלון המכונית הפתוח, ואמרתי ללואיזה, "כל-כך טוב לצאת
מירושלים, העיר הזו מדכאת אותי בזמן האחרון." וככל שהתרחקנו, נסוגה מגבנו ירושלים, נעלמו בתי האבן, נמחקו הסמטאות החמקמקות ובתי-הקברות ורוחות המתים.
המכונית של לואיזה גולשת על סרטי אספלט ועליהם סחף שיטפונות טריים, ומול עינינו מתקמרות גבעות רכות עגלגלות, כשדיים צעירים מכוסים כשות ירקרקה של גשמי חורף, ותלמים דקיקים חורשים אותן סביב-סביב, בשבילים שטלפיים נוקשים ומחודדים חרצו במשך אלפי שנים, חשבתי כמה חבל שיואבי לא נמצא אתי עכשיו, הוא בטח היה מתפעל מהכבשים שנימרו את הגבעות בנקודות לבנבנות, והתחלתי לפזם את השיר האהוב עלינו, "מה עושים העצים? צומחים", וכשהגעתי לשורה "ומה עושה הצאן? אבק", שאלה לואיזה, "מה, מה זה השיר הזה?" ואני חזרתי באוזניה על המלים והיא צחקה.
פתאום הנוף הרך נעשה פראי. צוקים דוקרניים מתרוממים מעלינו ומכתשים סלעיים פוערים לועות צחיחים משוננים. וים המוות מולנו, שמנוני, מתנשם בכבדות, וריח נשימתו כריח הגופרית שהומטרה על הערים החטאות. וקיטור עולה מן הארץ כקיטור הכבשן, וצמחייה דלילה אפורה נאחזת אך בקושי באדמה המקוללת המכסה על הערים שנהפכו, ואשת לוט משקיפה ממעל, נוקשה ומאובנת. חשבתי על הקללה
שקולל המקום הזה, "על חטאתם כי כבדה מאוד", ודבריו של אברהם הדהדו באוזני: "האף תִספה צדיק עם רשע?" ואמרתי ללואיזה שטוב עשה אלוהים שהפך את אשת לוט לנציב מלח. לפעמים עדיף להתאבן מאשר לראות את הנורא מכול.
והצוקים הולכים ומתנשאים בגבהותם, כמו קרשנדו מוזיקלי לקראת שיאו. ממרום פסגתם הם משפילים מבט זועף אל המכונית הזערורית הנוסעת ביניהם בדרכים עקלקלות, מאיימים לדרדר עליה עפר ואבנים קטנות וסלעים כבדים, ולקבור אותה תחתם. שקט משתרר פתאום כששידורי תחנת הרדיו, כמו מושפעים מהשיממון שמסביב, נחלשים עד שהם נעלמים כליל, ולואיזה רוטנת כנעלבת, "תמיד כאן הרדיו מת לי," וסורקת תחנות אחרות וצמידיה מקרקשים, ותחנה אחר תחנה נלכדת ברשתה וממלאה את המכונית בצרצורים צורמים, ואני מביטה בה כשהיא נאבקת בצלילי המוזיקה המתחמקים ממנה, ורוצה להגיד לה שאני מקנאה בה ולא אומרת. אני מקנאה בך על הקלילות הזו שלך, על החיוך הנצחי, על זה שאת נראית מאושרת כל-כך, יפה ואלגנטית גם כשאנחנו יוצאות לעבודת שדה. חשדתי בלואיזה שאולי
מרחמים הזמינה אותי להתלוות אליה לסיור המקצועי שלה, ורעל פעפע בי כשהשוויתי בין נושא העבודה שלה לזה שלי. לי אין שום תירוץ להרחיק לנסוע כמוה, שהרי בעוד היא יוצאת לה בנעלי עקב מהודרות להרפתקאות במרחבי הנגב, אני משוטטת לי בבגדים צנועים במחוזות הרפאים של סנהדריה, הר הזיתים וגבעת שאול, ונעלי מבוססות בבוץ ובערמות מדמנה שלא פונתה בסמטאות שכונותיה החרדיות של ירושלים. כמו ניזונה מפגרים, אני מבתרת בחדרי המתים, אורבת להלוויות ומתבשמת מבכי השאֵרים. את חיי שלי אני קוברת בבתי אבלים, מסתופפת עם נשים בוכיות בחדרים צפופים ומחניקים, ומנסה לדובב אברכים שאינם מעִזים להישיר אלי מבט. אני מתפתה להאשים קצת את נחום בבחירת הנושא המדכדך הזה של מנהגי קבורה ואבלות בירושלים, שהרי לולא הוא ודאי הייתי מוצאת לי
איזה נושא אקזוטי ומשוטטת לי בעולם, נודדת בין שבטים רחוקים ומסתוריים, ומחקרַי האנתרופולוגיים היו מתפרסמים בעיתונות המקצועית ובכתבות צבע. אבל ביני לביני אני מודה שאלמלא החליט אבא שלי להיקבר בהר הזיתים דווקא, לעולם לא הייתי מגיעה לנושא הזה.
כל-כך הרבה שנים התכוננתי למותו. תיארתי לי היכן אעמוד, תהיתי אם אתבונן אל תוך הקבר כשיטמינו אותו, שאלתי את עצמי איזה פרחים אביא לו, והאם אבכה, ואיזה משקפי שמש ארכיב, ואיזו חולצה אלבש לקריעה, ושיננתי פסוקים מהתנ"ך שאקרא לכבודו מעל הקבר, שהרי הספר הזה היה אהוב כל-כך על שנינו. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שהתרחש באמת. לפני שיצא מסע ההלוויה ניגש אלי לובש
שחורים אחד וסכין גילוח בידו, ושיסף את צווארון חולצתי וביקש שאעמיק את הקרע בידי, ואני עשיתי כדבריו וידעתי שהקרע, שנועד לסמן את הקרע שהתהווה בעולמי הפנימי, לא יתאחה. אחר-כך הודיעו לי אנשי חברה קדישא שבשל "חרם יהושע בן נון" נאסר עלי, בתו של הנפטר, להצטרף למסע ההלוויה מתחילתו, ועלי לחכות מאחור. ביקשתי הסבר והם סתמו ולא פירשו ורק אמרו "מנהג ירושלים".
אך נפרק אבי ממכונית המתים, כשהוא מכוסה טלית ממורטטת ונישא על אלונקה צרה, וכבר עטו עליו אנשי חברה קדישא בעיניים בורקות ובזקנים פרועים, ואני,
בחולצתי קרועת הצווארון, בעקבותיהם. אבל הם כבר רחקו ממני, נושאים אותו במירוץ אלונקות מטורף מעלה-מעלה במעלה ההר המכוסה מצבות חדשות ומצבות מתפוררות, ואני דולקת אחריהם קצרת נשימה, מתחננת שיאטו, שיעצרו, שיחכו לי ולשאר האבלים, אבל הם בשלהם, רצים ורצים, ואני רואה את אחוריהם העולים ויורדים, ושומעת את רגליהם ההולמות על קרקע הטרשים בקצב אחיד, טח-טח-
טח, וגופת אבי מזדעזעת ומקפצת מעלה-מטה, כאילו בכוונה הם מטלטלים אותה, והנה כמעט נשמטת לה יד צפודה מבעד לתכריכים, ואני מתנשמת בכבדות ומפצירה, "יהודים, תנו כבוד למת, לאן אתם ממהרים?" והם אינם שועים לי.
הרחק מאחורי משתרכים להם אמא שלי ונחום בראש קבוצת האבלים, וכולם הולכים להם לאִטם, כאילו להכעיס, כמו בטיול של שבת אחר-הצהריים.
ביד רמה ניהלו אנשי חברה קדישא את הטקס ובסוף, כשהכול נגמר, הניח אחד מהם אבן קטנה על תלולית העפר ושמעתי אותו אומר בלשון רבים, "אנו מבקשים ממך מחילה. אפשר שלא עשינו לפי כבודך." רציתי לצעוק שבקשת מחילה אינה מספקת. ככה לא מתנהגים עם אבא שלי. אבל הם כבר ציוו על הקהל להתייצב בשתי שורות, ואני ואמי עברנו ביניהם והם מלמלו "ה' ינחם אתכם בין שאר אבלי ציון וירושלים"; ואני דווקא חשבתי על הריקוד "יש לנותיש", ואיך היינו עוברים זוגות-זוגות בין שתי שורות של ילדים ששרו "יש לנו תיש, לתיש יש זקן", כבשתי את החיוך שלי בקרקע וחקקתי בזיכרוני את שורות האנשים, בודקת מי הגיע ומי חסר, ועיני האיילה של לואיזה ליוו אותי. היא יצאה מהשורה שלה וחיבקה אותי בזרועותיה, ואני טפחתי לה שכמה כמנחמת ואמרתי, "אני בסדר, בסדר, אל תדאגי."
ביציאה מבית-הקברות, ליד ברז רחצת הידיים, ניגש אלי אחד מלובשי השחורים שהריצו את האלונקה, ועיניים טובות, זכות כשל ילד שלא ראה רע מעולם, חייכו אלי
כשאמר לי שצריך ליטול ידיים שלוש פעמים ואסור לנגב. שאלתי לפשר המנהג, והוא ענה כמשתעשע, "להבריח רוחות רעות." אמרתי לו שאני לא מאמינה בשטויות האלה,
ובכל-זאת שטפתי את ידי שלוש פעמים, ובכוונה גדולה ובידיים רטובות סימנתי לנחום ולאמא שלי, שהמתינו ליד שער היציאה, שאני מתעכבת, התפתיתי לנגב את ידי בכנף חולצתי, ורק עכשיו נחרדתי פתאום לגלות שלכבוד ההלוויה לבשתי משום-מה דווקא את חולצת המשי השחורה החגיגית שלי, ולא את הטי-שרט המרופטת שאני ישנה בה בלילה, ושממילא התכוונתי לזרוק. ושוב שיגר אלי הבחור בשחורים
חיוך זך, תינוקי כמעט, ואמר: "שלא תדעי עוד צער." ביקשתי לשאול אותו עוד שאלה אחת והוא השיב, "ברצון,"והקשיתי מדוע צריך היה לרוץ מהר כל-כך עם האלונקה, והוא השיב, "מנהג ירושלים." שאלתי מה פשר המנהג הזה, והוא גמגם והתאדם והשפיל את עיניו לנעליו המרובבות בוץ ולחש, "בשל טיפה סרוחה." ביקשתי שיסביר לי, הוא אמר שיש טיפות סרוחות ממוציא גבר לבטלה במרוצת
חייו, ואם ילדיו של המת יבואו אל הקבר להתאבל על האב, יבקשו להגיע גם כל אותם ילדי הטיפות הסרוחות. מיליונים ומיליונים מהם יקיפו את המת וידרשו ממנו את חלקם בירושה, ויסכנו את מעמדו בעולם הבא. אמרתי שאני לא מבינה, והוא פירש למעני, "אלה הם בנים שאין להם גוף." שאלתי לשמו והוא אמר, "יוסף ורשבסקי, נעים מאוד," אף- על-פי שטרם אמרתי לו את שמי.
בשלושים, כשעלינו לקבר, שאלתי עליו וקיבלתי את מספר הטלפון של חברה קדישא בירושלים. בשיחת הטלפון הזכרתי לו את הפגישה ההיא בינינו ליד הברז, ביציאה
מבית-הקברות, והוא היסס מעט ואמר, "כן, ודאי שאני זוכר אותך," וחשדתי שבשל מזגו העדין הוא משקר, שהרי כל-כך הרבה אבלים הוא רואה מדי יום ביומו. הצגתי את עצמי בשמי וסיפרתי לו שאני מתעניינת מאוד במנהגי קבורה ואבלות בירושלים, ושאלתי אם אוכל לשוחח אתו על כך בהרחבה, בשביל עבודה שאני מכינה לאוניברסיטה. והוא השיב, "ודאי ודאי, אבל קודם אני צריך לדבר עם הבוס," והתפלאתי שהוא משתמש במלה כזאת. הכתבתי לו את מספר הטלפון שלי והוא הבטיח שיברר ויחזור אלי. למחרת התקשר והודיע בחגיגיות שאני מוזמנת לבוא
אליהם ולדבר אתם. כמו כן, הבטיח, יודיעו לי על מועדי ההלוויות כדי שאוכל להשתתף בהן, ואפילו אקבל היתר מיוחד לבקר בחדרי הטוהרה. "ואני חשבתי שאתם אגודה סגורה ומסוגרת," אמרתי אז לוורשבסקי, שהיה לאיש הקשר הראשון שלי. "זו שאלה של יחסי ציבור," השיב, "לחברה קדישא יש תדמית גרועה בעולם החילוני. 'עורבים' קוראים לנו, וטוענים שאנחנו מתעשרים מהמתים."
באותו שבוע ניגשתי לפרופסור הר-נוי והודעתי שמצאתי לי נושא לעבודת הדוקטורט, וחזרתי לפניו על מה שלימדו אותנו בחוג, שגישתו של עם כלפי מתיו מספקת מפתח
להבנת ערכי היסוד של תרבותו. הפרופסור עיקם מעט את פרצופו ותהה באוזני איך תצליח בחורה עדינה ורגישה כמוני להתמודד עם נושא טעון כל-כך; הוא הניח שמותו של אבי ודאי קשור לבחירה הזו, והציע ואמר שמוטב יהיה אם אמתין מעט עד שיעבור משבר האבל ואבחר לי, בכובד ראש ובשיקול דעת, נושא חדש.
אבל אני התעקשתי.
לואיזה התערבה פתאום במחשבותי וטרפה אותן: "את יודעת," פנתה אלי, "שלפי האגדה הבדווית, הגר, אמו של ישמעאל, מָלָה את עצמה, ומאז שבטי הבדווים נוהגים כך?"
"ומה אומר על זה הקוראן?" שאלתי.
"בקוראן עצמו אין זכר למילת נשים. מופיעה בו קריאתו של מוחמד הנביא, שהוא עצמו נולד נימול, למול גברים בלבד. לגבי נשים נמצאת התייחסות עקיפה בתורה שבעל- פה, בחדית', המיוחסת למוחמד, ושם טוענים שברית מילה חובה בגבר, ותוספת באישה'. תאמיני או לא," הוסיפה ועיניה נעוצות בכביש, "כל התרבויות שמטילות מום במרכז הנשיות של האישה, מאמינות שבסופו של דבר הן מגנות
עליה מפני עצמה." ועוד הוסיפה שכריתת מוקד התשוקה המינית של האישה אמורה לשמור עליה מפני קיום יחסים מיניים אסורים, בייחוד אם בעלה מרבה לו נשים או יוצא למסעות ממושכים. ואני התבוננתי בפניה היפות ובידיה הצחות, ובעיני רוחי כבר קראתי את הכתבות הארוכות שייכתבו בעיתונים עליה ועל המחקר שלה, וראיתי אותה עומדת על הבימה בכנסים אנתרופולוגיים בינלאומיים, ושמעתי את קולה המדבר במבטא צרפתי רך וחושני, ואת צמידיה המלווים את הרצאתה בקולות רכים ושובי לב.
ושוב חשבתי על המחקר שלי, וידעתי שלא צפויה לי תהילת עולם.
מהר מדי הגענו לבאר שבע וחנינו ליד בניין נמוך ומקולף טיח, שצמחיית מדבר אפורה ודלילה מקיפה אותו וכתובת מאובקת, "קופת חולים כללית", מתנוססת עליו. צלצלנו בפעמון ושומר שעיניו עייפות פתח לנו את הדלת ושאל במבטא רוסי כבד, "מה רוצות? היום סגור. שבת. לאן אתם רוצות הולכות?" לואיזה הבזיקה אליו את חיוכה המסנוור, ניערה את שפעת תלתליה ודנדנה בצמידיה במיוחד בשבילו.
ראיתי את ההבעה הנוקשה שעל פניו מתרככת. כלאחר יד בדק את תיקי היד שלנו והפנה אותנו לקומה השנייה, ולואיזה תופפה בפרקי אצבעותיה על הדלת ששלט קטן
בכתב יד מעוקם נתלה לצדה, "ד"ר ח'ליל אבו יוסוף". בין רגליו המפושקות של כיסא הבדיקה הגינקולוגית נתגלה גבו של ד"ר אבו יוסוף, וראש כהה וקירח נפנה אלינו. עיניים שחורות נתלו בנו במבט מבולבל. צלקת עמוקה שנתפרה ביד רשלנית והגלידה בגבשושיות כהות פילחה את לחיו, והוא כמו הבחין במבטי וכיסה את הצלקת בכף ידו וקם ממקומו. בצעדי מחול עקפה לואיזה את מכשול הכיסא, התקרבה אליו, הושיטה לו את ידה ואמרה, "לואיזה עמיר, אני דיברתי אתך, ותכיר את יעל מגיד, חברתי בחוג." הוא קם והציע לה את כיסאו, כיסא הרופא, גרר כיסא נוסף, סימן לי בניע ראש להתיישב עליו ושאל, "קפה?" סירבנו בנימוס, והוא עמד
לידנו כנכלם, ולואיזה שאלה, "ואתה? איפה אתה תשב?" רגע ארוך היסס, אחר-כך פישק לאחור את רגלי המתכת של הכיסא הגינקולוגי ומיקם עליו בזהירות את ישבנו, ונזכרתי שמאז הלידה לא ביקרתי אצל הרופא שלי. דוקטור אבו יוסוף הביט על אריחי המרצפת ושתק, וגם אנחנו שתקנו, עד שלואיזה אמרה לבסוף: "אתה זוכר את השיחה האחרונה שלנו בטלפון?" והוא מיהר להתפרץ לדבריה ואמר לה עוד בטרם נשאל, שמקרה המילה האחרון שנתקל בו היה לפני שנתיים בקירוב, כשהאישה הצעירה הגיעה אליו ללידת ילדה הראשון.
"ומאז לא הגיעו אליך חולות שעברו מילה?"
הדוקטור השפיל את עיניו ואצבעותיו שיחקו באפסרי העור של הכיסא כשהשיב שהמנהג רווח בקרב שבטים מסוימים, בעיקר אלה שהגיעו מאזור הנילוס, אבל מילת הנשים אצל הבדווים היום היא קלה ביותר והנזק כמעט לא נראה לעין, ומצטמצם ביישור הגובה בנקודת המפגש של השפתיים הקטנות. לואיזה ביקשה שיראה לה תצלום של איבר מין נשי שעבר מילה, כי שמעה שיש ברשותו תמונה
כזאת, והוא התנצל במבוכה, ממולל את אצבעותיו, ואמר שלא זכור לו היכן הניח אותה. לואיזה לא ויתרה ודחקה בו, "אבל עשינו את כל הדרך במיוחד כדי לראות את התמונה." הוא משך בכתפיו בחוסר אונים, ואני שמחתי שלואיזה, הרגילה שכל משאלותיה מתמלאות מיד, נתקלת בדחייה. היא נעצה את עיניה בנעליה וביקשה, "לפחות תגיד לי מאיזה שבט היתה האישה הזו," והוא אמר לה בחוסר חשק, "אבו מדיאן." ולואיזה הרימה את עיניה וביקשה שישרטט לה מפה. והוא אמר שככל הזכור לו השבט נדד לצפון, אבל יכול להיות שכמה משפחות נותרו מאחור, ושאל באיזה רכב הגענו, כי רק בג'יפ ניתן להגיע ממש עד המאהל. אחר-כך לקח גיליון רפואי מעוטר בשרטוטי רחם, שחלות וחצוצרות, רשם על אחוריו מפה והזהיר אותנו שברגע שנגמר הכביש הסלול ניאלץ ללכת ברגל. כשליווה אותנו למכונית אמר שאם נגיע למאהל, שנחפש את אום מוחמד, היא ודאי תסכים לשתף פעולה.
המכונית המורגלת בנסיעה על מסלולי אספלט חרקה ורטנה וקיפצה על אבנים בשביל הכבוש בישימון, ואבק מדבר אדמדם נטפל לשמשות ורקם עליהן קישוטי תחרה. שני אוהלים השחירו מרחוק בנקיק קטן, ואמרתי ללואיזה שמכאן נצטרך ללכת ברגל, והצבעתי על מסלול ההליכה שהתפתל על גבי המפה ששרטט לנו הדוקטור בין הרחם
לשחלות. יחפנים קטנים לבושי בלויים הגיחו פתאום מהנקיק ורצו לקראתנו וענני חול צהבהבים דולקים בעקבותיהם. שאלנו אותם אם זה שבט אבו מדיאן, והם הנהנו בראשם והוליכו אותנו לאחד האוהלים. חלוקי אבן נקשו וחרקו תחת צעדינו בערוץ הנחל שיָבש מזמן, ולואיזה, צמידיה כפעמונים ברוח, דידתה אחרי במגושם על נעלי העקב שלה, וצעקה "מֶרְד!" וחלצה אותן, ועקב בצד אגודל השתרכה לה יחפה
ורטנה וקיללה בכל פעם שדרכה על קוץ או על אבן חדה. שמחתי לאידה. הליכת היום-יום שלה, זו הבטוחה, הקלילה, האלגנטית, שסובבה אחריה ראשי גברים, היתה להיגררות זחלנית, וכפות רגליה הלבנבנות המטופחות התכסו אבק.
באוהל הגדול, ממש כפי שהבטיח לנו הרופא, הסבה אום מוחמד על כרית ישיבה אדומה ומצצה עשן מִפִּיית נרגילה, פרצופה חום כמגילת קלף עתיקה וכולו חרוץ קמטים עמוקים שהזכירו לי את תצלום האינדיאנית הקשישה שראיתי באחד מספרי הלימוד שלי. לסתותיה ולחייה היו שקועות עמוק בתוך פיה המצומק נטול השיניים, וסנטרה, שכמה שערות לבנות ארוכות הסתלסלו עליו, הזדקר קדימה דק ומחודד.
היא שמטה את פיית הנרגילה וקראה "תפדלו, תפדלו," הובילה אותנו לפינת הסבה מרופדת שטיחי צמר גמלים, ושידלה אותנו להתרווח על הכרים הצבעוניים הרחבים
שתחמו את זוויות האוהל.
השתרעתי על אחת הכריות ולואיזה לצדי. היא סקרה בפנים עגומות את כפות רגליה החבולות, ובערבית-יהודית מגומגמת של בית אבא פתחה בשיחת חולין. אום מוחמד
השיבה ב"חמדולילה" והוסיפה בעברית, "הכול טוב." ושוב פנתה אליה לואיזה בדברי נימוסין והזקנה ענתה לה בחיוך, ושוב הערצתי את הדרך הסבלנית והמקצועית שבה היא ניגשת לעבודת השדה שלה. אחר-כך, אחרי שתיקה ממושכת, שאלה לואיזה שאֵלה, והזקנה נרכנה לעברה והטתה את אוזנה כדרך כבדי השמיעה, ואחר-כך צחקקה ואמרה בעברית, "לא מבין." בקול רם חזרה לואיזה על שאלתה.
בבת אחת השילו פני הזקנה את ההבעה המחויכת,התחדדו והתאבנו, והיא נופפה את זרועותיה ובצעקות רמות סילקה מהחדר שתי נערות צעירות שהציצו בנו מאחורי
פרגוד, מכסות את פיהן בכפות ידיהן ורוטטות מצחוק. אחר-כך התכנסה לה במעמקי הקליפה המיובשת של עורה, לסתותיה העירומות נעות כלועסות ללא הפסקה. "טהר אל בנאת," לחשה, טיהור הבנות, "עכשיו לא עושים. פעם עשו. פעם עשו את זה לכל אישה בדווית," המשיכה, כפי שמיהרה לואיזה לתרגם לי בלחש.
"איך עשו להן את זה פעם?" שאלה לואיזה, עיניה לטושות אל השטיח כדי שלא להביך את הזקנה.
"ככה," אמרה הזקנה, ובלי בושה הפשילה את שמלתה עד מותניה וגילתה זוג רגליים שחורות וצמוקות כדבלים, ופשקה את ברכיה וחשפה ערווה מדולדלת עירומה כמעט משיער, והעבירה סכין דמיונית בין רגליה. "ככה," חזרה ואמרה, "צריך סכין גילוח," ובכף ידה המגוידת לכדה פתאום קרסול דקיק אחד של לואיזה, מִרפקה אותי שאחזיק בקרסול השני, וכשידה האחת אוחזת בקרסול, תיארה בליווי תנועות גוף וקריאות גרוניות שנשמעו כבכי, איך שתי נשים מחזיקות את רגלי הילדה וכיצד מפשקים לה בכוח את הרגליים, וחותכים."זה כלום," הבטיחה בעברית הרצוצה שלה, "כלום. בשר חתיכה קטן."
"והיום? עושים את זה גם היום?"
"מי לא רוצה, לא."
"אבל יש שבטים שאת יודעת שאצלם עושים את זה?" המשיכה לואיזה לשאול בעברית ולא השתמשה במלה המפורשת.
"יש," ענתה הזקנה, שמחה על שהיא יכולה לדבר על בני שבט אחר, ומנתה שמות של שבטים, והוסיפה שהמנהג רווח בקרב אלה שהגיעו לנגב ממצרים.
"אום מוחמד," חיננה לואיזה את קולה ושקשקה ודנדנה בצמידיה בכוונה רבה: "למה צריך לעשות את זה?"
"צריך טהר בשביל לִתחתן," אמרה הזקנה בעברית ונעצה עיניים חמדניות בצמידים. ואני חשבתי על יורם של לואיזה,השותף של נחום במרפאת השיניים, שהוא הבחור הכי יפה והכי מתוק בעיר, ונזכרתי איך בערב ההוא, כשהכרתי ביניהם, הוא הביט בה כמהופנט, ובארוחת הערב ביקש לספור את צמידיה אחד-אחד, ושקשק בהם ברעש גדול, וכשהגיע למספר שלושים העמיד פני מתבלבל וביקש לחזור ולספור אותם. ושמעתי את צחוקה המתגלגל, ראיתי את גופה הנרכן אליו ואת זרועותיה שהעלו גבשושיות צמרמורת וידעתי שהם יתחתנו עוד לפני שהם ידעו זאת.
אום מוחמד הבריחה ממני את הזיכרונות וקראה לבנות שקודם גירשה מן החדר, והן חזרו ובאו והגישו לנו על טס נחושת שתי כוסות תה ממותק היטב, ולואיזה הביטה בהן בסקרנות ולחשה לי שהיא מתה לשוחח אתן, אבל המכשפה הזקנה בטח לא תסכים לתת להן להתבטא.
עינינו שהתרגלו לאפלולית האוהל הסתנוורו מעט כשיצאנו החוצה אל האור. הכדור הכתום של השמש כבר התערסל לו במערב על מצע עננים אדמדמים ששוליהם נשזרו חוטי זהב, ולואיזה אמרה שצריך למהר כי היא לא רוצה לנהוג בחושך. צעדנו אל המכונית ורוח פתאומית התפרצה, וכמגרשת פולשים הדפה אותנו מגבנו והכשילה
אותנו בגלגלות דוקרניות של שיחי סירה קוצנית שנעקרו משורשיהם. כנייר זכוכית מחוספס הוטחו בפנינו גרגירי חול צורבים, פקקו את האוזניים, התגבבו במערות האף וחדרו גם לקנה הנשימה. פרועות ומאובקות הגענו למכונית ולואיזה התיישבה בכבדות על המושב וליטפה את כפות רגליה ואמרה שנהרסו לה הנעליים ונהרסו לה הרגליים, והתפיחה את שערותיה מול הראי וסיננה, "אויש, איך שאני נראית," והוסיפה שהנסיעה הזו היתה ממש מיותרת ולא חידשה לה כלום. מעטה חלבי רבץ על שמשת המכונית והעכיר את העולם שבחוץ. לואיזה התיזה עליו מים עד שהיה האבק לבוץ, הפעילה את המגבים והם חרקו ותזזו וחרצו תלמים, ושני קמרונים שקופים שבו והחזירו את הנוף לצבעיו הטבעיים.
נסענו בשתיקה עד שעלינו לכביש הראשי. כעבור שעה קלה השתפר מצב רוחה של לואיזה והיא חזרה לנושא החביב עליה וסיפרה שיש שלוש שיטות למילת בנות, והבדווים בארץ מלים בשיטה הקלה מכולן, כנראה בשל תהליך של הַעֲדָנָה שעובר עליהם בעקבות חשיפה לתרבות המודרנית בארץ. השיטה הזו, הסבירה, מקבילה לברית המילה שמתבצעת בבנים, ונכרת בה רק כיסוי עור הנקרא עורלת הדגדגן. אחר-כך פירטה את שאר השיטות - המילה הסונית, שבה נכרת הדגדגן כולו, והכריתה הפרעונית שהיא הקשה מכולן, ואותה מבצעים בבנות רכות בשנים. בשיטה הזו נכרתים לגמרי הדגדגן והשפתיים הקטנות, ולפעמים גם שני שלישים מהשפתיים הגדולות; אחר-כך תופרים את שפתי הערווה בחוט ומחדירים פיסת עץ בין השפתיים, לאפשר פתח ליציאת השתן ולדימום הווסת.
התכווצתי על מקומי. "לואיזה די, מספיק, אני מקבלת חַלוּשֶעס בברכיים מהתיאורים האלה," התחננתי, והרגשתי שמעי מתהפכים ורציתי להגיד לה שתעצור רגע בצד הדרך כדי שאוכל לצאת ולשאוף אוויר צח, אבל פחדתי שהיא עוד תתאר לפני כולם בחוג את חולשתי הרגעית, ובלעתי רוק ושיניתי את הנושא לחתונתה המתקרבת, והיא ששה לתאר באוזני את השמלה שתתפור לה בעלת הבוטיק ההיא בתל אביב ואת החליפה של יורם.
מהר מדי הגענו לירושלים. העיר קיבלה את פנינו בחשרת עבים נמוכים מבשרי רע, שהטילו צללים חשוכים על בתי האבן. לואיזה עצרה ליד ביתי, נשאה את ראשה לשמים שהאפילו, וכנביאת זעם קדמונית הכריזה: "מחר תהיה מה- זה סערה, סוף העולם." פחד פתאום נפל עלי, כאילו כוונה הנבואה אלי.
בחדר המדרגות הסתלסלו ניחוחות החמין של שבת, שמנוניים ותוקפניים, וחשבתי על הביצים החומות ועל הבשר הנימוח והקטניות הרכות, ומעי ההומים הזכירו לי שמלבד כריכים לחים שטרפנו בתחנת דלק בדרך בחזרה, לא בא דבר אל פי כל היום.
הבית היה חף מריחות בישול. נחום ניתר את לחיי בנשיקה ושמעתי את התוכחה בקולו כשאמר לי שיואבי התגעגע אלי וחיכה לי כל הערב, ואחר-כך נרדם מרוב תשישות. מיהרתי לחדרו והוא ישן על בטנו בישבן מורם. סילקתי מעליו את החיות והבובות שגדשו את מיטתו, ונשקתי את לחיו הזהובה שפלומה אפרסקית נבטה עליה, שואפת לקרבי את ריחו. חזרתי לסלון ולנחום, שהיה שקוע בתוכנית "רואים
עולם" ושאל כיוצא ידי חובה, "אז איך היה?" סיפרתי על סופת החול ואמרתי לו בטון מתפנק, שאימצתי לי מלואיזה, שאני מה-זה רעבה ומלוכלכת. במטבח טרפתי ישר מן הסיר צלי בקר ותפוחי-אדמה קרים, שאריות שנותרו מארוחת יום שישי, נכנסתי לחדר הרחצה ומילאתי את האמבטיה. כהיפופוטם מאושר רבצתי במים החמימים, בוחנת את בהונותי ומביטה בתקרה המלאה כתמי עובש שחרחרים, וחשבתי איך אשכנע את נחום שחייבים לשפץ סוף-סוף את המאורה הזו שלנו.
בלילה הפנה אלי נחום את גבו ואמר שיואבי סחט ממנו את כל הכוחות והוא חייב לישון כי מצפה לו יום קשה במרפאה. אחרי שנרדם ירדתי מהמיטה והלכתי לחדר
העבודה שלי והתקשרתי לנחמה. סיפרתי לה על היום שהיה לי עם לואיזה ועל הרופא הגינקולוג ועל אום מוחמד, והיא ביקשה שאתאר לה איך מבצעים ברית מילה בנשים. לחשתי שאני לא מסוגלת, ונחמה צחקקה וקראה לי איסטניסית, והזכירה לי איך אחרי ברית המילה של יואבי היתה צריכה לבוא אלי כדי לחתל אותו, כי אני לא הייתי מסוגלת לראות את הפצע.
מעלינו, בקומה הרביעית, השכנים הזיזו רהיטים. רגלי שולחן האוכל חרקו בכבדות על התקרה שלנו כשנגרר לפינת הסלון. רגליו הדקיקות של השולחן הסלוני הקטן
צרצרו כשנסחב משם על שתיים, ושמעתי את חבטת הפתיחה של הספה ההופכת בלילה למיטה זוגית. "אנחנו ישנים בסלון כדי שלכל ילד יהיה חדר משלו," הסבירה
לי בביישנות לבנה השכנה, כשלילה אחד, בשעה שניסיתי להתרכז בעבודתי, כמו חרצו הרעשים האלה את קליפת המוח שלי, ועליתי לקומה הרביעית ודפקתי באגרוף קפוץ על דלתם. עכשיו נאנקה מעלי הספה, חורקת, וקולה של לבנה התחנן, "עודעודעודעוד." כשפסקו הרעשים מלמעלה התגנבתי למיטה שלנו, ודקות ארוכות האזנתי לנשימותיו הקצובות של נחום. נצמדתי אל גבו, והוא התעורר ושלח את ידו לאחור וחיבק את ירכי הצמודה לירכו. ליקקתי את תנוך אוזנו ומלמלתי, "מה דעתך על עוד ילד?" והוא התהפך על בטנו, איברו מוגן היטב במעמקי המזרן, ואנפף אל תוך הכר, "עכשיו? השתגעת? מאוחר, נדבר על זה מחר." ואני לא ויתרתי ואמרתי במתיקות, "אולי ילדה? אחות ליואבי?תמיד רציתי שתהיה לנו ילדה." אבל הוא לא השיב. חשתי את שריריו מתרפים ואת חזהו עולה ויורד בנשימות איטיות, ולחשתי "נחום?" אבל הוא לא הגיב. חיכיתי כמה דקות, ואז התהפכתי לצד השני.
אותו היום
השכם בבוקר יום ראשון, עשרים בינואר אלפיים ושתיים, עוד בטרם הוורידו השמים, התגשמה נבואת הזעם של לואיזה. אז הכה הברק והרעים הרעם, וכאלפי תופים
המזהירים מפני סכנה תופפו טיפות גשם כבדות על השמשות, והברד רגם את העיר באבני בליסטראות קפואות וחלקלקות. מבוֹעת מההמולה שבחוץ זינק יואבי למיטתנו וכפות רגליו קפואות. חיככתי אותן בכפותי ונזכרתי פתאום בכביסה שתליתי ביום שישי. ירדתי מהמיטה ורצתי אל מרפסת השירות, ומשם ראיתי את הדרורים מצטופפים זה לצד זה בשורה ישרה על אדן חלון חדר השינה שלנו, חזותיהם
נפוחים ונוצותיהם סמורות בקור העז, כמו ג'נטלמנים אנגלים אומרי חשיבות בחליפות אפורות הממתינים בסבלנות בתור ארוך. התכופפתי מעבר למעקה המרפסת, שלחתי את ידי אל חבלי הכביסה ומשכתי משם את בגדיו הרטובים של יואבי, שהתנפחו ברוח ככרובים קטנים ושמנמנים שכנפיהם אחוזות באטבי כביסה צבעוניים. בשלווה עקבו הדרורים אחר תנועותי הבהולות ולא משו ממקומם, ותהיתי מדוע עזבו את מושבתם החמימה שבארגז התריס של חדר השינה, שמשם הייתי שומעת בבקרים ובלילות המיות רכות וציוצי גוזלים. רציתי להראות אותם ליואבי, אבל עד שחזרתי פנימה והכבסים הקפואים הכבדים בידי, פרחו הדרורים מזיכרוני והרהרתי בעייפות בשבוע הארוך המצפה לי.
הנחתי את הבגדים הרטובים על צלעות מתקן ההסקה והקשתי עליו בפרקי אצבעותי, כמזרזת אותו להתחמם ולחמם. כזקן תשוש השיב לי בפרץ של כעכועים וכחכוכי
גרון. התלבשתי במהירות והערתי את נחום והלבשתי את יואבי בבגדיו החמים וקיימנו את הטקס המקודש שלנו, "איזה נעל נועלים קודם", פולחן הבוקר שהמציא לאחרונה, כחסיד הדבק בתורתו התעקש בוקר וערב על סדר הנעילה והחליצה: כדי שלא להעליב את הנעליים, נועלים בבוקר קודם את נעל ימין ואחר-כך את נעל שמאל, ובערב חולצים קודם את נעל שמאל ואחר-כך את נעל ימין, וצריך להקפיד
על החלפת הצדדים כדי שאף נעל לא תצא מקופחת.
אחר-כך הכנתי ארוחת בוקר ונחום הצטרף אלינו, וכשפניו כבושות בעיתון ביקש שלא אחרוך לו את הטוסט. יואבי לגם שוקו חם וצייר לו שפם חום מעל לשפה, ואני
ליקקתי לו את השפם והוא צהל, "מדגדג." אחר-כך ירדנו כולנו במדרגות. רטוב ומיותם עמד הספסל של שלוש הזקנות הרוסיות, שבבקרים שטופי אור היה חיוכן מתנוצץ אלי בזהב. בימים היו יושבות בשמש וחולקות את מזונן עם הדרורים המתקבצים סביבן, וכשהצל היה כובש את הספסל היו ממצמצות בשפתותיהן כמפריחות נשיקות רעשניות, וחתולי רחוב חשדנים מוכי פרעושים היו מהדסים אליהן,
ממתינים מרחוק ועוקבים אחריהן בעיניים מצומצמות עד שהיו משליכות להם זנב נקניק או ראש מליח. אז היו מזנקים באוויר, לוכדים את הטרף, ממהרים להסתלק ומכרסמים את שללם הרחת מן העין. ביני לביני כיניתי אותן "הבבושקות", ותהיתי מנין הן באות ולאן הן נעלמות. מתוך צפרדע הזבל, שרבצה על גחונה הירוק בשביל המוליך למגרש החניה, היתמרה צחנת ירקות תוססים. שני עורבים קולניים התקוטטו
בגשם על שקית זבל תפוחה, ובאלימות של ציפורים רעבות משכו אותה משני עבריה עד שהתפקעה ותוכנה התפזר.
במגרש החניה מיהר נחום לנשק אותנו, ביקש ממני שאסע בזהירות כי הכבישים מסוכנים היום, והפליג לדרכו במכוניתו הענקית. למרות המרחק הקטן עד לגן של שושנה חגרתי את יואבי בכיסא הבטיחות, והוא פיזם בעליזות "מה עושים העצים?" העמדתי פנים מהורהרות ואמרתי, "צומחים?" והוא צהל והמשיך: "ומה הבתים עושים?" והשבתי, "עומדים." וכבר עברנו ליד חומת הבטון, אותה חומה גבוהה של פחד שבנו לנו באמצע השכונה, והיא מבתקת את הנוף וחוצצת בין הבתים שלנו, אלה שחלונותיהם הנשקפים אל בית ג'אלה מבוצרים בשקי חול, לבין הבתים שלהם, שמחלונותיהם מגיעות היריות ומפתח דלתם יוצאים המחבלים המתאבדים. גושי הבטון, המעוטרים בציורי נוף שציירו אמנים עולים, משחזרים בצבעים עליזים את הנוף שנחסם, כמנסים להשכיח לרגע את הסכנה האורבת מעבר לחומה. כמו תמיד
עצרו אותי ילדי משמרות הבטיחות ליד מעבר החציה, מול ציור העץ שצמרתו, האמיתית דווקא, מתנשאת מעל לחומה כממשיכה את הציור במציאות. וכשהגיע יואבי לשורה "ומה אני עושה? כלוּ-אוּ-ם", כבר הגענו לגן. התכופפתי אליו והוא נישק את פי, ולפני שנבלע בשער ראיתי את ניקולאי, השומר הרוסי, טופח לו על אחוריו כמזרז אותו.
ואז מיאנה ה"מיני" הנאמנה והישישה שלי לזוז ממקומה. כאילו ידעה את אשר צפוי לה, התכנסה לה בשתיקה קפואה ומנומנמת של בוקר חורף ירושלמי וקיבעה את פרסות הגומי השחוקות שלה באספלט הקרוּש מִקור, כמו אתון עקשנית. שידלתי אותה בדברי כיבושים, אבל היא, כמו חוֹלה סופני, השתעלה והשתנקה. שוב ושוב ניסיתי לדבר על לבה, כהרגלי זה שנים, שהרי המכונית הזו שליוותה אותי רוב חיי הבוגרים כבר היתה בשר מבשרי ממש, ועל הכביש היינו מתמזגות זו עם זו, ותנועותי נטמעו בתנועותיה. כל אנחה, חריקה או כחכוח היו מוכרים וצפויים, וכשהייתי פונה אליה בדברים היה יואבי שלי מגחך ומוסיף משפטים וברכות משלו ומכנה אותה בחיבה מיני-מוּש, צירוף של "מיני" ו"אִמוּש", הכינוי שהדביק לי. שנים האמנתי שרק לי יש מין קשר מיוחד שכזה עם הרכב שלי, עד שאתמול, כשהתנשפה המכונית של לואיזה בעליות התלולות בחזרה לירושלים, שמעתי גם אותה פונה אליה בצרפתית, שפת אמה, וגם היא, כמוני ממש, כינתה אותה בשמות חיבה.
אבל באותו בוקר היתה התנהגותה של מיני-מוש בלתי צפויה לחלוטין, שוב ושוב ניסיתי להתניע אותה, להפיח בה רוח חיים, אבל היא היתה אטומה למאמצי, נתונה בגחמה של מכונית ישנה שכשל כוחה. מחיתי את מחרוזות פניני הכפור שהצטברו על השמשה וטשטשו את העולם שבחוץ, והתחכמתי לה: הסטתי את ידית ההילוכים להילוך שני, שחררתי את בלם היד והידרדרתי במדרון. בעל כורחו פלט לו המנוע נפיחה, ועוד אחת, ואלה אפפו אותנו בערפל לבנבן. בשפתיים חשוקות ובנשימה עצורה הפצרתי במיני-מוש: "נו, בבקשה, תיסעי כבר," עד שנענתה סוף-סוף לתחנוני.
חשתי את רעידות המנוע בגופי.
התנהלנו לנו לאִטנו במורד הרחוב, בשולי שכונת גילה. מיני-מוש השמיעה נהמות מרמור של מנוע קר ומנומנם, והמגבים חרקו וצרצרו על השמשה וקולם המאשים חוזר ומזכיר לי שהגיע הזמן להחליפם בחדשים. בלי רחמים או התחשבות בזקנתה המופלגת, האצתי במיני-מוש עוד ועוד, עד שגלשנו אל המשפך הרחב שגרף אותנו אל הכביש הראשי, וכבר חלפנו על פני מפלצות האבן הלבנות, ארמונות מבוצרים של מתעשרים חדשים, שרבצו להם בבטחה על אדמות הכפר הערבי בית צפפה, מגונדרים ומצועצעים כסיוטי לילה ארכיטקטוניים.
התפתלתי עד לרמזור שמול הכפר, שעצר את תנועת המכוניות שלפני. חיכיתי שהאדום יתחלף בירוק, וכשזה אך החל לנצנץ, שמעתי מאחור את שעטת פרסות אבירי הגומי, הברזל והזכוכית ונעקפתי בפראות במהומה רעשנית בלולה בטרטור המנועים, בצפירות הצופרים ובקולות צרימה של בלמים. מכוניות אחדות, שבעליהן היו נחושים להגיע לשם לפני, כיתרו אותי במלחמת כבישים נצחית. כששב והפציע
האור האדום, נחסמתי באחוריו הרחבים של אוטובוס שלושים ושתיים אל"ף, שכרזה "העם עם הגולן" עטפה את עכוזו. צלליות אנשים שנדחסו בצפיפות לגוש אחד נשקפו
אלי מבעד לשמשת החלון האחורי, ששקיפותה נעכרה מהבל פיהם של אלה הדחוקים שם. בעוד המכונית רוטטת תחתי בהילוך סרק, סרקתי את תחנות הרדיו עד שמצאתי את "קול המוזיקה", וצלילי הסימפוניה התשיעית של בטהובן, צלילים רחוקים ומסתוריים, אלימים במקצת, הדהדו בשידור סטריאו והצטופפו אתי בחלל הקטן שלי. התמכרתי לצלילים והמולתם שטפה אותי, ונזכרתי שאמרו על היצירה הזו שהיא הרעש הנשגב ביותר שחדר אי-פעם לאוזן אדם.
בהיתי בחלון האחורי של האוטובוס שלפני, ועקבתי אחר כף יד זעירה שצצה לה פתאום ונצמדה לשמשה ואצבעותיה מציירות קווים ונקודות על האדים הערפליים שעמעמו את המראות בתוך האוטובוס. תנועות היד המציירת השתלבו בלא יודעין בהרמוניית הצלילים שפיזזה בחלל המכונית שלי - האם זה רק נדמָה לי, או שאולי אותו צייר אלמוני שומע גם הוא, ברגע זה ממש, את היצירה המופלאה?כשהחל האוטובוס לנסוע, ואני בלית בררה נשרכתי אחריו, נמחה הרישום בתנועות קצרות, אלכסוניות וחפוזות, ומתוך הפיסה המצוחצחת שהפציעה על השמשה העכורה כקרע בין עננים, בצבצה צללית בהירה של ראש קטן. עוד ועוד מחו הידיים הנמרצות את האד, ואף כפתורי נמחץ אל השמשה, נמעך עליה והותיר אחריו הבל דק. פנים מתוקות של פעוטה הסתמנו בבהירות, סנטרה שעון על מסעד כיסא האוטובוס ועיניה הרציניות, שלא הצלחתי להבחין בצבען, סוקרות אותי בעניין.
חייכתי אל הראש שנגלה אלי ונופפתי לה לשלום. הילדה היססה רגע, ואחר-כך הרימה יד והורידה אותה ושוב הרימה, ופרשה את האצבעות ומיד קמצה אותן
לאגרוף במחוות שלום של תינוקות, ואחר נופפה בשתי ידיה וניתרה על עומדה. שמחתי על משחק הילדים שהזדמן לי ושוב נופפתי אליה, והיא פרשה שוב את אצבעותיה וקמצה אותן. פתאום הזדקרה צללית כהה שהסתמנה ליד הילדה וגבה אלי, וראש אישה בכובע נפנה לאחור ונשקף ליד ראש הפעוטה, וזוג עיניים חשדניות נקבו את שתי השמשות, שלה ושלי, עד שנתקלו בעיני. ידי המנופפת בעליזות קפאה במבוכה והצטרפה לאחותה האוחזת בהגה. הראש הגדול נסוג מהחלון, ועמו נאסף גם הראש הקטן הבהיר שנבלע מאחורי מסעד הכיסא, וזנב הסוס של שערה המשוך לאחור של הפעוטה צהל והיטלטל מאחורי ראשה. ושוב התחלפו האורות, והאוטובוס נשף עלי את עשנו האפרפר והתנהל לו לאטו לעבר תחנת צומת פת ושם עצר תחתיו, חוסם באחוריו הרחבים את מסלול הנסיעה שלי. שוב הסתובב הראש הקטן לאחור והציץ בי, ושוב אחזה בה אמה והושיבה אותה לצדה, ושוב לפתו ידיים זעירות עקשניות את מסעד הכיסא וגוף קטן טיפס ועלה על הספסל האחורי, כבובת נחום-תקום, ועיניים סקרניות בחנו אותי במבטן.
"קוקו," קראתי כשראיתי את הראש מציץ אלי, והרכנתי את גופי ואת ראשי כמנסה להתחבא מעיניה מתחת ללוח השעונים. "קוקו, קוקו," הזדקפתי שוב, וקריאתי התנפצה על השמשות העבות החוצצות בינינו ונבללה בקולות הזמרים הזועקים לשמים את בשורת השלום והאהבה ברדיו שלי.
"קוקו, קוקו," חזרתי, וחשבתי שהנה אני רואה בת צחוק על שפתי הילדה, ושוב נעלמתי מעיניה והצטנפתי מטה על מנת לחזור ולהופיע מול עיניה.
"קוקו, קוקו," וקריאתי נענתה ברעם תופים, ואחר-כך הכה ברק מסמא ומהומת אלוהים התחוללה, והמכונית שלי טולטלה בעוז, "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר העשן," בקושי רב התרוממתי וההגה חבט בעורפי, והראש המתוק שקיפץ לנגד עיני נעלם, והיום חשך בעדי, והשמשה שלי שורטטה בקורי עכביש דקיקים, ארוגים בצפיפות, מעלים על הדעת ויטראז' מכושף.
נגעתי בקורים העדינים והם התפוררו תחת מגע אצבעותי והמטירו עלי מפל של יהלומים שהתנוצצו בחיקי וכיסו את ברכי. רוח עזה הסתערה עלי מבעד לשמשה המנופצת, נושאת עמה ריח מוזר וצחנת חריכה מבחילה. גוש מחניק של עשן נלכד בריאותי. בשקט הנורא שנפל פתאום אחרי הרעש נשמע קול המקהלה שהוסיפה לשיר מתוך התרוממות הנפש את ה"הימנון לשמחה" ברדיו שלי, אטומה לכל מה שקרה זה עתה.
אחר-כך בקעו הצעקות. צעקות לא אנושיות, כשל חיות שנלכדו בשרֵפה.
אני מנסה לצאת ולא יכולה לפתוח את הדלת. אין לי מושג כמה זמן חלף עד שיד נעלמה פתחה את דלת המכונית, וצלילי ה"הימנון לשמחה" התפרצו החוצה והתערבו באנחות, בצעקות ובבכי הכבוש. לשונות לוהטות של אש לחכו בתאוותנות פגר משחיר של אוטובוס שגגו פעור כבצעקה, ושלחו אצבעות גששניות חמדניות לכיוון מיני-מוש שלי. יד אחזה בזרועי ומשכה אותי החוצה אל הגשם. במקום שעמד
האוטובוס התנשאו עמוד העשן ועמוד האש מעלה-מעלה, אל מעבר לגגות הנמוכים של בתי השכונה, הרוטטים מבעד למסך החוֹם, מעוּותים ונוזליים.
כבובת סמרטוטים הושלכתי מיד ליד, והתופים של בטהובן מרעימים עמומות בום, בום, בום, וגופי מזדעזע מרטט הצלילים. הנה עורי נפשט מעלי ונמתח על דופנות של תוף, גופי החלול נעשה תיבת תהודה, ומקלות תופי- הדוד חובטים בגבי יחד עם האלות של אלכס וחבורת בריוני הסרט "התפוז המכאני".
"את בסדר? את בסדר?" עשרות זוגות עיניים זרות ננעצו בי וידיים אלמוניות משמשו בגופי ופשפשו בבגדי וניערו מעלי רסיסי יהלומים. רציתי שיחדלו, שירפו ממני, אבל לא מצאתי את קולי.
ואז הושיבו אותי על שפת המדרכה ודחפו את ראשי אל תוך ברכי. "תנשמי, תנשמי," פקדו עלי, ואני תמהתי מדוע הם מדברים אלי ככה, מדוע צריך לחזור על כל מלה פעמיים?
סוף עמוד 34