המקום שבו נגמרת אמריקה | בעז גאון | פרק ראשון

 1 •

ניו יורק פעם ראשונה

מהקומה השמונה־עשרה, הנחשבת במנהטן לסוג של קומת קרקע, נראים קירות המגדלים כמו סוף דרך.

באתי לכאן לפנות בוקר. נחתתי בלילה. לקחתי בפעם הראשונה והאחרונה מונית צהובה ישירה למנהטן. אקט מובהק הלקוח מניו יורק של הסרטים, שכן מחירה של הרמת היד הזאת, הנון־שלנטית, שקולה לרכישת מונית, על נהגה, במדינה אסיאתית כלשהי. ניו יורקרים ותיקים, הפרולטריון של העיר הזאת, נוסעים מנמל התעופה העירה באוטובוס, או ברכבת, או במכונית השייכת לנוחת, לשכנו, לדורמן, או לשכנו של הדורמן.

איני נמנה עדיין עם חוג זה. איני "ניו יורקי" וזרותי קורנת. אני מביט עדיין לכל עבר ומקשיב לכל דבר והרשמים נחרטים יותר מאשר מחליקים בטבעיות למקומם הטבעי, השחוק מרוב שימוש. אני עסוק עדיין במדידת המרחק בין מה שהיה ובין מה שיש, בין מי שהייתי ב־1994 — כשביקרתי בניו יורק לראשונה — ובין מי שאני כעת, ב־2004. קצוץ תלתלים עם משפחה שנשלח לכאן על־ידי מעסיק באופן פחות או יותר מהוגן במקום שהתגלגל לכאן, כמו אז, כבורג שנשר אל שולי הכביש מאיזה גלגל דוהר. אני נוסע הפעם בבִטחה. גלגלַי מהודקים וחרטומי מכוון ואיני מביט הרבה במראה הפנורמית. הכביש נועד להביא אותי מהמקום שבו אני נמצא אל המקום שאליו אני מעוניין להגיע. אז, ב־1994, הדרך היתה העניין עצמו. הדהירה היתה נואשת כדי שגלגלי אישיותי לא יתעופפו אל ההאדסון או אל האיסט־ריבר. ניו יורק לא היתה מקום, אובייקט, מושא לחקירה מרוחקת. היא היתה מפלט. באתי אליה כדי להחליט מי אני. ישראלי? אמריקני? ישראמריקני? עורך דין שבדרך? סופר בהתהוות? בן של? ואם כן, של מי?

הפעם אני יודע. אין מה למהר ואין מה להתרוצץ ממקום למקום בהכנעה, ואפשר לדחות את נטייתה של העיר הזאת להסתפק בחצאי התרשמויות. בחצי הכוס המלאה, הנוצצת, המופגנת, זו שעליה מוטבעות המילים I Love NY, כאילו אין בררה אחרת.

ביקורי הפעם אינו קצוב בזמן. בכרטיס הטיסה המקופל בכיסי האחורי נותרה קוביית "תאריך השיבה" מיותמת. לבנה וערירית ומייחלת למילוי, אך ריקה עדיין. היום אני מתחיל כאן ואיני יודע מתי אסיים. נשלחתי לכאן על־פי דין וחומשתי בעט חד ובכוונתי להשתמש בו. אכין את הקרקע לנחיתתה של משפחתי. נבנה כאן בית. נגור כאן שנתיים, שלוש.

אושיט יד. אשלוף אצבע. אגע בקו הרקיע הדיוויד־לטרמני, הוודי־אלני, של ניו יורק ואחר־כך ברקיע האמריקני המצויר, על שמי התכלת שלו וענניו העשויים וניל, זה שהרעתי לו פעם, זה שהזדקקתי לו לפני עשור. ב־1994 מיהרתי ללקק את כל מה שנגעתי בו. אחרי זה זעקתי "הו, כמה טעים". הפעם אמשיך ללחוץ, עוד ועוד, עד שמעטה הפלסטיק ייקרע. מה ייזל החוצה, מבעד לסדקים?

•

ניו יורק, 2004. לחצתי על כפתור מספר שמונה־עשרה במעלית של מלון "אדיסון". פתחתי את הדלת בדחיקת כתף. השלכתי את התיק על המיטה. טיפסתי על המיטה כדי להגיע למקרר. טיפסתי על המקרר כדי להגיע לחלון. משכתי את החלון כלפי מטה וגיליתי שאם אזיז את המיטה הרחק מהחלון אוכל לצאת מהחדר. לאן? למעקה קטן שעל שוליו הונחו מרזבים־מרזבים, כאילו היו ענפיו של צמח מטפס מתכתי שהזנדב במעלה ה"אדיסון" בהיעדר גנן חרוץ מספיק, חמוש במרתכת.

יצאתי אל המרפסת הקטנה. הנחתי ידיים על המעקה. הבטתי אל העיר כפי שהיא נראית מהקומה השמונה־עשרה, העיר הגלויה, הלכודה בגלויות. הנה האמפייר סטייט בילדינג של "קינג קונג". הנה ה"פלאזה" של קרי גראנט מ"מזימות בינלאומיות" ההיצ'קוקיאני והנה האורות של ברודווי מכל סרט שאי פעם נעשה על ברודווי והנה... והנה... והנה...

הנה הם, רכיביה של ניו יורק, הסרט, האייקון, האימאג', קלישאת קו הרקיע: טורי האורות ושלשולי המוניות הצהובות וענני הארבה של התיירים. הענן הלבן של התחתיות הזולג כלפי מעלה דרך חישוקי הברזל המנוקבים כאילו בתחתית האדמה התכנסו בכירי הכנסייה הקתולית כדי לבחור אפיפיור. הסולמות העשויים נורות־נורות של חדרי איפור הדולקים לאורך אולמות התיאטרון, כאילו עוד מעט תבוא שחקנית בגודל גורד שחקים, תכרע על ברכיה שיפערו מכתשים במיד־טאון, ותאפר את אפה הסולד באבקת אנשים זעירים.

השדרות הארוכות המסודרות שתי וערב. השוטרים מגוהצי המדים ותפוחי הכרס. הנשים דקיקות הגו והעקב הטופפות במעלה ובמורד הצד המזרחי. הנערים מכוסי הראש, במטפחת אדומה, שחורים או היספנים, המשוטטים בעליצות או בזעם בצפונה של מנהטן כאילו כדי לאותת את סופה הקרב ואת תחילתו של הברונקס.

זה לא מספיק לי. לא בשביל זה באתי. אם הייתי רוצה את "ניו יורק" הייתי נשאר בישראל, עם כל הכבוד. עם "סקס בעיר הגדולה" בשידורים חוזרים ו"סיינפלד" בשידורים עוד יותר חוזרים והחיקויים הישראליים לתוכניות האירוח והחיקויים לתוכניות הסאטירה והחיקויים לרשתות הקפה, רשתות המזון, רשתות השיווק, רשתות הביגוד, זכייניות הטלוויזיה, הרייטינג והברנדינג והקאסטינג והניים דרופינג שלא לדבר על הטאלנטים והפוזישנינג והפרומואים שנועדו ליצור ציפייה לדבר שלא יבוא לעולם. כמיטב מסורת השיווק האמריקנית שאיננה מפרסמת את ה־דבר. כלומר את המוצר. אלא את התחושות לגביו, האשליות הנלוות לו, שהונדסו במעבדה מעוצבת למשעי ב"דאונטאון תל אביב", על בסיס סקרים של חברת "גאלופ" העולמית, כלומר האמריקנית, שמטה נעוץ בניו יורק, כלומר בשמים.

אלא שלי אין עניין הפעם ב"אמריקה של מעלה". זו של הדימוי. לא בשביל זה באתי. הערצתי את "אמריקה" כל חיי אך הפעם לא באתי לסגוד. באתי, אני מבטיח לעצמי, מלא יומרה, אני מודה נבוך, מסוג היומרה שממלאת אותך כאשר אתה מביט על ניו יורק מהקומה השמונה־עשרה — באתי הפעם כדי לתאר את ניו יורק של מטה. לשרטטה כפי שהיא נראית באמת, מקרוב, בעין היודעת מה מעוניינים להראות לה ומה שלא. קודם אעשה זאת בניו יורק. אחר־כך באמריקה. האין זו הסיסמה?

איני מתכוון "להצליח", או "להיחשב כהצלחה", אמריקנית או אחרת. להבדיל מרבים אחרים הנוהרים לכאן. אני רוצה להסתכל פנימה. אל תוכה של אמריקה. הקיימת באמת, למיטב שיפוטי כעד ראייה, שמיעה, שיח. לרדת קומה אחר קומה במורד המיתוס הניו יורקי, ואחרי זה האמריקני, עד קומת המרתף, היכן שבוערת האש שמניעה את המפעל כולו. לנסות ולהפריד את מה שחשבתי על "אמריקה" רוב חיי כישראלי־אוהד־אמריקה לבין מה שהיא באמת. כעת, עכשיו, ב־2007.

במשך רוב חיי שימשה "אמריקה" כמפתה הגדולה שמעבר לים. מעין דודה גדולה, שמחה לראותי תמיד, קצת זנותית, לבושה בגדים צמודים המבליטים את שומניה, מסתתרת מאחורי צילום־שלה־כצעירה הגזור מקרטון, שבו נחצב חור, כדי לאפשר לה להחדיר לשם את ראשה, היא הצעירה־לנצח.

מה היתה "אמריקה" אם לא המפתה הגדולה של ילדותי, נערותי, בחרותי, מעין בהמה־פילגש ששמה לה למטרה לפתות את הנערים התמימים של העולם, ובכלל זה את הנער התמים של עולמי, אני, באמצעות תמונות מחמיאות שצולמו לפני שנולדתי?

כיצד היא נראית היום, "אמריקה" שאהבתי כל חיי? שעליה חלמתי, כישראלי תל־אביבי, בבתי הקפה שהועתקו ממגזינים אמריקנים? מה קרה לה? מדוע נדמה לי — הו כמה שחור ורע ובלתי מנחם הוא הלב הביקורתי יחסית לזה הסוגד, האוהב, העיוור — שקרה לה דבר רע?

"בוא."

כך לחשו באוזנַי "אמריקה" ו"ניו יורק" מהיום שבו נולדתי בצד השני של העולם.

"בוא," אמרה לי אמריקה שוב ושוב.

"בוא," לחשה לי כאשר הייתי חייל מבולבל בעזה שמת־לברוח, משוחרר טרי בעל נטיות ספרותיות אמריקניות זועמות, סטודנט למשפטים שלא אמרו לי דבר, מוקף בנערים ונערות שהתוודו באוזנַי שבאו ללמוד משפטים כדי לגמור כמו עורכי הדין ההם, בסדרה ההיא, "פרקליטי אל־איי".

"אם תבוא," לחשה לי אמריקה ב־1994 ומאז, בהותירה ליפסטיק־דם על תנוכי אוזנַי, פודרה תכלכלה על קצה נחירַי, "לא תרצה לחזור."

עכשיו באתי לראשונה כדי לגור בה. "להיות ניו יורקי". לגבות את ההבטחות שלחשה לאוזני "אמריקה" כעשור לפני־כן. כעבור שנתיים חזרתי לארץ עם משפחתי, בני, ובתי שנולדה שם.

התגובה לחזרתי, מצד חברַי, מעסיקַי, דורשי טובתי — היתה תדהמה.

•

פרוורי תל אביב, 1994. מיהו זה, פרח המשפטים הנובל, המשתרך לאורך הקירות המסוידים של אוניברסיטת תל אביב? מדוע פניו נפולות למרות ש"הצליח" להתקבל, לרוע מזלו, זמן לא רב אחרי הצבא, למוסד האקדמי ה"מבוקש" ביותר בישראל, כלומר המוביל בשאיבת מוחות צעירים שהיו רוצים, אם היו אמיצים מספיק, לעשות דברים שונים בתכלית? מדוע הוא יושב לבד בקפטריה? ומה בידיו? ספר שירה? אל אלוהים. של מי? אלן גינסבורג? מי זה, עורך הדין ההוא, שותפו של אלן דרשוויץ? או שמא מלך בתי הקזינו החרדי, הפועל להקמת ישיבות בירושלים, החבר ההוא של ביבי?

במקום להישאר, אני רוצה לברוח. במקום להחביא ספרים במדף התחתון בספרייה כדי שאוכל לאתרם למחרת בבוקר, כמו יריבי לספסל הלימודים, במקום לפתוח שני־כפתורים־בחולצה בשיחת אחרי־השיעור עם הפרופסור לדיני הטרדות מיניות, כמו יריבותַי לספסל המאשימות שבדרך, אני רוצה להיות במקום אחר. מעבר לים. לא חשוב איזה, העיקר שיפריד ים. חומה טבעית של דגים. בריקדות של אצות.

שלא בפעם הראשונה בחיי, אני מת לברוח לאמריקה. במקום ב"חוק העונשין תשל"ז" חושקת נפשי ב"נהמה" של גינסבורג על קרונותיה המשקשקים מתחת לאדמה, בספרי השירה של ג'ון ברימן שנכתבו בניו יורק, במחזות של דיוויד מאמט, "אמריקן באפלו" ו"גלנגורי גלן רוס" שנכתבו בשיקאגו, אבל שיקאגו קרובה יותר לניו יורק מאשר תל אביב.

אם הבנתי נכון, ובהחלט ייתכן שלא, בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת תל אביב שלטה ההנחה שהאדם הוא עכבר. ניתן לתמרנו בתוך המבוך החברתי באמצעות חוקים "טובים", המשולים לפירורי גבינה, וחוקים "רעים", המשולים לנעצים. להגיד לו "לא" ולהגיד לו "כן" ולפרוש ידיים לאחור על כורסת העור, להניח את נעלי ה"הרמס" על שולחן הבוק הכבד, ולזעוק "תשיגי לי את..."

הוא קם, הסטודנט. כלומר אני. מחזיר את ספריו לספרייה והולך משם לספריית החוג לתיאטרון. יושב שם וקורא מחזות שנכתבו באמריקנית. מילר, ויליאמס, עוד קצת מילר, עוד קצת מאמט. אחר־כך הוא הולך הביתה וזורק את ציוניו הבינוניים על שולחן העבודה של אביו. לשאלה "מה תעשה עכשיו?" אני משיב "הפסקה". לשאלה "היכן?" אני משיב "ניו יורק". השבתי מהר, כדי לא להותיר פאוזה שתעיד כי עתידי תלוי באוויר, חלילה, בלתי מוגדר, שאינו־ידוע־מראש, כמו עכבר הלכוד במבוך מעבדות המתלבט בין גבינה
לנעץ.

מה אני, לוזר?

לשאלתו של אבי מדוע שלא אלך להתיישב במשרדו של עורך הדין העסקי הבכיר בארץ כדי להשתכנע, כפי שאמר לאבי אותו חבר, שלא הכיר אותי כמובן, כי יש לי "מוח משפטי מבריק", השבתי "אוקיי".

ישבתי במשרדו. הוא הניח נעלי "הרמס" על השולחן. אמרתי לו שיש יותר מדי עורכי דין בישראל. הוא השיב באנגלית: There is always room at the top.

הדלת נפתחה ובנו נכנס. "טפל לי בזה," אמר עורך הדין הבכיר והשליך לעבר בנו, דמו ובשרו, קלסר עבות.

"כן, אבא," אמר הבן לאביו. מבע פניו שידר בהלה.

"מה עוד?" שאל האב אותי.

"שום דבר," אמרתי. "אני חושב שהבנתי."

אחרי זה נקראתי "נפל" על־ידי קרובי משפחה שלא ידעו עלי דבר. כל זאת משום שהחלטתי להימלט דרך אחת מיציאות החירום מגרם המדרגות המוביל לצמרת החברה הישראלית. עניתי להם בנפנוף הכרטיס לניו יורק. למזלי, אני אמרתי ניו יורק והם שמעו "ניו יורק". אמרתי רכבת תחתית והם שמעו "גורדי שחקים". אני אמרתי אלן גינסבורג, לו ריד, לורנס פרלנגטי, והם שמעו "החברים של ביבי".

אמרתי "ניו יורק של הקרקע". הם שמעו "ניו יורק של הקומה השמונה־עשרה". אמריקה של מעלה.

לגנותי ייאמר, שלא תיקנתי אותם. היה לי קל. ערכי עלה בעיניהם. צמד המילים "ניו יורק" שחק את התנגדותם, הדיף ריח של הצלחה כלכלית, כלומר מוחשית, כלומר מגובה בראיות חוקיות. אם הייתי אומר "רומא" היו מתקשרים לפסיכיאטר המחוזי. אם הייתי אומר "טקסס" או "יוטה" או "נבדה" או אפילו "קליפורניה" היו מתיישבים על דרכוני, מחתנים אותי בכפייה עם סטאג'רית, נועלים אותי בספריית דיני מסים ומשליכים את המפתח אל לועו של סטודנט רעב לתיאטרון. מזל שאמרתי "ניו יורק". לימים, אזהה זו כתכונה ניו יורקית, מצדי. התעטפתי בזכוכית והנחתי להם להתענג מהשתקפותם. הם מצדם התעטפו בזכוכית גמישה משלהם. רצו שאראה בהם מה שרצו לראות בעצמם. אנשים מצליחים. אנשים היודעים לזהות הצלחה. יודעים היכן למצוא אותה. במקומות כמו "ניו יורק". כך קרה שאי שם בקיץ 1994, שיכור מחירותי הא־משפטית, א־אדיפאלית, "אנטי־וינרית", נחתתי לראשונה בניו יורק.

בנמל התעופה על שם קנדי הרמתי יד וצעקתי "טקסי". בחדר הזעיר ששכרתי ממעצבת גרפית בשם כריסטין תמורת חמש מאות דולר לחודש פרקתי את תיקי, כובעי, נעלַי, תסכולַי. טיפסתי על המיטה כדי להגיע לחלון וכאשר פתחתי אותו נשטף החדר באוויר חם ומתוק שגרם לי להזיע, לטעום מים מלוחים שנזלו מהמצח, גשר האף, קצה העין.

הוצאתי מצלמה ולחצתי על הכפתור וצילמתי את עצמי מחזיק שלט שעליו נכתבו באנגלית המילים הבאות: "החדר שלי".

•

בלעתי את ניו יורק. התפריט היה "הווילג' ווֹיס", מגזין התרבות השבועי, שאתו ביליתי את הבקרים על אחד הסלעים בסנטרל פארק, בסימון קדחתני של הדברים שאראה היום, שאעכל היום, שאבלע מבלי ללעוס, מרוב
רעב.

פגשתי "לוזרים" כמוני. רובם התגוררו בחנות הספרים המשומשים ברחוב ברודווי ורחוב שתים־עשרה. ויליאם בורוז וליאונרד כהן ובוב דילן ואלן גינסבורג וג'ון ברימן ותום וולף ונורמן מיילר והנרי מילר. התגוררתי בחדר בגודל של ארון ברחוב תשעים פינת השדרה החמישית ולא ראיתי דבר מלבד עצמי, צרכי, רעבי, נואשותי, נחישותי לא להיות מי שאחרים רצו שאהיה.

קראתי את קרואק כפי שכולם קוראים את קרואק בגיל הזה, במקום הזה, שממנו יצא, במושכו אחריו דורות שלמים של צעירים שהיו מבוגרים דיים לזהות את הצורך להימלט. קרואק נסע מפה ועד מקסיקו, אל המקום שבו "בדרכים" מסתיים. קרואק גומר בצהלה. אני אסיים בדכדוך. הוא מצא חופש ואני מצאתי שעבוד, הוא הריח בריזה פרחונית ממסטלת ואני הרחתי סירחון אמריקני שאינו מתבייש להיות חופשי על חשבונם של אחרים. או ליתר דיוק, אחרות.

בינתיים, הנה קרואק בראשית ספרו. קרואק שהיה ראשיתי אז, תחנתי הראשונה במסע ההתאהבות שלי ב"אמריקה של מעלה". נדרשו לי שנתיים לצלול מטה־מטה עד המקום שבו אמריקה נגמרת וכל שנותר הוא ריח הרואין ונפט.

"גשם דק טפטף בתחילת המסע", מתרגם עודד פלד (הוצאת זמורה ביתן, 1988). "מסתורין. יכולתי לראות שכל זה הולך להיות אגדה אחת גדולה של ערפל. 'ואו!' צרח דין. 'אנחנו באים!' והוא לחץ על הדוושה; הוא חזר למצב הטבעי שלו, כולם יכלו לראות זאת. כולנו במצב רוח מרומם, היה ברור לנו שאנחנו משאירים מאחור את בלבולי הביצים והשטויות וממלאים את התפקיד היחיד שנועד לנו אז, לזוז. ואנחנו זזנו!" גם אני.

•

מדוע אני כותב את כל זאת, כעת? בטון כה סיכומי? בשלב מוקדם כל־כך? בקיצור כה נמרץ? בנשימה קצרה והולכת, כפי שהיתה נשימתי אז, לפני עשור וקצת, כדי להספיק, כדי לא לאכזב אותה, את "ניו יורק של מעלה"? כדי להודות. כדי לשלם את מסי, בעצם. רגע לפני שאתפנה לשטוח דברי ביקורת והתחשבנות, אני מרכין את ראשי גזוז התלתלים בפני העיר שלימדה אותי את קדושת התחתית, במידה מסוימת, כבר אז. את עושרם של האנשים החיים בניו יורק של קומת הקרקע. את היעדר רצונם לשפד את עכוזם על פסגת הפירמידה החברתית, שחודה מונח על כתפיהם של אחרים, ראויים יותר להערכה. בהיעדרם לא ידלקו האורות של לטרמן, לא תזרום התנועה בניו יורק.

לולא ניו יורק הייתי עורך דין. אלוהים ישמור.

•

"מניאאאאאאאאאקים!"

"שטייייייייייינקרים!"

"חולרווווווווות!"

המילים מושלכות לעברי כמו פחיות באדווייזר מעוכות מחלונותיה של ב־מ־וו דוהרת. מבין חלונותיה של ה־ב־מ־וו מתפמפמת מוסיקת דיסקו. מאחד החלונות נשלחת יד השולפת אצבע אמצעית זקורה. היא טובעת בענן הפיח שמותירה מאחוריה ה־ב־מ־וו. זו נמהלת בריח חריף של אינצ'ילאדאס מקסיקניים־אמריקניים. הדיסקוטק הממונע מתרחק, יחד עם האצבע, הנשארת זקורה זמן רב, מלאה און מתריס. הצלילים העליזים מעכירים עכשיו, מחליפים קול, הופכים נמוכים יותר ככל שהם מתרחקים מאתנו וטובעים בתוך המבוך האורבני שהוא הברונקס. הרחק הרחק מ"ניו יורק" המדומיינת, אם כי לא רחוק במיוחד גיאוגרפית. קארי ברדשאו לא תטפוף לכאן ללא טבעת של מאבטחים חמושים בנשקים אוטומטיים.

מהסיבה הזאת באתי לכאן במאמצי לתור אחרי ניו יורק האמיתית, מודל 2004. זו שאיננה מקושטת בגרשיים רוב הזמן. אני גר בפינת רחוב מאה ותשע־עשרה ושדרת "ריברסייד", שזה המקום שבו ניו יורק הלבנה והיהודית נגמרת וההיספנית־הקתולית מתחילה. ניו יורק של מעלה נגמרת כאן. צפונה מכאן מתחילה זו המדומיינת (קצת) פחות.

עברתי לכאן מן החדר ההוא ב"אדיסון". דווקא לכאן ואולי שלא במקרה. רגל אחת שלי נטועה ב"מתחם קולומביה", היכן שהרחובות מלאים בנערות ונערים המזכירים את מי שהייתי לא מזמן, כלומר סטודנטים באוניברסיטה יוקרתית שאליה מיהרו הצעירים להירשם כדי שלא להיוותר בלי תשובה טובה לשאלת ההורים "מה תעשו כעת?"

רגלי השנייה נטועה בניו יורק אחרת. רחובותיה מלאים באנשים שלא אהיה לעולם. לא אהיה שחור ולא אהיה היספני ולא אמחץ תחת דעותיו הקדומות של רוב המשוכנע שאני מסוכן.

אלא שגם הברונקס הוא חלק מניו יורק כמדומני. הוא אף סמוך לביתי הנוכחי יותר מאשר דאונטאון־מנהטן. נסיעה של רבע שעה ברכבת התחתית ואני שם. כדי להגיע לאמפייר סטייט בילדינג, להבדיל, או למגדלי טראמפ, כדי לדחוס את עצמי לתוך אחד מ"מוסדות העיר" הללו שאינם משרתים אלא את המבקרים בה חטופות — יידרשו לי כמה שעות טובות. ועוד כמה שעות בבית, להתאוששות.

הרכבת לברונקס, להבדיל, עוצרת ליד ביתי. רכבת מספר שלוש, הקו האדום. עשרים דקות ואני שם. האם זו ניו יורק של קומת הקרקע? אחת מהן? להבדיל מניו יורק המדומיינת שבה התעטפתי, לצרכַי שלי, עשור קודם לכן? נדמה לי שכן. ראיה מספר אחת: הברונקס מופיעה במפת הסאבּוֵי. נכון, בלובי המלונות הפזורים במיד־טאון לא תמצאו גלויות בשחור־לבן של פליינס', או פורדהם, או פלהאם. ועדיין, יש מפה ויש רכבת. פסי הסאבוויי המחברים בין מנהטן לברונקס אינם פעורים מעל תהום.

ראיה מספר שתיים: לא רחוק מכאן נוהמים דיירי "גן החיות של הברונקס", ה"ברונקס־זוּ", שתיירים ואפילו דיירי מנהטן פוקדים אותו מפעם לפעם, מבליחים מתחת האדמה בראשית הביקור ונעלמים בתוכה בסיומו מבוהלים, כדי לא ליפול אל בין ציפורניהם החדות של תושבי ה"ברונקס", המסוכנים הרבה יותר, כידוע, מהאריות ומהנמיות.

ראיה מספר שלוש: וולף כתב זאת קודם. טוב יותר ממני וטוב יותר מכולם בספרו ההוא שכל כולו מוקדש לשאלה מה קורה לניו יורקרים "של מעלה" בצניחתם אל ניו יורק של "מטה". מי יחכה להם שם ומי ייאבק להותירם בתחתית ומה יגלו שם על עצמם, על מי שהיו ולא יהיו עוד לעולם, על ניו יורק ואמריקה. זו של מדורת השבט וזו של מדורת ההבלים.

•

זה לא מקרי. כאשר כתב תום וולף את "מדורת ההבלים" עשה כן תוך התמסרות מודעת למונולוגים הפנימיים ההיסטריים־משהו המתרוצצים מאחורי אישוניהם של תושבי "ניו יורק". במקום לתאר את מעשיהם הקדיש עצמו לתיאור מחשבותיהם, גזענותם, אינטרסיהם הכלכליים, פוליטיים, מיניים. את אצבעו הרושמת החדיר וולף מבעד לזכוכית, מעבר לאישוניהם של דיירי "ניו יורק" עד שהגיע למוחם הרוטט.

בכלל זה תיעד וולף את מוחו הטרוד של עורך הדין שרמן מקוי, שאינו יודע מי הוא מלבד "סיפור הצלחה". ממש כמו עורך הדין התל־אביבי ההוא, שלמשרדו נשלחתי כדי שידרבן אותי להיות אומלל כמו בנו. זה ההולך שפוף כדי שראשו לא ייגדע על־ידי תיק משפטי תועה. גם שרמן, כמו עורך הדין שהבריחני לאמריקה, ידע כל חייו כי "תמיד יהיה מקום בפסגה". וכי המקום הזה שמור לו.

שרמן מפספס פנייה בדרך חזרה מנמל התעופה, שם הוא אוסף את המאהבת שחזרה מפריס, אל דירת ארבעה־עשר החדרים שלו במנהטן. הוא מוצא עצמו, על פילגשו ומכונית הספורט שלו, בברונקס, כלומר במקום שבו אני ניצב כעת. לא רחוק מהבית שלי.

"תחושת אי־נוחות מעורפלת ומוזרה חדרה למוחו של שרמן", מתרגמת ציפי בורסוק (הוצאת מודן, 1989). "הברונקס... הוא נולד וגדל בניו יורק והיה גאה בהתמצאותו בעיר. 'אני מכיר את העיר'. אך היכרותו את הברונקס, במהלך שלושים ושמונה שנות חייו, הסתכמה בחמישה־שישה ביקורים בגן החיות, שני ביקורים בגנים הבוטניים, ואולי תריסר נסיעות לאצטדיון ה'יאנקיס'. הוא לא ידע למשל שהרחובות בברונקס מוספרו בהמשך לרחובות במנהטן. הוא החליט לבחור באחד הרחובות מערבה, עד שיגיע לאחת השדרות, שתיקח אותו חזרה למנהטן. כמה מסובך זה יכול להיות?.."

שרמן מסתבך. ריאותיו זועקות "מנהטן, מנהטן, מנהטן". אך עיניו קולטות רק ברונקס, ברונקס, ברונקס. "... מאוחר מדי לפנות... הוא ממשיך, נצמד לצד הימני של הנתיב הימני, מוכן לפנייה, פתח נוסף בקיר... פונה ימינה... רחוב רחב... אנשים פתאום... חלקם מסתובב ברחובות... כהים, הם נראים לטינים... פורטוריקנים?.. בצד בניין ארוך ונמוך בעל חלונות מגולפים... כמו בית שוויצרי מסיפורי האגדות... אך שחור כולו... בר — הוא לוטש עיניים — חציו מכוסה בתריסי מתכת... כל־כך הרבה אנשים ברחוב... הוא מאט... בתי מגורים נמוכים חסרי חלונות... מסגרות שלמות חסרות... אור אדום. הוא עוצר. ראשה של מריה נע מצד לצד. 'וווווווווואהההה!' צרחה מחרישת אוזניים משמאל... גבר צעיר בעל שפם עבות לבוש בחולצת־ספורט רץ לרוחב הכביש. נערה רודפת אחריו וצועקת 'אהההההההוווווהה...' שני אנשים לבנים, אחת מהם צעירה לבושה בבגדי האופנה האחרונה מפריס... די מזוודות במושב האחורי, שיספיקו לטיול ארוך בסין... 'מרצדס' ספורט בארבעים ושמונה אלף דולר... במרכז דרום הברונקס... לא ייאמן!!"

שלא לדבר על ישראלי ואינדיאני המהלכים בברונקס יחד בליל זלעפות מהסוג, כך לפחות אני מדמיין, שבלע אי שם בשנות השמונים את המרצדס השחורה של שרמן. אותו שרמן מקוי, עורך דין עסקי, שהיה בבואתי האפשרית לזמן מה. שרמן הגיע לכאן בטעות. אני הגעתי בכוונה. כדי לא לגמור כמו שרמן.

•

ניו יורק, 2004. קֵייטו לא קרא את "מדורת ההבלים". אין לו זמן לספרות "לבנה". גם לא לסטראוטיפים שתושבי מנהטן מבקשים למכור אודות מי שמתגורר "שם", מחוץ ל"ניו יורק" המדומיינת אך בתוך־תוכי ניו יורק האמיתית, היכן שהיספנים־אמריקנים ואפריקנים־אמריקנים ואינדיאנים־אמריקנים מתעמתים מדי יום בשאלה אם להיות מי שמצפים שיהיו או אם להתאפק. אם להתמסר אגב אנחת רווחה לזרועותיה המושטות של הדעה הקדומה, או שמא לעמול כדי לשנותה. ניו יורק של הקומה העליונה היא "ניו יורק". ניו יורק של קומת הקרקע היא סתם עיר. אל הראשונה באים תיירים. אל השנייה באים, במקרה הטוב, צוותי חדשות.

קייטו שומר לא רק עלי מפני הברונקס אלא גם על הברונקס מפני עצמה. קייטו הוא גם מי שדייריו של הדיסקוטק הממונע תוצרת ב־מ־וו כינו "שטינקר" ו"כולרה" ו"מניאק". במקום לרוץ אחרי המכונית ולהשליך לעברה פח אשפה מאלומיניום, כפי שהיה אפשר לצפות מצפייה באחת מסדרות המשטרה (המופקות במנהטן או בהוליווד ונכתבות בידי לבנים ולבנות דקי גזרה), במקום לזרוק לעברה איזה בקבוק מולוטוב מאולתר, ולו כדי להצדיק את הקלישאה ש"הברונקס בוער", קייטו ממצמץ בעיניים האינדיאניות שירש משבט השינאקוק שהיה כאן בעל־הבית פעם־פעם, מרים את ידי פועל הבניין שלו, מצמידן כקערות אל פיו ושואג "אנחנו אוהבים אתכם!!!"

אחרי זה הוא יורק על הרצפה. אני מקפץ הצדה ומביט בשתיקה. המילים נשטפות במי הגשם. בתוך ז'קט הצנחן האדמדם שלו, חבוש בכומתה שחורה כפיח, הוא נראה לי כחייל צעצוע חדש מהחנות, שהושלך לתוך שלולית של ביוב. לשאלתי, הוא אומר שאינו מתרגש מהצעקות. זה קורה כל הזמן. הלב של תושבי הברונקס כל־כך התקשה במשך השנים, פרי הטחת עלבונות ודעות קדומות שהגיעו לשיאן בשנות השבעים, עד שרוב האנשים כאן "כבר שכחו מה זה לאהוב אחד את השני" ולכן "מתמסרים לשנאה". אבל השנאה הזו לא מכוונת לקייטו. גם לא לחייליו, הלבושים כמוהו, בוהקים כמוהו, עושים מאמץ מודע להיות נקיים, חפים מטינופת, מבחוץ ומבפנים, משתרכים מאחוריו עם כתפיים מורמות וראש שמוט, כאילו מצחם נקשר לטבורם.

קייטו אינו שמו האמיתי. אפילו חייליו אינם יודעים את שמו האמיתי, כדי לא לפתותם למכור את המידע הזה לעבריין כזה או אחר הרוצה לעשות יותר מאשר לצעוק "שטינקר" ו"זבל" מחלונותיה של ב־מ־וו מרקדת. הם באו לפה הלילה ונטשו את ביתם ועבודותיהם כדי לשרת את "המלאכים השומרים", מעין משמר אזרחי לצעירים בריאים, זועמים, מרירים וטהורי לב, שנשבר להם לחיות בגן החיות של הברונקס, המקיף את "גן החיות של הברונקס". הם רוצים לתפוס את החיות הרעות, ולבעוט אותן לנהר. לחזור לחיות ב"ברונקס" של פעם שעליו שמעו מהוריהם. זה של שנות החמישים והשישים, השכונתי, החם, הנקי. החוגג את חג המולד מבלי לחשוש שמישהו יגנוב את כתר הזהב של המדונה, כמו בפרק ההוא של ה"סופרנוס". איטלקים־אמריקנים השודדים ורוצחים בניו ג'רזי שווים סדרה. אינדיאנים־אמריקנים והיספנים־אמריקנים ואפריקנים־אמריקנים השומרים על הברונקס — פחות.

קייטו נושף על ידיו. אני מציץ בשעונו. שתיים לפנות בוקר. השעון עשוי פלסטיק עם רצועת גומי וספרות דיגיטליות. סדק קטן מפריד בין השעות לדקות. שרמן מקוי היה מעדיף להירצח בהארלם על־ידי המון פנתרים שחורים מאשר לענוד את השעון הזה, שעונו של איש ברונקס, שקם בבוקר לעבודה וחוזר הביתה בערב וצריך שעון כדי שיגיד לו אם היום החל או שמא מתקרב סוף־סוף לסיומו.

בניו יורק של קייטו כסף הוא אמצעי להשיג דברים שצריך. בניו יורק של שרמן מקוי כסף הוא דבר שיש לבזבזו כדי להראות לאחרים שיש לך מספיק. או ליתר דיוק: לא פחות ממה שיש להם. There is always room at the top, אמר לי עורך הדין הישראלי ההוא. ייתכן שצדק. בתחתית יש יותר מקום. אפשר לנשום שם.

קייטו מושך בשרוולי. חשוב לו שאבין. חשוב לו שלא אעזוב בלי להבין. נדמה לי שהוא קצת המום מכך שאני כאן. "הבחורים האלה הם הדבר האמיתי, אתה מבין?" הוא אומר ומצביע על הבחורים הצעירים המשתרכים מאחוריו, כמו להקת כלבלבים אחרי זאב בוגר. "הם הפירות של מה שבנינו כאן לפני שלושים שנה, כשהתחלנו לנקות את השכונה הזאת שעכשיו שוב מזוהמת... למה? כי המשטרה מפחדת לבוא לפה. בגלל הכנופיות שהגיעו מאל־סלבדור. החבר'ה האלה משוגעים. הרבה יותר מהכנופיות של פעם. הם מקעקעים את שם הכנופייה על השפה התחתונה, מבפנים. ידעת את זה?.. זה לא חשוב. אנחנו נעצור את זה. בזכות הבחורים שלי. יבוא יום ונצליח לכרות את השורש של השנאה ולהצמיח רק נשמות טהורות! לא רק פה, בכל אמריקה! כאן מתחילה הבעיה, אתה מבין, בוי? במקום להסתכל על המציאות כמו שהיא, עוצמים את העיניים. מספרים סיפורים על מקומות שלא קיימים. אבל המקום הזה קיים. אנחנו קיימים. אנחנו נבריא את המקום הזה. לא בכוח. בזכות האהבה. הפתרון הוא ספיריטואלי! צריך לתת לפושעים סיבה ללכת בדרך הטובה במקום בדרך רעה. להראות להם שאפשר לעשות את זה גם אחרת. נכון, בייבי?"

ילד היספני בן עשר חולף על פנינו. אמו עוצרת כדי להניח לקייטו לטפוח קלות על ראשו המקורזל. היא מכירה את קייטו. היא אוהבת אותו ואת הבחורים שלו. היא רוצה שהילד שלה יהיה יותר כמו קייטו מאשר כמו הפושטקים שצעקו לקייטו שהוא "שטינקר", על שום יחסיו הקרובים עם השוטרים, שחלק מהם היו פעם חיילים שלו. הם ראו אותו לראשונה כשהיו ילדים, בדיוק כמו הילד הזה. הוא נראה להם "קוּל", בדיוק כפי שהוא נראה לילד הזה. כמו צעצוע. דמות קומיקס. סופרמן של הברונקס.

"אתה תהיה ילד טוב," אומר קייטו לילד. "נכון?"

"יס, סר."

"תקשיב למה שאימא שלך אומרת, נכון?"

"יס, סר." אבל עיני הילד בוהות הצדה במקום להתרומם לעבר איש־העל המקומי. הן מרותקות ללוגו המסולסל של הכנופייה האל־סלבדורית אם־אס שלוש־עשרה, ששרבטה כאן בספריי, בכתב המזכיר כתב רומי, מחודד ומזדקר ומשדר כוח ואיום, כי הרחוב הזה הוא טריטוריה שלה וכי מי שיחצה אותה צריך לשלם מס, בכסף או בדם או בְּחור שיפגע בגוף. הילד מפשיל שפה תחתונה. מלקק אותה פעמיים. הטיפוגרפיה מרתקת אותו. זה מעניין. זה אסור, כלומר מושך, כלומר מרדני, כלומר מאפשר לו להרגיש יותר "גדול". רוצה לומר, יותר "חזק". ומי לא רוצה להיות חזק יותר בלב הברונקס, בגיל עשר ובכלל?

אמו שמה לב ומושכת אותו משם קצת בכוח. לאן היא ממהרת בשתיים וחצי לפנות בוקר? מלווה על־ידי ילד בן עשר? הביתה? או שמא לאמה, כדי להפקיד שם את הילד, ולמהר למשמרת ניקיון במנהטן? או כדי לגהץ את חולצותיו של איזה שרמן מקוי בן זמננו? זה שחונך כי "תמיד יש מקום בפסגה"?

עורה של האם חום והיא איננה בוטחת בי בגלל עורי הלבן. מה אני, בדיוק? שוטר? איש השירותים הסוציאליים? סוכן פדראלי של לשכת המס? מלבדי אין כאן אנשים לבנים. לא כעת. לא בחלק הזה של הברונקס.

בכל הקשור אלינו, כלומר אל קייטו ואלי, המבוססים בשלוליות של ניו יורק של מטה בשעה־לא־שעה, סיימנו את פטרול הלילה שלנו בסביבות ארבע בבוקר. החוליה עלתה לאבטח בהתנדבות את הרכבת התחתית מספר שלוש המחברת את הברונקס למנהטן, כלומר לניו יורק של סיינפלד, סינטרה, ברדשאו. קייטו והחיילים הצמידו את גבם לדלתות הסגורות של התחתית. שילבו ידיים נחושות על חזה עצור. השתדלו לחייך לעבר הנוסעים הבודדים שהתכווצו על הספסלים. הם ירדו אחרי התחנה הראשונה במנהטן. לחצנו ידיים, התנשקנו, הצטלמנו, נשבענו להישאר בקשר למרות שידענו שהקשר יאבד. עשרה רחובות הם כלום בניו יורק, אך אני גר מעבר לגבול.

התיישבתי ליד צעירה לבנה ושאלתי אותה לשמה. אחרי זה שאלתי מה חשבה לעצמה כאשר קייטו והחברים שלו נכנסו לרכבת כדי לשמור
עליה.

"נבהלתי," היא אמרה. אחרי זה השפילה מבט לעבר נעליה והקפידה שלא להביט בי ובתחנה הבאה ירדה מהר־מהר.

•

ניו יורק, 2004. איפה אני חי? לאיזו עיר חזרתי?

נכון, ניו יורק של צעירותי עדיין כאן. מדפי ה"סטרנד" עדיין מאיימים לקרוס על ראשי צעירים וצעירות המואסים בחומר הקריאה שנתחב לידיהם על־ידי הורים־מורים. רחוב שמונה עדיין מטונף וזנותי ומלא בפחי האשפה ובחנויות ואפילו בבתי הקפה מסביב לשולחנות. הסנטרל פארק עדיין כאן והאבן שעליה נהגתי לשבת עדיין כאן והתיאטראות עדיין פה ובאחד מהם מוצג "מאמט", מחזה שכבר ראיתי, בהפקה קודמת טובה יותר, מתאמצת פחות להתאים את עצמה לעידן הנוכחי.

"הווילג' ווֹיס" עדיין כאן, עדיין נמכר בפינות רחוב, כלומר מחולק בחינם, מעין ניסיון־אחרון־לפני־קבורה מצד מוציאיו לאור המיואשים, למרות שרווחי מעולם לא התכוון להיות, יותר כמו פורץ דרך, יותר כמו בועט באשכי ה"ניו יורק טיימס", יותר כמו עיתון לצעירים כמי שהייתי אז, המבקשים ללפף את העיר סביבם למשך שנה, שנתיים, שלוש, חמש, לצאת ממנה טובים יותר, קרובים יותר למי שהתכוונו להיות בינם לבין עצמם. ספוגים בתחתיות העיר הזאת שבה עסוקים כולם בבהייה שקטה לעבר הצמרת.

ניו יורק הזאת עדיין כאן. חיכתה לי, בטובה. סלחה לי על שנטשתי אותה לאחר כמה חודשי חירות לטובת חזרה לישראל, נטישת המשפטים אחת ולתמיד, מאבק לא פשוט עם עצמי וסובבַי, לימודי תיאטרון, כתיבה, עיתונות, ולבסוף שליחות עיתונאית בניו יורק. סולחת לי, ניו יורק, על שכבר איני ילד, איני זועם על מקום הולדתי, איני רוצה להיות מי שאינני, כלומר "אמריקני".

חנויות הספרים המשומשים עדיין מקיפות את "קולומביה" כטבעת. הקריאות הפומביות של השירים והסיפורים עדיין מתחוללות כאן כמה פעמים ביום. באחת מהן, אז ב־1994, שמעתי את אלן גינסבורג זועק "אל תגמרו כמוני!" מסביבו נערמו נערים ונערות שתלו בו עיניים רומנטיות. גם אני. סביבי שאלו איך פגש את קרואק ואם ביל בורוז באמת היה מכור לקוטל חרקים וכיצד הרגיש כאשר נזרק מאוניברסיטת "קולומביה". הוא השיב להם בסבלנות מתוחה. נשבר לו מהשאלות האלה. זה היה ברור. כמה פעמים יכול אדם זקן להשיב לשאלות הנוגעות למי שהיה כאשר היה צעיר?

"אל תגמרו כמו גינסבורג!!" הוא זעק. לא עזר לו. כל מי שהביט בו רצה להיות צעיר ורצה לזיין ורצה לגור בניו יורק ורצה "להיות מפורסם". רק אחדים מהם, אם בכלל, טרחו לכתוב משהו.

גינסבורג מת. ניו יורק של גינסבורג ממשיכה להתקיים בתודעתם של הנערים והנערות הממשיכים להגיע לחנויות הספרים והברים ולשבת על הרצפה ולחשוף סוליות נעליים העומדות להישמט מרוב הליכה. אני רואה אותם סביבי. רואה גם את מי שהייתי, אך יש הבדל. הפעם איני משוכנע בטיבה של העיר שסביבי. איפה אני חי? באיזו עיר?

•

לאן חזרתי?

לניו יורק של השדרה החמישית, הלבנה והמתוירת, אותה אני חוצה, לעתים לבוש חליפה־יסלח־לי־קרואק, כדי לשוחח עם שגרירנו באו"ם, או עם שרת החוץ, או עם קיסינג'ר, במסגרת שליחותי העיתונאית? או שמא לניו יורק של מערב־הארלם, השחורה והנטושה, הסמוכה לביתי, שאותה אנחנו חוצים, לאט בגלל נחילי האנשים, בדרכנו הביתה מחופשות ממונעות? או אולי לניו יורק של גן החיות של הסנטרל פארק, שם בילינו שעות של קורת רוח צרופה, בין פינגווינים מסורקים לכלבי ים נוצצי שפם לילדים לבנים מסורקים למשעי? או לניו יורק של גן החיות של ה"ברונקס", המרוחק והמפרך, שם נפלה אמי ושברה ברך? אותו הברונקס של קייטו ולהקת הבחורים המשלבים ידיים בכל פעם שהוא נעצר לשרוך נעל?

באיזו עיר אנחנו חיים? בזו שבמרכזה הפארק ברחוב שבעים המשרת ילדים לבנים המטופלים על־ידי משרתות ניגריות? או בזו שבלבה הפארק ברחוב מאה עשרים הקרוב לביתנו המשרת היספנים רחבי לב המחלקים לילדים שאינם מכירים, כלומר לילדי, סוכריות ומסכות קרטון של "ספיידרמן"?

אני תוהה למשל עם אילו ילדים שיחק ילדי, במשך שנתיים. מי היו "חבריו למגרש המשחקים".

איפה שתינו קפה? ב"סטארקבאקס" של רחוב מאה וארבעים, המלא בקשישים שחורים נטולי שיניים? או שמא ב"סטארבאקס" של רחוב שבעים ושניים וברודוויי, המלא אימהות צעירות, לבנות, אסופות שיער, בעלות קוקו המשתלשל מצדו האחורי של כובע המצחייה, שעל קדמתו הלוגו של חברת ההשקעות שבה הן מועסקות, מדי יום משש בבוקר ועד עשר בלילה, חוץ מימי שלישי וחמישי, כי קונסואלו המשרתת הניגרית מבקרת בימים אלה את אמה החולה, בהארלם ההיספנית?

באיזו "ניו יורק" התגוררתי? מי מהן "האמיתית"? האם התגוררתי בה? או שמא רק במחיצתה?

•

כאשר באתי לניו יורק בפעם הראשונה ליפפתי את העיר סביבי. היא היתה קיימת עבורי. היא לא התקיימה כעיר אלא כמקבץ ראיות שנועד להוכיח לי שאפשר לחיות אחרת. הרחובות, האנשים, הספרים, עשן התחתיות, התחתיות עצמן, השירים, הסוסים, העיתונים, האוויר הקר הנושב בחלון הפתוח של חדרי־ארוני, חולצת המשבצות שלי, נעלי הזמש, החברים שרכשתי, השינה שעליה ויתרתי, הכיכרות, החורשות, העננים, הבניינים, החלונות, הדלתות, המדרכות, הכלבים, גללי הכלבים הנאספים על־ידי בעליהם שחלקם דמו להם באופן משונה, או שמא לא ישנתי זמן רב מדי — ובכן כל אלו ואחרים היו קיימים למעני. ציירתי את העיר סביבי כפי שהייתי צריך שתיראה.

בביקורי השני כבר לא נזקקתי לזה. ידעתי מי אני וידעתי איפה אני חי עוד לפני שתהיתי באיזו "ניו יורק" אני גר. ככל שהלכה אישיותי והתמצקה התפוררה "ניו יורק" בעיני רוחי, והתגלתה במורכבותה. ככל שידעתי יותר מי אני ידעתי פחות ופחות מי היא ניו יורק. במקום להביט פנימה, אל תוך תוכי, התחלתי להביט סביב.

אני תוהה אם זו הסיבה שבאים לניו יורק. אם זה מה שעושה את העיר הזו למה שהיא. מקום מדומיין. סט של סרט שבו הגיבור/ה הראשי/ת הוא את/ה. שכח את מי שהיית וזרוק מהחלון את מי שרצו שתהיה ובחר בעצמך את האנשים שהיית רוצה להיות כמוהם. טראמפ? שרמן מקוי? או שמא גינסבורג וקרואק?

עשיר או עני? כותב צ'קים או שירים? לבוש זמש או כותנה? עטור תלתלים או גזוז פדחת? רווק או נשוי, עם ילדים או בלי, דוהר לתוך ה"ברונקס" בטעות בתוך מכונית ספורט שחורה או נכנס אליה בכוונה כדי להניח אוזן על האספלט הלח בשלוש לפנות בוקר בתקווה להאזין לפעימות לבה של ניו יורק "האמיתית"?

האפשרויות כולן זמינות. תלויות על קולב. שלח יד וקטוף. רק דע שזה אפשרי רק כאן וכי כאשר תחזור "הביתה" את החליפה יש להחזיר ואת המשפחה לפגוש ואת הדרכון הכחול, זה עם המנורה, יש לשלוף. בניו יורק, להבדיל, אין צורך בדרכונים, ומסורת היא נטל, ושורשים דינם להיעקר. מחר יצלמו כאן את "ספיידרמן" ומחרתיים את ההמשך ל"באטמן" ובעוד שלושה ימים את "רביעיית המופלאים". את סופרמן צילמו כאן מזמן ומצלמים כעת שוב. לא בגלל קו הרקיע. קווי רקיע יש גם בשיקאגו ואטלנטה. ועדיין רק ניו יורק הולכת טוב עם עכבר־אנושי הנדבק לבניינים ועם מיליונר יתום המתחפש לעטלף בלילות ("גותאם" היא ניו יורק מסויטת) ועם פושטק דרומי הנהפך לאבוקה שלא לדבר על יליד קריפטון שגדל בקנזס והיגר לניו יורק כי רק שם, כידוע, ניתן להתפשט ולהתלבש מחדש בתא טלפון בלי שמישהו יתקשר למשטרה.

צעדו עם תושב ותיק של העיר ברחובותיה של מנהטן (וחלקים מברוקלין) והוא יגיד לכם: כאן צילמו את הסצנה של מייקל קורליאונה ב"סנדק", וכאן צילמו את הסצנה בין וודי אלן לדיאן קיטון, וכאן צילמו את "עישון" של פול אוסטר, וכאן את "אישה יפה", וכאן יושבת ג'וליה רוברטס לאכול פנקייקים כשהיא בעיר, וכאן הולך מתיו ברודריק, בעלה של שרה ג'סיקה פארקר, עם הילד.

לא מדובר בהערצת מפורסמים. מדובר בקידוש בנאיו של המיתוס הניו יורקי. לראיה שאין כאן כמעט צלמי פפראצ'י יחסית למיאמי וללוס אנג'לס. טרם נולד הניו יורקי המכבד את עצמו שישליך עצמו לרגלי לו ריד או בילי ג'ואל או פיליפ סימור הופמן או ג'ון סטוארט. אנונימיות, כידוע, היא כאן מצב זמני. רוב תושבי העיר, שאת שמותיהם לא תדעו לעולם, מהלכים כאן מהר־מהר בהצמידם צעיף מסתורי אל זגוגיות משקפיים כהות, כאילו המדרכה מאחורי גבם מלאה מעריצים זועקים.

ועם זאת מנעד המשחק־בכאילו אינו בלתי מוגבל. מדאונטאון ועד רחוב מאה, כן. מצפון לרחוב מאה ועשרים ובשכונות הלא־לבנות של ברוקלין ובשלוש לפנות בוקר כשהיא ממהרת להפקיד את בנה בידה של אמה כדי למהר למשמרת בוקר במלון זרוע כוכבים אי שם ב"ניו יורק של מעלה" — לא בטוח. כרטיס ההשתתפות במשחק החביב ביותר על תושבי העיר הזו הוא יקר ורוב שחקניו עשירים. גם אני. גם אתם, יחסית. שלא לדבר על טראמפ ועל סינטרה ועל לטרמן וריד והופמן וסטוארט ואפילו קרואק וגינסבורג ומילר ומיילר, בסוף ימיהם. עם כל הכבוד למי שקיוויתי להיות ב־1994.

•

קל להבדיל בין דיירי ניו יורק הטריים, שבאו לא מזמן, ובין מי שגדל כאן, שאינו רואה צורך להטיל ספק בסדר הדברים הקיים. לא, לא מדובר בהבדלי מבטא, שכן את המבטא מסגלים לעצמם כולם, מהר מהרגיל. כולל נהגי המוניות מאפגניסטן והסינים מהניקוי היבש המצטטים, לעתים בנוכחות קליינטים מופתעים, את בדיחותיו של ג'רי סיינפלד על הסינים העובדים בניקוי יבש ונהגי המוניות מאפגניסטן.

מה, אם כן? ובכן, מבחן נייר הלקמוס הוא זה: מבקרים בניו יורק פותחים לעצמם את הדלת. ילידי המקום מחכים שיפתחו להם. דיירים שבאו לכאן לפני שנה, שנתיים, שלוש, מושיטים יד ולופתים את ידית הברזל ומושכים קלות, אומרים שלום ל"דורמן", "איש־הדלת" בתרגום מילולי, מחליפים אתו מילה או שתיים, או אפילו כמה פסקאות, בעיקר היות ש"איש הדלת", במקרה שלנו, הוא נוצרי לבנוני מביירות, ויש על מה לדבר אתו, כידוע, בזמן שביירות בוערת ונסראללה יורה טילים לעבר חיפה.

דיירים שנולדו כאן, להבדיל, אינם מושיטים יד. הם עומדים, משלבים ידיים ומחכים. משוחחים קלות זה עם זה, מגרדים באף, מסרקים את הפודל, מדפדפים בין עמודי ה"ניו יורקר" באצבעות רכות ההולכות ומתקשות, מקור ועצבים, לנוכח השביתה המשונה של הדלת. איפה איש־הדלת? למה הוא לא פותח? איפה הוא חושב שהוא חי? בברונקס?

מדי בוקר נמסרת לשוערים של מנהטן רשימת "עשה" ו"אל תעשה". פתח את הדלת לחשמלאי שיגיע באחת, אל תשכח להעלות את האופניים מהמחסן כפי שהבטחת, שלח את המכתב הזה בדואר רשום, אל תעזוב את דלת הכניסה בשעתיים הקרובות, גם לא להשתין, כי הבת שלי צריכה לחזור משיעור יוגה ואין לה מפתח. חוץ מזה היא "ניו יורקרית". רגילה שדלתות נפתחות מעצמן.

אנחנו, רעייתי ואני, ראינו את כל זאת והתכווצנו קצת. קשה היה לנו, בתור לא־ניו יורקרים, עם הצד הזה, המעמדי, ההייררכי, הבריטי כמעט, של ניו יורק האמיתית. ב"ניו יורק" המדומיינת הדורמן לעולם חייכני ומאושר בחלקו ומדיו מגוהצים וידיו גאות בצחותן הכפופה. בחיים, כלומר בניו יורק של הקרקע, כובש חיוכו של הדורמן את רצונו העז לטרוק לניו יורקרים את הדלת על האצבעות. איך אני יודע? הדורמנים שלנו אמרו לי. קוראים להם עיסאם ואליאס. אנו מתבדחים כחלק מברית מזרח תיכונית, על חשבונם של האמריקנים המפונקים. למשל, על איך ביום רצח ראש ממשלת לבנון ראפיק חארירי, בזמן שעולמנו מטולטל ומתעשן, בזמן שעיסאם ואליאס מנהלים שיחות בהולות עם בני משפחתם החיים בביירות — טוחנת הדיירת מדירה כך וכך את אוזנם במשך כשעתיים, כי החלון שלה בבית שימוש "פשוט לא נסגר".

הם חברים שלנו. לא אנשי־דלת. האחראים להפיכת הבניין הזה לביתנו. הראשונים שרואה בננו מדי בוקר והאחרונים שאנו רואים כל ליל. בבוקר, הם נותנים לילד שלי בננות ותאנים ועוגיות "אוריו". רק לו. גם זו ניו יורק שחייתי בה.

•

ניו יורק רזה, נמרצת, עושה יוגה ונישאת לגובה. אמריקה לעומתה כבדה, בנויה לרוחב, שלמה עם שומניה ועם איפורה ההולך ומכביד. כיעורה בעיני אחדים אינו מטריד אותה. אילו היתה מכוערת באמת היו משתתקים הקולות מתחת לחלונה. לא? אנשים היו מפסיקים לבוא. לדפוק על הדלת כל שעות היום וכל שעות הלילה, לנפנף בזֵרים מיובשים, מנדרינות ודרכונים בשלל צבעים. היא אינה מוטרדת. בבואתה המועדפת היא זו שמשתקפת מעיני אוהביה. שם היא רואה את מי שהיתה פעם. את מה שהִנה עדיין, בעיניה, בפנים־בפנים, מתחת לאיפור ולשנים ולשרירים שהתקשו מסביב לעצמות הידיים, רגליים, כתפיים. נסיכת הקולג' של העולם. אז נכון, עכשיו לא רק חושקים בה. גם מפחדים ממנה. פה ושם לוחשים באוזנה, תוך כדי האקט, "עזבי אותי לנפשי". זה לא אומר כלום. תור המאהבים מבחירה עדיין ארוך מתור המאהבים מאונס. עובדה, הם זועקים עדיין את שמה, שם בחוץ. כשיהיה שקט, אז תתחיל לדאוג, אמריקה, אז תשטוף את הפנים, תקרא לקליפורניה וטקסס ונבדה וּווֹשינגטון ואוהיו ואפילו ניו יורק, לאריזונה וניו מקסיקו ופלורידה ומיניסוטה, וּורמונט ופורטו ריקו והוואי ואפילו למה־שמה, המרוחקת ההיא, דוברת העברית, החולמת להיות חלק מהמקום הזה, האמריקני הזה, שאותו אינה מכירה כלל.

זהו, תגיד אמריקה לבנותיה. הגיע הזמן להריח את הקפה, כפי שנהוג להגיד כאן. להיפרד, להתפורר, לפזר את הצבא, להפוך את הבית הלבן למוזיאון ואת בית המשפט הפדראלי לסניף ענק של "וול־מארט". מעתה תדאג כל מדינה לעצמה, תיקח אחריות על מעשיה, תעצב לעצמה את חלומותיה. תפעל להקטנת הפער בין התדמית למציאות, בין קו הרקיע לקומת הקרקע. לא עוד "חלום אמריקני". לא לא. חלום קליפורני. טקסני. פורטוריקני. ישראלי. כל אחד ואחת ייאלץ להחליט לעצמו — על סמך ראיות! — היכן הוא חי. אין דאגה. זה לא יקרה בקרוב. לא כל עוד נמשכות הזעקות מתחת לחלונה של אמריקה.