המרפסת
אבשלום קווה
את כל הדמויות וההתרחשויות המסופרות בספר זה
בדה המחבר מדמיונו הפורה. כל קשר בינן לבין
ההיסטוריה האמיתית אינו אלא תאונה מצערת.
--
1. כבר
א. שפיצים
"אוֹט אַזוי?!" אמרה פֶּטקָה ברוגז, "אם את מדברת ככה אצלי, אז תסתלקי עכשיו החוצה תכף ומיד. שֵייגֶצים שכמוך. ממזרת. אני והמרפסת וגם הבנות לא צריכות
אותך יותר פה."
בעוד פניה של פֶּטקָה ההולכות ומאדימות מכוונות אל אודליה לָש, נערה צעירה קצוצת שיער וחצופת מבט, עיניה המצועפות כעס כמו נאחזו נואשות בטביעת רגל יחפה של ילד במשטח החול הצמוד למרפסת. טביעת הרגל, שריד אחרון של קיץ הפונה והולך, נאבקה בגבורה בזרזיפי הגשם שהפכו חיש מהר לווילונות לבנים אפורים של דוּש, כפי שצעקו חבריה של אודליה המלכה, שבעה במספר, המצטופפים סביבה.
"מה כבר אמרתי, גיפרת?" הגביהה אודליה את קולה בניסיון להתגבר על הרחשים המתחזקים של טיפות הגשם ושל חבורת המעריצים. "בסך-הכול אמרתי שהמרפסת שלך קטנה. זה הכול. בשביל זה את עכשיו זורקת אותי לתוך היורֶה? ובכלל, למה את באה בטענות דווקא אלי?אם כבר אז תבואי בטענות לבן-גוריון שלכם. אני אשמה שהוא סידר לך כזאת מרפסת קטנה? בפולניה גם את זה לא היה לך. רק פוגרומים. אמא אומרת שבשביל זה כולם באו פתאום לארץ, כדי לשנות את הכול מהיסוד" חבריה גיחכו לתוך שרוולים רטובים.
ופֶּטקָה, שעיניה נעוצות בטביעת הרגל הנאבקת על חייה, הפנתה את ראשה לעבר שתי חברותיה הקרובות ביותר, בלה וחדוה, שנסוגו ונדחקו אל קיר הבית מפני חבורת הילדים המבקשת להתרחק ככל האפשר מצליפות הגשם. "את דיברת לא יפה, אודליה. זה לא בסדר. זה בכלל לא בסדר," קבעה נחרצות, בעוד הסימן שבחול עומד על סף טשטושו הסופי.
"מה כבר אמרתי, לכל הרוחות? אז צעקתי: שתינות, קקות, פרות הבשן! זה בצחוק התכוונתי לעננים. לא לכם. נכון, סֶלֶרי, שאני לא כזאת רעה?" שאלה אודליה את סגנה, שנצמד למעיל-הגשם הדק שלה. היא, המבוגרת, עמדה בראש הקבוצה. הילד המכונה סֶלֶרי כיהן כסגנה וממלא מקומה על כס הנשיאות. "בסוף עוד נוציא בול עם הפרצוף שלך בפנוכו," נהגה לומר לו.
היתה זו פֶּטקָה שהבחינה, שעה קלה קודם לכן, בחבורת ילדים שאיננה בת הרחוב המבקשת מחסה מפני הגשם המתקרב. היא ישבה לה בכיסא-נוח שלה, עטופה בשמיכת צמר מהוהה, ולצדה על המעקה חדוה ובלה, נועצת מבטים כנועים ומבוהלים בגדודי עננים כהים, כבדים ובשלים, שהתגודדו מעל השדות, הפרדסים ושטחי ההפקר שביניהם. כמו בשאר פינות המושבה, גם בחלקות אלו, אשר בזו לכל תיחום, גידור, סדר ומשמעת, שררה פראות מתוקה-מתונה וציפייה דרוכה לגשם נדבות עתידי-עטיני ולפריקת המתח שיבוא עמו. ואז פצתה את פיה אודליה, בתם היחידה של ליזה הסהרורית וחיים "מזומנסקי", בעל חנות הדגים, וצעקה לעברם: "תפתחו כבר את הריצ'רצ'ים, מנוולים. למה שלא נראה לכם קצת?" ופֶּטקָה התנערה
לשמע קריאת התיגר על רוכסני העננים ואמרה: "בואו, ילדים. בואו. אסור לכם להתקרר. אתם עוד חדשים בעולם הזה." אודליה קפצה על המציאה ולחשה לסלרי, החבוש כובע קש, ולשאר החברים: "בואו נכבוש את המבצר של הטיפשה הזאת. אנחנו כבר נראה לה מה זה קבלת פנים." וכאשר נדחקו למרפסת, הולכים ונצמדים איש אל רעהו, הזמינה פֶּטקָה את אודליה להתעטף בשמיכה שלה וזכתה לתגובה בנוסח: "גיפרת, לא צריך. את צריכה לשמור על עצמך. לא עלינו." וסלרי הוסיף: "ואם את כל-כך נחמדה אלינו, אז אולי נמצא מחסה כבר בתוך הבית שלך!" אלא שפֶּטקָה, מחמת החשש פן יופיע פתאום בעלה וילי, החמוץ והנרגן, וימצא את ביתו הומה זאטוטים, פסקה בחדות: "אי-אפשר, ילדים. עשינו שם ניקיון גדול לקראת שבת." סלרי עיקם את פיו בחיוך מרגיע ורחב יריעה: "בסדר, גיברת מרפסת, בסדר גמור. אולי בפעם הבאה."
הפעם היה זה יורה של ממש, לא כמו הממטרים ההססניים שקדמו לו. בגשם הראשון, שירד ימים ספורים קודם לכן, יצאו נשות הרחוב החוצה כששער הפשתן שלהן, הדומה בימים כתיקונם לכרובית מבוישת, מצחקק מתוך רטיבות של שמחה. חלקן אף הופיעו כשרוֹלים מעטרים את ראשן. הן נופפו זו לזו לשלום בעוד הגברים, בעליהן, עומדים משתאים מהצד ואינם יודעים לאן להוליך את חדוותם הפתאומית. בהגיע המטח השני, היו הכול ספונים בבתיהם בגלל עניינים משפחתיים ואילו המטח הנוכחי, השלישי במספר, נמנה על משפחת היורים חסרי המעצורים ואותת על מרחבי אפשרויותיו של חורף קשה, ופֶּטקָה אמרה לחברותיה, כי בניגוד לחורפים קודמים היא מרגישה שהפעם זה יקרה לה: עוד לפני בוא האביב תפגוש פנים אל פנים את הזמר פֶּט בּוּן, או לפחות את שמשון בר-נוי.
אותו חורף קפוץ שפתיים, מזעיף פנים, רווי לחות, צעיפים, גרביים, פתיליות, חבלי כביסה רפויים ומלנכוליה טהורה, לבנה, חפה מרגשות אשמה, התמקם באחת משנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת. הארץ: ארץ- ישראל של קזוארינות, חבילות מאמריקה, סיס החומות, ואזות, בריליאנטין, גדילי פאתוס, המְתנות חונקות גרון,טֵראסות-עד, צ'רלי-קצ'רלי וצפצפות-בלרינות מופלאות. החבל: נפת השרון הדרומי. היישוב: מושבה שכולה רחוב ראשי אחד, שאין צדדי ממנו, שאליו נשפכים אין-ספור רחובות צדדיים שאין מרכזיים מהם. השכונה: פס אחד ארוך של דרך עפר ישרה, גמלונית, רחבת לב, עקומה, אדישה, קורנת ערגה ושתיקה. אותה דרך פראית למחצה תתכסה במרוצת השנים בחצץ ובכורכר, ולאחר מכן באספלט המבשר קרייני טלוויזיה חמוצי אגו. אבל אז, בחורף ההוא ובעונות העוקבות, עוד היתה כיד נתונה בכפפה הנשלחת מכביש ראשי, מטולא ועטור גבות זועפות, לעבר שערים חלודים ונוטים על צדם של פרדסים, אשר כמו גבלו - מי יותר, מי פחות - באיזשהו קוטב צפוני. שהרי אחרת לא ניתן להבין את שלל הפחדים שעמם גדלו ילדי אותו רחוב, ילדים שלא היה להם דבר וחצי דבר עם כנופיית אודליה וסלרי, שחבריה נאחזו עתה במסתור שהעניקה המרפסת בעוד פֶּטקָה דוחקת את אודליה החוצה בכעס הולך וגואה. ומתוך צוק העתים וסחרחרת הזמנים המתחדשים, עלו וצמחו וגאו, בעזרתם הנדיבה של טיט, מלט וזיפזיף, שתי שורות ארוכות של בתים לבנים, בתולי שפריץ, שעמדו בית-בית בבדידות חלקתו, נכונים למאבק ארוך וכפוי טובה על מקומם בדפי היסטוריה ריקים לפי שעה. בין הבתים, ואף סביבם, פשו חללים גדולים של צמחייה מגודלת פרא, עשבים שוטים ודרדרים וביניהם נציגות בולטת של אלקנת הצבעים, תלתן דגול, חומעת ראש הסוס, סירה קוצנית, מתנן שעיר ופה ושם עץ חרוב מזן קפריסאי שנקלע לכל החגיגה בטעות - והוא בן-יחיד, זר ומתנשא משהו, אם כי גם הוא לא היה מוצא את הידיים ובוודאי שלא את הרגליים בשורת גידולי התרבות היודעים היטב את מקומם ואת גבולם.
עכשיו הלך הגשם ונחלש, אודליה המתינה לקבוצה שלה מתחת לעמוד החשמל הקרוב. היא המשיכה לסנן קללות מבין שיניה הלבנות-בוהקות לעבר פֶּטקָה ושתי חברותיה השותקות, וגם המרפסת יצאה מלפניה בשן ועין. שלושה ילדים חמקו אל המדרגות המובילות החוצה, לעבר דרך העפר הבוצית המרוסקת בשוליה. במרוצתם בטשו ורמסו את מה שנותר מטביעת הרגל הקטנה, נזק שפֶּטקָה תבחין בו רק מאוחר יותר. הלחץ על המרפסת הוקל והגברות נשמו לרווחה כשסלרי וחבריו נופפו להן לשלום וילדה אחת, שאיבדה שתי שיניים כשמעדה פעם מחלון ביתה, צרחה לעברן: "תודה וַייבֶּר. תודה על עיר המקלט," מה שהביא את אודליה להתנפל עליה בצעקות: "חנפנית אחת, חתיכת חנפנית. תעזבו כבר את הזקנות המחורבנות האלה. אתם לא רואים שהם סתם קקות גדולות."
פֶּטקָה הרימה זרועה לשלום וכמו נגררה אחרי כף ידה השטה באוויר: "רגע. רגע. את העיקר שכחתי לשאול: של מי אתם ילדים? מי ההורים שלכם?" והם ענו במקהלה: "של עצמנו, גיברת מרפסת, רק של עצמנו." היא לא הרפתה; "לא יכול להיות. יש לכם לפחות אמא, אמא יש לכולם. גם לכם, גם לכם, שֵייגצים שכמוכם." הילדים הסתובבו ושאלו: "גיברת מרפסת, מה זה השייגֶצים האלה שלך? אולי את מתכוונת לשפיצים של אופניים?" פֶּטקָה נזקקה להרהור קצר לפני שענתה: "זה אותו דבר, זה כמעט אותו דבר." אבל בינתיים הפכו הילדים ההולכים ומתרחקים לנקודות שחורות. כשהעירה חדוה: "הם עכשיו כמו פירורים של לחם," הגיחה אודליה מאחורי גזע ברוש סמוך וצעקה: "היי, את שם, גיפרת מרפסת, היי, פֶּטקָה! את רוצה לשמוע מה חושבים עלייך החרוזים? בואי,תתקרבי יא-חירשת ואז תשמעי טוב: 'גימל, דלת, הא,/ וו,זין, חטא,/ מתי פעם אחרונה/ בעלך נגע בך באמת?"
פֶּטקָה לא אמרה דבר. חדוה, ששתקה עד כה, פרצה בריצה אחריה. "ממזרתא שכמוך," צעקה עליה, "תסתלקי מכאן לפני שנקרא למגן-דוד-אדום." למען האמת לא היה בכוונתה לרדוף אחרי הנערה החוצפנית, גם לא לנזוף בה ברצינות. אודליה התחילה להתרחק. אחר-כך הפנתה את ראשה וצרחה: "וגם לכם לא חסר צרות, נכון?" פֶּטקָה אחזה בידית של דלת הבית, ידה כמו רותקה למקומה. בלה התבוננה בה ורק אחרי שניות ארוכות ניערה אותה מהבזק של חלום בהקיץ, שבו שבה וראתה את עצמה צמודה לחלון הרכבת שלקחה אותה מעיר הולדתה פינסק לכיוון וינה ומשם לפלשתינה-א"י. "פֶּטקָה, את בודקת לידית את הדופק? את רוצה לדעת אם היא בריאה?" שאלה בלה. "לא. לא," ענתה פֶּטקָה. "אני בוכה בפנים. בלה, אה ראית מה הם עשו לסימן שלי בחול?"
והיא לא המתינה לתגובה, דחקה את הדלת ונבלעה בביתה.
ב. פומפות
בלה שבה לביתה הנמוך והכנוע שעמד מול המרפסת, מעבר לדרך הכורכר. שתי מנורות דלות וַאטים, אחת תלויה במטבח והשנייה בחדר האמבטיה הפתוח למחצה, הפיצו בבית עגמומיות יותר מאשר אור. בעלה אַנשֶל קם מהספה ופסע לקראתה: "בלה, טוב מאוד שחזרת מוקדם," אמר, מגיח בכבדות מתוך אפלוליות הסלון. "עוד מעט תהיה הפסקת חשמל רצינית וכדאי לנו להיות קצת ביחד. חז"ל הרי אמרו מזמן: טובים השניים מן האחד והם התכוונו בעיקר למצבי חירום וקוּרצְשְלוּסים."
אבל הפסקות החשמל התדירות לא הטרידו את בלה כלל. היא פנתה לעבר המטבח בעודה לוחשת: "אם לא יהיה חשמל נדליק נרות." אנשל קרב אליה בכל הדרו הכתוש: "את צודקת, בלה, היהודים תמיד היו טובים בנרות. זה התחיל אצל אבותינו המכבים זיכרונם לברכה ועבר לחברת החשמל שלנו..." ובטרם הגיע אגודלו אל המתג שבהול, כבה האור החמוץ בביתם כבכל בתי הרחוב. "אמרתי לך, אמרתי לך," קרקר בעליצות מהולה בכעס, "הזונות הללו! המיוחסים! חינם. חינם. זאת מילת המפתח. להם יש חשמל חינם ולנו יש חושך חינם... מתי כבר רוטנברג הגדול יקום קצת לתחייה? איך הוא מרשה להם להשתולל כל-כך?" קולו נחלש: "בלה, לא אמרתי לך? לא אמרתי לך שככה יהיה... ואת עוד מספרת לכל החברות שלך שיש לך בבית סתם אחד. הנה לך דוגמה חיה לבעל שהוא גם נביא... לא כל אישה יכולה להתגאות שיש לה בבית נביא. לא אמרתי שתהיה הפסקת חשמל? הא, אז מה את חושבת עלי עכשיו?"
"במקום לקפוץ עם הנבואות הצודקות שלך אולי תביא נפט מהמחסן ונדליק את לַמפָּה שלנו..." אמרה אשתו, ופשפשה במגרת שולחן המטבח עד ששלפה נר רסתני והכריזה: "עכשיו צריך רק גפרורים ויהיה לנו אור כמו שצריך." "למה כמו צריך?!" נהם אנשל. "יותר טוב אם היית אומרת: כמו בבריאת העולם. זה מצלצל רבה יותר טוב." היא התעלמה מדבריו: "ולך תביא גם את הנפט כי אי-אפשר לדעת כמה זמן ההפסקה תימשך."
אנשל יצא וחזר כעבור דקות מספר ובידו פח נפט צונן ומבריק: "את עוד תראי שיום אחד תהיה לי עבודה קבועה ואז כולם יראו מי זה אנשל. גם החברה שלך, השמנה הזאת. מה באמת שלום החברה פֶּטקָה, הבומבה? היא עוד נורמלית?" בלה נעה לאִטה אל הסלון, לעבר מנורת הנפט, בוחנת היטב את צעדיה. המנורה ניצבה ברווח בין ארון הבגדים לקיר הדרומי של הבית. היא הניפה את המנורה ואנשל צעק: "לא ל-כך חזק. זאת מנורה עדינה - לא כמונו." ובלה הביטה אליו כתוהה על פשר ה"כמונו" זה שלו. אנשל לא נכשל בהבנת מבטה: "כמונו. כמונו. נו, נו, חלוצים קשוחים כמונו." היא מלמלה "הא" סתמי ומבטל, העמידה את המנורה על מרצפות ההול אמרה: "עכשיו צריך רק משפך ואנחנו מסודרים לכל הלילה."
משסיימו בצוותא למזוג את הנפט לפייה הצרה ולהדליק את המנורה, השקיף אנשל אל ביתה של פֶּטקָה וקבע: "אצל החברה השמנה שלך חושך. יכול להיות שנגמר להם הנפט. זה קורה במשפחות הטובות ביותר. אז אולי תלכי ותלווי לה קצת מהבאר שלי. את הרי חברה שלה. לא אני." בלה הביטה לעברו בפנים חרושות עייפות:
"אנשל, אולי תפסיק לבלבל לי את המוח ותלך לנוח על הספה שלך. פֶּטקָה לא מרגישה כל-כך טוב היום. היא הזמינה כמה ילדים למרפסת שלה כי ירד גשם חזק והם הרסו לה משהו בגינה. לא הבנתי בדיוק מה. ואחרי שהילדים הלכו, וגם חדוה, היא החזיקה את הידית של הדלת שלה חזק-חזק. גם אתה לפעמים מחזיק את הידית של הדלת שלנו כמו אדוק את ספר התורה." אנשל התקרב אליה בראש מושפל; כבר שנים שאין הוא מביט לתוך עיניה, רק סביב. "טוב שסיפרת לי את מה שסיפרת לי. אני לא לבד. עכשיו יש לי מתחרה גדולה, פֶּטקָה. חשבתי עד עכשיו שרק לי אכפת כל-כך מידיות של דלתות." חיוך הסתמן בקצה פיו. "מחר אני הולך לקופת-חולים. הדוקטור שלנו ביקש לבדוק אותי. הוא אמר: "אנשל, רק בדיקה שגרתית. לא מתים מזה.' תסכימי אתי שבדיקה שלא מתים ממנה אפילו קצת לא שווה הרבה... ואני חשבתי להביא לבדיקה את הידיות שלנו. אז עכשיו אפשר לצרף גם את הידית של החברה שלך. אם בודקים לי את מצב ההמוגלובין שלי, שיבדקו גם את הלחץ דם של הידיות. כל החיים שלנו תלויים בהן. זה סוד גדול, שרק את ואני - ועכשיו גם פֶּטקָה - יודעים אותו. יש לך לומר משהו או שנעבור לסעיף שונות?"
בלה נסוגה למטבח והחלה לשטוף כלים. אנשל כעס: "את לא צריכה לעבוד עכשיו בחושך. חבל. צריך לחסוך את העיניים שלך לדברים חשובים, לא לכלים סתם." היא
התעלמה מדבריו והמשיכה בעיסוקה. אנשל שב לספה שלו בסלון, רכס את שני הכפתורים העליונים בחולצת הפלאנל שלו כשהוא ממלמל: "בלה, את שומעת? היום,
בכביש הראשי, פגשתי שלושה אנשים מאושרים. את מאמינה?" בלה הרימה את קולה מאצל הכיור: "אנשים מאושרים? פה? אצלנו בחול? בטח שאני מאמינה לך.
אנשים מאושרים ממה אתה פגשת?" אנשל קם ודשדש אל המטבח הצר והצפוף; "בלה, אני מוכרח להגיד לך שאת שואלת בזמן האחרון שאלות טובות. מרבע עוף הם היו מאושרים. היה להם, לכל אחד מהם, רבע עוף. רבע עוף שלם." בלה התעטשה ואמרה: "אתה בטוח שהיה להם רק רבע עוף? לא ראית במקרה אם לא היו להם בסלים גם כמה כנפיים?" אנשל גיחך: "בלה, את חייבת להאמין לי. אם היו להם כנפיים, הם כבר היו עפים בשמים. את יודעת מה זה היום כנפיים? רק טייסים בחברת 'אווירון' (שמה הראשון של חברת התעופה 'ארקיע') ונהגים ב'אגד' יכולים להרשות לעצמם כנפיים. אפילו השר דב יוסף, אבו צנע כמו שקוראים לו הערבים במשולש, לא יודע מה זה."
אנשל התיישב על אחד הכיסאות הנרפים שבסלון. השתררה דממה מעיקה. בלה שלחה אותו לישון אך הוא סירב: "אני לא יכול עכשיו ללכת לישון, אני חושב." רטט
חלף בגבו, רטט שנתלווה אליו חיוך פנימי, חיוך מר. הוא נזכר בפניהם של חבריו בעבודת הקטיף לשמע דבריו בהפסקת הצהריים: "מה יש להגיד ומה יש לספר חוץ מזה שלבלה ולי יש בינתיים חיי ציפורניים. קשה לנו. גם לכם קשה אבל אתם לא אומרים כלום. אתם גם לא חושבים שיכול בכלל להיות אחרת. אתם חיים בשלום עם
העובדות. אבל העובדות טופחות על פנינו. יש לנו חיים קשים. אנחנו מחזיקים את עצמנו בציפורניים. לא כל יום יש לי עבודה, פעם קטיף, פעם כמה ימים בכביש, פתאום יש איזו יציקה. לפעמים אני שומר לילה. עבודות מזדמנות. קורה גם קורה שאני רעב, אבל אף אחד לא יודע את זה. הרבה פעמים אני עצוב כמו פיל שזרקו אותו מהקרקס ישר לכלבים. גם לבלה אין כל יום עבודה. אבל אף אחד לא יודע את זה. וצריך גם לתת אוכל לילד הקטן שלנו, למרקו שיחיה. וגם להביא מתנות בצלופן לקוזינים. מה שמשותף לכם ולי, זה שאנחנו לא מעיפים כובעים בשמים וגם לא קופצים לגובה מרוב שמחה, והכי גרוע - שנגמר לנו חוש הריח. מי פה יכול היום להבדיל בין ריח של פרח - של ציפורן, למשל - לריח של חמור? אף אחד. אז זהו, בזה הרגע גמרתי לדבר. אני מחכה להשראה חדשה." איש לא הגיב, להוציא אחד הצעירים היהירים שהתיז לעברו: "אנשל, עזוב אותנו עם השטויות שלך. אם יש לך חיי ציפורניים תעשה גם מניקור וגם פדיקור - והעיקר שתפסיק לבלבל לנו את המוח."
רק אחרי חצות שב החשמל לזרום ולזמזם בחוטים. עננים שחורים ומאיימים פינו את מקומם לאחיהם הלבנים והרכים שחלפו בחיפזון למרגלות ירח מלא וחגיגי. ברחוב
הארוך והמפולש לא התהלך איש, אף לא שמועה. ואפילו אספנים סהרורים - מאלה המנצלים את שעות העלטה לחתור אל אוצרות סמויים הצופנים בחובם בחן ובערמומיות שפע של חותמות מלכותיות, אצעדות, פנינים, מיתרים של כלי קשת, ולא סתם, אלא כאלו שפיארו את כינורות אבותינו שנתלו על ערבות בוכיות - נרדמו כשפניהם אל הקיר. והלילה ציווה על כל מפקחי החלומות להישאר בבית עד להודעה חדשה, לא להטריד איש ולא להפריע את מנוחתו של אחרון השכנים. ולעת בוקר זרחה לה שמש צהובה וצוננת, אשר ליטפה באי-רצון ובקרניים חסרות סקרנות את המרבדים הירוקים, את העלוות הסחוטות ואת תעלות המים הזעירות שפשטו כקמטים בפניה הלוהטות עד זה לא כבר של אדמת החמרה שבשולי הרחוב.
בשובה הביתה מעבודתה למחרת אחר-הצהריים, נכנסה בלה לחנות הדגים של חיים מזומנסקי לָש. "האינסטינקט שלי אומר שעוד יגיעו ימים אחרים," מיהר הלה לשטוח
בפניה את תפיסת עולמו, "ואני בטוח שלכולם יהיה מספיק כסף בשביל הסחורה היפה שלי, ולא נצטרך אשתי ואני למכור רק במזומן. לא אכפת לי שכולכם פה קוראים לי 'מזומנסקי'. אבל תדעי לך, גברת בלה היקרה, שאתם לא יותר טובים ממני." הוא היה גוץ, עגלגל פנים, דק שפם, חגור באפוד גומי עבה, מאיים, מסריח ושחור משחור. בלה קנתה קרפיון. מזומנסקי עטף אותו בנייר עיתון ושאל: "נו, בלה, איך החיים שלך ושל הנביא?טובים-טובים או רק טובים אחד ולא יותר?" בלה התנערה מתוך חלום קטן בהקיץ וענתה ברטט חפוז וחסר ביטחון: "תדע לך שהבת שלך חוצפנית גדולה. אתמול פֶּטקָה שלנו הכניסה אותה למרפסת כי ירד גשם חזק ואיזה תודה היא נתנה לה בסוף? דיברה אליה לא יפה. זה לא בסדר. אני אומרת לך את האמת. היא מלכה של ילדים, ואתה תסלח לי שאני מתערבת, אבל זה לא בסדר מה שהיא אמרה לפֶּטקָה שלנו, שכל-כך סובלת על הלב כשמדברים אליה
לא יפה." מוכר הדגים שתק שעה ארוכה, מעכל את דבריה: "אני יודע. תאמיני לי, גברת בלה, שאני יודע את זה כמו שאני יודע שאתם צוחקים עלי מאחורי הגב. אבל
תדעי לך, שמה שפֶּטקָה הרגישה אתמול לכמה דקות, אני אוכל יום-יום, שעה-שעה. זה כבר בתוך הבשר שלי. את לא גילית לי את אמריקה, וגם לא את עמק יזרעאל, ששמה גרה הדודה שלה מוֹנה."
לאחר שהחליפה את בגדיה והוציאה את סיר הבורשט של אנשל מהמקרר, עשתה בלה את דרכה להיכל המרפסת. חדוה בירכה אותה לשלום מרחוק ופטקה הזדקפה לכבודה. בלה אמרה תוך כדי הליכה: "את לא צריכה לקום בשבילי. אני לא מנצחת על שום תזמורת."
"למה לא?" השיבה פֶּטקָה לעבר דלת הכניסה. "למה שמישהו לא יקום סוף-כל-סוף גם קצת בשבילך, בלה? לא מגיע לך לפחות פעם אחת בחיים דבר כזה? מה, זה
לוקסוס? אבל את צודקת. לא קמתי בשבילך. קמתי בשבילי, כי יש לי. אני הולכת לשבת קצת. אז אל תדברו עלי כשאני בבית-שימוש... ותדעו לכן שיש לי אוזניים
גדולות, אפילו שהן די קטנות, ואני שומעת כל מילה."
בלה ביקשה לעכב את בעלת המרפסת לרגע קצר, אבל זו אמרה: "תספרי לחדוה בקול רם. את לא רואה שלוחץ לי?" בלה פלטה את ה"בסדר, בסדר" העצבני שלה ושטחה בקול רם את עיקרי הדברים שנאמרו בחנות הדגים.מהמקום החשוב פֶּטקָה צעקה: "יפה מאוד מה שאמרת. עכשיו חדוה תגיד לך משהו חשוב. אני רוצה לשבת פה עוד קצת. נעים פה, ואת, בלה, תקשיבי טוב למה שחדוה מספרת ואל תגידי שלא ידעת. היום הבן-אדם צריך לדעת הכול, אחרת אומרים עליו שהוא תמים. הגיע הזמן להכניס אנשים לבית-סוהר בגלל תמימות. זה יותר גרוע מלגנוב לחם."
חדוה, כדרכה, היתה קצרה ועניינית. היא סיפרה כי בעוברה ברחוב הראשי לפני כמה ימים הבחינה באודליה, שהסתתרה מאחורי עמוד חשמל ומיררה בבכי. אמה ליזה עמדה לצדה, שותקת. חדוה ניגשה אל השתיים בלי לדבר, והמתינה למוצא פיה של אחת מהן. ליזה לקחה אותה הצדה ואמרה: "היא התחצפה לאדון שמגדל אותה, למזומנסקי. הוא צעק עלי: 'אם הייתי יודע שכזאת כלבתא תצא ממך לא הייתי מתחתן אתך.' עכשיו אודליה שואלת מי האבא שלה ואני לא יודעת. לא יודעת מי הוא, לא יודעת לשקר ולא יודעת מה לענות."
ליזה לש ואחותה מונה הגיעו מאירופה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. הן שכרו צריף מרווח וטחוב באחד הרחובות הצדדיים של המושבה. יופיה של ליזה העדינה
והשברירית הלך לפניהן. מונה תרמה את פיה העסקני והמלוכלך. היא ידעה טוב מכולם מה צריך להיות. שתיהן התערו היטב בחיי המקום הדלים והיו יעד לחיזורים
קודחים. את לחמן הרוויחו בעבודות עונתיות בפרדסים ובשדות, ונפשן יצאה אל בחורים שחומים ונאים שלא ידעו את יוסף וגם לא את היטלר. פרצי רכילות גדשו את
הספסלים הציבוריים והבתים המהוגנים והצביעו על השתיים כמי שמנהלות מסעות אהבים בבתי-אריזה, בצריפים נטושים ובשדות הבור והבעל. הבריות ידעו לספר כי ליזה נכנסה להיריון בלי לדעת ממי, בעוד ניסיונותיה של מונה ללכת בדרכה על ובתוהו. האחרונה הכירה באמצעות חברותיה מהעיירה בעל משק מבוגר באחד מיישובי עמק יזרעאל ועברה להתגורר עמו. ליזה, שסירבה לבצע הפלה, זכתה להצעה מצדו של מזומנסקי: הוא יישא אותה לאישה והיא תגיד לכולם; "חיים בעלי."
לחברותיה אמרה: "העיקר שאף אחד לא יקרא ממזר או ממזרה למה שיש לי בבטן." הם נישאו בטקס קצר בקלוב הפועלים, ומונה קבעה: "עכשיו יהיו לליזה שלנו הרבה דגים וגם הרבה-הרבה קשקשים."
פֶּטקָה שבה מבית-השימוש, מצוידת בפומפה, במגב ובסמרטוט רצפה. "היתה לי ישיבה טובה," דיווחה בקול נמוך." אני חייבת לספר את זה לרב הראשי שלנו. שלא
יחשוב שרק לו ולאדוקים שלו יש ישיבות טובות. ועכשיו נסתכל מה קורה מתחת לכיסא-נוח שלי. יש שמה שלולית מאתמול. אסור לתת למים לעמוד ככה סתם. הם נעשים אחרי כמה ימים שחורים כמו ערבים." אשר על כן נתבקשה חדוה לקום ממקומה הקבוע על המעקה, ופֶּטקָה התנצלה: "חדוה, זה רק לקצת. אוי, כמה טוב שיש שלוליות בחוץ וגם בפנים, ואני לא מתכוונת ללב. בכלל, אני כל-כך אוהבת לנשום את הריח שעולה מהאדמה אחרי הגשם. את לא, חדוה?" הנשאלת ענתה: "סליחה, פֶּטקָה, אבל לא הקשבתי למה שאת אומרת, הייתי במקום אחר." בעלת המרפסת נעצה בה מבט שופט וחוקר: "מילא שלא שמעת מה שאמרתי. אבל לגשם את מקשיבה לפעמים?" חדוה רגזה: "מה את חושבת לך? רק לך יש פה אוזניים
לגשם ואף לאדמה?" את שעות אחר-הצהריים, ההולכות ונמוגות אל ירכתי
חצרות ואל שקיעה דמוית לכה אדומה, עטף רגע ארוך של דממה עזובה. בלה הבחינה מרחוק באנשל השב מביקור שגרתי בקופת-חולים ונסוגה אל עומק המרפסת הקטנה כדי שלא יבחין בה, אף כי ידע היטב, והיא ידעה שהוא יודע, היכן היא נמצאת. לאחר שצלליתו של אנשל נבלעה בביתם הופיעו ברחוב פניה העגולות והטובות של פולה בוֹגנהיים, הקשישה משלוש יושבות המרפסת בחמש- עשרה שנים לערך. פֶּטקָה האוחזת במגב ובפומפה נופפה לה לשלום והזמינה אותה לסבב או שניים של שיחות: "פולה, אם את לא ממהרת לאן שהוא, אז אולי תיכנסי קצת אלינו. לא כל אחד מקבל ככה פתאום הזמנה כזו, ותדעי לך עוד דבר אחד חשוב: לכולם אני אומרת שהכניסה למועדון שלנו היא מסביב. אבל לך אני נותנת רישיון להיכנס ישר דרך השער. ואת יודעת למה אתך אני מתנהגת ככה? כי את פה במושבה ובארץ ובין החולירות שמסביב עוד הרבה לפנינו." בוגנהיים, שזה שנים רבות איננה ממהרת לשום מקום, חייכה את חיוכה הלבן והסתום ואמרה ברוך: "פֶּטקָה, פעם אחרת. פעם אחרת. תודה רבה. באמת תודה רבה לכן."
אלא שפעם אחרת זו לא תגיע לעולם; בשעתו נדרה נדר, שלמועדון המרפסת של פֶּטקָה, כמו לשאר מקומות המפגש החברתיים בתבל בכלל ובמושבה בפרט, לא תופיע בשום יום מהימים אלא כשהיא אוחזת בכף ידו הקלילה של אהובה הטירולי. בכל יום בשעה קבועה אחר-הצהריים ובכל מזג אוויר נהגה בוגנהיים לצאת מביתה ולשים פעמיה אל פינת הרחובות רמב"ם-אחוזה, הפינה שבה פגשה לפני שנים הרבה את מוכר הערמונים, הלוא הוא ה"טירולי". היא כינתה אותו כך בשל המצנפת המשעשעת שחבש לראשו.
מגיל ארבע-עשרה נמלטה בוגנהיים על נפשה מפגעים, מאסונות, מחצים מורעלים וממאהבים שהוליכו אותה שולל בהציגם את עצמם כבארות ארטֶזיות של רומנטיקה צרופה בלתי-נדלית, בארות שהלכה למעשה נסתתמו ויבשו במהירות מפליאה. ביתה המוקף מטפסים ועצי נוי, שנמצא במרחק כחמש מאות מטרים מהמרפסת, היה נחמתה הגדולה לאחר שגם הטירולי, שאליו נקשרה בעבותות למרות קוצרו של הרגע שבילו יחדיו, לא עמד בהבטחתו לשוב ולהיפגש אתה, קל וחומר לבנות לה
מרפסת משלה.
עשר שנים עברו מאז פגשה באיש הדק, סחוף הפנים והעליז שמכר ערמונים חמים וצחקק עם ילדים ועם עוברים ושבים מרציני סבר. עיניו, שפתיו והמילים הספורות שאמר לה, עת ליווה אותה כברת דרך, בהקו בזיכרונה באש תמיד. הוא מיעט לדבר על עצמו, רק שאל שאלות וזימר לה בחן שכולו ביישנות שורות ספורות מתוך השיר "את חכי לי ואחזור". בעודם מתנהלים לאטם בחשכה סיפרה לו על אודות הרחוב המוארך שבו היא מתגוררת, תיארה לפניו את ביתה על שמונה המדרגות המשקיפות מזרחה, והוא אמר: "מדרגות זה דבר יפה מאוד. אבל צריך גם מרפסת... את המרפסת תשאירי לי. זהב אין לי בשום מקום, אבל יש לי ידיים של זהב."
הלילה ירד ובלה הודיעה: "אני צריכה ללכת." פטקהנעצה בה מבט של השתתפות בצער. "את יכולה ללכת עכשיו. אף אחד לא עוצר אותך. אבל תגידי לי בכל-זאת,
בלה, הבעל שלך לא יכול לחמם לעצמו את הבורשט?" בלה לא ענתה. היא נבלעה בחשכה.
בבית אנשל קיבל את פניה באדישות ושאל: "את יודעת כמה ליטר דם יש לנו?" כיוון שבלה לא ענתה, הוא המשיך: "שישה ליטר, יש לנו שישה ליטר דם. זה מה שאמר לי הרופא שלנו. השאר פומפות. הוא רופא טוב הדוקטור שלנו. רופא אף-אוזן-חרון. יכול להיות שממחר יקראו לו כולם דוקטור פומפנוב. הוא בטח ישמח. איש חביב, אין מה לומר. הוא מאריך את חוזה החיים שלי לעוד חצי שנה. בינתיים אני נוסע לבית-הבראה ואחר-כך נראה. יכול להיות שתהיי אלמנה ויכול להיות שלא. הכול תלוי
עכשיו בדיאגנוזה ובטוב לבו של החבר פומפנוב."
ג. החברה השלישית
בין השנים אלף תשע מאות ארבעים ושמונה לאלף תשע מאות שמונים ותשע שקקה המרפסת של פֶּטקָה זנגוויל חיים ושתי נשים נוספות: בלה רינגל, שהיתה תופרת
מחוננת עתירת אצבעונים, וחברתן חדוה שפיצר, עקרת- בית ישרת גו ומלאת כבוד -לא ביטחון - עצמי, שסייעה לבעלה הלולן ג'ימי. פֶּטקָה ניהלה את המרפסת במשרה מלאה ורק לעתים נדירות נעדרה מביתה.
קרה שנסעה לבקר קרובי משפחה, ובכל קיץ כיבדה בנוכחותה את חוף הים כדי לחזור ולהיווכח עד כמה צדקה בלה, כשנאבקה על קביעתה כי בים התיכון אין קרפיונים.גם אחרי שקיבלה אישור לכך הן מדייגים והן ממצילים היתה פֶּטקָה משכיחה את דבריהם מלבה ומחדשת את המחלוקת ואת ההקנטות המתחייבות ממנה: "בלה, איך את יודעת הכול? הרי את רק תופרת. תפירה זה אמנם מקצוע
חשוב," נהגה לנעוץ בה את ציפורניה, "אבל בשביל זה לא צריך להיות חכמה גדולה ולדעת איפה יש קרפיונים ואיפה לא. ובכלל מתי בפעם האחרונה היית בים התיכון?" בלה נהגה להשיב מלחמה שערה: "חמש שנים גרתי על-יד הים של תל אביב. את דיזנגוף ראיתי. גם את ארלוזורוב. אפילו את נחום נרדי. אבל קרפיונים - אף פעם לא! הם חיים במים מתוקים. צריך להביא את מזומנסקי. הוא מומחה והוא יראה לך שאני בזה צודקת." פֶּטקָה הביטה כה בחיבה מתונה ובכוכד-ראש חלקי. אני רואה שפגשת הרבה פיגורות. תגידי, גם את יונה מהתנ"ך פגשת שם על-יד נרדי?" בלה הסמיקה: "אני לא צריכה שום יונה מהתנ"ך."יש לי נביא בבית. וחוץ מזה תדעי לך שיונה הנביא בכלל גר ביפו." פֶּטקָה זקפה את ראשה: "חדוה, את שומעת את מה שאני שומעת? הנביא החמוד שלנו גר ביפו, אולי את יודעת, בלה. אם הוא כבר גמר לשלם את המשכנתה שלו?
לבד מנסיעותיה הקצרות לחוף הים הזך, הבתולי המוקף תחבושות שמחות של חול זרוע צדפים, נהגה פֶּטקָה להגיח אחת לשלוש שנים למשרדי הסוכנות היהודית בתל אביב כדי לקרוא את הפקידים לסדר ולהעמידם על מקומם. "מתי כבר תמצאו ניצולים מהמשפחה שלי?" הטיחה בהם. "מה אתם יושבים סתם ככה במקום לעשות משהו
בשבילי? אני פה הרבה מלפני קום המדינה. לא נשארו לי כמעט קרובים ואתם רק יושבים במשרדים שלכם ועושים פוליטיקה."
הפקידים הגישו לה כוס תה וכיבדו אותה בכעכים ובביסקוויטים, אולם לא היה בכך כדי להרגיעה. היא המשיכה להתרוצץ מחדר לחדר ולנזוף בהם: "בשביל מה אתם מקבלים כל-כך הרבה כסף? בשביל לשבת פה במשרדים, או בשביל לחפש את הקרובים המסכנים שלי?" ענו הפקידים: "מה את רוצה מאתנו? תלכי לקונסול של
גרמניה, אולי הוא יודע איפה לחפש את הקרובים שלך." כאן היתה פורצת בבכי נואש, ותמיד נמצא פקיד חיוור וחינני שהציע לה לפוש בחדר המנהל שנעדר מסיבות
כאלה ואחרות. לאחר התרוצצות חוזרת ונשנית היתה נענית לו, מתיישבת על כיסא המנהל ונרדמת. רק בשעות הערב מצא אותה שומר הלילה, ניער אותה והסביר לה
שאמנם העולם העגול, אבל אסור שתפסיד בגלל זה את האוטובוס האחרון.
בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה היו שלוש הנשים במיטבן: צעירות בנות שלושים ואחת, אולי שתיים, חלקות פנים, בריאות, נאות למדי ואומללות. וילי, בעלה של פֶּטקָה, היה זגג וזנאי; לאהובותיו-קורבנותיו, בדרך-כלל עולות חדשות, נהג לומר: "אתך יש לי את הכי קשה." לשאלתן, "מה קשה פה חוץ מהחיים?" ענה: "הבליטה. הבליטה שלי." ואז נהג להצביע בגאון על מפשעתו ולהוסיף: "עברית שפה קשה מאוד."
ג'ימי, בעלה של חדוה, עסק בעבודות מזדמנות של סיוד וצביעה. למרות ריחוקו ושתקנותו היה חביב על הבריות. שלוש אלומות אור האירו את חייו: חדוה החמה
והתומכת, ימי שירותו הצבאי במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה במסגרת הבריגדה היהודית ומטען של זיכרונות חמים שבמרכזם ניצב אביו, לשעבר פועל בניין חסון וממקימי ההסתדרות וחברת העובדים.
באוחזו את הפנקס האדום, בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, התמלא ג'ימי גאוות יחידה ושמחת הזדהות עם אותם גופים, גולת הכותרת של תנועת העבודה
הישראלית. אולם בחלוף הימים הלכו והתרופפו קשריו הנפשיים עמם, אם כי המשיך לשלם את המס האחיד במועד ולהשתתף בהפגנות אחד במאי כשהוא לבוש חולצה לבנה חגיגית, קצרת שרוולים. בשובו מאירועים אלו היתה תוקפת אותו מרה שחורה, ואז היה שב וטוען בפני חדוה ואנשל, כל אחד בנפרד, כי ההסתדרות בגדה במייסדיה ובעצמה בכך שקיבלה על עצמה לשמש קבלן בחירות, וכך היתה למכשיר שלטוני ריק מתוכן ולכלי ציני בידי עסקני מפא"י. בשניים במאי כבר היה שרוי בצמרמורת של החמצה נוכח גוויעתה הוודאית של תנועת הפועלים, וחדוה דחקה בו שישכב לישון אחר-הצהריים ויפסיק כבר להסתובב כמו סהרורי בין לול המטילות לבין
בית-האימון. בשלושה בחודש נהג אנשל לבקרו כדי להקשיב להשגותיו הפסימיות, אך בעיקר כדי לשכנעו שלא הכול אבוד וביום מן הימים עוד יקום דור חדש ונועז,
שייטול על עצמו את המשימה החיונית של הקמת מעמד עובדים צח, רענן וראוי לשמו.
אנשל של בלה היה פועל יומי עדין נפש וחשדן כפייתי. בבסיס השקפת עולמו עמדה הקביעה הנחרצת כי מדינת ישראל קמה בזכות ריבוי פרדוקסֶיהָ, ואבוקת קיומה תוסיף ותבער כל עוד תאפשר קיומן של סתירות חסרות פתרון. החמור והפורה שבאותם פרדוקסים, סימניה הבדוקים של האמת הבלתי-נתפסת, היתה לדעתו השנאה העצמית, ולכן אל לה למדינה להיאבק בכך, שהרי אין תקנה ואין קיום הן ליהודים והן ליהדות ללא תכונת אופי מיוחדת זו, שאין מחשלת ממנה.
אחת לשבועיים עשה אנשל טובה לבלה ולאנושות והלך למכולת. בדרך-כלל שב לביתו בידיים ריקות, סל שומם ומדולדל בידיו. את הכסף ביקש לשמור לקניית
עיתוני בוקר. הוא היה מכור לשלל עיתונים, בעיקר לאלו שצידדו בעמדות מנוגדות לתפיסותיו הפוליטיות, כמו "חֵרות" ו"הבוקר". חבריו הקרובים ביותר היו רצען, סנדלר, רץ למרחקים ארוכים, קלפן מהודר ופקיד במועצה המקומית, אלפרד שְווּנג, ששקד בלילות על המצאות ופטנטים בתקווה לעלות יום אחד על הסוס ולהתעשר כמו
רוקפלר. תקופה מסוימת שקדו אנשל ושוונג על פענוח נוסחת ה"קוקה-קולה" במטרה לפטור את אומות העולם מעונש קפיטליסטי זה. ראשי סניף המפלגה הקומוניסטית
הבטיחו לשוונג אספקה קבועה של קוויאר, היישר ממקררי הקרמלין, אם יצליח במשימה גורלית זו. לאחר חודשים מאומצים של עבודת מעבדה מדוקדקת, שבמהלכם רכן שוונג על המבחנות ואנשל זימר בקול רם את ה"אינטרנציונל", אף כי כבר לא האמין בו כל-כך, הרימו השניים ידיים. אולם הפקיד לא אמר נואש והוסיף לחפש אתגרים חדשים. אנשל המשיך לתמוך בו עד שנפצע בפניו כאשר ניסה, בעידוד רעו, לטוות סוג חדש של רצועות לתריסים. "אסור לנו בשום פנים ואופן להשלים עם המצב הנוכחי," קבל אנשל בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע. "לא ייתכן שאחרי אלפיים שנות גלות, מהקשות שידענו מעודנו, נחזור לארץ המובטחת ונגלה שרצועות התריסים נקרעות כל שלושה חודשים, בין שהרמנו או הורדנו אותם. בושה!" תומך נלהב ביוזמותיהם המגוונות של אנשל ושוונג היה מוֹרגנטל, המורה לדקדוק, שרק אחת התיאוריות שלו היתה, שהא הידיעה הופכת בשעת הדחק
לוַו החיבור וגם להפך.
שלוש הנשים בילו במרפסת בעיקר בשעות אחר- הצהריים והערב. פטקה התחילה את הישיבות אף קודם לכן, בדרך-כלל בגפה. לעתים ניתן היה להבחין בה כבר בשעות הבוקר כשהיא ממתינה לשתי חברותיה ולפגישה המשולשת והפורייה שתגיע עמן. היציאות המשותפות שלהן מגבולות המרפסת היו כל-כך נדירות, שאיש מן הסובבים לא הפסיק לדבר על כל אחת מהן במשך שנים. בין היציאות המעטות הללו ראוי לציין את המסעות ליער חדרה ולסלע האדום, את השתתפותן בכנס הפועלות נגד החלטת הממשלה להעלות את מחירי הקמח והשמרים, ואין להתעלם גם מיציאתן הלילית המשותפת אל הפרדס הקרוב עם היוודע דבר שילוח הספוטניק הרוסי לחלל. פטקה חבשה אז סיר אמייל גדול מחשש שהספוטניק ייפול על ראשה, ותירצה זאת בכך שאין איש המכיר כמוה את הסחורה האנושית המכונה רוסים. "בנות, תאמינו לי שאני מכירה אותם טוב מאוד," אמרה בפסקנות לפני שנבלעו בין עצי הפרדס, "חלק גדול מהמשפחה שלי הם רוסים. גם אצל וילי זורמים דם והורמונים תוצרת רוסיה. נו, אז עכשיו הם שולחים משהו לשמים. זה יפה מאוד, אבל כמו שזה טיפס למעלה ככה זה יכול גם ליפול פתאום על הראש שלי." בלה סייעה לה לייצב את הסיר על הראש כך שידיות האחיזה התאזנו בדיוק מעל אוזניה. פטקה שבה וקבעה במעין שמחה לאיד שאם הגרם השמימי-אנושי ייפול עליהן, דבר שהוא כמעט ודאי, לה לא ייגרם נזק מוחי. בעודן עוקבות בדריכות אחרי תנועת הכוכבים בתקווה לתפוס את זנבו של הספוטניק, הביעה פטקה את תמיהתה ואת מורת רוחה על כך ששתי חברותיה הטובות ביותר אינן נוקטות צעדי הגנה כמוה ומעדיפות לסוכך על ראשן היפה במטפחות בלבד. למען האמת, בלה התנגדה גם לכך, אך פטקה דחקה בחדוה לשכנעה להגן על ראשה לפחות במטפחת. לפני שנכנעה לתביעתה של פטקה אמרה בלה נחרצות: "אני לא צריכה כלום על הראש. אני נשארת כמו שאני. יש לי מספיק שערות על הראש וספוטניקים לא נופלים כל-כך מהר כמו שאת חושבת."
עם נחיתת האדם הראשון על הירח שלחה פטקה את בלה, למורת רוחה של חדוה, לצפות אל הירח ולראות אם אדון ארמסטרונג ושני חבריו הגיעו כבר ליעדם. בלה
יצאה אל ערב זרוע כוכבים וסודות, הביטה כה וכה וקראה לעבר המרפסת: "פטקה, אני נורא-נורא מצטערת, אבל לא רואים כלום. ממש חושך מצרים, אפילו שיש הרבה כוכבים." "בסדר, בלה," הרגיעה אותה פטקה, "את בסדר גמור. ביצעת את המשימה על הצד הטוב ביותר. את יכולה לחזור." בתום אותה ישיבה לילית, שהתארכה משום שאנשל הלך לשתות פונץ' אצל שוונג ומשום שווילי התעכב בגין גישושי גישה לעבר אהבה חדשה, שאלה חדוה את בלה מדוע היא מאפשרת לפטקה להשפיל אותה כל-כך. בלה ענתה: "אם לה זה עושה טוב, ולי לא אכפת, אז מה זה כבר משנה?"
כבר בתחילת שנות החמישים, כשמוסד המרפסת היה רק בחיתוליו, צבאו על פתחו נשים - חלקן דיירות הרחוב, אחרות מסמטאות סמוכות - שביקשו להצטרף.
בלה תמכה בהרחבת המעגל, חדוה התייחסה לכך באדישות ואילו פטקה דחתה בנימוס את בקשתן: "אני מבינה טוב מאוד למה אתן רוצות להיות אתנו; אין עוד בעולם מועדון יפה כמו שלנו. אבל בשלב זה אין לנו מקום. אולי בעתיד. לא רק הארץ שלנו קטנה - גם המרפסת כזאת, בינתיים. ושאף אחת לא תגיד שיש פה
נומרוס קלאוזוס ושאנחנו עם האף למעלה. תוציאו לכן את זה מהראש." במרוצת השנים היו מי שהתפרצו לדלת פתוחה, ואף העזו לתפוס עמדות עמידה או ישיבה על מעקה האבן תוך התעלמות מוחלטת מההגבלות והאיסורים שהטילה פטקה, שלא לדבר על המבטים מזרי האימה שירתה בפורצות גדר למיניהן. לא אחת הפרה פטקה גופה את ההגבלות שהטילה על חברותיה וזימנה הן נשים והן גברים לקחת חלק בדיוני המועדון. את צעדיה אלה, שנעשו ללא כל התייעצות, נימקה בצורך לרענן את הידע הקיים ובטענה כי כל מטרתה רק להשביח את חיי הרוח של המרפסת. משהציגו המוזמנות את דעתן או את ניסיונן בענייני מזון, לבוש, יחסים בינלאומיים או ניתוח קלסתרים של אישים מכובדים כגון פייר מנדס פראנס, אוּ נוּ והארי בלפונטה, הודתה להן פטקה בפה מלא תשבחות והורתה להן את הדרך החוצה. יחסה לגברים אורחים היה שונה במקצת; בהם היתה אוחזת בציפורניה ויונקת מהם כל צוף
אפשרי. כך שלטה פטקה בממלכתה שלטון ללא מצרים. בלה הסכינה עם שררתה בלב שלם; חדוה, לעומת זאת, ניסתה פעמים מספר למרוד ואף להקים מועדון מתחרה, אך ללא הצלחה יתרה.
ניתן לנסח זאת גם כך: באמצע המחצית השנייה של המאה הקודמת התיישבו להן ארבעים ואחת שנים בין הנשים פטקה, בלה וחדוה. הכול השתנה במהלך אותן
נשים-שנים - הכול, חוץ מהמרפסת, המלכה הבלתי- ניתנת לערעור. שערן של הנשים הלך והאפיר, קולן נעכר וכבד, אך המרפסת שמרה על רעננות, חיוניות וצלילות והיתה למשכן, לזירה, לבית שני ולפעמים ראשון, לכותל מערבי, לגלגל הצלה, ובעיקר לעדה ראשית למאבק בין הזמן הקצוב והמדוד, המתקדם בקצב ידוע מראש ומסתורי לאין שיעור, לבין שלוש נשים הנתונות בגוף שכולו בשר, חיוכים, מחוכים, תלונות, השלמות, עונות, ציפיות, מחוגים ואותות.
בלה נעדרה מהישיבות היומיומיות הקבועות רק לעתים נדירות מאוד; כמעט מעולם לא חלתה וגם אם הציקו לה כאבים כאלה ואחרים, אף פעם לא התלוננה. הדבר חרה לפטקה כל-כך, שאפילו רצתה, נבצר ממנה להימנע מהתקפה: "לפעמים נדמה לי, בלה, שאת לא בן-אדם. את פשוט מכונה. אני לא מבינה הרבה דברים אבל בעיקר את זה שאין לך אף פעם כאבי ראש. זה לא יכול להיות. אדם בלי כאב ראש לפחות פעם בחודש - משהו אצלו לא בסדר. חדוה, מה את חושבת על זה?" חדוה מלמלה משהו סתום ובלה מיהרה לענות: "תדעי לך שלפעמים יש לי כאב ראש וכאבים אחרים, אבל אני לא עושה מזה עניין." פטקה לחצה: "נכון, זה באמת עניין שלך. אבל בתור חברה את חייבת לשתף אותי. אני תמיד מוכנה לעזור." בלה שמחה לשמוע זאת ואמרה: "תודה רבה לך, פטקי. אני יודעת שאת חברה טובה. את החברה הכי טובה שלי. אבל אני מסתדרת טוב מאוד עם כאבי ראש ועם כאבים בכלל, מה אפשר לעשות?" פטקה נאלצה בכל-זאת להרגיע את עצמה: "בסדר, בלה, בסדר גמור. את לא צריכה לענות לי כל-כך מהר. אז אם אין לך כאב ראש, תני לנו לפחות איזה שהוא כאב אחר. בשבילי כל מקום אחר הוא טוב לא פחות מהראש." בלה נבהלה: "אבל פטקה, לא כואב לי כלום. הכול בסדר. אני אף פעם לא הולכת לקופת- חולים." פטקה ידעה זאת היטב ואף-על-פי-כן חלף רטט בגופה כל פעם שעלה הנושא. "רגע, רגע," שאלה, כולה רועדת מהתרגשות, "את רוצה להגיד לנו שאין לך אף פעם כאב בצד?" בלה נבוכה: "תגידי לאיזה צד את מתכוונת, ואז נראה אם אני יכולה לעזור לך במשהו."
למשפטים מעין אלה היתה פטקה נזקקת כדי להציג בפני חברותיה סקירה מפורטת של איבריה הדואבים, אם כי לא של האינטימיים ביותר, שעליהם לא דיברו כלל. היא פרשה בפני חדוה ובלה את מפת המקומות והנקודות המציקים לה ואף מטריפים את עתה מפקידה לפקידה. בלה עקבה מקרוב ובעניין רב אחרי אצבעותיה של חברתה הנודדות על פני גופה, ובכל פעם שפטקה התעכבה על מקום זה או אחר, אמרה בקול מלא השתתפות בצער: "מצטערת, מצטערת מאוד, אבל אצלי זה בסדר גמור." או: "פה לפעמים גם כן כואב לי, אבל לא יותר מדי." המשפט שהכעיס את פטקה יותר מכול היה: "שם דווקא כאב לי בשנת שלושים וארבע במשך יומיים." חדוה נותרה אדישה ועקבה בחיוך אחרי ניסיונה של בלה לשתף פעולה עם פטקה בנושא שכלל לא העסיק אותה. קרה שהרוגז הציף את מלכת המרפסת עד כי לא שלטה עוד בעצמה. "זה לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות!" צרחה. "חדוה, את שומעת או שכבר הלכת לישון עם התרנגולות שלך? לבלה כאב משהו פעם לפני המבול, אני מוכרחה לומר לכן,
סוף עמוד 28