אחרי ההלוויה | אגתה כריסטי | פרקים ראשונים

1

לנסקום הזקן דידה מחדר לחדר והעלה את הווילונות הנגללים. מדי פעם בפעם אימץ את עיניו הטרוטות מול אחד החלונות.
    עוד מעט יחזרו כולם מההלוויה. הוא השתדל לזרז את רגליו שכבדו. כה רבים החלונות.
    אחוזת אֶנדרבּי הייתה בית מידות ויקטוריאני בסגנון גותי. בכל חדר מחדרי הבית נתלו וילונות ארוכים מקטיפה או מבד ברוקד עשיר ודהוי. על כמה מהקירות עוד התנוססו חיפויי משי דהים. בסלון הירוק נשא רב־המשרתים הזקן את עיניו לרגע אל התמונה שמעל מדף האח, דיוקן קורנליוס אברנתי הזקן שהבית נבנה לשימושו. זקנו החום של קורנליוס אברנתי הזדקר בתוקפנות וידו האחת הייתה מונחת על גלובוס, אין לדעת אם ביוזמתו של המצויר או שמא כתוספת סמלית מטעמו של הצייר.
    זהו ג'נטלמן נחוש מאוד למראה, כך סבר לנסקום הזקן מאז ומתמיד, והוא שמח שלא זכה להכיר אותו באופן אישי. הג'נטלמן שלו היה מר ריצ'רד. אדון טוב היה — ומת בפתאומיות שכזאת, אם כי כמובן הרופא כבר טיפל בו זמן־מה. אבל האדון הרי לא התאושש מעולם ממותו המזעזע של מר מורטימר הצעיר. הזקן נד בראשו בעודו ממהר לעבור בדלת המקשרת מהסלון הירוק אל חדר ההסבה הלבן. זה היה נורא, ממש אסון. ג'נטלמן צעיר בנוי לתלפיות, חזק ובריא כל כך. מי היה מעלה על דעתו שיקרה לו דבר כזה. מכמיר לב זה היה, ממש כך. ומר גורדון נהרג במלחמה. אסונות על אסונות. ככה זה בימינו. כל זה הכריע את האדון. ואף על פי כן,לפני שבוע הוא נראה כמעט כרגיל.
    וילון הגלילה השלישי בחדר ההסבה הלבן מיאן להתרומם. הוא התחיל ואז נתקע. הקפיצים חלשים — זאת הבעיה — הווילונות האלה ישנים מאוד, כמו כל דבר בבית. ובימינו אי אפשר למצוא מי שיתקן את החפצים הישנים האלה. הם כבר התיישנו, כך יגידו לך, במנוד ראש מתנשא ומטופש — כאילו החפצים הישנים אינם עולים עשרות מונים על החדשים! את זה הוא היה יכול לומר להם! גרוטאות, חצי מהמוצרים החדשים האלה — מתפרקים לך ביד. החומרים גרועים, וגם העבודה. כן־כן, את זה הוא יכול לומר להם.
אי אפשר לסדר את הווילון הזה בלי סולם. בימים אלה הוא לא שש לעלות על הסולם, זה עושה לו סחרחורת. לא נורא, שיישאר כך לעת עתה. זה לא כל כך חשוב כי חדר ההסבה הלבן לא פונה לחזית והנוסעים במכוניות החוזרות מההלוויה לא יראו את החלון — והרי כיום לא משתמשים בחדר בכלל. זה חדר של גברת, ובאנדרבי אין גברת זה עידן ועידנים. חבל שמר מורטימר לא נשא אישה. מתרוצץ בלי הרף, נוסע לו לדיג בנורווגיה ולציד בסקוטלנד ולסקי בשווייץ במקום להתחתן עם איזו גברת צעירה ונחמדה ולהשתקע בבית ולמלא אותו בילדים. זמן רב חלף מאז היו ילדים בבית הזה.
    מחשבותיו של לנסקום נדדו לימים עברו, והם הופיעו לנגדו בבירור רב — הרבה יותר מעשרים השנים האחרונות, שכולן מטושטשות ומעורבבות ומקשות עליו לזכור בדיוק מי בא ומי הלך ובעצם אפילו את מראה פניהם. אבל את הימים ההם הוא זוכר היטב.
    מר ריצ'רד היה כמעט אבא לאחיו ולאחיותיו. בן עשרים וארבע היה כשמת אביו והוא נרתם מיד לעסק המשפחתי, יצא לעבודה בזמן בכל בוקר ודאג שהבית ימשיך להתנהל במלוא הדרו. היה שמח בבית, עם כל הגברות והאדונים הצעירים. ויכוחים וריבים מדי פעם, כמובן, ולמחנכות לא היה קל! כאלה בריות עלובות הן המחנכות האלה, לנסקום בז להן מאז ומתמיד. והגברות הצעירות היו מלאות מרץ. בייחוד מיס ג'רלדין. וגם מיס קורה, אם כי היא הייתה הרבה יותר צעירה. ועכשיו מר ליאו בין המתים וגם מיס לורה אינה בחיים עוד. ומר טימותי חולה ואומלל כל כך. ומיס ג'רלדין מתה אי־שם בחוץ־לארץ. ומר גורדון נהרג במלחמה. מר ריצ'רד עצמו, אף על פי שהיה הבכור, היה בסופו של דבר החסון שבחבורה. האריך ימים יותר מכולם — טוב, לא ממש מכולם, כי מר טימותי עדיין חי וגם מיס קורה הקטנה, שהתחתנה עם הצייר המרתיע הזה. עשרים וחמש שנה לא ראה אותה, והיא הייתה צעירה ויפה כשהסתלקה עם הבחור ההוא. עכשיו בקושי היה מזהה אותה, היא השמינה כל כך — ואיזה סגנון לבוש בוהמייני! צרפתי הוא היה, בעלה, או כמעט צרפתי — ושום דבר טוב לא יוצא מנישואים לאחד מאלה! אבל מיס קורה תמיד הייתה קצת... טוב, אילו הייתה בת כפר היו אומרים שהיא קצת איטית. בכל משפחה יש אחד כזה.
    היא דווקא זכרה אותו מיד. "אוי, הנה לנסקום!" אמרה, ונראתה שמחה כל כך לפגוש אותו. כן, בימים ההם כל הילדים אהבו אותו. כשהיו אורחים, הילדים היו מתגנבים למזווה והוא היה נותן להם ג'לי ועוגת שארלוט אחרי שהמנה האחרונה הוגשה בחדר האוכל. כולם הכירו אז את לנסקום הזקן, והיום כבר כמעט אין מי שזוכר. נשארו רק הצעירים, שאף פעם לא הצליח להבחין ביניהם בדיוק ושבעיניהם הוא סתם חלק מהתפאורה. חבורה של זרים, כך חשב כשהגיעו כולם להלוויה — ונוסף על כך זרים מרופטים!
    אבל לא גברת ליאו — היא שונה. היא ומר ליאו נהגו להתארח כאן מיום שהתחתנו. היא גברת נחמדה, גברת ליאו — ליידי אמיתית. מתלבשת כמו שצריך והשיער שלה מסודר ונראית כמו שליידי צריכה להיראות. והאדון תמיד חיבב אותה. חבל שלא היו לה ולמר ליאו ילדים...
    לנסקום התנער: מה הוא עומד פה וחולם על הימים ההם כשיש כל כך הרבה עבודה? עם הווילונות בקומת הקרקע גמר וכבר אמר לג'נט לעלות למעלה ולטפל בחדרי השינה. הוא וג'נט והטבחית השתתפו בטקס האשכבה בכנסייה אבל לא נסעו משם לבית הלוויות אלא חזרו לבית כדי לפתוח את הווילונות ולהכין את ארוחת הצהריים. ארוחה קלה, כמובן, מטבע הדברים. נקניק חזיר ועוף ולשון וסלט. עם טארט תפוחים וסופלה לימון קר לקינוח. למנה ראשונה מרק חם — וכדאי שייגש ויוודא שמרג'ורי כבר חיממה את המרק והוא מוכן להגשה, כי הם יגיעו בכל רגע.
    לנסקום עבר את החדר בריצה מדשדשת. מבטו חלף בלי מחשבה ובלי סקרנות על פני התמונה מעל מדף האח — בת זוגה של תמונת הדיוקן בסלון הירוק. תמונה יפה של סאטן לבן ופנינים. האישה ששימשה להם אימום הייתה מרשימה הרבה פחות. תווי פנים סתמיים, פה קטן ומעוגל, שיער עם פסוקת באמצע. אישה צנועה ומצטנעת. הדבר המרשים היחיד באשתו של קורנליוס אברנתי היה שמה — קוראלי.
    שכן יותר משישים שנה מיום שבאו לעולם, לא הועם זוהרן של אספלניות "קוראל" המיוחדות ליבלות ושל המשחות לכף הרגל של החברה. אין לדעת אם מלכתחילה אכן היה משהו מיוחד באספלניות קוראל — אך הן זכו לאהדת הקהל. "אספלניות קוראל ליבלות" הצמיחו את הארמון הנאו־גותי הזה, את הגנים המשתרעים על פני שטח אדמה עצום ואת ההון שממנו הופרשו קצבאות לשבעה בנים ובנות ושבזכותו היה ריצ'רד אברנתי איש עשיר מאוד כשמת לפני שלושה ימים.

כשנכנס לנסקום למטבח לזרז את הטבחית זכה למענה לשון חריף. מרג'ורי הטבחית הייתה צעירה, רק בת עשרים ושבע, ולנסקום שבע ממנה מרורים. לא כך, חשב לנסקום, מתנהגת טבחית אמיתית. אין לה טיפת כבוד והיא כלל אינה תופסת את מעמדו. לא פעם כינתה את הבית "אחוזת קבר ישנה" והתלוננה על גודלם של
המטבח, חדר השטיפה והמזווה, בטענה שלוקח "יום שלם להגיע מקצה לקצה". היא גרה באנדרבי זה שנתיים והסכימה להישאר רק מפני שהתשלום היה בעין יפה ומפני שמר אברנתי ידע להעריך את תבשיליה. בבישול היא אכן הצטיינה. ג'נט, שעמדה ליד שולחן המטבח והתכבדה בספל תה, הייתה חדרנית קשישה. אף על פי שנהגה להתווכח עם לנסקום בשצף קצף, בדרך כלל התייצבה לימינו במאבק בדור הצעיר המתגלם בדמותה של מרג'ורי. הרביעית במטבח הייתה גברת ג'קס, שלא גרה בבית אלא הייתה "מגיעה מבחוץ" כדי לעזור במה שנחוץ; היא נהנתה מאוד מההלוויה.
    "איזה יופי שזה היה", אמרה במשיכת אף מעודנת ומזגה לה עוד ספל תה. "תשע עשרה מכוניות, וכנסייה מלאה מפה לפה, והכומר קרא את התפילה כל כך יפה. ויום יפה כזה. מר אברנתי היקר, כבר לא נשארו הרבה כמוהו. כולם כיבדו אותו".
    בחוץ נשמעה צפירה וקול מכונית מתקרבת לבית. גברת ג'קס הניחה את הספל וקראה: "הם הגיעו!"
    מרג'ורי הגדילה את להבת הגז מתחת לסיר גדול של מרק עוף עשיר. כירת המטבח הגדולה מימי התפארת הוויקטוריאנית עמדה קרה בשיממונה, כמו מזבח שאינו משמש עוד אלא כגלעד לימים עברו.
    המכוניות הגיעו זו אחר זו והאנשים שיצאו מהן במלבושים שחורים עברו במבואה בהיסוס כלשהו ונכנסו לסלון הירוק הגדול. מאחורי שבכת הפלדה של האח הגדולה בערה אש מתוך התחשבות בקרירות ראשונה של סתיו וכדי לחמם את עצמותיהם של מי שעמדו שעה ארוכה בהלוויה.
    לנסקום נכנס לסלון כשהוא נושא מגש כסף ועליו כוסות שרי.
    מר אֶנְטְוויסל, שותף בכיר במשרד עורכי הדין הוותיק והמכובד בולארד, אנטוויסל, אנטוויסל ובולארד, עמד בגבו לאח והתחמם. הוא לקח כוסית שרי וסקר את הנאספים בעין בוחנת של עורך דין. לא את כולם הכיר באופן אישי ונדרש ממנו לברר מי הוא מי. ההיכרות שנערכה לפני שיצאו להלוויה הייתה קצרה ומהוסה.
    הוא נתן את עינו בלנסקום הזקן וחשב בליבו: הוא כבר רועד ממש, המסכן — לא הייתי מתפלא אם הוא כבר קרוב לתשעים. טוב, הוא יקבל קצבה שנתית נחמדה מאוד. לו אין מה לדאוג. ברייה נאמנה. בימינו כבר אין משרתים כמו פעם. רק עוזרות ושמרטפיות, יהי אלוהים בעזרנו! איזה עולם. אולי טוב שריצ'רד המסכן לא הגיע לזקנה מופלגת. לא היה לו כל כך בשביל מה לחיות.
    מר אנטוויסל היה בן שבעים ושתיים וברור היה לו שריצ'רד אברנתי, שהיה בן שישים ושמונה בלבד, מת טרם זמנו. מר אנטוויסל פרש מפעילות עסקית לפני שנתיים, אך כמוציא לפועל של צוואתו של ריצ'רד אברנתי ומתוך כבוד לאחד מלקוחותיו הוותיקים ביותר, שגם היה ידידו, קם ונסע צפונה.
    הוא העלה במחשבותיו את סעיפי הצוואה וערך לו רשימת מצאי של בני המשפחה.
    את גברת ליאו אברנתי, הלן, הכיר כמובן היטב. אישה מצודדת שהוא מחבב ומכבד. עתה הביט עליה בעין אוהדת בעומדה ליד אחד החלונות. הצבע השחור הלם אותה. היא שמרה על הגזרה. חביבים היו עליו תווי הפנים המוגדרים, קו השיער האפור בצדעיים והעיניים שבצעירותה השוו אותן לדגניות וגם עתה עוד היו כחולות מאוד.
    בת כמה הלן עכשיו? כנראה חמישים ואחת או חמישים ושתיים. מוזר שהיא לא נישאה בשנית אחרי מותו של ליאו. אישה נאה. אבל שני אלה הרי היו מסורים כל כך זה לזה.
    משם העביר את מבטו אל אשתו של טימותי. אותה הוא הכיר פחות. השמלה השחורה לא הלמה אותה — אישה כזאת צריכה ללבוש חליפות טוויד. אישה גדולה, חזקה ונמרצת. היא תמיד הייתה מסורה לבעלה. דואגת לבריאותו, מטפלת בו בזהירות רבה — קצת יותר מדי, מן הסתם. האם טימותי אכן חולה כל כך? למר אנטוויסל הייתה הרגשה שהוא פשוט היפוכונדר. גם ריצ'רד אברנתי חשב כך. "כשהיה ילד היו לו קשיי נשימה, כמובן", אמר פעם. "אבל תהרוג אותי אם אני חושב שמשהו אצלו לא בסדר עכשיו". טוב, כל אחד זקוק לאיזה תחביב. והתחביב של טימותי הוא בריאותו המרתקת. האם אשתו מאמינה לכל מכאוביו? יש להניח שלא — אבל נשים אינן מודות בדברים כאלה. מצבו הכספי של טימותי בוודאי לא רע. הוא אף פעם לא היה בזבזן. אבל התוספת לא תזיק — בוודאי לא בהתחשב במיסים החדשים. יש להניח שהוא נאלץ להצטמצם לא מעט מאז המלחמה.
    מר אנטוויסל העתיק את תשומת ליבו אל ג'ורג' קרוספילד, בנה של לורה. לורה התחתנה עם טיפוס מפוקפק. אף אחד לא ידע עליו הרבה. טען שהוא סוחר בבורסה. ג'ורג' הצעיר עובד במשרד עורכי דין — לא משרד בעל מוניטין גדולים. צעיר נאה — אבל יש בו משהו קצת חשוד. בוודאי אין לו הכנסה פרטית של ממש. לורה השקיעה את כספה בצורה מטופשת. היא כמעט לא השאירה שום ירושה כשמתה לפני חמש שנים. בשעתה היא הייתה בחורה רומנטית וטובת מראה, אבל בכסף היא לא הבינה.
    עיניו של מר אנטוויסל נדדו מג'ורג' קרוספילד והמשיכו הלאה. שתי בנות, מי היא מי? אה, כן, זאת המתבוננת בפרחי השעווה שעל שולחן המָלָכיט היא רוזמונד, בתה של ג'רלדין. בחורה נאה, יפהפייה בעצם — פנים די מטופשות. שחקנית. תיאטרון רפרטוארי או איזו שטות דומה. גם בעלה שחקן. בחור יפה תואר. ומודע לכך מאוד, חשב מר אנטוויסל, שהחזיק בדעה שלילית על המשחק כמקצוע. מעניין מה הרקע שלו ומניין הוא בא.
    הוא הסתכל במורת רוח על מייקל שיין, עם שערו הבהיר ופניו הכחושות המצודדות.
    לעומת זאת סוזן, בתו של גורדון, הייתה יכולה להצליח בתיאטרון הרבה יותר מרוזמונד. לה יש אישיות. אולי קצת יותר מדי אישיות לחיי היום־יום. היא עמדה בסמוך אליו ומר אנטוויסל בחן אותה בהיחבא. שיער כהה, עיניים חומות־ירקרקות — כמעט זהובות — פה נרגן ונאה. לצידה עמד הבעל שזה אך נישאה לו — עוזר רוקח, כך שמע. באמת, עוזר רוקח! על פי עיקרי האמונה של מר אנטוויסל לא ייתכן שנערות כאלה יתחתנו עם זבנים. אבל כיום, כמובן, הן מתחתנות עם כל אחד! הצעיר, שפניו החיוורות סתמיות ושערו צהבהב, נראה מתוח מאוד. מעניין למה, חשב מר אנטוויסל, אבל החליט ברוחב לב שהסיבה היא בוודאי המפגש עם רבים כל כך מבני משפחתה של אשתו.
    האחרונה בסקירתו של מר אנטוויסל הייתה קורה לנסקנט. ולא בכדי, כי קורה אכן הצטרפה למשפחה באיחור ניכר. אחותו הצעירה ביותר של ריצ'רד נולדה כשלאימה מלאו חמישים, והאישה הכנועה לא צלחה את הריונה העשירי (שלושה מהילדים מתו בינקותם). קורה הקטנה והמסכנה! כל חייה הייתה מקור למבוכה. היא גדלה והייתה לנערה גבוהה וגולמנית בעלת נטייה לפלוט מיני דברים שהשתיקה יפה להם. כל אחיה ואחיותיה הגדולים נהגו בה בחביבות רבה, פיצו על מגרעותיה וחיפו על ליקוייה החברתיים. איש לא חשב שיבוא יום וקורה תינשא לאיש. היא לא הייתה יפה במיוחד, וגילויי החיבה הישירים שהרעיפה על בחורים שהתארחו בבית גרמו להם בדרך כלל לסגת בבהלה מסוימת. ואז, נזכר מר אנטוויסל, הגיע לנסקנט — פייר לנסקנט, צרפתי למחצה. היא הכירה אותו בבית ספר לאמנות שבו קיבלה שיעורים מהוגנים מאוד ולמדה לצייר פרחים בצבעי מים. אלא שהיא נקלעה איכשהו לקבוצה של רישום מודל ושם פגשה את פייר לנסקנט וכשחזרה הביתה הודיעה שבכוונתה להינשא לו. ריצ'רד אברנתי התנגד בתוקף — פייר לנסקנט לא מצא חן בעיניו והוא חשד שהבחור מעוניין בכספה. אלא שבעוד ריצ'רד בודק מניין צץ אותו לנסקנט, ברחה קורה עם הבחור ונישאה לו חיש קל. את רוב חייהם כזוג נשוי בילו השניים בברטאן ובקורנווֹל ובשאר מקומות החביבים על ציירים. לנסקנט היה צייר גרוע וככל הנראה גם אדם לא נחמד, אבל קורה דבקה בו ולא סלחה למשפחתה על יחסה אליו. ריצ'רד הקצה בנדיבותו קצבה לאחותו הצעירה ומהכסף הזה, כך סבר מר אנטוויסל, התפרנסו השניים. הוא פקפק אם לנסקנט הרוויח אי־פעם כסף. האיש מת לפני שתים עשרה שנים לפחות, חשב מר אנטוויסל. והנה אלמנתו כאן, גזרתה התעגלה והיא לבושה שחורים בסגנון אמנותי רב־שכבות, מעוטרת בהמון מחרוזות אבנים שחורות, מתהלכת בבית ילדותה, נוגעת בחפצים וברהיטים ופולטת קריאת שמחה בכל פעם שעולה לפניה איזה זיכרון ילדות. היא לא העמידה פנים אבלות במיוחד על מות אחיה. אבל קורה, נזכר מיד
מר אנטוויסל, אף פעם לא העמידה פנים.
    לנסקום שב ונכנס לחדר ואמר חרש, בקול ההולם את הנסיבות:
    "ארוחת הצהריים מוכנה".

2

    אחרי מרק העוף הנפלא ושפע מיני בשרים קרים מלווים ביין שאבּלי משובח התפוגגה אווירת האבל. מותו של ריצ'רד אברנתי לא השרה על איש יגון עמוק שכן אף אחד מהם לא היה קשור אליו בקשרים עמוקים. מתוך דרך ארץ שמרו עד כה על שקט מכובד (להוציא קורה חסרת העכבות שהנאתה הייתה גלויה), אבל עכשיו הרגישו שיצאו ידי חובתם וכבר אפשר לגלגל שיחה רגילה. מר אנטוויסל עודד זאת. הוא היה מנוסה בהלוויות ובקי בתזמון הרצוי.
    עם תום הסעודה הציע לנסקום קפה בספרייה. את זאת עשה מהבנת הגינונים הראויים. הגיעה השעה לדון בענייני עסקים — כלומר, בצוואה. לכך תתאים האווירה בספרייה, בין מדפי הספרים וּוילונות הקטיפה האדומה הכבדים. הוא הגיש את הקפה שם ואחר כך יצא וסגר אחריו את הדלת.
    אחרי כמה הערות סרק התחילו כולם שולחים מבטים מהוססים אל מר אנטוויסל. הלה מצידו העיף מבט בשעון היד שלו.
    "אני צריך להגיע לרכבת של שלוש ושלושים", פתח ואמר.
    התברר שהוא לא היחיד.
    "כידוע לכולכם", אמר מר אנטוויסל, "אני המוציא לפועל של צוואתו של ריצ'רד אברנתי —"
    הוא לא הצליח להשלים את המשפט.
    "אני לא ידעתי", אמרה קורה לנסקנט במאור פנים. "באמת? הוא הוריש לי משהו?"
    לא בפעם הראשונה חשב מר אנטוויסל על נטייתה המופרזת של קורה לומר דברים שאינם במקומם.
    הוא נתן בה מבט מתרה והמשיך:
    "עד לפני שנה, צוואתו של ריצ'רד אברנתי הייתה פשוטה מאוד. להוציא הקצאות אחדות, הוא הוריש הכול לבנו מורטימר".
    "מורטימר המסכן", אמרה קורה. "שיתוק ילדים הוא באמת עניין נורא ואיום".
    "מותו הפתאומי והטרגי של מורטימר זיעזע מאוד את ריצ'רד. חלפו כמה חודשים עד שהתעשת. אמרתי לו שאולי רצוי לכתוב צוואה חדשה".
    מוד אברנתי שאלה בקולה העמוק:
    "מה היה קורה אלמלא כתב צוואה חדשה? האם — האם הכול היה הולך לטימותי — כלומר, בתור שאר בשרו הקרוב ביותר?"
    מר אנטוויסל פצה את פיו וביקש לבאר את סוגיית היורשים על פי דין, נמלך בדעתו ואמר בענייניות:
    "בעצתי החליט ריצ'רד לערוך צוואה חדשה. אולם תחילה ביקש להכיר יותר את הדור הצעיר".
    "הוא לקח אותנו לנסיעת מבחן", אמרה סוזן וצחקה פתאום צחוק עמוק. "קודם את ג'ורג', אחר כך את גרג ואותי ובסוף את רוזמונד ומייקל".
    גרגורי בנקס אמר בזעף, ופניו הרזות התאדמו:
    "איך את מדברת, סוזן? נסיעת מבחן, באמת!"
    "אבל זה מה שזה היה, נכון, מר אנטוויסל?"
    "לי הוא הוריש משהו?" שאלה קורה שוב.
    מר אנטוויסל השתעל ואמר בצינה:
    "בדעתי לשלוח לכולכם עותקים של הצוואה. אוכל לקרוא לכם אותה במלואה עכשיו, אבל הניסוחים המשפטיים עלולים לבלבל. אם לסכם את עיקרי הדברים: בניכוי כמה סכומים קטנים למוטבים שונים וכן סכום לא מבוטל שיאפשר ללנסקום להתקיים מקצבה שנתית, חלק הארי של העיזבון — סכום נכבד ביותר — יתחלק לשישה חלקים שווים. ארבעה חלקים, אחרי תשלום כל המיסים והמכסים, יקבלו אחיו של ריצ'רד טימותי, אחיינו ג'ורג' קרוספילד, אחייניתו סוזן בנקס ואחייניתו רוזמונד שיין. שני החלקים הנותרים יוחזקו בקרנות נאמנות ואת ההכנסה יקבלו גברת הלן אברנתי, אלמנת אחיו ליאו; ואחותו גברת קורה לנסקנט, לכל ימי חייהן. אחרי מותן תתחלק הקרן בין ארבעת המוטבים האחרים או צאצאיהם".
    "יפה מאוד!" אמרה קורה לנסקנט בשמחה כנה. "הכנסה! כמה?"
    "לעת עתה... אה... לא אוכל לנקוב בסכום. מיסי הירושה יהיו כמובן גבוהים ו..."
    "אתה לא יכול לומר לי פחות או יותר?"
    מר אנטוויסל הבין שאין מנוס מלתת לקורה תשובה כלשהי.
    "בהערכה גסה, אולי בין שלושת אלפים לארבעת אלפים לשנה".
    "איזה יופי!" אמרה קורה. "אני אסע לקפרי".
    הלן אברנתי אמרה בשקט:
    "כמה יפה מצד ריצ'רד וכמה נדיב. אני כל כך מעריכה את החיבה שרחש לי".
    "הוא חיבב אותך מאוד", אמר מר אנטוויסל. "ליאו היה אחיו האהוב ואחרי מותו ריצ'רד העריך מאוד כל ביקור שלך".
    הלן אמרה בצער:
    "כל כך חבל לי שלא ידעתי עד כמה הוא חולה — ביקרתי אצלו לא הרבה לפני מותו, אבל אף על פישבעצם ידעתי שהוא אדם חולה, לא חשבתי שזה חמור".
    "מצבו היה חמור", אמר מר אנטוויסל, "אבל הוא לא רצה שידברו על כך ואינני סבור שמישהו חשב שהסוף יהיה מהיר כל כך. אני יודע שהרופא הופתע מאוד".
    "'באופן פתאומי, בביתו', ככה היה כתוב בעיתון", הנהנה קורה. "באמת התפלאתי כשקראתי את זה".
    "כולנו היינו המומים", אמרה מוד אברנתי. "טימותי המסכן לקח את זה מאוד קשה. כל כך פתאומי, ככה הוא אמר כל הזמן, כל כך פתאומי".
    "אבל זה הושתק בצורה מאוד מוצלחת, נכון?" אמרה קורה.
    כולם בהו בה והיא הזדרזה להסביר.
"אני חושבת שטוב עשיתם", אמרה בחיפזון. "ממש טוב. זאת אומרת — הרי ממש לא רצוי — שיתחילו לדבר על זה בראש חוצות. מאוד לא נעים לכולם. דבר כזה לאצריך לצאת החוצה, זה צריך להישאר בחוג המשפחה".
    תהייה כפולה ומכופלת הצטיירה על הפנים שהופנו אליה.
    מר אנטוויסל אמר:
    "באמת, קורה, אני לא ממש מבין למה את מתכוונת".
    קורה לנסקנט סקרה את בני המשפחה בעיניים גדולות ומופתעות. היא צידדה את ראשה בתנועה ציפורית.
    "הוא הרי נרצח, לא?" אמרה.