"הכובע הגבוה היה של אלברט. אמא אמרה: אלברט הוא משהו מיוחד", אלו המילים הראשונות, המעט משונות, של הסיפור. ניסוח רגיל יותר היה יכול להיות: "לאלברט היה כובע גבוה", אבל זה לא ספר רגיל ויופי שכך. אף אחד לא מספר לנו מאיפה קיבל אלברט את הכובע המשונה שלו ולמרות שברור שהכובע מגביל את אלברט, אין התעכבות מעיקה ומחנכת מדי על הפרט הזה.
יום אחד, אחרי שאלברט כבר רגיל לחשוב שהוא משהו מיוחד בגלל הכובע, נושבת רוח חזקה ומעיפה את הכובע עד מעל העננים. אלברט ואמא שלו יושבים ביחד על העץ (איזה ציור מופלא!), מרגישים את הרוח ונפרדים מהכובע.
הסיום מרמז על מוסר השכל קצת פשטני כי "עכשיו אלברט יכול להתלכלך, הוא יכול להשתולל, הוא יכול לשחק עם כולם. ואלברט אומר: תראו איך אני בועט!" אבל הקסם והשוני של הספר מצליחים להתגבר על הנטייה המרגיזה שלנו להבין "שורה תחתונה" ברורה בספרי ילדים ואנחנו נשארים עם מילים עם טעם קצת שונה בפה, עם עולם שהוא כן שלנו ולא שלנו בעת ובעונה אחת. עולם בו לילדים קוראים אלברט ויש להם כובע גבוה ולא מנומק.
למרות הפיתוי, אני לא ממליצה להפוך את הספר הזה לאלגוריה למשהו. רק להתענג על השונות שבו.