תמרה הולכת על המים
שפרה הורן
הסיפור ועלילתו נכתבו בהשראת התקופה דאז - החל מתחילת המאה העשרים ועד ערב קום המדינה, וכל קשר בין עלילת הספר והדמויות לבין אנשים ואירועים אמיתיים - מקרי בהחלט.
פתח דבר
כסרטן-נזיר הלכוד בקונכייה שבחר לו למשכן ארעי, אני נושאת עמי את העיר ירושלים.
בעורמה הצליחה ירושלים לכפות עלי את קדרותה, ואני, החיה בה בגלות, מחפשת בחומותיה סדקים ודרכי מילוט וכפליטה בוגדת שבה אל יפו, העיר של ילדותי ונעורי, הפוקדת אותי בזיכרונות ומסתננת אלי בחלומות.
ביפו, העיר האהובה שלי, לפנים היו הבתים ארמונות, השווקים המו אדם ובהמה, בוסתנים של תפוזים ורימונים ניקדו אותה בגוני הירוק, וכוכבי פרחים באדום ובלבן, שזהרו בינותם, המירו את המלוח של הים בבשומת מתוקה.
היום דומה העיר לאשה יפה שבלתה. לפנים הוציאה גברים מדעתם, ועתה היא נועצת את מבטה בראי ומתבוננת בבעתה בשמלותיה המרופטות, בפניה הסדוקות ובידיה שהעלו חברבורות עובש.
ואת העיר הזאת שלי אני מצלמת בכלימתה ובעוניָה. כאחוזת דיבוק אני מנציחה על סרט הצילום עזובה של מקום עירום מאיפור וממחלצות, פרדסים שקמלו, בתים שקרסו אל תוך הים, מרפסות שהתפוררו, ואנשים אומללים הנאחזים בחורבות כי אין להם לאן ללכת.
ובלילותי הצוננים בירושלים אני אורבת לתמונות המשתכשכות בנוזל הפיתוח, והן נחשפות לאט, כאילו להכעיס, מתחת למנורה האדומה. וכמתוך פנס-קסם עתיק, המטיל על המסך תמונה אחר תמונה בלא כל סדר או שיטה, שבות אלי רוחות הרפאים של עברי כגיבורי מחזה החוזרים אל הבימה בתום ההצגה ותובעים לעצמם עוד ועוד אהבה. אז אני בולשת אחר דמותו של כריסטודולוס, אהובי הנזיר הארכיאולוג, מקווה שאולי הפעם הסתנן אל סרט הצילום, ואני אגלה אותו מסתתר באחת התמונות בין החומות העתיקות והמבנים חסרי הגג.
ואת זיכרונותי השבריריים, כפי שהם משתקפים בתמונות שאצרתי בראשי, שאספתי באלבומי ושהצגתי בתערוכת התצלומים שלי "זיכרונות מיפו", החלטתי להעלות על הכתב.
"כדי להבין את הסוף צריך לחפש את ההתחלה," אמר לי פעם כריסטודולוס, שבחפירותיו חשף את השכבות הראשונות של הסוף לפני שהגיע לאחרונות, שהן ההתחלה.
ואני משתדלת ללכת בדרכיו ולגלות את סוף הסיפור שלי מתוך ההתחלה.
פרק ראשון
מיד אחרי שמלו אותו ונתנו לו שם, קברו בלילה ההוא את התינוק של סבתי שִמְחָה. את גופו של היילוד הכרוך בחיתול, ומילתו חבושה, הטילו בחופזה לתוך הבור הקטן, שכרו עמוק באדמה מפחד טלפי הצבועים הנוברים בה לחפש להם מזון. סבתי לא באה לבית- הקברות אולי מפני שהיתה חלשה מכדי לעמוד על רגליה ואולי מפני שלא זכרה שנולד לה תינוק חי והיא מסרה אותו מת. אבל הרב המוהל, שעזר בכריית הקבר, ניחם את הקהל המועט שהתאסף, ש"זה הקטן הוא עכשיו יהודי מושלם, והוא יחזור אלינו עם תחיית המתים שתבוא עלינו במהרה בימינו, אמן סלה".
ובמגרש החולי השומם של בית-הקברות החדש שמחוץ ליפו, במקום ששם נישאה אמו בחופזה ב"חופה שחורה", הקימו מצבה זעירה מאבן כורכר נקבובית, שנקנתה בכספי הציבור, וחקקו עליה: "כאן טמון העולל ישראל, בן שמחה ופישקֶה מנדל. נולד ומת ב' בתשרי תר"ס (1900)".
על הוולד הזה שמת סיפרו, שכשנולד, נראה בריא ושמנמן ועל ראשו צימח שער משיי בהיר וארוך כל-כך, עד שגלש על עורפו.
"הוא אפילו בכה כמו שצריך כשנחלץ מהרחם, סימן לריאות מפותחות," גילתה אז האלמנה זיסו שסייעה בלידה. כבר בת שבע-עשרה היתה סבתי שמחה לאם, שבעה חודשים בדיוק לאחר אותו לילה קצר שבו התייחדה עם פישקה חתנה בחדר הטוהרה בבית-הקברות החדש, שבגלל המגפה ההיא היה לחדר ייחוד לחתן ולכלה. משם, כך סיפרו, נסה מפני חתנה, נדקרת בקוצי שיחי הצבר ועצי הלימון, ורגליה נכשלות בשמלת החתונה המפוארת ששאלה מרָשֶלָה אבולעפיה, שמכפלתה נפרמה.
כעבור שבעה חודשים מהיום ההוא, כשהניחו את התינוק עירום בזרועות סבתי, היא נעצה את עיניה החולות בפניו ובידיים רועדות ליטפה את השער הארוך שגידל במחשכיה והחליקה אותן על גופו הרטוב עדיין מנוזלי הלידה ומדם. כשהחזירה אותו למיילדת, כעבור דקות מספר, ניסתה לשווא לתמוך בראשו הנטוי, המיטלטל על ציר הצוואר שנשבר.
"תינוק חי הגישו לה ותינוק מת החזירה לנו," סיפרה האלמנה זיסו לכל מי שהיה מוכן לשמוע. מיד לאחר מכן, בתוך כל המהומה, פקדו אותה עוד כמה התכווצויות, ופניה התעוותו וקרביה התהפכו עד שכרסה התרוקנה, וכשהושיטה המיילדת יד רועדת לסלק את שיירי השליה, חמקה משם בגלישה רכה תינוקת זערורית, שפניה מכורכמות כפני קוף ועורה שקוף, ושכבה דוממת לצד אמה, ולא השמיעה קול גם כשטפחו בכוח על אחוריה נטולי הבשר. את התינוקת הזאת, לימים אמי, נטלו ממנה, פן תיפגע גם היא.
שלושה ימים היו האם והבת ממורמרות על שהפרידו ביניהן. זו פועה ברעב ויורקת את פטמת בקבוק החלב שתוחבים לפיה, וזו מתלוננת על החלב המצטבר בשדיה שנקשרו, מאיימים להתפקע. רק בתום היום השלישי החזירו לה את התינוקת, והסבירו לה שוב ושוב בלוויית המחשה כיצד יש לאחוז בפעוטה, ובדקו שראשה מוגן ושמור בזרועותיה של האם ולא מיטלטל באוויר.וכשבכתה התינוקת יותר מדי, היתה האלמנה זיסו נחרדת לחדרה של שמחה, תולשת אותה מזרועותיה ובודקת את הגוף הזעיר הצורח, ממששת אותו, מפשפשת בחיתולים, ובאין סימנים מרשיעים מחזירה אותו לאם.
"אני מפחדת שאהרוג אותה," התוודתה שמחה באוזני האלמנה זיסו, ואביגדור בן-ארי, דייר הבית, תרגם את דבריה מרוסית. "אם היא תבכה ואני ארים אותה והיא תיפול פתאום ותמות?" ולא ידעו אם דבריה אלה הם עדות לכך שהיא זוכרת את התינוק הראשון שיצא ממנה וסיים את חייו במפרקת שבורה.
מאז המקרה הנורא ההוא נחלקו הדעות בעיר יפו. המקלים סברו שזו היתה תאונה, ושלא מרצונה של שמחה החליק התינוק ביש המזל מידיה הלא-אמונות. המחמירים טענו ששמטה אותו במזיד משום שפניו הזכירו לה את פני אביו שביקשה לשכוח. איך אפשר לתלות חשד כזה בשמחה, היו מקשים המסנגרים, הרי היא כמעט עיוורת ואינה יכולה להבחין כלל בתווי פניהם של אנשים, וודאי שלא בתווי פניו המעוותים והמטושטשים עדיין של תינוק שאך נולד. אבל המקטרגים טענו כנגדם שדי היה לה למשש את פניו, ומיד הכירה בהן את פני בועלה.
את שמחה עצמה לא היה טעם לחקור ולשאול מה קרה בדיוק. גם רופא, מלווה בשוטר תורכי, שנכנס בשעתו לחדר היולדת לבדוק אותה, את התינוק המת ואת התינוקת החיה, לא הצליח להציל מפיה את פרטי המאורע. היא שכבה באפיסת כוחות באוויר הדחוס של החדר, שחלונותיו הוגפו מפני פיח הארובה של בית- המרחץ הסמוך, הביטה נכחה בעיניים כוויות שמש, ולא הבינה על מה הם מדברים עמה ועל מה כל הרעש.
אמרו שמיד לאחר המקרה ההוא חמל עליה הזיכרון והסתלק ממנה, ובמקומו קיבלה במתנה את השכחה. על-כל-פנים, ימים רבים אחר-כך, כשניסתה האלמנה זיסו לדבר עמה ברכות על הבן שנולד ומת סמוך לאחר לידתו, עשתה עצמה חירשת. אחר-כך טענה שאינה יודעת, שלא היה שום תינוק, ואימצה אל לבה בכוח רב כל-כך את התינוקת ששרדה לה, עד שהכחילו הפנים הזעירות, והאלמנה זיסו הזהירה אותה לבל תמית בשוגג גם את זו. ועל התינוקת הזאת שלה, שקראו לה נֶחָמָה, אמרו בעיר, שמאחר שהתעברותה של אמה התחוללה בפחד ולידתה נקשרה במוות, נאחזה בה הפורענות מרגע שנשתלה ברחם ועד שיצאה ממנו, והיא תרדוף אותה עד יומה האחרון.
קברו וזכרו של התינוק ישראל לא נפקדו עוד, נדחקו אל פינה אפלה, ועם השנים התעמעמו עד ששקעו בשכחה מבורכת.
אילו נשאר בחיים התינוק ההוא שנולד לסבתי שמחה, אמרה לי האלמנה זיסו, הוא היה דודי, והוסיפה ולימדה אותי ש"תינוקות הנולדים בצמד נקראים תאומים".
את התינוק המת של סבתי פקדתי לראשונה כחודש ימים לאחר מותה שלה. אז עליתי אל קברו, ועל חזי מתנודדת המצלמה של כריסטודולוס, אהובי שנעלם.
את המצבה השחוקה מסופות רוח וחול ומגשם מצאתי לאחר שיטוטים ארוכים בחלקה המיוחסת שיוחדה לוותיקי העיר. אז, כשטמנו אותו באדמה, סיפרה לי האלמנה זיסו, היה קברו גלמוד ובודד באמצע מגרש החול של בית-הקברות. אבל כשביקרתי אצלו שלושים ושש שנים לאחר יום היוולדו, כבר הסתופף דודי התינוק בקרב המון רב של תושבי יפו ותל-אביב: אנשים, נשים וטף שהלכו לעולמם. צילמתי את מצבתו הננסית, החוסה בצל אנדרטאות מפוארות של אדונים וגבירות ידועי שם, שועים ופרנסים שבנו את העיר העברית הראשונה, והנצחתי על סרט הצילום את האבן האפורה השחוקה, שחזזיות וטחב מקשטים אותה בשרטוט עכור של מוות.אחר-כך ניכשתי בידי את העשבים השוטים שפשטו סביב הקבר, קרצפתי בחלוק אבן את המצבה לסלק את הטחב שנאחז בה בעקשנות וכרסם בה, וניסיתי לראות בעיני רוחי את התינוק הזה שנולד למות.
אותו תינוק לא דמה כלל לאחותו התאומה, אמי. הם בקעו משתי ביציות שהופרו בשני זרעים, ציטטה באוזני האלמנה זיסו את דברי המיילדת לאחר מות סבתי. וכשם שהיה הוא גדול וחזק, כן היתה היא זעירה ושברירית ושקופה עד שהיה אפשר לראות את לבה ההולם במאמץ תחת עורה ואת זרימת הדם בעורקים הדקים. וכשבכתה, התייפח עמה כל גופה, והלב הזעיר היה מגביר את פעימותיו ומעניק לה כוחות לבכות עד בלי די.
"ותמיד כשבכתה," אמרה האלמנה זיסו, "היתה סבתא שמחה שלך מפנה את ראשה הצדה וקומצת את שפתיה."
"סבתא שלך לא אהבה את אמא שלך," היתה האלמנה זיסו חותמת את השיחות הרבות שניהלתי עמה בילדותי ובנעורי בניסיון עיקש לדלות עוד ועוד פרטים, לחוור לי את הקשר הנפתל שנקשר בין סבתי לאמי.
"אבל למה?" שאלתי וחזרתי ושאלתי.
"אם תרצה, תספר לך," היתה סותמת ולא מפרשת.
ואני הייתי בודה לי אז בדמיוני את אמא שלי.
שבועות אחדים לפני מותה גילתה לי סבתי את סודה. אז החלימה במפתיע ממחלת השכחה שלקתה בה, וזכרה פתאום נשכחות בבהירות גמורה, את כל אותם מאורעות קשים, שלולא דחקה אותם כל השנים למקומות מסתור היו מוציאים אותה מדעתה. וכשנזכרה בהם, לא יכלה להכיל את המראות ואת הקולות שהציפו אותה, ובאריכות סיפרה לי, נכדתה, בלי לחוס עלי, את קורות הלילה הנורא ההוא, ובללה אותן בסיפורים אחרים מן העבר, והכול בפרטי-פרטים, כאילו עכשיו הם קורים לה. קולה הזקן, שהיה חלוש וצרוד, התחלף בקולה של ילדה קטנה פגועה, ומעיניה, שהיו יבשות כל השנים, ניגרו דמעות נוצצות כפניני מלח, ועטרת שערה הלבן זוהרת סביב ראשה כהילה של קדושה באיקונין נוצרי.
ואני בכיתי אתה ובלבי אמרתי שוב ושוב, "אלוהים אדירים, סבתא שלי, מה הם עשו לך."
לימים, כששאלתי חכם אחד שאין אני זוכרת את שמו לפשר תופעת האירועים הנשכחים, הצצים פתאום בזיכרון ומפתיעים אותנו בימינו האחרונים, אמר לי, ש"אין אדם כונס דבר שאינו צריך לו, אבל לפני שהחזירה סבתך את נשמתה לבורא, נצרכה כנראה לספר לך את הסיפור."
בדיעבד, אם תשאלו אותי אם רע עשתה שסיפרה לי את הדברים שטורדים את מנוחתי עד היום, שנים רבות לאחר ששמעתי אותם, לא אדע מה להשיב. האם צריך אדם לקחת עמו אל הקבר את הזיכרונות האפלים שגנז כל ימיו, ולחסוד מקרוביו את אימתם, או שמא מוטב לו לגלותם להם לפני מותו ולהשתחרר מהם?
מכל-מקום, אני עצמי החלטתי לשמר את סודותיה של סבתי, הקשורים קשר בל יינתק בזיכרונותי שלי מיפו, ולהעלותם על הכתב.
יהיו מי שיאמרו שהנוסטלגיה ליפו היא שדחפה אותי לזה.
את המלה "נוסטלגיה" שמעתי לראשונה מפי כריסטודולוס כשתיאר לי בגעגועים את רודיה, הכפר שלו בכרתים. שכבתי אז רווית אהבה בזרועותיו, והוא הסביר לי שהמלה הזאת מורכבת משתי המלים היווניות "נוסטוס" ו"אלגוס". "נוסטוס" משמעה שיבה הביתה ו"אלגוס" משמעה כאב.
ואמנם כיום, אחת לשבוע, ביום ראשון, כשאני מסתלקת מירושלים ונוסעת לבקר בעיר ילדותי, אני מממשת את ה"נוסטוס", ואילו את ה"אלגוס" אני חווה יום-יום שעה שאני מסתכלת בתמונות שנחשפו בנוזלי הפיתוח, ואחר-כך התפרסמו בעיתונים בארץ ובעולם, והוצגו בתערוכת התצלומים שלי "זיכרונות מיפו", הנודדת ברחבי הארץ ומסבה לי כבוד וכאב.
אבל הסיפור הזה לא נכתב מתוך רצון להתרפק על העבר, כלומר מתוך נוסטלגיה, כי אם מפני שדימיתי לי שבאמצעות הכתיבה, המקרבת אותי אל המתים יותר מאשר אל החיים, אצליח להעלות באוב את רוחות הרפאים של חיי ולהשכין שלום וסדר בתוהו של ילדותי. שהרי חכמים ממני כבר אמרו שסיפורי העבר יש בהם כדי להסביר ולתרץ את מאורעות ההווה, ואף אפשר לחזות על-פיהם את מאורעות העתיד, ככתוב: "מה שהיה הוא שיהיה". וגם: "מעשה אמהות סימן לבנות", כמו שבישרה לי בלשון זכר כרזה ענקית שהיתה תלויה בחדר האוכל של בית-הספר שלי.
ותולדות משפחתי הוכיחו זאת שוב ושוב.
פרק שני
"כל סיפור משפחה, בייחוד אם הוא סיפור פורענות רבת משתתפים, נהפך לאגדה בקרב בני הדורות הבאים," הסביר לי אביגדור בן-ארי, הדייר של האלמנה זיסו, שבביתה התגוררנו. אביגדור בן-ארי היה הידען הגדול ביותר שהכרתי בילדותי, ואת דבריו הייתי מקפידה לכתוב בפנקס דברי החוכמה שלי. "השנים החולפות," אמר, "אופפות את האמת בערפל השכחה, והגיבורים מיטשטשים ומניחים אחריהם רוחות רפאים, צללים.השומע את סיפורם כעבור שנים חייב להבין שהוא מסופר מנקודת מבטו של המספר, שגם אם חזה את מקצת הדברים מבשרו, הוא טווה את העלילה על-פי דרכו ומצב-רוחו וצובעה בצבעיו. והשומע, המגלגל אותה הלאה, טובע בה אף הוא את טביעות אצבעותיו, ועלינו לדעת, שגם שומעיו עתידים להפקיע אותה מרשותו לרשותם ולחזור עליה בגרסה שונה, וכן הלאה, מפה לאוזן, מדור לדור עד...
"עד שהסיפור נהפך לאגדה."
ואכן, הסיפור על חתונתה של סבתי שמחה נהפך ברבות הימים לאגדה שאף נכתבה בתולדות העיר תל-אביב-יפו.
שמעתי אותו לראשונה מפיה של האלמנה זיסו, ומשום שלא נקטה עמדה בסכסוך הישן-נושן שהיה נטוש בין שתי סבותי, סבתי שמחה וסבתא אבולעפיה, היתה העדה המהימנה עלי מכולם. ובכל-זאת נאלצתי להשלימו בעזרת גרסתה ותוספותיה של, רָשֶלָה אבולעפיה, סבתי מצד אבי, שאיבת עולם שררה בינה ובין סבתי שמחה, סבתי מצד אמי. בסיפור הזה, שלוקט כך מגרסאות שונות, טבעתי אף אני את טביעות אצבעותי, והשלמתי ובדיתי מדמיוני את המשפטים שאולי לא נאמרו ואת המעשים והמראות שלא תוארו.
האלמנה זיסו היא שהגתה את הרעיון להשיא את סבתי שמחה זמן קצר לאחר עלייתה ארצה מרוסיה והיא בת שש-עשרה בלבד. שלושה ימים אחרי שאספה אותה מנמל יפו, התברר לה שהנערה היתומה, שבחרה לאמץ לה לבת, תישאר עיוורת וצולעת, והמיקח שעשתה מיקח טעות הוא.
תחילה שכבה שמחה, על-פי עצת הרופא, יומיים תמימים בחדר אפלולי, כדי שיגרש החושך את האור העודף שהחריב את ראייתה. על עיניה החולות הונחו רטיות ספוגות חליטה פושרת של פרחי בבונג, וכף רגלה הכוויה נעטפה בתחבושות של שמן. והאלמנה זיסו היתה נכנסת לחדר להביא לה את ארוחותיה ולהחליף את הרטיות, מביטה עליה בחמלה, ומפקפקת יותר ויותר בתבונה שבמעשה האימוץ. מהר מאוד באה לכלל דעה שמוטב לה למצוא תיקון להחלטתה הנמהרת, ומרגע זה לא בזבזה עוד זמן, וכעבור שלושה שבועות כבר עמדה שמחה מתחת לחופה. יש אומרים, שסבתי נישאה בחיפזון גם מחמת המוות שהשתולל אז ביפו, קוצר בחדווה את יושביה במגפת כולרה חשוכת מרפא, ושמחה, הנערה הרכה, נבחרה להציל את העיר.
לצורך השיחה הרת הגורל עם שמחה ביקשה האלמנה זיסו מנטאשה הגויה, עולת-רגל מרוסיה שהחליטה להישאר בארץ, שתשמש לה מתורגמנית.
"קְטו?" הדהדה המלה בחלל החדר, כשבישרה נטאשה לכלה המיועדת את דבר החתונה.
"מי?" תרגמה נטאשה לאלמנה זיסו.
"פישקֶה מנדל," ענתה האלמנה זיסו.
"פישקה מנדל," תרגמה נטאשה לשמחה.
"פישקה?" שאלה שמחה.
"פישקה," חזרה האלמנה זיסו ביתר ביטחון כשנוכחה שהנערה אינה מתמרדת.
"פישקה," שבה ותרגמה נטאשה.
"פישקה? בוזֶ'ה מוי," אלוהים שלי, נאנחה שמחה בהשלמה והחזירה את פניה אל הקיר.
דמיון רב היה בין שמחה לחתנה המיועד פישקה, שכבר פגשה אותו על סיפון האונייה בדרך לארץ. היא צלעה והוא צלע, אמנם היא על רגלה הימנית והוא על רגלו השמאלית, והיא צליעתה נגרמה בפרעות ואילו הוא היה קיטע כמעט מלידה. עליו סיפרו שבשעת לידתו הגיחו רגליו קודם לראשו. המיילדת התבלבלה ומשכה את רגלו השמאלית בכוח רב כל-כך עד שעקרה אותה מתושבתה, וכשהשחירה הרגל, נאלצו לקטוע אותה. מאז למד פישקה ללכת, היה מדדה על מוט עץ שבקצהו התחתון גולת נחושת רחבה עטופה עור פרה, ובלכתו נשמעה תפיפת הגולה הנגררת מאחור. בימים קרים ולחים במיוחד היה משפשף את הגדם מחמת כאבי הרפאים העזים, שהטריפו עליו את דעתו, ומקלל את יום היוולדו.
היא היתה יתומה והוא היה יתום. הוריהם נהרגו בפרעות. הוא עצמו ניצל רק מפני שהתחבא במרתף ביתם, בין כדי חמאה וערמות תפוחי-אדמה ירוקי עיניים שנאגרו לימי החורף, והאספסוף לא הגיע לשם משום-מה.
על פרצופיהם של פישקה ושמחה אמרו שהם דומים זה לזה כשתי טיפות מים שנלקחו מאותה שלולית, כאילו נוצקו ברחם אחד. לשניהם היה שער בהיר, שניהם היו להם עיניים תכולות מתלכסנות בשובבות, חוטם המזדקר לשמים, עור לבנבן ושקוף כל-כך עד שהיה אפשר לעקוב אחר זרימת הדם בעורקים ובוורידים, ושפתיים צרות, שבפעמים הנדירות שנפשקו לחיוך, היו מגלות בביישנות את הרווח שבין שתי השיניים הקדמיות, אותו הרווח בדיוק אצלה ואצלו.
אין פלא אפוא שפישקה חשק אך ורק בשמחה, שבשל דמיונה לו יכול לראותה כאילו נלקחה מצלעו הפרטית, ומי שמתאהב בדומה לו, בדיעבד אוהב את עצמו.
עם זאת, ראוי לציין שוני אחד בין השניים: שלא כמוהו שהיה נמוך, מוצק וחסון, היתה היא גבוהה וצנומה.
לראשונה ראה אותה כשעלתה בצליעה על כבש האונייה, ראשה מתנשא בין שאר היתומים, הצעירים ממנה. מביטה היתה נכחה בגאווה ובהתנשאות, כאילו רק במקרה נקלעה לשם ואין לה ולא כלום עם הכנופיה העלובה הזאת של ילדים פרועי שער ולבושי בלואים, המצטופפים ונדחקים זה לזה כעדר של כבשים מבוהלות מאימתו של טורף. פישקה, שעקב אחר הילוכה המתריס וקומתה הזקופה, נעמד מולה והיישיר את עיניו אל עיניה שהיו כעיניו. תחילה השפילה את מבטה, אבל מיד שבה ונשאה אותו ונעצה אותו בו כדי להניסו. והוא, שלא היה בקי בהלכות האהבה, ראה בכך עידוד והזמנה דווקא, ומאותו הרגע ועד יומה האחרון לא הניח לה עוד, אלא דבק בה ובריח הבערה שהפיצה, שהיה כבושם מתוק באפו. על סיפון האונייה צלע על שמאלו אחריה, הצולעת על ימינה, וכבר שם אמרו עליהם הליצנים שהם שידוך משמים, כי אם יזדווגו זה לזה, ייפול בחלקם זוג אחד של רגליים בריאות.
שלושה ימים היטלטלה האונייה על ים סוער, ושמחה עמדה על הסיפון והקיאה את נשמתה אל הגלים. אל חדר האוכל לא ירדה אפילו פעם אחת בימים האלה, ופישקה היה צופה בה מן הצד, מעמיד פנים שהוא מתעניין בדגים העטים על הפליטה הנגררת בשובל המקציף שמניחה האונייה אחריה, ושומר עליה לבל תיפול חלילה אל המים הגועשים. כששקטה הסערה ושמחה ירדה סוף-סוף לאכול, תפס לו פישקה מקום על-ידה, והם ישבו זה לצד זה נבוכים ושותקים. עד שנשמטה מידה פרוסת לחם ופישקה התכופף מיד להרימה, וראשו פגש את ראשה מתחת לשולחן, וידיו פגשו את ידיה המגששות. כפות הידיים נלפתות זו בזו, אצבעות דביקות נשזרו באצבעות דביקות, עד שנמצאה האבדה. סמוקים ופרועי שער התרוממו שני הראשים, ועיניה נכלאו בעיניו הדומות להפליא לעיניה. בתום הארוחה עלו לסיפון, נשענו על המעקה, פניהם אל הים המשחיר, ושוחחו את השיחה הארוכה ביותר שהיתה ביניהם בכל ימי חייהם. ומיד לאחריה, לאחר שגילו הכול זה לזה, חתמו השניים את פיהם וחזרו להתבוסס בשתיקתם. ומה גילו זה לזה? כמרשימת מצאי משעממת וזרה מנתה היא באוזניו אחד- אחד את הרוגי משפחתה, והוא מנה באוזניה את הרוגיו שלו והשתדל להרשימה במספר גדול משלה. לצורך זה אף שרבב אל בין השמות עוד שני אחים קטנים שלא היו לו כלל. אחר-כך, כשביקשה ממנו, חשף לפניה את מה שלא היה מראה לאחרים גם כשהפצירו בו: הוא הפשיל בהיסוס את המכנס השמאלי שלו, ערטל את רגלו העצית, הקיש עליה באצבע צרדה כמבקש לגרש את עין הרע, והתיר את רצועות העור שחיברו את התותבת לגדם. בפנים אדומות, כאילו נאלץ לעמוד מולה עירום ועריה,גילה את הצלקת הכעורה, שגבשושיות של עור ובשר עיטרוה כבמעשה תבליט. שמחה הביטה מוקסמת על מומו, הרכינה את ראשה, ובשפתיים רכות נישקה את הצלקת, יונקת וסופגת את כאבו אל פיה החם. פישקה הצטמרר והתאפק שלא לבכות, וידע שאת הנערה הזאת יאהב כל ימי
חייו.
שמחי, קרא לה בשם חיבה, והיא לא אסרה זאת עליו.
כשהגיעו ליפו, היה פישקה הראשון שראה את האסון קורה לה, והוליך אותה על החול צעד-צעד, חופה על עיניה בכף ידו הפרושה מפני קרני השמש. וכשדרכו רגליהם על האדמה המוצקה, ובחילה אחזה אותה והיא נעמדה והקיאה, תמך במצחה, אדיש לריח המעמקים החמוץ שעלה ממנה, ולא הרפה עד שהתרוקנה קיבתה כליל, ואחר-כך קינח את פניה בכנף שרוולו. אז ראתה אותה האלמנה זיסו חשוכת הילדים, שבאה לנמל למצוא לה ילדה מבין היתומות.
שמחה מצאה חן בעיניה בקומתה התמירה וביפי תוארה, והיא ניגשה אליה, חיבקה את כתפיה ברוך, לחשה באוזניה משפטים מרגיעים בשפה שלא הבינה, והוליכה את הנערה מוכת הסנוורים אל עגלה רתומה לפרדה כחושה. מיד התנתק פישקה מחבורת היתומים הממתינים על הרציף לקרובים רחוקים או לאנשים רחמנים שירצו לאמץ אותם, ויצא לרדוף אחרי העגלה המתגלגלת בסמטאות ההומות אדם ובהמה. הם הגיעו לבית מידות, כמעט ארמון פאר, צבוע ורוד ומוקף גן, ושם נעצרה העגלה, והאלמנה הורידה ממנה את שמחה והוליכה אותה במעלה גרם מדרגות חיצוני אל הקומה השנייה.
פישקה הציץ בהשתאות דרך חרכי שער ברזל עתיר פיתוחים אל תוך הגן הנעול, המוקף חומת לבנים. אחר- כך, כאדם הבודק נכס וחוכך בדעתו אם ראוי הוא לרכישה, הקיף אט-אט את החומה, שלבני החרס שלה היו ערוכות כבדוגמת תחרה. סיבוב שלם עשה עד שהוליכוהו רגליו בחזרה אל שער הברזל. עכשיו היה השער פעור לרווחה, ופישקה נכנס לגן הכלוא בין קירות כבית-סוהר נטול גג, והלך בשביל שהוליך אל הכניסה לבית. שם ליטפו ידיו את צמד העמודים הקורינתיים הניצבים בחזית, ובכותרתם זר מגולף של עלי האַקַנטוס, הנושאים את משאה של מרפסת רחבה. עיניו נדדו מעלה אל המעקה המפורזל של המרפסת, ולמראה מגני-דוד השלובים שם זה בזה, מעשה אמנות של חרש-ברזל, נפשקו שפתיו בחיוך. הוא הצמיד את עיניו אל החרכים של תריסי העץ, ומשנואש לראותה דרכם, ניגש להסתכל בשמות דיירי הבית שהיו חקוקים באותיות עבריות וערביות על המזוזה. בקושי רב פענח אותם: זיסו, אביגדור בן-ארי וזרח לוין, חרת את השמות בזיכרונו, צלע עד השוק והתייצב בנגרייה הראשונה שנקרתה בדרכו, בכניסה לעיר.
שם, בנגרייה של אדון רחמנוב, מצא פישקה בעל ידי הזהב עבודה כשוליה. בלילות היה גורף את נסורת העץ והשבבים, עורם אותם בפינת חדר המלאכה, פורש סדין ישן על הערמה וצונח עליה, נהנה מהריח הרענן של השבבים, מפריכותם ומקול המעיכה שהשמיעו תחת כובד גופו. בבוקר, לפני שהגיע בעל-הבית, היה מנער מראשו ומבגדיו את תלתלי העץ הצהובים, מקפל את הסדין ומטאטא את השבבים, שנמחצו כל הלילה תחת גופו, אל מחוץ לנגרייה. שם היה מבעיר אותם בשדה הפתוח, שופת על אשם קומקום מים מפויח, וכשהגיע אדון רחמנוב, כבר חיכה לו ספל פח מלא עד שפתו קפה מתובל בגרגירי הל.
עד מהרה יצאו לו לפישקה מוניטין של חרש-עץ מוכשר מאין כמוהו, ואדון רחמנוב הפקיד בידיו את מלאכת התבליט, התגליף והחריטה בארונות, בשידות ובכונניות שהזמינו אצלו לקוחותיו. רהיט אחר רהיט היה פישקה מעטר בענפי דקלים, ביונים, בכפות-ידיים פרושות במחוות הכוהנים ובמגני-דוד, למען ידעו הכול שהרהיט מעשה ידיו של יהודי הוא. בשעות הפנאי גילף לעצמו רגל חדשה - ולה פיקה של ברך וקרסול וכף רחבה, שעיצבה על-פי תבנית כף רגלו הימנית. אפילו אצבעות וציפורניים עשה לה, ואמרו שגם שרטט במדויק את הקווים החורצים את סוליית הכף, כבבואת ראי מושלמת של כף רגלו הקיימת. אחר-כך הלך לסנדלר והתאים לשתי כפות רגליו, לבריאה ולעצית, זוג נעלי עור הדורות, והרגיש סוף-סוף כאדם מן היישוב.
מיום שהודיעו לפישקה על החתונה הקרובה, החל לגלף את מיטת הכלולות שלהם. את כל אהבתו חרט בעץ: מקציע, מלטש, מעצב ומפסל, והעץ היה בידיו כחומר ביד היוצר, נכנע ורך כנילוש. מגן-דוד ענקי גילף פישקה על משענת המראשות, עיטר אותו סביב-סביב בכפות תמרים וביונים, שנראו חיות והומות כאילו הן עומדות לפרוש את כנפיהן ולעוף. כל-כך יפה היתה המיטה עד שתושבי העיר עשו להם מנהג להתעכב בפתח הנגרייה של אדון רחמנוב כדי להציץ בה, ואחדים אפילו נכנסו פנימה כדי ללטף בידיהם את העץ המלוטש והחלק כשיש. הזמנות רבות הביאה עמה המיטה הזאת לנגרייה של האדון רחמנוב, אבל פישקה לא הצליח מעולם להוציא מתחת ידיו עוד יצירה כדוגמתה.
הכול התכוננו לחתונה החפוזה שנועדה להציל את העיר מן המגפה. ועל כן, כשהתעוררה שמחה משנתה בבוקרו של יום כלולותיה, מצאה בחדרה שמלת כלולות מפוארת, זו השמלה של רָשֶלָה אבולעפיה מנווה-צדק, שנאמר עליה שהיא מפליאה לתפור ולרקום בגדים שגם המלאכים לא היו מתביישים ללבוש אותם. לכבוד חתונתה שלה עצמה עם אברהם, פקיד בכיר בבנק, רקמה רשלה אבולעפיה שמלה שהדורה כמוה לא נראתה עד אז מעולם, לא בשכונת מגוריה ולא בעיר יפו כולה. באשמת השמלה התארכו אירוסיה ונמשכו שלוש שנים, כי עד שלא שלמה מלאכת התפירה, לא הסכימה לקבוע מועד לחתונתה. שלוש שנים תפרה ורקמה יום-יום, חוץ מבשבתות ובחגים, וקישטה את אריג המשי בפרחים שכותרתם פנינים ועלעליהם רקומים בחוטי כסף. תפרה ורקמה ופרמה, פרמה ורקמה ותפרה, עד שהניחה השמלה את דעתה, ואחר-כך הדהימה את כל רואיה. לימים, כששמעה רשלה אבולעפיה באספת "עזרת נשים" על הכלה היתומה, הענייה והסומה, ששה לקיים את מצוות "הכנסת כלה" והוציאה ממעמקי תיבת המוהר שלה את השמלה המהוללת, שהביאה לה אושר רב, ובלב חפץ הציעה אותה לשמחה.
נכלמת החליקה שמחה על בד המשי הצונן, מיששה בקצות אצבעותיה את הפנינים המשובצות בפרחים, הקשיבה בלב הולם לרשרוש האריג בין כפותיה, והריחה את הניחוחות הקלושים של פרחי יסמין ושל מי ורדים שנטמעו בבתי-השחי ובמפתח המחשוף. ואף-על-פי שאימצה מאוד את עיניה, עד שעלו קמטים במצחה, לא הצליחה לראות את השמלה, גם לא לאורה של מנורה שהובאה אליה באמצע היום. אחר-כך לבשה את השמלה בבהילות, מתביישת להיראות במערומיה לעיני הנשים הצופות בה, והשמלה בלעה אותה, העלימה אותה בתוכה, גלשה מכתפיה מפלים-מפלים, וגלים רכים של בד התנחשלו לרגליה, כמבקשים להכשיל את צעדיה.
"דקה ויבשה כהושענא חבוטה," נשמע לחשוש מאחוריה.
"דקיקה כזרד," נענה לחשוש אחר.
"לא ידעתי שהשמלה כל-כך גדולה. מה, היית כל-כך שמנה בחתונה שלך?" קנטרה האלמנה זיסו את רשלה אבולעפיה. "ואני לתומי חשבתי שעבית מנחת רק אחרי החופה."
אולי משום שפיה היה מלא בסיכות ושפתיה היו מכווצות סביבן כבנשיקה, הבליגה רשלה אבולעפיה על העלבון, סיכה אחר סיכה ננעצה בכעס באריג המרשרש, יצאה מהצד האחר, והצמידה שכבה לשכבה בניסיון להצר ולהדק את השמלה לגופה הרזה של שמחה. אחר-כך כרעה רשלה אבולעפיה בכבדות על ברכיה, נעצה סיכות גם בשולי השמלה והוסיפה עוד מכפלת למכפלת הקיימת, שלא תדרוך שמחה, שלמרות קומתה הגבוהה היתה נמוכה ממנה, על האמרה ותלכלך אותה חלילה.
"בחתונה שלך אל תזוזי," ניסתה רשלה אבולעפיה להסביר לה בשפת סימנים, בתנועות רחבות של זרועותיה ובעקצוצים קלים של סיכה. "כי אם תזוזי, ישתחררו הסיכות, ואת עלולה להידקר."
אחר-כך תחבה רשלה אבולעפיה לידי שמחה נעלי משי צחורות, מחודדות חרטום ומגונדרות בשרשרת חרוזי זכוכית אדומים, שגם אותן הכינה ורקמה לכבוד חתונתה, ולא נעלה אותן עוד מאז אפילו פעם אחת. ידיה של שמחה מיששו את החרוזים והיא חייכה במבוכה. אבל כשניסתה להכניס את כפות רגליה לתוך הנעליים, דעך חיוכה, כי רק אחרי שקיפלה את בהונותיה, הצליחה בקושי רב להידחק לתוכן.
עקב בצד אגודל דידתה במורד מדרגות ביתה של האלמנה זיסו אל הכרכרה שבאה לקחת אותה לבית- הקברות, מקום חופתה. כסד של עינויים היו הנעליים לכפות רגליה, בייחוד לזו הכוויה, והשמלה המכווצת הכבידה עליה, קיצרה את נשימתה וסרבלה את הליכתה.
בכפות רגליים כואבות ורצוצות מן הנעליים הצרות מדי, ובגוף עקוד ומיוסר בתכריכי השמלה הצחורה, ניצבה סבתי שמחה לצדו של פישקה מנדל תחת "חופה שחורה", כדין יתום ויתומה הנישאים בחופזה בבית- קברות כדי להסיר קללת מגפה מעל ראש הציבור. במשך כל שעת החופה חששה לנשום בחופשיות, פן תינתק סיכה ממקומה ותינעץ בלבה, ובשום אופן לא הצליחה להתרכז בדבריו של הרב, חרף טרחתו של אביגדור בן-ארי, שתרגם לה אותם לרוסית.
שלושת אלפים איש ואשה כבר נקטלו במגפה שיצאה מן העיר עזה ויורדי הים הביאוה בכנפי בגדיהם עד יפו. הכולרה סובבה בעיר כאוות נפשה, זורעת את המחלה וקוצרת מוות. הרכבת שבתה, בתי-הספר נסגרו והתלמידים שולחו לבתיהם, וסגר הוטל על העיר עד יעבור זעם.
ומשום ש"בית-העלמין ליהודי יפו" התמלא עד אפס מקום, עד שאפילו גופה קטנה של נפל לא היה אפשר לקבור בו, היתה עכשיו לאדון רוקח, ראש קהילת יהודי יפו והשכונות, עילה טובה לבקש חלקה חדשה לקבור בה את מתי המגפה. בשבוע השני למגפה לבש את הגלבייה הצחורה שלו, ששוליה זהב, עטה כפייה לראשו ועלה במדרגות בית-העירייה. בקולו השקט הכריז באוזני הקאימקאם, שאם לא יקבלו היהודים חלקה חדשה מחוץ לעיר, ייקברו מתיהם זה על גבי זה בתוך יפו ויסכנו את החיים והבריאים.
מיהר הקאימקאם לכנס את יועציו, פרש לפניהם את מפת הארץ הלא-נושבת, וחיפש "מַתרוכה", חלקה ציבורית לא-מעובדת, שתהיה בית-עולם חדש ליהודים.שעה ארוכה התווכחו ביניהם היועצים ולכלל הסכמה לא באו. עד שקצה נפשו של הקאימקאם בוויכוח הסרק הזה, והוא היסה את הניצים, נעץ במפה את אגודלו הענוד טבעת זהב רחבה, משובצת אבן אודם, וביקש מעוזרו שישרטט סביבו מעגל שלם, וכך, בנעיצת אגודל בשממת החולות, הרחק מכל מקום יישוב, נקבע מקומו של בית-העלמין היהודי החדש.
ואז, ביום קיץ חם, השתרכו האדון רוקח ועוזרו של הקאימקאם בדיונות הגבוהות, שוקעים עד קרסוליהם בחול הלוהט, עלו וירדו, ירדו ועלו שלוש שעות, עד שמצאו את המקום שבו ננעץ האגודל. וכשבאוזניו מצטלצלים דברי אברהם, האב הקדמון, לעפרון החיתי ליד מערת המכפלה, הוציא האדון רוקח מכיסו עשרה נפוליונים של זהב, וכעומד על בימת תיאטרון לעיני קהל עצום מאוד, נתן אותם בתנועת יד אצילית וחתם את העסקה.
בית-הקברות החדש נרשם בטאבו לעולמי עד על שם ועד קהילת יהודי יפו.
מיד לאחר מכן ביקש האדון רוקח שימצאו יתום ויתומה, מוטב שיהיו בעלי-מום ועניים, להשיאם בבית- הקברות על חשבון הציבור.
"אתם תעוררו את רחמיו של אלוהים והמגפה תחדל," הסבירו שליחיו של האדון רוקח לשמחה ולפישקה, לכל אחד מהם לחוד, והטילו על כתפיהם את האחריות לעצירת הפורענות.
כך היתה חגיגת החתונה של סבתי לחנוכת בית- קברות, וכליָה וחיים נכרכו יחד במשחק מתעתע של גורל, שעתיד היה לפגוע גם בי.
כנר, מתופף וחלילן ניגנו וריקדו בסמטאות יפו לפני הזוג, והמון רב של אנשים, פניהם לבנות מאימת המחלה ועיניהם מזילות דמעות על המתים והחולים, חולל ושר אתם יחד. ובני יפו המוסלמים והנוצרים, שהסתגרו מפני המגפה בבתיהם מוגפי התריסים, ריווחו את הרפרפות כדי סדק צר והציצו ביהודים המשוגעים המתאמצים לשמח חתן וכלה בימים רעים כאלה. שמחה ופישקה עשו את הדרך לבית-העלמין בכרכרה שנסעה לאורך שפת הים, וכששקעו אופניה בחולות, התבקש קהל המלווים לחלץ אותה בכוחות משותפים. כשעה נסעה הכרכרה לאור הירח עד שנראו אורות הפנסים שהדליק שומר הלילה, ואלה הבזיקו והבהבו בים החשכה, וכיוונו את החוגגים אל מקום השמחה.
שני קברים כבר היו כרויים אז בשתי פינות של המגרש, מופרשים ורחוקים זה מזה, כדי לקבוע ולהגדיר את תחומו של בית-הקברות. האחד, קברו של פועל אלמוני שהגיע מלוד כשבגופו מקננת המחלה ונפטר באכסניה ביפו ועל מצבתו נכתב גלמוד, והשני, של אנושקה בת ר' גבריאל בראמבערג, שנספתה אף היא במגפה ונטמנה כחמש שעות לפני שנכנסו שמחה ופישקה לחופה, מלווה בבכי התמרורים של ארוסה שעדיין לא הספיקה להינשא לו.
לקול צחוקם המלעיג של הצבועים ויללות הנהי של התנים, התקדשו היתומים לבעל ואשה. וכשניתץ פישקה ברגלו הבריאה את הכוס לזכר החורבן, געה הציבור בבכי וביקש רחמי שמים. ובעוד התזמורת מתאמצת לסלק את עננת הנכאים מעל פני האנשים, הוליכו את השניים אל חדר הטוהרה, שנועד לשמש בערב ההוא חדר ייחוד.
איש אינו יודע מה אירע שם בתוך החדר. רחמנוב בעל הנגרייה, שהתנדב לשמור על הפתח לבל ייכנס לשם איש מלבדם, סיפר ששמחה יצאה מהחדר בסערה כעבור רגעים מעטים, פניה לוהטות, שערה סתור, עיניה הכבויות והיבשות מתאמצות לדמוע וידיה אוחזות בכוח את בד השמלה במפתח החזה, כמבקשת להסתיר דבר-מה. היא נמלטה בצליעה דרך שער הברזל של בית-הקברות, וגיששה את דרכה היישר אל משוכת שיחי הצבר שהקיפה את הפרדס הסמוך. הסיכות שהידקו את השמלה לגופה השתחררו מאחיזתן וננעצו בבשרה, והאריג הכבד נפרש וגלש מעל כתפיה. בהגיעה אל משוכת שיחי הצבר, ליטפו כפותיהם הרחבות השטוחות את כתפיה המגולות, לפתו אותה בחיבוק צורב, והשירו עליה פלומה מעקצצת של קוצים קטנטנים. כשנחלצה משם, נקלעה אל בין זרועותיהם הדוקרניות של עצי הלימון, ואלה השליכו עליה הינומת פרחים ריחניים שכמשו והיו כשיירי חלומות שהכזיבו.
שמחה לא נתנה את דעתה על הכאב והמשיכה במנוסתה העיוורת, עד שהסתבכו רגליה בשולי השמלה והיא מעדה והוטחה ארצה. בחמת זעם תלשה מעל כפות רגליה את נעלי המשי שהצרו את צעדיה והתאמצה לקום. אבל כשהצליחה לעמוד על רגליה היחפות, השיגה פישקה, שדלק אחריה, ולפת אותה, והסיכות שהשתחררו דקרו את כריות אצבעותיו, וכתמים קטנים של דם פשו באריג השמלה ועיטרו אותו בניצני פרחים אדומים.
שמחה נאבקה בו בכל כוחה, מנופפת בזרועותיה, בועטת וצורחת באימה. וכשבכל-זאת הצליח לאחוז בה, נשכה את כף ידו, מטביעה בבשרה שתי שורות מקבילות של סהרונים מדממים. אבל פישקה לא ויתר. הוא אימץ אותה אליו בחוזקה, גבה צמוד לקדמת גופו והסיכות שבשמלתה דוקרות אותו ואותה. כאב המנסה להרגיע תינוקת בוכה לחש באוזנה, "שמחי, שה, שה, שה." גם כשנתקפה קבס ופלטה את קיאה על השמלה ועל נעליו החדשות, לא הרפה ממנה. בממחטה מעומלנת ששלף מכיס מקטורנו מחה את פניה, הושיב אותה על אבן ורץ בחזרה לבית-הקברות להביא לה כוס מים. כשחזר, ראה את האלמנה זיסו תומכת בה במרפקה ומוליכה אותה משם מתייפחת וכושלת בשולי השמלה המוכתמת. פישקה הנכלם הלך מתנודד אחר כלתו הבורחת, ומומו מתעצם ופושט גם אל רגלו הבריאה. אחריהם הזדנבו חוגגים מצקצקים בלשונם ומנידים בראשם על החתונה הזאת, ומכריזים שמראש ידעו שנישואים שמתחילים כך, בחופה בבית-קברות ובהתייחדות בחדר טוהרה, סופם יהיה רע.
כשהגיעו לבית האלמנה זיסו, ביקשה האלמנה מפישקה בתנועת יד קצרה ונרגזת שלא יעלה אתן ושילך לדרכו. שעה ארוכה עמד פישקה ברחוב, מול הבית, וצפה באור העששית הדולק בחדרה של כלתו. כשכבה לבסוף האור, השתרך לאטו אל הנגרייה. שם התיר בזעם את רגל העץ הנעולה בנעל החדשה, ובלי לפשוט את בגדי החתן שקיבל מוועד קהילת יהודי יפו, שהדיפו עכשיו ריח חמוץ של זיעה, השתרע על ערמת הנסורת והשבבים, ששב וערם להיות לו מיטת יחיד כתמול-שלשום.
שמחה, בחדרה, קרעה מעל גופה את השמלה שהתרפטה קודם זמנה, ובגוף דקור וכואב וברגליים צבות נשכבה על מיטתה ולא קמה ממנה אלא כעבור שלושה ימים.
באותו הלילה התקדרו השמים. גשם עז שלא בעתו ירד על העיר, חלחל אל תוך הקברים הטריים של חללי המגפה, שטף וניקה במימיו את השווקים, רחץ את הדרכים מן האבק וטיהר את העיר מזוהמת המגפה.
למחרת הכריזו ביפו שהכולרה הסתלקה, וביטלו את הסגר.
חתוכה ומחוררת, שוליה שחורים, אריגה מעוטר בכתמי קיא צהוב ממיצי קיבה של בטן ריקה ובטיפות קטנות של דם, החזירו לרשלה אבולעפיה את השמלה שלא הביאה מזל לכלה היתומה. את נעלי החרוזים, שתלשה במרוצתה, לא הצליחו למצוא. גם משלחת חיפוש ששלחה בעלת הנעליים הנדיבה חזרה בידיים ריקות.
גבעות החול הנודדות המקיפות את בית-הקברות, אמרו לה המחפשים, הצמיחו רגליים, ובן-לילה העתיקו את מקום מושבן. ונשאו עמן, כאדם העובר דירה ונוטל עמו את מיטלטליו, כל מה שהיה בהן ועליהן: צמחים, בעלי-חיים קטנים, וגם את נעלי המשי הרקומות.
על כן, לא מן הנמנע כלל שעד היום הן קבורות תחת אחד מבתיה של העיר תל-אביב, שצמחה בינתיים מן החולות.
כעבור חודש מיום החתונה נכנס פישקה לחדרה של שמחה ועמו אברום, הסבל הכורדי, שזרועותיו וגבו וראשו היו עמוסים חלקים של מיטה מפורקת. בשפתיים גדושות מסמרים חיברו השניים בשתיקה את חלקי המיטה עד שעמדה שלמה והדורה על רצפת האבן של החדר.
פישקה העיף מבט אחרון ביצירת האמנות שחוללו ידיו באהבה גדולה, ליטף לפרדה את עיטוריה, חפן בכף ידו את תבליט היונים, החליק על המגן-דוד, ויצא מהחדר.
עבר עוד חודש, וכשהחלה בטנה של שמחה לתפוח, טפחו אנשי השכונה על כתפו של פישקה: "חמש דקות הייתם בייחוד וכבר הכלה שלך בהיריון," אמרו לו בהערכה כנה ובאחוות גברים. אבל כשביקשו להציל מפיו איך הצליח בזריזות כזאת, משך בכתפיו בענווה כאילו אין לו כל חלק בדבר. בנגרייה היה ממלא את פיו במסמרים, חושק עליהם את שפתיו בכוח עד שהעלו קמטוטים דקים, ושותק.
גם בשמחה הפצירו הנשים הסקרניות ושידלו אותה במתק שפתיים שתתאר להן מה בדיוק קרה בינה ובין פישקה ברגעי הייחוד המעטים. אבל שמחה ניפחה את לחייה וחשקה אף היא את שפתיה, שמא ייפלט מפיה הסוד בעל-כורחה, יפרח לו ויצא לסובב בשכונה, לעמוד שם ברשות עצמו ולהיות לנחלת הרבים.
בעניין הזה, למרות שנפרדו זה מזה, עשו פישקה ושמחה יד אחת, והסתירו מפני כול את קורות הרגעים ההם. אבל הבריות לא הניחו לפרשה, והיו שבים ודשים בה עוד ועוד, בייחוד בימי-ההולדת של נחמה אמי, הבת שנולדה לשמחה תיכף אחרי אחיה התאום, שמת בנסיבות מוזרות. כל מיני השערות שוערו, ניחושים נוחשו, עד ששובשו התאריכים, ואפילו השמות, והמעשה היה לאגדה, אבל בדברי ימי העיר תל-אביב-יפו נכתב הסיפור המופלא כמעשה שהיה, שבימי המגפה הגדולה של כולרה, שנטפלה בתחילת המאה לתושבי יפו, נישאו יתום ויתומה ב"חופה שחורה" על חשבון הציבור בבית- הקברות החדש, ולמחרת נישואיהם חדלה המגפה. תורה שבעל-פה אמרה כי הכלה נמלטה מהחתן מיד לאחר החופה, כי רוחות המתים נכנסו בה, ואחרי שבעה חודשים ילדה תאומים, בן ובת. ומשום שהיולדת התגרתה במוות, ניטלה נשמתו של הבן תיכף לאחר הלידה, ונותרה הבת לבדה.
מאז החתונה סירבה שמחה לחזור ולהתייחד עם בעלה, וביקשה מהאלמנה זיסו להמשיך להתגורר בחדר שהקצתה לה בבואה. והאלמנה זיסו, שמצפונה ייסר אותה על החתונה החפוזה, נעתרה לה ואף ציוותה לה את החדר לכל ימי חייה, לה ולבתה ולבני בתה ובנותיה, אם יבואו.
בעת ההיא גילתה שמחה את אומנות הבישול והחלה לבשל, לאפות, לצלות ולרקוח לאלמנה ולדייריה, אביגדור בן-ארי וזרח לוין. וכשהריחו השכנות את הניחוחות, הזמינו אצלה תבשילים גם הן, והיא הסכימה, בתנאי שאת שכרה ישלמו למיטיבתה.
פישקה לא השלים עם החלטתה של שמחה לחיות בלעדיו. לילות רבים עמד תחת חלונה, קרא "שמחי, שמחי" בקול הרך ביותר שהצליח להפיק מגרונו, ואף שר לה שירי אהבה ברוסית. בשעות הערב, כשהיתה יוצאת לשאוף אוויר צונן על חוף הים, היה מלווה אותה מרחוק ושומר את צעדיה, שלא יפגעו בה חלילה לא אדם ולא בהמה.
סוף עמוד 32