הירח ירוק בוואדי
דוּדוּ בּוּסי
חלק ראשון
1
זאת לא היתה הפעם הראשונה שעמרם השְחִיף חטף מכות רצח מאחיו הבכור, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא מיהרתי להיכנס הביתה כשהוא התחיל לחטוף ולצרוח. זה לא היה קל, אבל אותו רגע לא העליתי על דעתי שאת הגוף החבול שלו ואת הפרצוף השטוף דם ודמעות יהיה לי כל-כך קשה לשכוח. כבר ראיתי דברים גרועים יותר לפני כן.הייתי בן שתים-עשרה, חמש וחצי שנים אחרי שבן- דודי אוֹנִי נרצח מול העיניים שלי כשיצאנו הוא ואני מהחדר של מוֹרי נחמיה.
שעה לפני כן לקחתי מהמגירה התחתונה של מזנון העץ הישן את שקיות הגוגעים (שבמקומות אחרים קוראים להם גוגואים) ואת הכסף הקטן שלי - שתי השקיות הצטמקו אחרי עוד משחק אבוד מול ששון צלקות, מלך הגוגעים בסמטת נוריאל - ויצאתי בריצה החוצה.
אצלנו בסמטה כל גוגע בגומה היה שווה שני גרוש. כשהיינו קטנים, כל גוגע היה שווה רק גוגע, אבל באיזשהו שלב החליט ששון שזה משעמם אותו ולא משתלם לו לנקנק אותנו בלי לראות מזה כסף. בהתחלה, כמו פסיכים, עוד התלהבנו מהרעיון, כי זה הוסיף המון מתח למשחק, אבל כשנוכחנו שזה מיטיב רק עם הכיס של ששון, כבר היה מאוחר מדי לחזור לחוקים המקוריים, כי להפסיד זה עסק ממכר.
היינו חמישה חברים בסמטת נוריאל: ששון צלקות,עמרם השחיף, אלי תרנגול, סמי הקטן ואני. ששון צלקות היה הכי מבוגר, כמעט בן ארבע-עשרה. אמא אמרה לי פעם שכשהוא היה תינוק הוא חלה באבעבועות, ומזה באו לו הצלקות על הפנים.כשראתה שאני נבהל מהשם המפחיד של המחלה, מיהרה להרגיע אותי ואמרה שהוא כבר בריא לגמרי ושאני יכול להמשיך לשחק אתו, כי אין שום חשש שאדבק. באותו זמן נוספו לפרצוף המצולק של ששון פצעי בגרות מלאי מוגלה, ולכן ליתר ביטחון שמרתי על מרחק סביר ממנו, כי לא מדבק לחוד ומגעיל לחוד.
בעידודו של אבא שלו, שעובד קבצן בתחנה המרכזית, יצא ששון לגימלאות מהבית-ספר כשהיה באמצע כיתה ג', והתחיל לעבוד ולפרנס את המשפחה. בזמן שאני השתעממתי בכיתה, היה ששון גורר את התלת-אופניים הישנים מחצר ביתו המלאה גרוטאות ונוסע לרחבת הוואדי בקצה השכונה, לחטט בערימות האשפה שמשליכים לשם מבתי-המלאכה שבסביבה, ולחפש חלקי נחושת ועוד כל מיני מציאות.
פעם בשבוע הוא מעמיס על התלת את חלקי הנחושת שאסף ונוסע למכור את השלל בשוק הפשפשים ביפו, בארבעים גרוש לקילו. ששון מוכר לפחות מאה קילו חלקי נחושת בשבוע, שזה שווה- ערך לארבעים ואפלות טוויסט מיוסף הגנב, וארבעים וארבע ואפלות, בתוספת ארבעים גרוש עודף, מציון הקיוסק שבכביש הראשי.
עמרם השחיף גדול ממני בשנה, אבל בגלל הגוף המגודל שלי והגוף השחיפי שלו הוא נראה קטן ממני לפחות בשנתיים. מסכן עמרם, הוא התייתם מאמא שלו כשהיה בן אחת-עשרה. היא חלתה במחלה קשה ומתה אחרי שלושה חודשים. כששאלתי את אמא אם היא מתה מסרטן, היא מיהרה לסתום לי את הפה בכף-היד שלה ואמרה בקול מבוהל שאסור לדבר על דברים כאלה, כי זה יכול להביא נאחס.
לא מספיק הדיכאון שקיבל עמרם מהנסיעה הפתאומית של אמא שלו לעולם הבא, נפלה עליו צרה נוספת: בעקבות מותה, אבא שלו ואחיו חזרו בתשובה והעבירו אותו מהבית-ספר החפיפי שלי לבית-ספר תורת-משה האיום והנורא, שזה בית-ספר חרדי עצבני מאוד, שמחייב את התלמידים לעשות קרחת נוצצת ולהשאיר ליד האוזניים אנטנות קטנות, שנקראות גם סימוני-גלח. על העונשים האלה, שגזר עליו הקשוח מלמעלה, קיבל השחיף פיצוי קטן; קול נעים וכישרון לחבר תוך שניות מילים משלו למנגינות מוכרות.
בגלל שכבר התקרב סוף שנת הלימודים, והמשמעת בתורת-משה התרופפה קצת, הצליח עמרם במשך למעלה מחודשיים להתחמק מהציפורניים הארוכות של אחיו הבכור יעקב הדוס, שהקפיד שאחיו הקטן יעבור אחת לשבועיים את דיכאון הגילוח על הכיסא הגבוה של עַבְּדוֹ הספר. עכשיו מסתובב לו עמרם בסמטאות נפוח כמו טווס מהשערות המהדרות לו את הראש.
את ביתו של אלי תרנגול, שגג האסבסט האפור שלו נושק לגג הרעפים המכוסה חזזית של הבית העלוב שלי, מקיפה גדר תיל מחלידה ודוקרנית. בחצר הבית נטוע עץ לימון ולרגליו לול זעיר, שבאותם ימים התגורר בו אלברט, התרנגול התורן העצבני של אלי. חוץ מאלי עצמו, אף אחד בסמטת נוריאל לא העז להתקרב לתרנגול הזה, בגלל הקריזה התמידית שלו. עד שאלברט יגיע למצבם של התרנגולים והתרנגולות הקודמים של אלי, ויהפוך לעוף ממולא באורז וצנובר (תבשיל שמכניס את אלי לדיכאון של שבועיים), הוא דואג להבריש ולהבריק פעמיים ביום את הנוצות שלו במברשת נעליים שמצא במזבלה הענקית שליד הבית של חיה המשוגעת, זאת שצורחת כל לילה על בעלה הבר-מינן.
אלי לומד בבית-ספר עמיאל, שזה אמנם בית-ספר דתי, אבל הרבה יותר רגוע מתורת-משה, ואני לא סתם אומר; עובדה שבעמיאל מכסחים המחנכים את התלמידים רק בידיים, לעומת תורת-משה, שהתלמידים חוטפים שם בין הבעיטות והסטירות גם הצלפות של שוט על הגב, על התחת, ועל קצות האצבעות. וחוץ מזה, בעמיאל לא מחייבים לעשות קרחת עם סימוני-גלח, אלא מסתפקים בכומתה כחולה על הראש, ויש לזה אפילו יתרון, כי התלמידים יכולים להניח על הכומתה את הילקוטים שלהם בשיווי- משקל, וכך ללכת בסמטאות השכונה לבית-ספר ובחזרה כשהידיים חופשיות מהנטל המרגיז. אבל גם כאן אין טוב בלי רע קטן: בימים חמים במיוחד, הכומתות האלה מבשלות את המוח והופכות את התלמידים לעצבנים ומסריחים מזיעה חמוצה.
ההורים האדוקים של אלי אוסרים עליו להוריד את הכומתה גם אחרי שעות הלימודים. אבל למזלנו,בניגוד לתרנגול שלו, יש לו מזג נוח, לאלי, ככה שנשאר לך רק להרחיק את האף מהסירחון שנודף לו מהראש, ואתה חוזר הביתה בשלום.
סמי הקטן צעיר ממני בשנה. הוא לומד בבית-ספר עתיד, שהוא מעאפן כמו כל בתי-הספר בשכונה, אבל לפחות זה מקום חילוני, ברוך השם. גם אני, עד שנשבר לי הזין, למדתי בעתיד. אמנם סמי הוא הצעיר והנמוך מכולנו, אבל זאת לא הסיבה היחידה שכולם קוראים לו סמי הקטן. בקומה שמתחתיו גרים קרובי משפחה שלו, ולהם בן גדול שגם לו קוראים סמי. בשביל לא להתבלבל קוראים לסמי מלמטה סמי הגדול ולסמי מלמעלה סמי הקטן. מה שמסבך את החיים עוד יותר זה ששמות ההורים שלהם גם כן זהים. לאמהות קוראים עשירה והן נשואות לשני בני-דודים ששמם סימון גואל.
התיישבתי על מדרגת הבטון הגבוהה שמובילה לחנות הממתקים של יוסף הגנב, והתחלתי לספור את הגוגעים. רק חמישים ושישה נשארו לי. עוד מאה שישים ושניים מהשלוש-מאות-ארבעים-ושמונה שהיו לי בסוף השבוע הקודם, עברו יום לפני כן, יחד עם שלוש לירות ועשרים וארבעה גרוש, לשקיות התפוחות של ששון. חשבתי שזה הכול באשמת סמי הקטן, שכמו תינוק רץ בערב לצפות בטלאפלא, והפקיר אותי לשחק אחד על אחד עם האלוף.
"אה-או אה-או סמי, סמי הקטן!" קראתי לו. סמי, שגר מול הבית שלי בבניין דו קומתי ישן, שמע אותי ויצא אל הבלקון הימני שבקומה השנייה.
"אתה בא גוגעים?" שאלתי אותו.
"בתנאי שאני קופאי."
"טוב, בוא תרד."
לא היתה לי ברירה, כבר הכרתי את סמי הקטן יותר מדי טוב. אם הייתי מתעקש על זוג או פרט, או פִיאַס (שזה מטבע של עשרים וחמישה גרוש) קרוב לקיר, כמו שנהוג בסמטאות האחרות, הבנאדם לא היה יורד. עד שהוא ירד למטה, ותמיד זה לוקח זמן, כי קודם כול הוא צריך להתחנן לאמא שלו, קראתי לשאר החבר'ה.
"מה אתה רוצה מוסא?" בקע מהבית קולו ההולך ומתעבה של ששון צלקות.
"אתה בא גוגעים?" צעקתי.
"לא עכשיו, אני עסוק," הוא ענה.
לקריאותי יצא עמרם השחיף אל החצר הקטנה המלאה עשבים שוטים, שמקיפה את צריף העץ הצפוד והמשופע שהוא גר בו.
מהמושב שלי על המדרגה המוצלת של יוסף הגנב, שאלתי אותו אם הוא רוצה לשחק גוגעים. עמרם שאל מיד מי הקופאי. כשאמרתי לו שסמי הקטן קופאי, בגלל שהבטחתי לו, הוא קודם כול עשה פרצוף ואמר שאני טמבל ומפגר, שכל הזמן מוותר לאבו-ארבע הזה סמי הקטן, ואחר-כך נכנס חזרה לצריף ויצא עם שקית גוגעים גדושה במיוחד.
"יא ואראדי! מאיפה כל זה?" התפעלתי.
"אתמול אחרי שאתה וצלקות נכנסתם הביתה," אמר בהתלהבות, "שיחקתי עם תרנגול וניקנקתי לו כמעט ג'ובה וחצי!"
אלי תרנגול יצא אותו רגע מהבית שלו, ואחרי זמן-מה ירד גם סמי הקטן, לא לפני שאמא שלו יצאה לבלקון הימני והודיעה לנו בקולה הצרוד שהיא הולכת לישון את שנת "דִיר-בַּלְקוֹם-להפריע" שלה. הוא התיישב על שפת המדרכה ופישק את הרגליים מעל הגומה שחפר ששון באספלט בתחילת העונה. היד שלנו עוד לא היתה מחוממת, והוא התחיל לגרוף במהירות את הגוגעים ואת הכסף שלנו לשקיות הניילון שלו. מבסוט עד הגג הוא התחיל לשיר בהתגרות את "אשליות" של נסים סרוסי. תוך דקות ניקנק לעמרם שלושים וארבעה, לי עשרים ותשעה ולאלי עשרים ושלושה גוגעים. פתאום הוא השתתק, הפנה את העיניים הפוזלות שלו אל חצר הבית של ששון צלקות והצהיב כמו חילבה. ששון התקרב אלינו עם שקית נעליים גדושה מאות גוגעים ועוד שקית מלאה כסף קטן. ברגע שהניח את ההגזמות שלו על האספלט, קם סמי הקטן משפת המדרכה וטען שהוא רעב. ששון אמר לו שאם הוא לא ימשיך לשחק, הוא ידחוף לו גוגעים לתוך הפה עד שהוא יהיה שבע, ובאדישות הוסיף שלא כדאי להגיע למצב כזה, כי גוגעים עושים לבנאדם עצירות קשה. בזמן שרווחיו של סמי הקטן הלכו והצטמקו לטובת שקיות הניילון של ששון, שלא הפסיק לצלוף זוגות, הודיע עמרם השחיף שהוא הולך הביתה לשחרר את הלחץ שיושב לו בבטן מארוחת-הצהריים. ששון לא פיספס זוגות במשך עשרים וארבע זריקות רצופות. כשהחזיק בידו שישה גוגעים והתכונן לזריקה הבאה, בקעו פתאום הצרחות האיומות של עמרם מהצריף שבמורד הסמטה. הצרחות הקפיצו את ארבעתנו לעבר הצריף. מול החלון ראינו איך אחיו יעקב הדוס, בן התשע-עשרה, מכסח לו את הצורה בלי רחמים. בין הסטירות והבעיטות הוא איים עליו שאם עכשיו הוא לא הולך לעַבְּדו הספר לעשות קרחת, הוא קושר אותו לכיסא ועושה לו את זה בעצמו, אפילו שהידיים שלו רועדות מעצבים. הפנים השזופות של עמרם האדימו מהסטירות כמו מיץ רימונים.
מעצם העובדה שלא ברחתי הביתה כשהתחילו הצווחות, התחלתי לחשוב שאני מצליח להתגבר על הפחדים שלי מאלימות של דוסים, אבל אחרי כמה שניות כבר הייתי עם הפנים במקום אחר, ורק הצצתי לשם מדי פעם. כשסיפרתי אחר-כך לעזריאל-שאריות שהפעם נשארתי בחוץ כשיעקב הדוס כיסח לעמרם את הצורה, הוא אמר לי שאני בדרך להחלמה מלאה מהפצע שנשאר לי בנשמה מאז הרצח של אוֹנִי. אף אחד לא נראה מופתע מזה שהפעם לא התחמקתי הביתה. לפעמים אף אחד כאן לא רואה את השני מסנטימטר.
כשיעקב עבר מסטירות ובעיטות לחגורות ובעיטות, סיפר לנו אלי בלחש שעמרם גילה לו אתמול שאחיו הבטיח לו ג'ובה על כל קרחת שהוא יעשה, בגלל שנמאס לו כבר, לדוס, לשמוע את התלונות של שמעון מלמד, מנהל תורת-משה, שתופס אותו באמצע השכונה ומעיר לו ליד אנשים שאחיו הקטן, שהפסיק כבר לפחד ממכות, מגדל שיער כמו שְלוֹך. אלי הוסיף שעמרם הגיב בזלזול על ההצעה הכספית הנמוכה. ששון הצדיק אותו: "אם הוא גבר, אז שיגיד לו שהוא רוצה עשרים ג'ובות פיצויים על כל קרחת עם סימוני- גלח. למה מה כבר אפשר לקנות היום בג'ובה? בקושי ארטיק שוקו."
"השתגעת?" אמרתי, "הדוס הקמצן הזה יעלה לו את המשכורת מג'ובה אחת לעשרים?"
סמי הקטן גם הוא היה יותר מציאותי מששון. הוא קבע שעמרם צריך לדרוש לא יותר מחמש ג'ובות. ששון גיחך והוריד לו קטנה לשפיץ של המוח ואמר שגם זה כלום בשביל קרחת עם סימוני-גלח. סמי הקטן תפס מרחק של שני מטר מששון ואמר לו בזעם שבגלל שהוא מרוויח כל יום כמעט עשירייה מהנחושת, ואבא שלו מביא לפחות עוד עשירייה מהנדבות בתחנה המרכזית, הוא התחיל לאבד את ההרגשה של הכסף, והוא אישית, סמי הקטן, מוכן בשביל חמש ג'ובות לעשות שתי קרחות בשבוע. מעריך את עצמו בזול סמי הקטן. גם אלי תרנגול אמר שהוא בשביל חמש ג'ובות יהיה מוכן לעשות קרחת, אבל רק פעם אחת בשבוע ובלי סימוני-גלח. החבר'ה הסתכלו עלי ורצו לאכול אותי מעצבים כשעשיתי לעברם תנועה של ביטול ואמרתי שאני, שהתחלתי לגדל שיער מגיל עשר, לא אהיה מוכן לוותר עליו אפילו בשביל מאה ג'ובות, ולא אהיה מוכן בשום פנים ואופן להשאיר אנטנות בצדדים, גם בשביל אלפייה.
"בטח שלא תעשה בשביל אלפייה, יא חתיכת מסריח מכסף," אמר סמי הקטן בלגלוג.
למרות שהשתדלתי להתעלם, בתקופה ההיא עדיין הרגיז אותי שהחבר'ה חשבו שאני מסריח מכסף רק בגלל שלאבא שלי יש מסעדה, וכמעט תמיד יש לי בכיס ג'ובה או שתיים, שפילחתי מהארנק של אמא. בעוד אנחנו מתמקחים ככה בשביל עמרם המסכן, הוא זינק פתאום כמו חתול מהחלון והתגלגל על הקרקע. הדוס האכזר מיהר לזנק אחריו כמו פנתר שחור וצולע, נחת על הגב ונאנק מכאבים.
"בוא נעזור לעמרם במקום להסתכל מהצד," הציע ששון והסתכל עלי. עשיתי פרצוף ואמרתי לו שאני מפחד להתעסק עם דוסים. גם סמי הקטן ואלי תרנגול עיקמו פרצוף והתעלמו ממנו. "חתיכת פחדנים! עמרם חבר שלנו ואנחנו ביחד יכולים להוריד את הדוס," הטיח בנו ששון בכעס. הוא שוב ניסה לשכנע אותנו ואפילו הרים אבן גדולה, להראות לנו שהכוונות שלו רציניות, אבל הפחד שיתק את כולנו. "קוס אמא שלכם!" הוא קילל והשליך את האבן לאדמה. בינתיים עמרם התגלגל במהירות על העשבים וקם שטוף דמעות ועצבני כמו שלא ראינו אותו כבר הרבה זמן. הוא ניצל את ההזדמנות שאחיו שרוע על הגב והתחיל לבעוט לכיוון הביצים שלו. אחת הבעיטות ננעצה בדיוק איפה שצריך. יעקב זעק זעקה גדולה ומרה כל-כך, עד שנחרדו הקריזיונרים שוכני מרום - עשירה גואל, אמא של סמי הקטן. היא יצאה לבלקון השמאלי, המטירה קללות עלינו ועל הדוס הגונח, שהעז להעיר אותה משנת היופי שלה, ופקדה על סמי הקטן לעלות מהר לפני שהיא תרד אליו וזה יהיה הסוף שלו. סמי הקטן עלה הביתה בטיסה. עמרם השחיף, שהמשיך לבעוט באחיו, שהוא בעצמו שחיף, התכופף והרים מבין העשבים אבן גדולה והניף אותה על הפרצוף של יעקב. ששון התחיל לשרוק שריקות קצובות וצעק לעמרם שיבקש העלאה במשכורת. עמרם, מעודד ומחייך, צווח על אחיו שאם הוא מכריח אותו לעשות קרחת, אז שישלם על זה, בנוסף לג'ובה שכבר קיבל, תוספת של לא פחות מחמישים ג'ובות, "עמרם הגבר! עמרם הגבר!" הריעו ששון ואלי על התביעה האמיצה. אני ישבתי קפוא כמו קרח. מי צריך על הראש שלו דוס פצוע ומושפל? יעקב עיוות את הפרצוף המזוקן שלו, נשך את שפתיו הדקיקות והיבשות, ועל סף דמעות שלף שטר של חמישים מכיס מכנסיו המאובקים.
ששון מיהר להיכנס לחצר, חטף מיעקב את השטר ואמר לעמרם שהוא יכול לזרוק עכשיו את האבן הצדה, כי אם יעקב יקום וינסה לעשות משהו, אז כולנו נראה לו מה זה להכריח בלי לשלם.
לא שאני אמיץ מי יודע מה, אבל אני יכול לומר בוודאות שעם כל הפה הגדול והידיים הארוכות שלו, יעקב הדוס הוא בסך-הכול פחדן רקוב. מול ששון ואלי ועמרם העיניים שלו התרוצצו במהירות בחוריהן והגוף שלו רעד כולו. הוא קם וברח מחוץ לסמטה, ורק איים ש"החשבון עוד לא סגור."
ששון מיהר הביתה ומיד חזר ויצא אלינו עם אופני התלת.
"עמרם השחיף מלך היום, מלך!" הוא צעק ורץ להרים לקבינה של התלת את השחיף המאושר, שניפנף בגאווה בשטר. גם אלי ואני קפצנו על האופניים של ששון, שהסיע את כולנו למספרה הקטנה של עבדו.
עמרם, שהסימנים האדומים והנפוחים מהחגורה של אחיו עדיין קישטו את גופו, נישק שוב ושוב את השטר האדמדם, וכל הדרך למספרה סילסל את קולו בשיר: "הלילה לילה לילה שמחה גדולה הלילה." אבל כשראה איך הוא הולך ומאבד שערות תחת המגלח המטרטר של עבדו, מיד קיבלו העיניים שלו מצב-רוח של הלוויה בלילה גשום, כמו ההלוויה של אמא שלו.
בדרך חזרה לסמטת נוריאל הרים עמרם את העיניים לשמים ומיד קבר אותן באדמה ופצח בשיר הדיכאון "איזה מין עולם". למילות הפזמון המקורי הוא הוסיף מילים משלו: "איזה מין עולם, איזה בלגן, הדם עולה לבנאדם, יש צמרמורת גם. אמא, תסתכלי עלי אני כאן למטה, אמא מאז שהלכת המצב נהיה בטאטה. על הראש שלי יעקב יושב כבר שנתיים, תפילות עם מכות, דרשות עם מכותיים."
לפני הפנייה לסמטת נוריאל, הפתיע אותנו יעקב עם עוד ארבעה חברים שלו מהישיבה. הבטן שלי התהפכה. כשהם העיפו על כולנו כאפות ובעיטות, כבר ראיתי את סוף הדרך מול העיניים. הם הורידו את עמרם מהקבינה, וכשארבעת החברים של יעקב שומרים עלינו שלא נתערב. הוא נעמד לכסח את אחיו באמצע הרחוב. ובסוף גם חטף ממנו את השטר והסתלק בחיוך גדול לכיוון הכביש הראשי. יחד עם החברים שלו.
כשהגענו לצריף חיבקתי את עמרם וניסיתי לעודד אותו קצת. בחולצת הטריקו שלי ניגבתי את הדם שנזל לו מקצה הגבה ושאלתי אותו אם הוא רוצה להמשיך לשחק אתנו גוגעים. הוא הרים את העיניים שלו השחורות והעצובות, הביט בנו דקה ארוכה, ליטף שטוף דמעות את הקרחת שלו, והסתובב ונכנס הביתה בלי לומר מילה. "מניאק, יעקב הדוס," קיללתי בלחש וירקתי. חיכינו לשחיף כמה דקות על המדרכה מול הצריף הרעוע, וכשראינו שהוא לא מתכוון לצאת, המשכנו לשחק גוגעים בלעדיו עד שעת החשיכה.
2
להיות אוהד של קבוצה שמנהלת רומן עתיק עם תחתית הטבלה, זה כאב-לב שאין לו סוף. אף פעם לא טעמתי מהשֵדים את הטעם המתוק בנשמה שיש לאוהדי הקבוצות שבצמרת, ובטח שלא ליקקתי את דבש הגביע או האליפות. בפעם היחידה שהשדים הזהובים מזגו שמפניה לגביע המדינה הנוצץ הייתי עדיין פספוס, קטן מדי בשביל להזדנב אחרי התחת של עזריאל-שאריות, הפועל של אבא, למשחקי השדים.
למרות שהייתי כבר בן שתים-עשרה, אבא עדיין לא הרשה לי ללכת עם אף אחד למשחקי החוץ - רק עם עזריאל שאריות, שעד שיהפוך לעזריאל המרחום היה אוהד הרבה יותר שרוף ממני, אבל למזלי המחורבן היה גם חובש כיפה, שאסרה עליו לנסוע בשבתות.
השכונה להטה באותו שבוע שלפני משחק החוץ המכריע נגד הכוח רמת-גן. החום הבוער כבר גרם להצתת שלושה אוטובוסים בצומת הרחובות האצ"ל ודרך ההגנה. בתחנות מכבי-האש האזוריות ובתחנת משטרת השכונות הוכרזה כוננות מלאה, כי הפסד ביום שבת מוריד את הזהובים כמעט בוודאות לליגה השנייה. כל השבוע התחננתי לאבא שירשה לי להצטרף לאוהדים הרבים שנוסעים באוטובוסים פרטיים לאיצטדיון בגבעתיים, אבל הבנאדם לא נתן לי להשתחרר מהגננת עזריאל. אבא עשה לי את זה בכוונה. הוא רצה שכמוהו גם אני אתייאש מהשדים. בצעירותו, עוד לפני שהושרצתי ליקום, הוא ניהל את הקבוצה כמה שנים. בתקופה שלו הם עלו מליגה ב', שם דישדשו הרבה שנים, לליגה א', ולאחר עונה מוצלחת עלו אתו לליגה הלאומית. הוא לא מדבר על זה בבית, אבל כשהייתי בערך בן שש או שבע אמרה לי אמא בפעם הראשונה, שבעלי הקבוצה עשו לו מה שעושים בדרך כלל לכושים שעשו את שלהם. היא גם אמרה לי שהוא עדיין נחשב לחבר האגודה, כי את מסי החבר הוא עדיין משלם, אבל את הזכות לכרטיס מנוי שנתי הוא לא מנצל, כי אבא הוא בנאדם עם כבוד עצמי, "ובחיים, בשביל כבוד עצמי, צריך בין היתר לשלם בעד כרטיסים."
אותו יום, כשחזרתי מבית-ספר, דרשה ממני אמא, בין ניסיונות הנחיתה הכושלים של כף האווירון- אווירון על הלוע של אחותי הקטנה כוכבה, שאשב גם אני לאכול מאותו גוש לבן של אורז דביק ותפל, שבא כתוספת למרק מימי ושוק-עוף מכובס. הרעב הציק לי, אבל התעלמתי מהדרישה.
לפני שנכנסתי לסלון להדליק את הרדיו, נשענתי לרגע על הקיר והסתכלתי בכוכבה, שהתחילה להקיא חזרה לצלחת את כל האווירונים שאמא דחסה לתוכה עוד לפני שהגעתי. כוכבה היתה רק בת שלוש, אבל ידעה כבר לעשות לבד ובהצטיינות כמעט הכול:ללכלך את הבית, להשתין ולפעמים גם לחרבן במכנסיים, לצרוח ולריב עם כולם על כל שטות הכי קטנה, להקיא לתוך הצלחת שהיא אוכלת ממנה, להרוס כל דבר שמגיע לידיים שלה, ועוד לחשוב בסוף שכולם נגדה. יותר מפעם אחת הצעתי לאמא שתתן לה לאכול ולשתות לבדה, כי אין סיבה שהיא לא תעשה את זה טוב כמו את שאר הדברים שהיא ממש אלופה בהם, אבל אמא, במקום להגיד תודה, רק ניענעה את הראש ומילמלה לעצמה שהיא לא מבינה איך הילד-מרגרינה שלה נהיה מרושע כזה.
נכנסתי לסלון, שהוא למעשה גם חדר-השינה שלי, של כוכבה ושל צפורה אחותי הגדולה, והדלקתי את הרדיו הגדול שעמד על מזנון העץ במקום המיועד לרדיואים מהסוג שלוקח להם שעה עד שהם מתחממים. לצערי כיסחה כוכבה את הרדיו-טייפ הקטן שאבא קנה לי מאחד החברים הרבים והטובים שלו, שמוכרים לו זְבָּלות יד שלישית במחיר של מוצר חדש.למרות שמהרמקול הקטן שלו היו בוקעים צלילים צרודים וצורמים, יכולתי לפחות לקחת אותו עם כמה קסטות לבלקון, לנעול אחרי את הדלת ולהסתלבט לי לבדי כאילו שאני בגן-עדן משלי, מנותק מהקירצוצים של כוכבה ומהצרחות והקריזות של צפורה, ובכלל מהעולם. כשהרדיו-טייפ הזה נהרס בידיים של האבו-נזק הזאת, כוכבה, ביקשתי מאבא שיקנה לי חדש לפני שאחד החברים שלו יעשה לו עוד טובה וימכור לו את מה שאשתו של החבר רוצה לזרוק לפח. אבל אבא סירב ואמר לי להסתפק עד הבר-מצווה שלי ברדיו הגדול והישן, שנולד הרבה לפני שאני נולדתי.
עד שיבקעו הקולות הראשונים מזוג הרמקולים, שאחד מהם קבוע בחזית הרדיו והשני בצדו. בהיתי בשלל הפוסטרים שצפורה גזרה מ"להיטון" ו"לאשה" והדביקה על הקיר הגבוה שמעל לספה המשותפת שלנו. התעכבתי על הפוסטר הגדול והצבעוני של מייק בראנט, אלילנו המשותף, שבהשפעתו, כמו בהשפעתם של נסים סרוסי, טְרִיפוֹנַס ודֵמִיס רוֹסוֹס,שגם הפוסטרים שלהם מפארים את קירות הסלון, התחלתי לגדל שיער למורת רוחם של אמא ואבא וצפורה והמורים בבית-ספר, וציונה ועזריאל והחבר'ה בסמטה וכל מי שמכיר אותי.
קיוויתי שישמיעו ברדיו את "לֵס מוּאה טֵמֵה" של מייק בראנט, שיר שעושה לי דגדוגים נעימים בבטן, למרות שאם היתה לי אפשרות בחירה הייתי שמח לשמוע גם את "איני יכול" של נסים סרוסי או "אגוניה" של טריפונס, שעושים לי דגדוגים נעימים לא פחות. אבל בשביל השירים האלה, של טריפונס וסרוסי, צריך טייפ, ואת זה, ינעל דינו, כוכבה דאגה להרוס.
לחצתי כמה פעמים על הכפתורים שמקפיצים את התחנות מגלי צה"ל לגל הקל, אבל "לס מואה טמה" לא הושמע לא פה ולא שם. השארתי את הרדיו על גלי צה"ל ויצאתי מהסלון. נכנסתי למטבח הקטן והמפויח והוצאתי מהמקרר את תבנית עוגת השוקולד העגולה, העוגה הקבועה שאמא אופה פעם בשבוע, והיחידה שיוצאת לה פחות או יותר מוצלחת. כל עוגה אחרת שאמא מנסה לאפות רק מפייחת יותר את המטבח בדרך הקצרה שהיא עושה מהתנור לפח הזבל. בכלל, בכל מה שקשור לבישול ואפייה עוד יש לאמא המון מה ללמוד מאבא, וגם אז לא נראה לי שהיא תצליח להגיע לרמה שלו. אבא בשלן מלידה. הקליינטים במסעדה שלו מלקקים את האצבעות גם מהשיפודים שהוא צולה על המנגל, גם מהתבשילים התימניים החריפים שהוא מבשל כל בוקר, ולמען הצדק אני חייב להוסיף לכאן גם את תרומתה של ציונה, פועלת המטבח הוותיקה, ששותה הרבה קוניאק ולא תמיד מספיקה לשטוף סכו"ם.
למרות שהמאכלים התפלים של אמא כמעט לא ניתנים לעיכול, אני בכל זאת מודה כל בוקר לקשוח מלמעלה שבחר להנחית אותי על אמא רכרוכית כמו כבד-עוף חצי מבושל, ולא על אמא קשה כמו ביז של פרה זקנה, נניח עשירה גואל, אמא של סמי הקטן, שמכסחת לסמי המסכן שלה את הצורה. אבל אותו הקשוח, שיודע לחלק מתנות, הוא גם אלוף בלתת קנסות ועונשים על כל מתנה שהוא נותן, והוא העניש אותי ביד קשה, כמו שרק הוא יודע: במקום לעשות אותי כמו הדינמיטים האלה עם הפתיל הקצר,שמתפוצצים בשכונה אחד על השני בלי לחשוב פעמיים וככה משחררים את הלחץ, הוא הלך ודחף לי לבטן כמות רצינית של דינמיט ללא פתיל, בשביל שאני אתפוצץ מבפנים, או מקסימום, במקרה הטוב,שאני אתפוצץ על אמא, שהיא אלופת העולם בספיגת רסיסים.
פרסתי לי שלוש פרוסות מהעוגה וחזרתי לשבת בכורסה שבסלון. אחרי כמה שניות אמא נכנסה וצעקה עלי לעזוב מהר את העוגות ולשבת לאכול כמו בנאדם. לא עניתי לה. לקחתי מהמזנון כרך של האנציקלופדיה "מכלל" וצנחתי שוב על הכורסה. עוד לא הספקתי לקרוא עשרים שורות על ניוטון המדען המהולל, ואמא, השפית המהוללה נכנסה שוב פעם לסלון וחטפה לי מהיד את פרוסת העוגה שבדיוק הלכתי לנגוס ממנה. היא איימה עלי שאם לא אגש תכף ומיד לשולחן, "פרוסה העוגה הזאת..." היא ניפנפה לי מול העיניים בפרוסה המתפוררת, "...תהיה האחרונה שאתה רואה בבית הזה. נמאס לי כבר לראות אותך כל הזמן עם מתוק ביד במקום אוכל." הסתכלתי בעיניים המצומצמות שהשתקפו מזוג עדשות המשקפיים שלה ואמרתי לה שתעזוב אותי במנוחה, כי במילא אני תכף הולך למסעדה של אבא, לבדוק אם הוא כבר קנה לי כרטיס למשחק המכריע של השדים, ושם אני גם אוכל את הקבאב והחומוס שלו, שטעימים לי הרבה יותר מהעיסה שהיא קוראת לה אורז. אמא נעלבה. בדרך חזרה להול היא אמרה שאם אני מעדיף את האוכל של אבא על האוכל שלה, אז לפחות שלא אזרוק לה את זה בפרצוף, כי זה שורף.
אחרי שעה של קריאה קמתי בכבדות מהכורסה והחזרתי את האנציקלופדיה לכוננית. יצאתי מהסלון ואמרתי לה "צ'או במבינה," ולפני שהזדרזתי לרוץ אל הדלת, כדי שהנעל המתעופפת שלה לא תשיג את התחת שלי, הורדתי נוּקְרָה למוח של כוכבה שצרחה לה על הידיים, רק בשביל שתצרח לה שם יותר חזק. זה מין תחביב כזה אצלי, באמת לא מרוע לב. הכנסתי את הידיים לכיסים והלכתי למסעדה.
3
במסעדה הקטנה של אבא עומדים ארבעה שולחנות ברזל ועליהם פלאטות ישנות ושחוקות של שיש חברון. לכל שולחן במסעדה שם פרטי משלו, כי בחיים, אבא אומר, צריך לדעת בדיוק איזה יעד משרתים.
בשולחן "כנסת", בכניסה למסעדה, רואים תמיד את אותם פרצופים קבועים שיושבים על כוס קפה ומדברים על הממשלה שהם מורידים ומעלים בהבל פה. הם מדברים וצועקים, ושוב שותים כוס קפה, ושוב מדברים, ושוב שותים כוס קפה, וככה שעות על שעות, בלי להזמין אפילו חצי מנה אורז עם שעועית.
מתחת לתמונה הגדולה של שנים-עשר עולי הגרדום, שבזכותם, ככה אבא אומר, יש לנו מדינה, עומד שולחן "מחתרת". בשעות העבודה הרגועות (בחצי השעה העמוסה אבא מאבד את השליטה על המורעבים, שמתיישבים איפה שבא להם), הוא מושיב בשולחן "מחתרת" את החיילים והקצינים שבאים כל הדרך מהקריה לאכול את התבשילים שלו, והוא ממליץ להם להרים את הראש לתמונה בשביל "שידעו שיש כאלה שנלחמו למען המדינה הזאת, ולא התעסקו בניירת."
השולחן היוקרתי במסעדה הוא "הילטון", שיש לו רגליים ארוכות והוא הגבוה והנוח מכול השולחנות. בדרך כלל אבא נוהג להפנות לשם את האשכנזים, שהוא קורא להם "אחינו יוצאי אירופה", כי לדעתו הם אנשים גבוהים שעלולים להרגיש לא בנוח בשולחנות הנמוכים. כשהייתי קטן חשבתי שרק בגלל שהם סבלו כל-כך ביום השואה והגבורה הוא מרחם עליהם ונותן להם יחס מיוחד, כי לא הבנתי למה הוא ממהר לשלוח לשם גם את הנמוכים מבין אחינו היקרים.
בקצה המסעדה, ליד דלת המטבחון ומימין ל"הילטון", עומד שולחן "צדיקים", המשמש בעיקר שולחן עבודה שאבא ועזריאל-שאריות חותכים ומשפדים עליו את הבשרים. על הקיר המאובק שמעל ל"צדיקים" מתנוססות תמונות דיוקן ישנות של זאב ז'בוטינסקי, שהוא לדעת אבא האיש הכי חשוב בהיסטוריה היהודית אחרי משה רבנו, ושל מנחם בגין, שעליו הוא בכלל שרוף לגמרי. במשך שנים, עד שהאליל עלה סוף סוף לשלטון, הוא הילל ושיבח אותו והתפלל לאלוהים "שיעשה קצת צדק בעולם הזה ויעשה את בגין ראש ממשלה."
לצד דיוקניהם של שני האישים החשובים האלה תלויה בגאון תמונת החבר'ה הצעירים שהיו בתחילת שנות השישים האנשים הכי חשובים בשכונה: שחקני העבר של השדים, ולצדם אבא, המנהל הצעיר שלהם. רבים מהשחקנים האלה אני מכיר היום כעובדי אגף התברואה בעירייה, וכולם חברים בחוג הרחב שלאוכלי-חינם במסעדה – החוג "לזכר הימים".
מחוץ למסעדה, על המדרכה הצרה, עומד המנגל הקטן, כשצולים עליו את שיפודי הקבאב והכבש, שמפיצים עשן סמיך, קופץ סעדיה, בעל חנות הפיצוחים הצמודה למסעדה, מהכיסא שלו המרופד בקרטונים, נכנס למסעדה וצועק על אבא שיקנה כבר ארובה כי אין לו אוויר, והוא עומד להיחנק, ושורפות לו העיניים, וינעל העולם ערס.
מיד אחרי שהוא גומר לצעוק ולקלל הוא מתקשר לעירייה, ששולחת פקחים לרשום לאבא קנסות. אבא דווקא רוצה מאוד להרכיב ארובה, אבל הוא נאלץ להעשיר את קופת העירייה בגלל חנוכה אבו-קמונה, בעל המבנה הרעוע שאבא שוכר ממנו את המסעדה, שלא מרשה לו לעשות שום שינויים במקום.
על המטבח העמוס פתיליות, שעומדים עליהן סירי התבשילים והמרקים התימניים, המפיצים ניחוחות חריפים של חוואייג' וכורכום ושום ובצל מטוגן, אחראית ציונה לוגאסי, שהידיים שלה רועדות תמיד והפה הגדול שלה לא נסגר לרגע. בין בחישת המרקים ויציקתם, חצי לרצפה וחצי לצלחות, לבין שטיפת ארבעה או חמישה מזלגות בשעה, צועקת ציונה ומתנפלת על כל העולם בכלל ועל הקליינטים בפרט. היא עובדת עם אבא מהיום שהמסעדה נפתחה, לפני איזה מאה שנה. אלה שכבר מכירים אותה משתדלים לא לענות לה ובטח שלא להתעסק אתה, כי היא כל היום מתדלקת את עצמה בקוניאק 84.
במילים רכות, כי ככה הוא מדבר עם כל העולם חוץ מאשר עם אמא, ביקש אבא שוב ושוב מציונה להפסיק לתדלק בזמן העבודה, כי זה עושה לו פדיחות שהיא מסתובבת במסעדה עם כוס גדולה של קוניאק, ועוד יותר פדיחות עושות לו הצרחות שלה על הקליינטים. חוץ מזה הוא אמר לה שהתדלוק מאט מאוד את קצב העבודה שלה, וגם רצוי לה להפסיק לשתות כל-כך הרבה, כי זה הורס את הבריאות, והיא עוד עלולה לחטוף מחלת כבד.
ציונה אמרה לו שאם היא תפסיק לשתות, הקריזות שלה בטח יהיו עוד יותר מסוכנות ממה שהן עכשיו,והוסיפה שהיא בעצמה מפחדת מהקריזות האלה,שביום רע במיוחד מסוגלות להביא אותה לשבור צלחות וכוסות על אנשים. בסוף הלך אבא להתייעץ עם הרב מסעוד, העבריין שחזר בתשובה, שאבא, גם כשהיה עדיין חילוני מסורתי, נהג להתייעץ אתו מדי פעם על כל מיני צרות בחיים. הרב יעץ לאבא למהר לחנות תשמישי הקדושה של בנו הצעיר, שגם הוא חזר בתשובה אחרי שהשתחרר מהכלא, שם ישב על סחר סמים, ולקנות ממנו מזוזות חדשות למסעדה, כי ייתכן שבמזוזות הישנות, אלה שמלפני חצי שנה, נמחקו כמה אותיות, ואותיות מחוקות מביאות נאחס גדול. אבא נישק את היד של הרב, השאיר לו בתוכה שטר של חמישים לירות, תרומה לבית-הכנסת, ועוד שישים לירות השאיר אחר-כך ביד של הבן, שהיה ונשאר סוחר ממולח בחומרים ממכרים.
המזוזות החדשות לא עזרו לאבא להיפטר מהבושות שעשתה לו הפועלת הוותיקה שלו. מסכן, הוא כבר לא ידע מה לעשות, חשב וחשב עד שבסוף צץ לו רעיון גאוני. הוא נכנס למטבחון וביקש מציונה שתשים כפית בכוס הקוניאק שבדיוק התכוונה למזוג לה, וככה תיחסך ממנו לפחות פדיחה אחת, כי כולם יישבו שהיא שותה כוס תה. ציונה התלהבה מהרעיון, ומאותו יום הצטמצמו הוויכוחים ביניהם רק למספר כוסות התה-עם-כפית שרצוי לה לשתות.
על ההגשה לשולחנות ועל השחלת הבשרים לשיפודים ועל ניקיון המסעדה בסוף היום ועל כל מה שעוד נשאר לעשות במסעדת פועלים, היה אחראי אז עזריאל-שאריות. עזריאל היה גבר בן ארבעים ושש או שבע, אבל עדיין התגורר עם אמא שלו, חממה, שכל הזמן לבשה את אותה שמלת פלנל פרחונית מסמורטטת, וכל הזמן היתה בדיכאון מהבן שלה,שהולך לכדורגל בשבתות.
מאז מלחמת יום כיפור לא הפסיק עזריאל לנפח לכולם את המוח איזה גיבור גדול הוא היה. הוא סיפר איך במשך כמה ימים הוא ירה מהטנק שלו אלפי פגזים על האויב המצרי, ואילולא שלושה-רבעים מחיילי הגדוד שלו, שנשרפו לו חיים מול העיניים, הוא היה יכול לכבוש אתם את הפירמידות ולהקים שם מסעדת חומוס-פול שמוכרים בה גם גלויות.
חוץ מאבא, שמאמין לכל העולם רק לא לאמא, אף אחד לא האמין שעזריאל השחיף היה מסוגל להרים ולהטעין פגזים, ואף אחד גם לא חשב שהוא יכול היה להקים מסעדה לרגלי הפירמידות.
אבא אהב מאוד את עזריאל. הוא אהב אותו וכיבד אותו בגלל מחלת הניקיון שלו, אבל בעיקר בגלל הזריזות. עזריאל היה כל-כך זריז ומהיר בכל מה שעשה, עד שציונה, שאחרי כמה כוסות תה-עם-כפית היא פותחת ג'ורה בלי לדאוג לחוסם ריח, אמרה עליו פעם: "כשעזריאל ימצא סוף סוף כלה, המסכנה תצטרך לקשור לו את הביצים, אחרת הוא יירק עליה את התחמושת שלו עוד לפני הכניסה לשער האשפות."
אחרי המלחמה קרה משהו עצוב לזריזות של עזריאל. לפעמים הוא שקע במין איטיות מפחידה, שהיתה ההפך הגמור מהקצב הטבעי שלו. זה קרה לו בעיקר, אבל לא רק, כשישב ב"צדיקים" ושיפד את הבשרים שאבא חתך וערם לידו. בהתחלה הוא תמיד שיפד בזריזות הרגילה, אבל אחרי כמה דקות הוא היה בוהה פתאום באיזה נקודה בחלל, פוער את העיניים עד שאפשר היה לחשוב שהן הולכות להישפך לו מהחורים, ואז בבת אחת היה מוריד ארבעה הילוכים ונהפך להילוך האיטי של עצמו. כשזה היה קורה לו, אפשר היה לעמוד לידו ולצעוק: עזריאל, עזריאל! והוא לא ענה, כי אותו רגע המוח שלו היה מדפדף באלבום התמונות השרופות מהמלחמה.
אבא היה מרגיע את הקליינטים המזדמנים שנלחצו מהתופעה, ואומר להם שאין מה להיבהל, כי עזריאל הוא בסך-הכול בנאדם שנשארו לו קצת שאריות מהמלחמה, ותכף, אם אף אחד לא יפריע לו, הוא יצא מהשאריות האלה ויחזור לעצמו.
בדרך כלל עזריאל ואני מאוד חיבבנו זה את זה, אבל בכל זאת הוא לא אהב לראות אותי במסעדה ברגעים העמוסים. אז הוא היה דואג להזכיר לי שוב ושוב שאני פַּדְלָאָה שלא אוהב להזיז את התחת שלו מהכיסא ולא אוהב לתת יד. אם בזמן שהמסעדה היתה מפוצצת הוא ראה אותי יושב על המדרכה וקורא עיתון, השיער הדליל והמקורזל שלו היה סומר מיד, כאילו מישהו דחף לו מכת חשמל ישר למוח, והוא היה מסתכל עלי עם רצח בעיניים ואומר לאבא שישלח אותי מהר הביתה, כי הוא סובל שאנשי םכמוני חיים על חשבון הגב שלו. אבל אבא היה מרגיע את עזריאל ואומר לו לא להתייחס אלי יותר מדי ברצינות, כי אני בסך-הכול ילד קטן שירש את העצלנות מהאמא שלו, וזהו.
עזריאל אהב מאוד שמלקקים לו קצת. אם אני אומר למישהו, נניח, "עזריאל היה גיבור גדול במלחמה וצריך לתת לו צל"ש" - הוא מיד מורח חיוך רחב על הפרצוף ונהיה הבנאדם הכי נחמד בעולם, שואל אותי אם אני רעב, ואם כן הוא רץ מיד להביא לי פיתה עירקית חמה מהמאפייה הסמוכה של אבו-חזקאל. אחר-כך הוא בוחר בשבילי את השיפודים הכי טובים, משגיח עליהם עד שייצלו על האש, מניח אותם על מצע של עלי פטרוזיליה ומגיש לי אותם לשולחן "הילטון" בתוספת חומוס טחינה חריף ועמבה. בלי שאבקש ממנו בכלל הוא פותח לי בקבוק טמפו ישר מהמקרר, וכל שתי שניות שואל אם אני צריך עוד משהו. בקיצור, הוא היה מפנק ומשרת אותי כאילו אני מלכת אסתר. אף פעם לא הרגשתי נוח עם הפינוקים האלה, אבל ברגעים שהוא היה בקריזה עלי ונובח בקולי קולות משהו כמו "תראו את הקקה הזה, כל הזמן רק עם העיתון ביד" - ברגעים האלה לא היתה לי ברירה, הייתי מוכרח ללקק לו כדי שיסתום את הפה.
בדרך למסעדה פגשתי את שמעון המדען מדביק המודעות, ידיד קרוב של אבא וחבר ותיק בחוג "לזכר הימים". להפתעתי הוא תלה על קיר אחד הבתים מודעה מטעם הנהלת ה"סגולים", שמאיצה באוהדי השדים למהר ולקנות כרטיסים למשחק, כי בשבת הקופות באיצטדיון המכתש יהיו סגורות. שמעון ראה שאני מעיין במודעה ושאל אותי אם אבא כבר קנה לי כרטיס ואמר לי להזדרז, כי הוא ראה את מומו השמן כשבידו כמות כרטיסים מאוד מצומצמת. "רוץ לברר, אחרת תיתקע בלי כרטיס," הלחיץ אותי. רצתי מהר והגעתי מתנשף למסעדה שהיתה ריקה מקליינטים, ומצאתי שם את עזריאל יושב בשולחן "צדיקים" ומשפד במהירות הטבעית שלו את כבד העוף שאבא חותך ועורם לידו.
כשאבא ראה אותי, הוא קם מיד מכיסאו וכרגיל הצדיע וקד לי קידה, כמו שהוא רגיל להצדיע ולקוד קידות לכל העולם חוץ מאשר לאמא, שלכבודה,כשהיא באה למסעדה, הוא מסתפק בעיקום פרצוף ובאנחת ייאוש. אחד ההרגלים של אבא שהכי שנואים עלי והכי מביכים אותי הוא ההרגל הזה שלו לקוד ולהצדיע לכל העולם כאילו כולם רמטכ"לים בעיניו. מאה ושישים הסנטימטרים שלו מתכווצים בזמן הקידה למטר ארבעים, עד שבא לי לקבור את עצמי עמוק מתחת לאדמה. אלף פעם ביקשתי ממנו שיפסיק עם זה, אבל כלום לא עזר. נבוך הסתכלתי בו מזדקף אחרי הקידה, ומיד החזרתי לו הצדעה ארוכה וקידה עוד יותר עמוקה, כי מבוכה לחוד ומחלות תורשתיות לחוד.
אבא ציווה עלי למחוק את הפרצוף המודאג שלי, והמליץ לי לאכול את בשר הסינטה שקיבל לפני כמה רגעים חתוך ומשופד מנחום הקצב. הוא אמר שהבשר רך כמו מרגרינה והרבה יותר טוב ומזין מהכדורגל שיש לי בראש. עזריאל התערב בשיחה ואמר לי לא לדאוג, כי הוא ראה בבוקר את מומו השמן שהבטיח להגיע למסעדה בצהריים עם שני כרטיסים. "הוא בטח אוטוטו ייכנס," הוסיף. נרגעתי.
למרות שהתחשק לי קבאב, סמכתי על ההמלצה של אבא, שניגב את ידיו הנוטפות דם וניגש להניח על האש שני שיפודי בשר סינטה. הוא תיבל אותם, ואת האפר שהצטבר במנגל פיזר במאוורר הקטן הישן, שעושה רעש יותר מאשר מלבה את האש. לקחתי צלחת פלסטיק שטוחה ונכנסתי למטבחון לגלגל לי חומוס טחינה. ציונה עמדה וקצצה פטרוזיליה. כשראתה אותי נכנס לה לטריטוריה, מיד התחילה להתקרצץ. כמו תמיד, צחקה עלי ואמרה שהשיער שלי הוא כמו של הומואית מתרוממת. השתדלתי לא להיעלב ממנה כשקבעה שאני נהיה יותר ויותר דומה לאמא הפרסית שלי, במקום לאבא "התימני הגזעי",
סוף עמוד 32