1
ברגע ששמעה את טרטור המנוע, קמה אלקה והתקרבה לאט אל שפת המדרכה. האוטובוס גלש אל התחנה ופתח אליה את דלתותיו. את תיק היד תלתה על אמת זרועה המקופלת ובידה השנייה אחזה בחוזקה במוט. המדרגה הזאת תמיד היתה גבוהה מדי בשבילה, גם כשהיתה צעירה יותר. הנהג הביט בה בחיוך סלחני, הוא כבר הכיר אותה מנסיעות קודמות. "גברת, הכרטיסייה לא תברח, קודם תשבי," ביקש ממנה כשעמדה לפתוח את התיק. האוטובוס זז ואלקה מיהרה לשבת. היא ביקשה ללא מילים מהנוסע שלפניה להעביר את הכרטיסייה אל הנהג ורק אחר-כך הרשתה לעצמה להסתדר במושב ביתר נוחות, לבחון בחטף את צדודיתו של הגבר הקירח שישב לצדה ולהרהר בתכלית הנסיעה הזאת.
אף שנרדמה מאוחר, התעוררה השכם בבוקר כשחשכה שרתה עדיין בבית. בטלטלת ראש קצרה גירשה את החלומות שרדפו אותה בשנתה והדליקה את המנורה הקטנה שמעליה. אור צהבהב נשפך על הכתלים ועל השידה החומה, ארון העץ הגדול נותר בצל. ערנות פשטה באיבריה, הזכירה לה שהיום הזה יהיה שונה מכל הימים. שלושים ושלוש שנה היא דוחה את הנסיעה הזאת, ובלילה האחרון ייסרה אותה ההתלבטות יותר מאי-פעם, אבל היום תיסע. היא נאנחה, חילצה עצמה מהמיטה וניגשה אל הארון. ריח הנפטאלין גירה את נחיריה, ידיה גיששו בתוך האפלה, חפרו בתוך הסדינים המקופלים ושמיכת הפוך, ואז פגעו בקרטון הקשה של קופסת הנעליים. לרגע היססה לפני ששלפה אותה מהקבר שהיתה טמונה בו כל-כך הרבה זמן. באור שהטילה מנורת הלילה הסתמנו בין ידיה סמל המגַפּר והציור של נעלי הבית המשובצות.
אלקה הוציאה את משקפי הקריאה שלה ממגירת השידה, התיישבה על קצה המיטה, הניחה את הקופסה על ברכיה ופתחה אותה. תכולתה ריצדה מול עיניה, ניירות, מסמכים ועוד משהו. כשהעבירה אותם לכאן לפני שנים, עשתה זאת רק לתכלית אחת – שיכסו ויסתירו את הדבר שהטמינה בתחתית. אלקה נשמה עמוק, היא שלפה מראש הערמה את הסרטיפיקט על-שם סבינה גורק. בתמונה, שערותיה שהיו אפורות כבר אז הודקו לראשה במכבנות כהות, ובין גבותיה נחרש קמט של כעס. כעס על מה שהיה, או אולי אות לבאות. התמונה הזאת העכירה את רוחה, וכך גם השם המושאל. היא הניחה את הסרטיפיקט בצד והוציאה את תעודת העולה-חדש של הסוכנות היהודית. כאן שערה כבר היה צבוע שחור, ושמה האמיתי, אלקה סטולר, הושב לה. אבל הקמט שבין הגבות בעינו עמד. זה אחר זה, בלי לתת עליהם את הדעת, שלפה פנקסי חיסכון של בנק-הפועלים, פנקס חבר ישן של קופת-חולים ומרשמים של תרופות. רעד קל עבר בידיה כאשר הגיעה לְמה שחיפשה– תמונת החתונה. למה שמרה אותה? היא היתה צריכה לקרוע אותה לגזרים, עוד לפני שלושים ושלוש שנה. מי יודע, אולי היתה לה אז נבואת הלב שיבוא יום ותזדקק לה. היא קירבה אותה אל מנורת הלילה כדי לבחון אותה היטב. הנה היא עומדת לבושה שמלה ארוכה לבנה עם שרוולים תפוחים וצווארון תחרה, ההינומה מכסה את פניה, בידיה זר פרחים קטן, מימינה יושבת אמה על כיסא, רזה, קטנה וחיוורת, אביה עומד מאחוריה, ידיו מונחות על משענת הכיסא, חמותה עומדת בתווך עטופה רדיד, עוד כמה קרובים ושכן נדחקו אל התמונה, כולם לבושים חליפות כהות וחבושים מגבעות קצרות– איש אינו מחייך. והוא עומד בצמוד אליה משמאל, קשה לראות, לא כל שכן לזכור, אם חיבק אותה, אם הניח יד על מותניה או נגע קלות בגבה. אלקה מקרבת עוד את התמונה אל הנורה, סוקרת כל פרט בפניו, קווצת שיער בהירה מונחת ברישול על המצח הגבוה, האף הישר, העיניים שגם בתמונה של שחור-ולבן רואים את התכלת שהיתה בהן. ונדמה שמשוך שם איזשהו חיוך, משהו בעיניים, בזווית הפה, כן, יש שם חיוך. הרעד התגבר, היא חשה בלבה. "מנוול, מנוול," לחשה, "מה עשית לי."
אלקה מיהרה להחזיר את התמונה לקופסה והניחה מעליה את ערמת הניירות. כשקמה חשה לאות באיבריה וכבר הצטערה על התוכנית לנסוע. במטבח עמדה להכין לעצמה כוס תה חזק עם פלאח לימון וקוביית סוכר כמו שהיא רגילה, כך שהבוקר הזה לא יהיה שונה יותר מדי מבקרים אחרים. בזמן שהמים בעבעו, הזליפה אל פיה כמה טיפות ולריאן כדי להרגיע את קצב הלב. וכשישבה לשתות את התה, קוביית הסוכר נתונה בין שיניה, עדיין לא נרגעה ואמרה לעצמה, איזו מטורפת אני, איזה רעיון משוגע עלה לי, זה לא בא בחשבון.
אחרי התה והלחם-חי שלה במרגרינה עם פרוסת הלקרדה הדקה, ירדה, עדיין בחלוק, לזרוק את הזבל. בחדר האשפה פגשה את דבורה זלצר, השכנה מהדירה למעלה. דבורה נתנה מבט חד בשקית הזבל שאלקה החזיקה בידיה, אבל לא העזה לומר מילה. וטוב שכך. בפעם האחרונה שהעירה לה שהשקית מטפטפת ומשאירה כתמים בחדר המדרגות, שפכה אלקה את כל תכולתה על רגליה של דבורה. זה היה לפני שש שנים ומאז רובצת ביניהן שתיקה כבדה. הסיבה היחידה שהשליכה את הזבל על רגליה ולא בפניה של דבורה היתה שעד אז היו שתיהן נוהגות בכל יום שישי, לפני כניסת השבת, לשבת אצל אלקה במרפסת לשיחת חולין על כוס תה ועוגיות מלוחות. זה הטבע של האנשים, שנים הכול בסדר ואז פתאום הם מוצאים להעיר משהו ומקלקלים והורסים הכול.
לאלקה היה קשה להרים את מכסה המתכת העגול של הפח. דבורה זלצר, שצעירה ממנה ביותר מעשר שנים, רק המשיכה לעקוב במבטה אחר שקית הזבל ולא חשבה לעזור, מן הסתם שומרת בלבה את הטינה ההיא.
בבית, פתחה את הארון להחליף את החלוק בשמלה. היא בררה בין השמלות והתכוונה ללבוש את הכחולה עם רקמת הפרחים הלבנים בצווארון. אבל כשראתה את דמותה משתקפת במראה שבדלת, נזכרה שבלילה, כאשר תכננה את הנסיעה, התכוונה ללכת למספרה. גם כעת הפריע לה הגוון הלבן שהציץ משורשי שערותיה. במקומות מסוימים, במיוחד בקדמת הראש, נראה כאילו השיער נדבק לקרקפת. אמנם תוכנית הנסיעה נגנזה, אבל בכל-זאת תלך למספרה. וכשירדה במדרגות, אוחזת היטב במעקה, לחשה לעצמה בלי קול, שטוב עשתה שהיא הולכת למספרה גם אם לא קבעה תור, כדי שאם שוב יצוץ הרעיון הזה של הנסיעה, היא לפחות תיראה כמו בן-אדם.
במספרה אצל שושנה, אחת הספריות היתה פנויה והצביעה על כיסא העור המסתובב, היא אפילו התחילה להנמיך אותו, אבל אלקה לא תפקיד את ראשה בידי אף אחת מלבד בעלת-הבית והעדיפה להמתין בסבלנות עד שתתפנה. הספרית הזוטרה העמידה פני נעלבת, ובכל-זאת הציעה לה כוס קפה ומגזינים לקריאה. היא סירבה לקפה, בגלל הלחץ-דם, אבל את המגזינים לקחה בחפץ לב.
אלקה לא ידעה לקרוא בעברית. היא זיהתה מספרים וגם מילים ביידיש, ואף שמעולם לא הודתה בכך, גם לא בפני עצמה, משום מה אף פעם לא הצליחו המילים להתחבר אצלה למשפטים. היא אהבה לעלעל במגזינים ולהביט בתמונות, להסתכל בתצלומים ולתהות מיהם האנשים המופיעים בהם ומה מעשיהם. לשם כך היתה משייכת אותם למראות נוף שהופיעו בדפים אחרים וטווה להם סיפורים שלמים של מחלוקות וסכסוכים עם הדמויות האחרות. אבל את עיקר תשומת לבה תפסו תמונות שהופיעו בהן בגדי נשים. עד השנים האחרונות– ולמעשה כמעט כל חייה– התפרנסה אלקה כתופרת-עִלית. מבט חטוף אחד בתצלום של שמלה ומיד היו מצטיירים במוחה השבלונות לגזֵרה, מבנה הצווארון, הקפלים, השרוולים, המנג'טים, מיקומם של הכפתורים– הכול היה מצטייר במוחה, ברור כשמש בצהריים. היו לה לקוחות נאמנות שהזמינו אצלה בקביעות שמלות, חצאיות וחולצות, אבל בשנים האחרונות השתנה הטעם ובמקום לפנות לתופרת-עלית מעדיפים לשלם מעט ולקנות מקונפקציה. היא לא הצטערה, כי כבר התקשתה להתכופף לקחת מידות, והידיים רעדו כשצריך היה להשחיל את החוט בקוף המחט. הכנסה, ברוך השם, היתה לה מהרנטה שקיבלה מגרמניה, כך שללחם לא רעבה. היא הביטה בתמונות שבמגזינים, כל הבחורות ואפילו הנשים היו לבושות בגדים פשוטים, מכנסיים צרים וגופיות טריקו קצרות. כבר אין למצוא חליפות מחויטות ושמלות שאפשר להתרשם ולהעתיק.
מדי פעם הרימה אלקה את ראשה כדי להביט סביב: שושנה היתה עסוקה בשיפוצים אחרונים של תסרוקת מנופחת על ראשה של ישישה שהניעה את לסתותיה בלי הרף. הישישה היתה מאופרת בכבדות, המון אודם, צבע בעפעפיים, פס שחור מתחת לעיניים ואפילו סומק בלחיים. למרות מראהָ הבלה היא הזכירה לאלקה את הזונות המפורכסות שהיו מגיעות לווישניבה בימי שוק בעגלה רתומה לצמד שוורים. בקצה המספרה, ליד השולחן של אורנה המניקוריסטית, ישבה אישה צנומה וכהת מבט, ובעוד אורנה מטפלת בציפורניה ישבו השתיים רכונות זו אל זו והתלחשו. אישה אחרת, במשקפי שמש, ישבה וקראה עיתון כשראשה נתון בתוך מכונה לייבוש שיער. אלקה היתה בטוחה שהיא מעמידה פני קוראת, כי מי יכול לקרוא בעיתון עם אותיות כל-כך קטנות וצפופות ועוד להרכיב משקפיים שחורים? ומי בכלל יושב במספרה עם משקפי שמש, מה יש לה להסתיר, לאישה הזאת?
"מה שלומנו היום?" פנתה אליה שושנה ביידיש וניקתה לכבודה את הכיסא משאריות השיער של הישישה המצובעת.
"כל עוד אני עומדת על הרגליים שלי, תודה לאל, אין לי טענות לאף אחד," ענתה והתיישבה.
שושנה היתה ספרית שאפשר לסמוך עליה, בעיקר בגלל שידעה יידיש, אמנם יידיש רומנית שנשמעה מגוחכת רוב הזמן. מיטב ידיעותיה של שושנה על העולם הסתכמו במי מתושבות השכונה התאלמנה לאחרונה ומי עברה להתגורר בבית-אבות ומי הלכה לעולמה, אבל בכל-זאת נעם לה לאלקה לשמוע שפה מובנת בשעה שקושרים לצווארה סדין, חופפים את ראשה במים חמים ומורחים על שערה צבע במברשת.
בדרך-כלל הרגישה אלקה בנוח כשהביטה במראה, היא נראתה וגם חשה צעירה מגילה. בני גילה היו זקנים, רדופי מכאוב ותשישות, וחלקה, כך החליטה, לא יהא עמם. אבל הפעם נתקפה צינה, כאילו הדמות המשתקפת מולה היא דמות של אישה זרה, מישהי חסרת גוף, ראש של אישה זקנה שמונח על סדין לבן, פנים מקומטות, סנטר נפול, כתמים כהים מתחת לעיניים. האם הפגישה מאתמול, ההתחבטות לגבי הנסיעה, שני הלילות האחרונים שעברו עליה כמעט ללא שינה – האם כל אלה הטילו אותה אל זרועות הזִקנה? שושנה החליקה את שערותיה במברשת ופטפטה בלי הרף, אבל אלקה לא הקשיבה. היא חשבה על כך שהמראה הגדולה, הכיסא שהיא יושבת בו והסדין המכסה אותה אינם מרשים לה להימלט, מאלצים אותה לפגוש את הזקֵנה העייפה הזאת.
בשנים האחרונות נעשה המאבק היומיומי קשה ואיטי יותר, והיא ציפתה ללא חמדה לאישה הזקנה שיום אחד תופיע מולה. בסתר לבה קיוותה שאולי לא תבוא, והנה דווקא עכשיו, כשאין לה מפלט, בתוך המראה הענקית הזאת, היא באה להכות את לבה בפטיש, לפורר ולהכניע אותה. ריחות המספרה נהיו בלתי-נסבלים, הגוף שמתחת לסדין נשטף זיעה, שלפוחית השתן לחצה, ראשה חבר שוב לגופה, לצרכיו ולקשיים שלו. אלקה לא קמה, היא קיוותה שצביעת השיער וסידורו יצליחו אולי לגרש את הזִקנה שהשתלטה עליה. הזמן חלף בעצלתיים, נדמָה שהספרית מתעכבת, מושכת כל תנועה ופעולה. האם זה מכוון?
"אפשר להציע לך כוס מים? את נראית חיוורת." שושנה הפסיקה לספר אותה והביטה בה דרך המראה במבט דואג.
אלקה הנהנה.
"שיפר'לה, תביאי בבקשה כוס מים!" קראה שושנה אל הספרית הזוטרה, המספריים זקורים בידה התלויה באוויר.
המים הקרים אוששו אותה מעט.
"את רוצה ללכת הביתה לנוח, תבואי אחר-כך?" הציעה לה הספרית.
"אני מרגישה בסדר, את יכולה להמשיך." אלקה לא היתה יוצאת בשום אופן מהמספרה כמו משיגענע, עם חצי תספורת. שושנה הזדרזה, ואת התרסיס לייצוב השיער התיזה על ראשה של אלקה בתנועות חדות ומהירות כמי שנלחמת ביתוש טרדן.
השיער היה עכשיו צבוע שחור עז נוטה לכחול ומסודר למשעי, אבל למרות זאת נותרה מתחתיו האישה הזקנה. היא שילמה בחיפזון ויצאה בלי לומר שלום. שושנה ליוותה אותה במבטה עד שנכנסה אל הגינה הציבורית.
אלקה הרגישה מותשת, היא לא יכלה ללכת עד לביתה בלי לנוח ורק כשהתיישבה על הספסל חשבה שהשאירה במספרה תשר גבוה ממה שהתכוונה לתת. עצי הגן להטו בפריחה אדומה וצהובה, אוויר חם ולח רבץ בכבדות בין השבילים המרוצפים. בארגז החול, ליד הנדנדות, שיחק ילד קטן. אמו, אישה צעירה לבושה שמלה ורודה פרחונית בגזרה צרת מותן, ישבה לידו וניסתה לתת לו מגרפה מפלסטיק. גם אלקה היתה פעם אמא צעירה. זה היה מזמן, בעולם אחר, עולם שבו אמהות לא שיחקו עם ילדיהן בחול. אילו רצה הגורל, האם היתה אם אחרת, רעיה אחרת? מה זה משנה. היא עשתה מה שיכלה, מה שהחיים אפשרו לה. ועכשיו כשפגשה באישה הזקנה, כשזו השיגה אותה סוף-סוף, היא הבינה שהכול מאחוריה. בראשה הבליחה ההחלטה, היא חייבת לצאת לנסוע, כל-כך הרבה שנים דימתה בעיני רוחה את המפגש הזה, ותמיד היו הצער, הכעס והעלבון דוחים אותו. אבל עכשיו אין כנראה מועד אחר. היא תיסע, כן, למרות הכול היא תיסע – היום.