לווייתן
פול אוסטר, משה רון (תרגום)
Paul Auster, Leviathan
כל מדינה הקיימת בפועל היא מושחתת
ראלף וולדו אמרסון
1
לפני שישה ימים איש פוצץ את עצמו בצד איזה
כביש בצפון מדינת ויסקונסין. לא היו עדים, אך נראה, שהוא
ישב על העשב ליד מכוניתו כאשר הפצצה שעסק בהרכבתה
התפוצצה במקרה. על-פי דוחות החקירה שלאחר המוות,
שפורסמו זה עתה, האיש נהרג במקום. גופו התרסק לעשרות
חתיכות קטנות, ופיסות מגווייתו נמצאו עד מרחק של כעשרים
מטר ממקום הפיצוץ. נכון להיום (4 ביולי 1990), נראה, שלאיש
אין מושג מי היה ההרוג. אנשי ה"אֶף-בי-אַיי", בשיתוף עם
המשטרה המקומית ועם סוכנים של הרשות לאלכוהול, טבק
ונשק חם, פתחו את חקירתם בבדיקת המכונית, "דודג' " כחולה
בת שבע בעלת לוחית-זיהוי של מדינת אילינוי, אבל עד מהרה
התברר שהיא גנובה - נסחבה ב12- ביוני לאור היום ממגרש-
חניה בג'ולייט. אותו הדבר קרה כשבדקו את תוכן ארנקו של
האיש, שבדרך נס יצא מההתפוצצות כמעט בלי שריטה. הם
חשבו שנפל לידיהם אוצר בלום של רמזים - רשיון נהיגה,
תעודת ביטוח לאומי, כרטיסי אשראי - אבל כשהזינו את
המחשב במסמכים האלה התברר, שכולם מזויפים או גנובים.
המהלך הצפוי הבא היה בדיקת טביעות אצבעות, אלא שבמקרה
זה לא היו טביעות אצבעות, כי הפצצה לא הותירה שריד מידיו
של האיש. גם המכונית לא סייעה להם במאומה. ה"דודג' "
נהפכה לגוש של פלדה חרוכה ופלסטיק מותך, ועל-אף כל
מאמציהם לא היה אפשר למצוא בה אף טביעת אצבע אחת. אולי
יהיה להם יותר מזל עם שיניו, בהנחה שנותרו שם די שיניים
לבדיקה, אלא שזה יימשך בוודאי זמן-מה, אולי אפילו כמה
חודשים. בסופו של דבר, אין ספק שיעלה בדעתם איזה רעיון,
אבל עד שלא יקבעו את זהותו של ההרוג המרוסק, אין לתיק
שלהם סיכוי גדול להתחיל לזוז.
מצדי, ככל שיתמהמהו כן ייטב. הסיפור שיש לי לספר מסובך
למדי, ואם לא אסיים אותו לפני שיגיעו לפתרון שלהם, למלים
שאני עומד לכתוב לא תהיה כל משמעות. ברגע שיתגלה הסוד
יופצו כל מיני שקרים, יתפרסמו סילופים מכוערים בעתונים
ובשבועונים, ותוך ימים ספורים ייהרס שמו הטוב של אדם. לא
שאני מתכוון להגן על מעשיו, אבל היות שהוא כבר אינו מסוגל
להגן על עצמו, אני יכול לפחות להסביר מי הוא היה ולספר את
הסיפור האמיתי, כיצד התגלגל לאותו כביש בצפון ויסקונסין.
לכן עלי לעבוד מהר: כדי שאהיה מוכן להתייצב מולם בבוא
הזמן. ואם במקרה תישאר התעלומה לא פתורה, פשוט לא אוציא
מידי את מה שכתבתי, ואיש לא ידע על כך דבר. זאת תהיה
התוצאה הטובה ביותר: קפאון מוחלט, בלי אף מלה משום צד.
אבל אסור לי לבנות על זה. כדי לעשות את מה שעלי לעשות,
עלי להניח שהם כבר סוגרים עליו, שבמוקדם או במאוחר יגלו
מי הוא היה. ולא רק אחרי שאספיק לסיים את הסיפור הזה, אלא
בכל רגע, בכל רגע החל מעכשיו.
למחרת ההתפוצצות העבירו הסוכנויות ידיעה קטנה על
המקרה. זו היתה אחת מאותן כתבות סתומות בנות שתי
פסקאות, שנהוג לקברן בעמודים האמצעיים של העיתון, אבל
אני קלטתי אותה במקרה ב"ניו-יורק טיימס" בשעה שאכלתי
ארוחת צהריים באותו יום. באופן כמעט בלתי-נמנע התחלתי
לחשוב על בנג'מין סאקס. בידיעה לא היה שום דבר שהצביע
עליו בבירור, ועם-זאת הכל נראה מתאים. קרוב לשנה שלא
שוחחנו אך בדברים שאמר לי בשיחתנו האחרונה היה די כדי
לשכנעני, שהוא שקוע בצרה גדולה, דוהר בלי שליטה לעבר
אסון אפל, בל יתואר. אם זה נשמע מעורפל מדי, אוסיף, שהוא
הזכיר גם פצצות, שהוא דיבר עליהן בלי הרף בעת ביקורו,
ושבאחד-עשר החודשים שעברו מאז התהלכתי ובתוכי מקנן
בדיוק החשש הזה - שהוא עומד להרוג את עצמו, שיום אחד
אפתח את העתון ואקרא שחברי פוצץ את עצמו. באותו זמן
היתה זו לא יותר מאשר אינטואיציה פרועה. אחת מאותן
קפיצות מטורפות אל החלל הריק, ואף-על-פי-כן, משחדרה
המחשבה לראשי לא הצלחתי להיפטר ממנה. ואז, יומיים אחרי
שנתקלתי בידיעה, הופיעו והקישו על דלתי סוכנים של
ה"אֶף-בי-אַיי". ברגע שהודיעו מי הם הבנתי שצדקתי. סאקס
היה האיש שהתפוצץ. לא היה כל מקום לספק. סאקס מת, והדרך
היחידה שבה יכולתי לעזור עכשיו היתה לשמור את דבר מותו
לעצמי.
היה זה כנראה המזל הטוב שגרם לי לקרוא את הידיעה ביום
שקראתיה, אף כי זכור לי, שבאותו זמן הייתי מעדיף שלא
לראותה. אבל כך לפחות ניתנה לי שהות של יומיים לספוג את
הזעזוע. כשאנשי ה"אֶף-בי-אַיי" הופיעו כאן לשאול את
שאלותיהם, כבר הייתי מוכן לקראתם, וכך יכולתי לשלוט
בעצמי. חוץ מזה לא הזיק שעברו ארבעים ושמונה שעות עד
שהצליחו למצוא אותי. בין החפצים ששרדו בארנקו של סאקס
היתה כנראה פיסת נייר ועליה ראשי-התיבות של שמי ומספר
הטלפון שלי. לכן הם התחילו לחפש אותי, אבל רצה המזל
והמספר היה של הטלפון שבביתי בניו-יורק, ואילו אני שהיתי
בעשרת הימים האחרונים בוֶרמונט, בבית שכור, שבו אני גר
עם משפחתי ובו אנו מתכננים לבלות את שארית הקיץ. אלוהים
יודע עם כמה אנשים היה עליהם לדבר עד שגילו שאני נמצא
כאן. אם אזכיר בדרך אגב, שהבית הזה שייך לאשתו לשעבר
של סאקס, הרי זה רק כדי להדגים עד כמה סבוכה ונפתלת היא
כל הפרשה הזאת.
עשיתי כמיטב יכולתי להעמיד פני תם ולגלות להם כמה
שפחות. לא, אמרתי, לא קראתי את הידיעה בעתון. אינני יודע
דבר, לא על פצצות, לא על מכוניות גנובות ולא על כבישים
נידחים בוויסקונסין. אני סופר, אמרתי, אדם שכותב רומנים
לפרנסתו, ואם הם רוצים לבדוק מי אני - בבקשה; אבל זה לא
יעזור להם בתיק שלהם, הם רק יבזבזו את זמנם. ייתכן מאוד,
הם אמרו, אבל מה עם פיסת הנייר שבארנקו של המת? הם לא
מנסים להאשים אותי בשום דבר, אבל העובדה שהוא נשא את
מספר הטלפון שלי מוכיחה לכאורה, שהיה קשר בינינו. בכך אני
חייב להודות, לא? בוודאי, אמרתי, בכך אני מודה, אבל העובדה
שזה נראה כך אין פירושה שזה כך באמת. יש אלף דרכים שבהן
יכול היה המספר שלי להגיע לידיו של האיש ההוא. יש לי
ידידים בכל רחבי תבל, וכל אחד מהם היה יכול למסור את
המספר שלי לאדם זר. ייתכן שאותו אדם זר מסר אותו לעוד אדם
זר, וזה מסר אותו לזר אחר. ייתכן, הם אמרו, אבל למה זה ישא
אתו אדם מספר טלפון של מישהו שאינו מכיר? מפני שאני סופר,
אמרתי. באמת? אמרו, ומה זה משנה? כי הספרים שלי
מתפרסמים, אמרתי. אנשים קוראים אותם, ואין לי מושג מי הם.
בלי לדעת על כך, אני נכנס לחייהם של אנשים זרים, וכל עוד הם
מחזיקים את ספרי בידיהם, המלים שלי הן המציאות היחידה
הקיימת בשבילם. זה נורמלי, הם אמרו, ככה זה עם ספרים. כן,
אמרתי, ככה זה, אבל לפעמים מתברר שהאנשים האלה
מטורפים. הם קוראים את הספר שלך ומשהו בו פורט על נימה
עמוקה בנשמתם. לפתע-פתאום הם מדמים בנפשם שאתה שייך
להם, שאתה הידיד היחיד שיש להם בעולם. להמחשת טענתי
סיפרתי להם על כמה מקרים - כולם אמיתיים וכולם לקוחים
במישרין מנסיוני האישי. המכתבים הלא-שפויים, שיחות
הטלפון בשלוש לפנות בוקר, האיומים האנונימיים. רק בשנה
שעברה, המשכתי, גיליתי, שמישהו מעמיד פנים שהוא אני -
עונה למכתבים בשמי, נכנס לחנויות ספרים וחותם על ספרי,
מרחף כמין צל מזיק בשולי חיי. ספר הוא חפץ מסתורי, אמרתי,
וברגע שהוא מתחיל להסתובב בעולם הכל יכול לקרות. כל מיני
נזקים עלולים להיגרם, ואין שום דבר בעולם שאתה יכול
לעשות כדי למנוע זאת. לטוב ולרע, זה לגמרי מחוץ לשליטתך.
אינני יודע אם הכחשותי נראו להם משכנעות. אני נוטה
לחשוב שלא, אבל אפילו לא האמינו למלה אחת שאמרתי, ייתכן
שהאסטרטגיה שלי קנתה לי אַרכה מסוימת. בהתחשב בכך שעד
אז לא דיברתי מעולם עם סוכן של ה"אֶף-בי-אַיי" אין לי מה
להתבייש בהתנהגותי במהלך הראיון. הייתי שקט, הייתי אדיב,
הצלחתי להקרין את הצירוף ההולם של נכונות לסייע
והשתוממות לנוכח התעלומה. זה לבדו היה מעין נצחון בשבילי.
בדרך כלל אינני מצטיין ביותר בהולכת שולל, ולמרות
המאמצים שעשיתי במשך השנים, כמעט אף פעם לא הצלחתי
להטעות מישהו באיזשהו עניין. אם עלה בידי להציג הצגה
אמינה שלשום, הרי אנשי ה"אֶף-בי-אַיי" היו אחראים לכך
במידת-מה לפחות. לאו דווקא בגלל משהו שאמרו, אלא בגלל
חזותם, בגלל השלמות שבה התאימו את תלבושתם לתפקידם,
שאישרה עד הפרט האחרון את האופן שבו דימיתי כיצד צריכים
אנשי "אֶף-בי-אַיי" להיראות: חליפות הקיץ הקלילות, נעלי
ההליכה המוצקות, החולצות כבס-ולבש, משקפי הטייסים
הכהים. משקפיים אלה היו ציוד חובה, כביכול, ושיוו לסצינה
אופי מלאכותי, כאילו האנשים שהרכיבו אותם אינם אלא
שחקנים לא-מקצועיים, שנשכרו לשחק תפקיד פעוט בסרט
דל-תקציב. כל זה הרגיע אותי באופן מוזר, כשאני חושב על כך
עכשיו אני מבין כיצד פעלה התחושה הלא-מציאותית הזאת
לטובתי. היא אפשרה לי לראות גם את עצמי כשחקן, וכיוון
שנעשיתי מישהו אחר, ניתנה לי פתאום הזכות להוליכם שולל,
לשקר בלי נקיפת מצפון קלה שבקלות.
עם כל זאת הם לא היו טיפשים. אחד היה בשנות הארבעים
המוקדמות, וחברו הרבה יותר צעיר, אולי עשרים וחמש או
עשרים ושש, אבל לשניהם היה בעיניים מבט מסוים, שגרם לי
להישאר דרוך כל זמן שהיו כאן. קשה להגדיר במדויק מה היה
כל-כך מאיים במבט הזה, אבל אני חושב שזה קשור איכשהו
לריקות שלו, לסירובו להתחייב, כאילו התבוננו בכל ובלא-
כלום בעת-ובעונה-אחת. המבט הזה חשף כה מעט, עד שאף פעם
לא יכולתי לדעת מה חושב אחד האנשים האלה. עיניהם היו,
איכשהו, יותר מדי סבלניות, מיומנות מדי בהפגנת אדישות,
ועם-זאת ערניות, ערניות ללא רחם, בעצם, כאילו אומנו לגרום
לך אי-נוחות, לעשותך מודע לכל מגרעותיך ועברותיך, להביאך
להתפתל בתוך עורך. שמותיהם היו וורת'י והאריס, אבל שכחתי
מי היה מי. מבחינה גופנית הם היו דומים זה לזה עד להטריד,
כמעט כשתי גרסאות, צעירה וקשישה, של אותו אדם: גבוה, אך
לא גבוה מדי; חסון אך לא חסון מדי; שער בצבע החול, עיניים
כחולות, ידיים עבות עם ציפורניים נקיות ללא רבב. נכון
שסגנונות הדיבור שלהם היו שונים. אך אינני רוצה להפריז
בהערכת רשמים ראשונים. עד כמה שידוע לי, ייתכן שהם
מחליפים תפקידים לפי התור או מתי שמתחשק להם. לצורך
הביקור שערכו אצלי לפני יומיים הצעיר שיחק את הקשוח.
שאלותיו היו בוטות מאוד. והוא התנהג כמי שמתייחם לתפקידו
ברצינות יתרה - מיעט לחייך, למשל, ופנה אלי ברשמיות
שגבלה לעתים בסרקאזם ובכעס. הקשיש היה רגוע וחביב
יותר, מוכן יותר להניח לשיחה להתנהל בטבעיות. משום כך
הוא בוודאי המסוכן שביניהם, אך עלי להודות, שהשיחה אתו לא
היתה לגמרי בלתי-נעימה. כשהתחלתי לספר לו על אחדות
מהתגובות הסהרוריות לספרי, ראיתי שהנושא מעניין אותו,
והוא הניח לי להרחיב בעניין צדדי זה יותר מכפי שציפיתי. אני
מניח, שהוא ניסה לעמוד על טיבי ועודד אותי לפטפט כדי לקבל
מושג מי אני ואיך פועל מוחי, אבל כשהגעתי אל פרשת
המתחזה, הוא הציע לי ברצינות לפתוח בחקירה למעני. ייתכן,
כמובן, שזה היה תכסיס, אבל איכשהו אני מפקפק בכך. מובן
שדחיתי את הצעתו, אבל אילו הנסיבות היו אחרות, קרוב
לווראי שהייתי חושב פעם נוספת על הצעת הסיוע שלו. העניין
ההוא מציק לי כבר הרבה זמן, והייתי שמח מאוד לרדת לחִקרו.
"אני לא קורא הרבה רומנים," אמר הסוכן. "נדמה שאף פעם
אין לי זמן לזה."
"כן, לא להרבה אנשים יש," אמרתי.
"אבל הספרים שלך הם בוודאי טובים. אחרת לא היו מטרידים
אותך כל-כך הרבה."
"אולי מטרידים אותי כי הם גרועים. כל אחד הוא מבקר
ספרות היום. אם הספר לא מוצא חן בעיניך, איים על המחבר.
יש הגיון מסוים בגישה הזאת. תכריח את המנוול לשלם על מה
שעולל לך."
"אני מניח, שכדאי לי להתיישב ולקרוא אחד מהם בעצמי,"
אמר. "לראות על מה כל המהומה. לא יהיה אכפת לך, נכון?"
"ודאי שלא. לשם כך הם בחנויות. כדי שאנשים יוכלו לקרוא
אותם."
זה היה סיום משונה לביקור - לרשום את שמות ספרי לסוכן
ה"אֶף-בי-אַיי". עד עכשיו אני סקרן לדעת מה בעצם חיפש.
אולי הוא חושב שיגלה בהם כיווני חקירה, או אולי היתה זו רק
דרך מעודנת לומר לי שהוא עוד יחזור, שהוא עוד לא גמר אתי.
מעבר לכך, אין לי צל של מושג מה הם חשבו. לא מתקבל על
הדעת שהם חושבים אותי לטרוריסט, אבל הרי אני אומר זאת
רק מפני שאני יודע שאינני כזה. הם אינם יודעים דבר, ולכן
ייתכן שהם פועלים על בסיס ההנחה הזאת, מחפשים בשצף-קצף
משהו שיקשר אותי אל הפצצה שהתפוצצה בוויסקונסין בשבוע
שעבר. וגם אם אינם חושבים כך, עלי לקבל את העובדה שהם
יפקחו עלי עין עוד הרבה זמן. הם ישאלו שאלות, הם ינברו
בחיי, הם יבררו מיהם ידידי, ובמוקדם או במאוחר יצוץ שמו של
סאקס. במלים אחרות, במשך כל הזמן שבו אני יושב כאן
בוֶרמונט וכותב את הסיפור הזה, הם עסוקים בכתיבת סיפור
משלהם. זה יהיה הסיפור שלי, וכשיסיימו אותו, ידעו עלי לא
פחות ממה שאני יודע על עצמי.
אשתי ובתי חזרו הביתה כשעתיים אחרי שאנשי
ה"אֶף-בי-אַיי" הלכו. הן יצאו מוקדם באותו בוקר לבלות את
היום בחברת ידידים, ואני שמחתי שלא היו כאן בזמן ביקורם
של וורת'י והאריס. אשתי ואני חולקים בינינו כמעט כל דבר,
אבל במקרה זה אינני חושב שכדאי לי לספר לה מה קרה.
אַייריס תמיד חיבבה את סאקס, אבל אני חשוב לה יותר, ואם
תגלה שאני עומד להסתבך בגללו עם ה"אֶף-בי-אַיי", היא
תעשה כל מה שביכולתה כדי לעצור בעדי. אינני יכול להסתכן
בכך עכשיו. גם אם אצליח לשכנע אותה שאני עושה את הדבר
הנכון, שחיקת התנגדותה תגזול זמן רב, והוא יקר מדי בשבילי
עכשיו, כי עלי לבלות כל רגע בשקידה על המלאכה שלקחתי על
עצמי. מלבד זאת גם אם תיכנע, היא רק תחלה מרוב דאגה,
ואינני רואה איזו תועלת עשויה לצמוח מכך. בין כה וכה האמת
תיוודע לה בסופו של דבר; בבוא הזמן ייחשף הכל. לא שאני
רוצה להוליך אותה שולל, אני רוצה רק להגן עליה כל עוד
הדבר אפשרי. במקרה זה אינני חושב שהדבר יהיה קשה
במיוחד. הלא אני נמצא כאן כדי לכתוב, ואם אַייריס תחשוב,
שיום-יום בצריף הקטן שלי אני מתעסק בשטויות הרגילות שלי,
במה זה יכול להזיק? היא תניח שאני משרבט לי את הרומן
החדש שלי, וכשתראה כמה זמן אני מקדיש לו וכמה יפה אני
מתקדם בו על-פי שעות העבודה הארוכות, היא תהיה מאושרת.
גם אַייריס היא חלק מהמשוואה, ובלי האושר שלה אינני חושב
שיהיה לי האומץ להתחיל.
זה הקיץ השני שאנחנו מבלים כאן. בימים עברו, כשסאקס
ואשתו נהגו לבוא הנה בכל יולי ואוגוסט, הם היו מזמינים אותי
לבקר לפעמים, אבל אלה היו תמיד גיחות קצרות וכמעט אף
פעם לא שהיתי כאן יותר משלושה או ארבעה לילות. לאחר
שאַייריס ואני נישאנו, לפני תשע שנים, נסענו לכאן ביחד כמה
פעמים, ופעם אף עזרנו לפאני ובן לצבוע את הבית מבחוץ.
הוריה של פאני רכשו את הנכס בתקופת השפל הגדול, כאשר
היה אפשר להשיג חוות כאלה כמעט בחינם. נלוו אליו יותר
מארבע מאות דונם קרקע ואגם קטן פרטי, ואף כי הבית היה
במצב מוזנח הוא היה מרווח ומאוורר מבפנים, ונדרשו רק
שיפורים קטנים כדי להָפכו ראוי למגורים. הגודמנים היו מורים
מניו-יורק, ומעולם לא יכלו להרשות לעצמם לעשות הרבה
במקום אחרי שקנו אותו, וכך שמר הבית כל השנים על מראהו
הפרימיטיבי, השלדי: מיטות הברזל, התנור הכרסתן שבמטבח,
הסדקים בתקרות ובקירות, הרצפה הצבועה אפור. עם-זאת יש
משהו יציב בעזובה הזאת וקשה שלא להרגיש כאן הרגשת בית.
לגבי, כוח המשיכה של הבית טמון במיקומו הנידח. הוא שוכן
על ראש הר קטן, שישה קילומטרים מהכפר הקרוב ביותר בדרך
עפר צרה. החורף על ההר הזה הוא בוודאי אכזרי מאוד, אבל
בקיץ הכל ירוק, הציפורים שרות סביב-סביב והשדות מלאים
פרחי בר לאין מספר: הירַצִיון כתום, תלתן אדום, ציפורן ורוד,
נורית. כשלושים מטר מהבניין הראשי יש מבנה פשוט, שסאקס
השתמש בו כסטודיו בכל פעם ששהה כאן. זה לא יותר מבקתה,
עם שלושה חדרים קטנים, מטבחון ושירותים, ומאז שפרצו
לתוכה וחיבלו בה, לפני שנים-עשר או שלושה-עשר חורפים,
הידרדר מצבה. הצנרת התפרקה, החשמל נותק והלינוליאום
מתקלף מהרצפה. אני מציין את הדברים האלה מפני שכאן אני
נמצא עכשיו, יושב אל שולחן ירוק באמצע הגדול שבחדרים
ומחזיק עט בידי. בכל שנות היכרותי אתו בילה סאקס כל קיץ
בכתיבה על שולחן זה עצמו, וזה החדר שבו ראיתיו בפעם
האחרונה, ובו שפך את לבו לפני וגילה לי את סודו הנורא. אם
אתרכז בעוצמה מספקת בזכרו של הלילה ההוא, אוכל כמעט
להביא את עצמי להאמין שעודנו כאן. דומה כאילו דבריו עודם
מרחפים באוויר סביבי, כאילו יכול אני להושיט את ידי ולנגוע
בו. זאת היתה שיחה ארוכה ומפרכת, וכשהגענו אל סופה
(בחמש או שש בבוקר), הוא הוציא ממני הבטחה, שלא אוציא
את סודו אל מחוץ לכותלי החדר הזה. אלה בדיוק היו מלותיו:
ששום דבר שאמר לא יצא אל מחוץ לחדר הזה. לפי שעה אוכל
לעמוד בדיבורי. עד שיגיע הרגע להראות את מה שכתבתי כאן,
אוכל להתנחם במחשבה שאינני מפר את הבטחתי.
בפעם הראשונה שנפגשנו ירד שלג. יותר מחמש-עשרה
שנים עברו מאז אותו יום, אבל עודני מסוגל לשחזר זאת מתי
שרק ארצה. כה הרבה דברים אחרים אבדו לי, אבל את הפגישה
ההיא עם סאקס אני זוכר בבהירות כמו אירעה זה עתה.
זה היה יום שבת אחר-הצהריים, בפברואר או במארס, ושנינו
הוזמנו לקרוא מתוך יצירותינו בבַר בוֶסט וילג'. מעולם לא
שמעתי על סאקס, אך לאשה שטילפנה לא היה זמן לענות על
שאלותי. "הוא מחבר רומנים," אמרה. "הספר הראשון שלו יצא
לפני כשנתיים." היא טילפנה ביום רביעי בערב, רק שלושה
ימים לפני המועד שנקבע לקריאה, ובקולה נשמעה נימה קרובה
לבהלה. מייקל פאלמר, המשורר שהיה אמור להופיע בשבת,
ביטל זה עתה את נסיעתו לניו-יורק, והיא תהתה אם אהיה מוכן
למלא את מקומו. היתה זו בקשה לא מחמיאה ביותר, אבל
בכל-זאת אמרתי לה שאני מסכים. עד אותו פרק בחיי לא
פירסמתי יצירות רבות - שישה או שבעה סיפורים בכתבי-עת
שוליים, קומץ מאמרים ורשימות ביקורת - ואי-אפשר לומר
שהייתי מוצף בפניות של אנשים המשתוקקים להאזין לי מדקלם
מיצירותי. לכן קיבלתי את הצעתה של האשה מרוטת העצבים,
ובמשך היומיים הבאים שקעתי בבהלה משלי, מחפש בקדחתנות
בעולם הננסי של סיפורי המקובצים משהו שלא יביך אותי, בדל
טקסט אחד שאיכותו תצדיק חשיפה לפני אולם מלא זרים. ביום
שישי אחר-הצהריים נכנסתי לכמה חנויות ספרים וביקשתי את
הרומו של סאקס. חשבתי, שמן הראוי שאדע משהו על יצירתו
לפני פגישתנו, אבל הספר כבר היה בן שנתיים, ושום חנות לא
החזיקה אותו במלאי.
רצה המזל ובליל שבת התרגשה ובאה סערה עצומה מהמערב
התיכון, ועד שבת בבוקר ירד על-פני העיר שלג בגובה חצי
מטר. הדבר ההגיוני היה להתקשר אל האשה שטילפנה, אבל
ברוב טיפשותי שכחתי לבקש את מספרה, וכשהגיעה השעה
אחת ועדיין לא שמעתי ממנה, חשבתי שמוטב שאמהר לרדת
לווילֶג'. התעטפתי במעיל חורף, נעלתי את ערדַלי, תחבתי את
כתב-היד של סיפורי האחרון לכיס המעיל ואז השתרכתי אל
ריוֶרסייד דרַייב ופני מועדות אל תחנת הרכבת התחתית
שבפינת רחוב 116 וברודוויי. השמים כבר החלו להתבהר, אך
הרחובות והמדרכות עוד היו חסומים בשלג וכמעט שלא נראתה
בהם כל תנועה. כמה מכוניות ומשאיות ניטשו בערמות שלג
גבוהות בשולי הכביש, ומפעם לפעם נראה כלי רכב בודד מזדחל
לאורך הרחוב ומחליק בלי שליטה כשניסה נהגו לבלום ברמזור
אדום. בימים כתיקונם הייתי נהנה מהאנדרלמוסיה הזאת, אבל
באותו יום היה מזג האוויר כל-כך קשה, עד שלא יכולתי להוציא
את אפי מתוך הצעיף. הטמפרטורה ירדה בהתמדה מאז שעת
הזריחה, ועכשיו היה האוויר צורב וחדור פרצי רוח פראיים
שנשבו מנהר ההאדסון, משבי ענק, שגרפו את גופי, פשוטו
כמשמעו, לאורך הרחוב. כשהגעתי אל תחנת הרכבת התחתית
כבר הייתי קפוא למחצה, אבל למרות הכל נראה היה, שהרכבות
עדיין פועלות. זה הפתיע אותי, וכשירדתי במדרגות וקניתי
אסימון, הנחתי, שמשמעות הדבר היא שהקריאה בכל-זאת
תתקיים.
הגעתי לפונדק "נאש" בשתיים ועשרה. המקום היה פתוח,
אך ברגע שהסתגלו עיני לאפלולית שבפנים, ראיתי שאין שם
איש. מוזג בחלוק לבן עמד מאחורי הדלפק, מנגב כוסיות
בשיטתיות במגבת אדומה. הוא היה גבר כבד-גוף כבן ארבעים,
ובחן אותי בזהירות כשהתקרבתי, כמעט כמצטער על הפרעת
בדידותו.
"האם לא אמורה להתקיים כאן תכנית קריאה בעוד איזה
עשרים דקות?" שאלתי. ברגע שיצאו המלים מפי הרגשתי כמו
אידיוט על שאמרתי אותן.
"היא בוטלה," אמר המוזג. "עם כל הרפש שיש היום בחוץ
לא היה בזה הרבה טעם. שירה זה דבר נפלא, אבל לא דבר
שכדאי לתת לישבן לקפוא בשבילו."
התיישבתי על אחד הכסאות ליד הדלפק והזמנתי בֶרבְן. גופי
עדיין רעד מההליכה בשלג, ורציתי לחמם מעט את קרבי לפני
שאצא שוב החוצה. חיסלתי את המשקה בשתי לגימות, ואחר-
כך הזמנתי עוד אחד, כי הראשון היה כל-כך טעים. באמצע
הבֶרבְן השני נכנס לבַר לקוח נוסף. הוא היה גבר צעיר וגבוה,
כחוש ביותר, בעל פנים צרות וזקן חום מלא. התבוננתי בו
כשרקע במגפיו כמה פעמים על הרצפה, ספק את ידיו המכוסות
כפפות ופלט אוויר בקול רם בהשפעת הקור העז. אין ספק
שהאיש עשה רושם מוזר - מתנשא לגובה במעילו האכול עש,
כובע מצחייה של ה"ניו-יורק ניקס" שמוט על קדקודו וסביב
הכובע כרוך צעיף כחול כהה להגן על אוזניו. הוא נראה כאדם
החש בשיניו, חשבתי, או כחייל רוסי מורעב בפאתי סטלינגרד.
שני הדימויים האלה חלפו במוחי במהירות בזה אחר זה. אחד
קומי והאחר נוגה. על-אף לבושו המגוחך היה בעיניו משהו
נועז, איזו עוצמה שביטלה כל רצון לצחוק לו. הוא דמה אולי
לאיקַבוד קריין, אבל היה גם ג'ון בראון (איקַבוד קריין -דמות של
מורה כפרי כחוש, ארכני ומרושל ואף תמים למדי מתוך סיפורו
של וושינגטון אירווינג, "אגדת הגיא המנמנם"; ג'ון בראון
(1859-1800) - מהלוחמים לביטול העבדות בארצות-הברית,
נשפט בעוון בגידה אחרי ההתקפה על "הארפֶר'ס פרי" ונתלה.
[המתרגם]) וברגע ששכחת את תלבושתו ואת גוף הכדורסלן
ארך-הגפיים שלו, התחלת לראות אדם שונה לגמרי: איש שדבר
לא נעלם ממנו, איש שאלף גלגלים סובבים בתוך ראשו.
הוא עמד כמה דקות בכניסה וסקר את החדר הריק. אחר-כך
ניגש אל המוזג ושאל פחות או יותר אותה שאלה ששאלתי אני
עשר דקות לפני-כן. המוזג החזיר לו פחות או יותר אותה
תשובה שהחזיר לי, אך הפעם הוסיף גם מחוות בוהן לעברי,
במקום שבו ישבתי בקצה הדלפק. "גם הוא בא לקריאה," אמר.
"אתם כנראה שני האנשים היחידים בכל ניו-יורק שהייתם
מספיק משוגעים לצאת מהבית ביום כזה."
"לא בדיוק," אמר האיש עם הצעיף סביב ראשו, "שכחת
לספור את עצמך."
"לא שכחתי," אמר המוזג, "רק שאני לא נחשב. אני חייב
להיות כאן, אתה מבין, ואתם לא. זה מה שאני אומר. אם אני לא
מופיע, מפטרים אותי מהעבודה."
"אבל גם אני באתי הנה כדי לעבוד," אמר האחר. "אמרו לי
שאני ארוויח חמישים דולר, ועכשיו הם ביטלו את הקריאה
והפסדתי את דמי הנסיעה ברכבת התחתית."
"אם כך, זה באמת משהו אחר," אמר המוזג. "אם היית צריך
לקרוא, אז גם אתה לא נחשב."
"אז נשאר לנו רק אדם אחד בכל העיר שיצא מהבית בלי
שיהיה מוכרח."
"אם אתם מדברים עלי," אמרתי. ונכנסתי סוף-סוף לשיחה,
"אז הרשימה שלכם מצטמצמת לאפס."
האיש עם הצעיף סביב ראשו פנה אלי וחייך. "אה. זאת
אומרת שאתה פיטר אירון. נכון?"
"כנראה שכן." אמרתי. "אבל אם אני פיטר אירון, אתה
בוודאי בנג'מין סאקס. "
"האחד והיחיד," השיב סאקס ופלט צחוק של ביטול עצמי.
הוא ניגש למקום שבו ישבתי והושיט לי את יד ימינו. "אני שמח
מאוד שאתה כאן," אמר. "קראתי כמה מהדברים שלך לאחרונה
ורציתי מאוד להכיר אותך."
כך החלה ידידותנו - בישיבה באותו בַר שומם לפני חמש-
עשרה שנה, מזמינים משקאות איש לרעהו עד שאזל הכסף
לשנינו. זה נמשך כנראה שלוש או ארבע שעות, כי זכור לי
בבירור, שכאשר כשלנו לבסוף אל הקור שבחוץ, כבר ירד
הערב. עכשיו שסאקס מת זה בלתי-נסבל בשבילי לחשוב עליו
כמי שהיה, להיזכר בכל הנדיבות וההומור והתבונה ששפעו
ממנו בפגישתנו הראשונה. למרות העובדות הידועות לי, קשה
לי להשיג בדמיוני, שהאדם שישב אתי בבַר באותו יום הוא אותו
אדם שסיים את דרכו בהשמידו את עצמו בשבוע שעבר. מסעו
היה בוודאי כה ארוך בשבילו, כה נורא, כה מכאיב ומפרך, עד
שאינני יכול לחשוב על כך בלי שדמעות יחנקו את גרוני.
בחמש-עשרה שנים עשה סאקס את הדרך מקצה אחד של עצמו
אל הקצה האחר, וכאשר הגיע אל סוף הדרך, ספק אם ידע עוד
מי הוא. המרחק שעבר היה כל-כך גדול, עד שלא היה עוד
באפשרותו לזכור איפה התחיל.
"בדרך כלל אני מצליח להישאר מעודכן," אמר בהתירו את
הצעיף מתחת לסנטרו, והסיר אותו ואת כובע המצחייה ואת
המעיל החום הארוך. הוא השליך את הערמה כולה על כסא הבר
הסמוך והתיישב. "עד לפני שבועיים בכלל לא שמעתי עליך.
עכשיו, פתאום, נדמה שאתה צץ בכל מקום. קודם-כל נתקלתי
במה שכתבת על היומנים של הוגו בול. רשימה מצוינת,
חשבתי, כתובה נחמד, עם טיעון חזק, תגובה מעוררת התפעלות
לבעיות שעל הפרק. היו נקודות שבהן לא הסכמתי אתך, אבל
הצגת יפה את התפישה שלך, והתייחסתי ככבוד לרצינות של
עמדתך. האיש מאמין יותר מדי באמנות, אמרתי לעצמי, אבל
הוא יודע לפחות איפה הוא עומד, והוא נבון במידה מספקת כדי
להכיר באפשרות קיומן של השקפות שונות. אחר-כך כעבור
שלושה-ארבעה ימים. מגיע כתב-עת בדואר, והדבר הראשון
שאני מגלה כשאני פותח אותו הוא סיפור ששמך מתנוסס מעליו.
'האלפבית הסודי', הסיפור על הסטודנט שכל הזמן מגלה מסרים
כתובים על קירות של בניינים. מאוד אהבתי אותו. כל-כך
אהבתי אותו, עד שקראתי אותו שלוש פעמים. מי הוא הפיטר
אירון הזה? שאלתי את עצמי, ואיפה הוא התחבא עד עכשיו?
כשקתי מה-שמה הזאת צילצלה להגיד לי שהאיש הזה פאלמר
התחפף מהקריאה, הצעתי לה שתתקשר אתך."
"אז אתה אחראי לכך שנגררתי לכאן," אמרתי, המום משפע
המחמאות מכדי לחשוב על משהו מוצלח יותר מתשובה עלובה
זו.
"טוב, אני מודה שזה לא יצא בדיוק כמו שחשבנו."
"אולי זה לא כל-כך נורא," אמרתי. "לפחות אני לא אצטרך
לעמוד בחושך ולשמוע איך הברכיים שלי משקשקות. זה בהחלט
יתרון."
"אמא טבע נחלצת לעזרה."
"בדיוק. אלילת המזל הצילה אותי ברגע האחרון."
"אני שמח שנחשך ממך הסבל הזה. לא הייתי רוצה להסתובב
עם יסורי מצפון."
"אבל תודה שסידרת לי את ההזמנה. זה חשוב לי מאוד,
והאמת היא, שאני אסיר תודה לך."
"לא עשיתי את זה בשביל התודה שלך. הייתי סקרן,
ובמוקדם או במאוחר הייתי יוצר אתך קשר בעצמי. אבל אז באה
ההזדמנות, והחלטתי שזוהי דרך יותר אלגנטית לעשות זאת."
"אז עכשיו אני כאן, יושב בקוטב הצפוני יחד עם אדמירל
פירי בכבודו ובעצמו. הרשה לי לפחות להזמין אותך למשקה."
"אני מקבל את ההצעה, אבל רק בתנאי אחד. אתה חייב
לענות קודם על השאלה שלי."
"בשמחה, אם רק תגיד לי מה השאלה. לא זכור לי ששאלת
אותי שאלה."
"שאלתי ועוד איך. שאלתי אותך איפה התחבאת עד עכשיו.
ייתכן שאני טועה, אבל אני מנחש שאתה לא נמצא הרבה זמן
בניו-יורק."
"הייתי כאן, אבל אחר-כך נסעתי. חזרתי רק לפני חמישה או
שישה חודשים."
"ואיפה היית?"
"בצרפת. חייתי שם קרוב לחמש שנים."
"אם כך, זה ההסבר. אבל מה פתאום רצית לחיות בצרפת?"
"שום סיבה מיוחדת. פשוט רציתי להיות במקום שהוא לא
פה."
"לא הלכת ללמוד? לא עבדת באונסק"ו, או באיזה משרד
עורכי-דין בינלאומי מצליח?"
"לא, בכלל לא. חייתי פחות או יותר מהיד אל הפה."
"הרפתקת הגלות הידועה, מה? סופר אמריקאי צעיר נוסע
לפריס לגלות ערכי תרבות ונשים יפות, להתנסות בהנאות
הישיבה בבתי-קפה תוך עישון סיגריות חריפות."
"אני לא חושב שזה מה שחיפשתי. הרגשתי שאני צריך קצת
מרחב נשימה, זה הכל. בחרתי בצרפת כי ידעתי לדבר צרפתית.
אילו דיברתי סֶרבו-קרואטית, הייתי נוסע כנראה ליוגוסלוויה."
"אז נסעת לך. בלי שום סיבה מיוחדת, כפי שאתה אומר. האם
היתה סיבה מיוחדת לכך שחזרת?"
"התעוררתי בוקר אחד בקיץ האחרון ואמרתי לעצמי, שהגיע
הזמן לחזור. פשוט כך. פתאום הרגשתי, שאני נמצא שם די זמן.
יותר מדי שנים בלי ביסבול, אני מתאר לעצמי. בלי המנה
הקבועה של 'דאבל פליי' ו'הום ראן' הנשמה עלולה להתחיל
להתייבש."
"ואתה לא מתכונן לעזוב שוב?"
"לא, אני לא חושב. לא משנה מה ניסיתי להוכיח בכך
שנסעתי, זה כבר לא נראה לי חשוב."
"אולי כבר הוכחת את זה."
"ייתכן. או שאולי צריך לנסח את השאלה במונחים אחרים.
אולי השתמשתי כל הזמן במונחים הלא-נכונים."
"טוב," אמר סאקס, והלם פתאום בידו על הדלפק. "עכשיו
אני אקח את המשקה שהצעת. אני מתחיל להרגיש מרוצה, וזה
תמיד עושה אותי צמא."
"מה תשתה?"
"מה שאתה שותה," אמר, בלי לטרוח לברר מה זה היה.
"והיות שהמוזג צריך לבוא לכאן ממילא, תגיד לו למזוג לך עוד
אחד. זו הזדמנות להרמת כוסית. אחרי הכל, זוהי השיבה שלך
הביתה, ומן הראוי שבשובך לאמריקה נברך אותך כדת וכדין."
אני חושב, שאיש לא כבש את לבי מעולם כפי שסאקס עשה
זאת באותו יום. מן הרגע הראשון הוא פעל כאיל מצור, פרץ את
החומות והגיע לכוכים התת-קרקעיים ולמקומות המסתור
החשאיים ביותר שלי, פותח דלת נעולה אחר דלת נעולה. כפי
שנודע לי אחר-כך, היתה זו התנהגות טיפוסית שלו, דוגמה
כמעט קלסית של דרכו לנווט את עצמו בעולם. שום לבטים
והיסוסים, שום עמידה על גינוני טקס - פשוט להפשיל שרוולים
ולהתחיל לדבר. לא היתה לו שום בעיה לפתוח בשיחה עם
אנשים זרים לגמרי, לצלול ישר פנימה ולשאול שאלות שאיש
מלבדו לא היה מעז לשאול, ועל-פי רוב גם יצא מהעניין בשלום.
הוא גרם לך להרגיש, שמעולם לא למד את הכללים ושהיות
שהוא עצמו היה חסר כל מודעות עצמית, הרי הוא מצפה מכולם
שיהיו גלויי לב כמותו. ועם-זאת תמיד היה משהו בלתי-אישי
בחקרנותו, כאילו יותר משניסה ליצור אתך קשר אנושי הוא
התאמץ לפתור בעיה אינטלקטואלית למען עצמו. תכונה זו
שיוותה לדבריו גוון מופשט משהו, והדבר עורר אמון, יצר
נכונות לגלות לו דברים שלפעמים לא אמרת אפילו לעצמך. הוא
מעולם לא שפט אדם שנִקרה בדרכו, מעולם לא התייחס למישהו
כאל נחות ממנו, מעולם לא הבחין בין בני-אדם על-פי דירוגם
החברתי. מוזג בבַר עניין אותו לא פחות מסופר, ואילולא
הופעתי שם באותו יום, מן-הסתם היה מבלה שעתיים בשיחה עם
אותו איש שאני לא טרחתי להחליף אתו יותר מעשר מלים.
סאקס הניח כדבר המובן מאליו את קיומה של תבונה עמוקה
אצל זולתו, ובכך הקנה לבן-שיחו תחושה של חשיבות והכרת
ערך עצמו. אני חושב, שזאת היתה התכונה שהערכתי בו יותר
מכל, אותו כשרון מולד להוציא מן הזולת את מיטבו. לעתים
תכופות נתפש כתמהוני, דחליל שלומיאלי שראשו בעננים,
תמיד טרוד במחשבות ובהגיגים סתומים, ועם-זאת היה חוזר
ומפתיע אותך שוב ושוב במאה ראיות קטנות לערנותו
ולתשומת-לבו. ככל אדם בעולם, אבל אולי ביתר שאת, הצליח
לצרף המון סתירות לנוכחות אחת, רציפה. בכל מקום שהיה
נראָה תמיד שרוי בנוח, ועם-זאת כמעט מעולם לא הכרתי אדם
כה מגושם, כה חדל-אישים מבחינה גופנית, כה חסר-אונים
בביצוע הפעולות הפשוטות ביותר. במשך כל מהלך שיחתנו
באותו יום הוא חזר והפיל את מעילו מהכסא על הרצפה. זה קרה
שש או שבע פעמים, ופעם אחת, כשהתכופף להרים אותו,
הצליח אפילו לחבוט את ראשו בדלפק. אף-על-פי-כן, כפי
שגיליתי אחר-כך, סאקס היה ספורטאי מעולה. הוא היה בשעתו
הקלע המצטיין בנבחרת הכדורסל של בית-הספר התיכון שלו,
ובכל הפעמים שהתמודדנו, אחד על אחד, במשך השנים, אינני
חושב שניצחתי אותו יותר מפעם או פעמיים. הוא היה רב-מלל
ולעתים מרושל באורח דיבורו, אבל כתיבתו הצטיינה בדיוק
ובחסכוניות, בכשרון אמיתי לביטוי הקולע. למעשה, עצם
העובדה שהוא כותב עוררה בי השתוממות מסוימת. חשבתי,
שחייו מוחצנים מדי לעיסוק מבודד זה, שהוא נוטה יותר מדי
להישָבות בקסמם של אנשים, שהוא נהנה מדי מהתערבות
בהמון. אבל גם הבדידות לא הפריעה לו: תמיד עבד מתוך להט
ומשמעת, ולפעמים הסתגר למשך שבועות כדי לסיים משימת
כתיבה. בהתחשב במה שהיה ובאופן המיוחד במינו שבו הפעיל
בלי הרף את הצדדים השונים של אישיותו, לא היית מצפה מאדם
כסאקס שיהיה נשוי. הוא נראה תלוש מדי לחיי נישואים,
דמוקרטי מדי בחיבותיו מכדי להיות מסוגל לקיים לאורך זמן
יחסי קרבה עם אדם אחד. אבל סאקס התחתן בגיל צעיר, צעיר
הרבה יותר מכל מי שהכרתי, והחזיק את נישואיו בחיים במשך
קרוב לעשרים שנה. פאני גם לא היתה אשה מהסוג שנראה
מתאים לו במיוחד. יכולתי לדמיין אותו איכשהו עם אשה
צייתנית ואמהית, אחת מאותן נשים המוכנות לעמוד בצל
בעליהן, מסורות להגנת הגבר-הילד שלהן מפני העובדות
הטורדניות של עולם היומיום. אבל פאני לא היתה כזאת כלל
וכלל. שותפתו של סאקס היתה שווה לו בכל. אשה מורכבת
ורבת-תבונה, שניהלה חיים עצמאיים משלה, ואם עלה בידו
להחזיק בה כל אותן שנים, היה זה רק בזכות המאמצים הרבים
שהשקיע בכך, בזכות כשרונו העצום להבין אותה ולסייע לה
בשמירת איזונה הפנימי. מזגו הנוח תמך מן-הסתם בחיי
הנישואים, אבל אינני רוצה להדגיש יותר מדי את הצד הזה של
אופיו. למרות חביבותו היה סאקס לעתים נוקשה ודוגמָטי
בדעותיו, ואירע שהוא נתפס להתקפי כעס נוראים והיה מתפרץ
בחמת זעם מפחידה באמת. התפרצויות אלה לא כוונו נגד אנשים
שאהב, אלא יותר כלפי העולם בכללותו. טיפשויותיו של העולם
עוררו בו סלידה, ומתחת לקַלילותו ולמצב-רוחו המרומם בדרך-
כלל, היה אפשר לחוש לעתים במצבור עמוק של אי-סובלנות
ובוז. כמעט בכל מה שכתב היה עוקץ נרגן, לוחמני, ובמשך
השנים יצאו לו מוניטין של עושה-צרות. אני מניח, שזה הגיע
לו, אבל בסופו של דבר הצד הזה היה רק חלק קטן ממנו. הקושי
נובע מהנסיון להגדיר אותו באופן ממצה. סאקס היה יותר מדי
בלתי-צפוי, ניחַן יותר מדי בגדלות-רוח ובעורמה ומלא יותר
מדי ברעיונות חדשים מכדי לדרוך במקום זמן רב מדי. השהייה
במחיצתו התישה אותי לפעמים, אבל אינני יכול לומר שהיתה
אי-פעם משעממת. סאקס החזיק אותי במצב של דריכות מתמדת
במשך חמש-עשרה שנה, הוציא אותי משלוותי והציב אתגרים
לפני, וכשאני יושב כאן עכשיו ומנסה להבין מי הוא היה, אינני
יכול לתאר לעצמי את חיי בלעדיו.
"אתה מעמיד אותי בעמדת נחיתות," אמרתי, תוך לגימת
בֶרבְן מכוסי שחזרה והתמלאה. "אתה קראת כמעט כל מלה
שכתבתי, ואני לא ראיתי אפילו שורה אחת שלך. לחיים בצרפת
יש מעלות, אבל האפשרות לעקוב אחרי ספרים אמריקאיים
חדשים היא לא אחת מהן."
"לא הפסדת הרבה," אמר סאקס. "אני מבטיח לך."
"בכל-זאת זה קצת מביך אותי. מלבד הכותרת אני לא יודע
שום דבר על הספר שלך."
"אני אתן לך עותק. אחרי זה לא יהיו לך עוד תירוצים שלא
קראת אותו."
"חיפשתי אתמול בכמה חנויות..."
"אין דבר, חבל על הכסף שלך. יש לי איזה מאה עותקים, ואני
אשמח להיפטר מהם."
"אם אני לא אהיה שיכור מדי, אני אתחיל לקרוא אותו
הערב."
"אין מה למהר. אחרי הכל, זה רק רומן, ואתה לא צריך לקחת
אותו יותר מדי ברצינות."
"אני תמיד לוקח רומנים ברצינות. ביחוד כשאני מקבל אותם
מהמחבר."
"המחבר הזה היה צעיר מאוד כשכתב את הספר שלו. אולי
צעיר מדי, למען האמת. לפעמים הוא מתחרט בכלל שפירסם
אותו."
"אבל התכוונת לקרוא מתוכו היום. אם כך, לא ייתכן שאתה
חושב שהוא כל-כך גרוע."
"אני לא אומר שהוא גרוע. הוא פשוט צעיר, זה הכל. ספרותי
מדי, מלא מדי בפיקחות של עצמו. היום לא הייתי חולם אפילו
לכתוב משהו כזה. אם אני מוצא בו עניין כלשהו עכשיו, זה רק
משום שהוא כבר נכתב. לספר עצמו אין הרבה משמעות, אבל
אני מתאר לעצמי שאני קשור למקום שבו הוא נולד."
"ואיפה המקום הזה?"
"בכלא. התחלתי לכתוב את הספר בכלא."
"אתה מתכוון לכלא ממשי עם סורגים ותאים נעולים? עם
מספרים מוטבעים על החולצה?"
"כן, כלא ממש. בית-הסוהר הפדרלי בדַנבֶרי, קונֶטיקס.
שבעה-עשר חודשים הייתי אורח במלון הזה."
"אלוהים אדירים. איך התגלגלת לשם?"
"פשוט מאוד, למען האמת. שלחו לי צו וסירבתי להתגייס
לצבא."
"התנגדות מטעמי מצפון?"
"זה מה שרציתי, אבל הם לא הכירו בבקשה שלי. אתה הרי
מכיר את הסיפור. אם אתה שייך לדת שמטיפה לפאציפיזם
ומתנגדת לכל מלחמה באשר היא, יש סיכוי שהם יקשיבו לך.
אבל אני לא קוייקר וגם לא אַדוֶנטיסט שומר שבת, ולמען
האמת, אני לא מתנגד לכל מלחמה באשר היא; רק למלחמה
ההיא. לרוע המזל, זאת היתה המלחמה שבה הם דרשו ממני
להשתתף."
"אבל למה ללכת לכלא? היו אפשרויות אחרות. קנדה,
שוודיה, אפילו צרפת. אלפי אנשים נסעו לארצות אלה."
"למה? כי אני עקשן גדול. לא רציתי לברוח. הרגשתי
שמוטלת עלי אחריות לקום ולהגיד להם מה אני חושב. ולא
יכולתי לעשות זאת בלי לסכן את עצמי."
"אז הם הקשיבו להצהרתך הנאצלת, ואחר-כך זרקו אותך
לכלא בכל-זאת."
"כמובן. אבל זה היה כדאי."
"אני מתאר לעצמי. אבל שבעה-עשר החודשים האלה היו
בטח איומים."
"לא כמו שאפשר לחשוב. כשאתה בפנים אתה לא צריך
לדאוג לשום דבר. נותנים לך שלוש ארוחות ביום, אתה לא צריך
לכבס לעצמך, כל החיים מאורגנים בשבילך מראש. אתה תופתע
כמה חופש שזה נותן לך."
"אני שמח שאתה מסוגל להתלוצץ על כך."
"אני לא מתלוצץ. בעצם. אולי רק קצת. אבל לא סבלתי
בשום צורה מהצורות שאתה בטח מדמיין לעצמך. דַנבֶרי זה לא
בית-סוהר נורא כמו אַטיקה או סַן-קוֶנטין. רוב האסירים יושבים
שם על עברות צווארון לבן – מעילה, העלמת מס, צ'קים בלי
כיסוי, דברים מסוג זה. היה לי מזל ששלחו אותי לשם. אבל
היתרון העיקרי היה, שהייתי מוכן. התיק שלי נסחב חודשים,
והיות שידעתי כל הזמן שאני הולך להפסיד, היה לי זמן להתרגל
לרעיון של ישיבה בכלא. לא הייתי אחד מהדכאוניים האלה
שרוטנים וסופרים את הימים וכל ערב לפני השינה שמים איקס
על המשבצת בלוח השנה. כשנכנסתי לשם אמרתי לעצמי; זהו
זה, כאן אתה חי עכשיו, חביבי. גבולות העולם שלי הצטמצמו,
אבל עדיין הייתי בחיים, וכל זמן שאני ממשיך לנשום ולהפליץ
ולחשוב את המחשבות שלי, מה אכפת לי איפה אני נמצא?"
"מוזר."
"לא, לא מוזר. זה כמו הבדיחה הישנה של הֶני יאנגמֶן. הבעל
נכנס הביתה ורואה סיגר בוער במאפרה. הוא שואל את אשתו
מה קורה פה, אבל היא אומרת שהיא לא יודעת כלום. הבעל
החושד מתחיל לחפש בבית. כשהוא מגיע לחדר השינה, הוא
פותח את הארון ומוצא בתוכו גבר זר. 'מה אתה עושה בארון
שלי?' שואל הבעל. 'אני לא יודע,' מגמגם האיש, רועד ומזיע
כולו. 'כל אחד מוכרח להיות איפשהו'."
"טוב-טוב, קלטתי. אבל הרי בכל-זאת ישבו אתך בארון הזה
כמה טיפוסים קשוחים. לא יכול להיות שזה היה תמיד הכי
נעים."
"היו כמה רגעים לא פשוטים, אני מודה. אבל למדתי איך
לשמור על עצמי. זאת היתה הפעם היחידה בחיי שההופעה
החיצונית המצחיקה שלי הועילה לי. אף אחד לא ידע מה לחשוב
עלי, ואחרי כמה זמן הצלחתי לשכנע את רוב האסירים שאני
מטורף. מדהים עד כמה שאנשים עוזבים אותך לנפשך כשהם
חושבים שאתה משוגע. ברגע שאתה מקבל מין מבט כזה
בעיניים, אתה מחוסן נגד צרות."
סוף עמוד 26