אימה בראשון מערב | אמיר חרש | פרק ראשון

מקרה 1:
זומבי בכיתה

הילד החדש שהגיע לכיתה היה עולה חדש מאמריקה, והוא גם היה זומבי. זה היה די ברור: שיער לבן של לבקן, פנים חיוורות חסרות דם וזוג עיניים מתות שרק בוהות קדימה בלי להתמקד בכלום. כשהוא נכנס לכיתה הצעדים שלו נגררו על הרצפה כאילו הוא בובה שמוחזקת בחוטים מלמעלה, וכשהוא התיישב הגוף שלו פשוט נשמט ונפל לכיסא כאילו חתכו לו פתאום את החוטים. כן, הוא היה זומבי, אבל היועצת החינוכית אמרה לכיתה שאסור לקרוא לו זומבי, כי זומבי זו קללה.
    היועצת החינוכית הייתה קצת דומה לחזירה עם פאה; אישה נמוכה, עגלגלה ומתולתלת. בגלל שהיועצת הייתה גם המורה לעברית, היו לה שיעורים קבועים עם הכיתה, ובדרך כלל היא ניצלה את שיעורי העברית כדי לייעץ בנושאים חינוכיים. כבר חצי שיעור עברית היא דיברה על איך יש לכנות זומבים, ובעיקר על איך אין לכנות אותם. היא הדגישה שאסור לקרוא לילד החדש פגר, גופה, בן של גופה, זיכרונו לברכה, עליו השלום, מסריח, סירחוני, הגנרל צחנה, זומב, זומביבון, מיסטר זי, לבנבן, פודרה, טומטום, מוח־מת, מנשנש מוחות, קניבל, ברחן־קבר, פעם בחיים, חסרגש וזולל כרוביות. אם הכיתה צחקה, היועצת לא התרגזה אלא המתינה "בסבלנות ובסובלנות", כמו שהיא אומרת, עד שכולם יסיימו לצחוק, לפני שהמשיכה לכינוי הבא. דגן וארי, התאומים הדומים אך הלא זהים, ישבו והקשיבו ליועצת. דגן היה תלמיד חרוץ שכותב הכול, אז הוא כתב במחברת את כל הכינויים. בלי להתכוון היועצת סיפקה לו הרבה רעיונות לקללות שהוא מעולם לא שמע עליהן. זה תמיד ככה איתה. את שני שיעורי העברית הקודמים היא הקדישה לשאלה: "למה אנשים פונים לסמים?" והסבירה כל כך טוב מהי "תחושת האושר המדומה" שהסמים גורמים – עד שלא נשארו בכיתה ילד או ילדה שלא השתוקקו לעשן כבר סמים. אין מה לעשות. כשהיא התחילה לדבר על משהו, היא לא הצליחה להפסיק.
    "אז איך כן צריך לקרוא להם?" שאל ארי, בעיקר כדי לקדם את השיעור.
    היועצת השיבה בקול רגיש ומתחשב: "הם מעדיפים שיקראו להם 'א־ויטאליים' או 'לא־ויטאליים'. מי יודע מה זה ויטאלי? בהצבעה. כן. נכון... זה באמת שם נפוץ של אנשים ממוצא רוסי. אבל חוץ מזה? אף אחד? טוב, אז למעשה, משמעות המילה ויטאלי בלועזית היא 'מלא במרץ' או 'נמרץ'. ובהטיה: הוא ויטאלי, היא ויטאלית, הם ויטאליים. ולמה הם מעדיפים שיקראו להם ככה? כי הם לא מתים, הם בחיים, רק חסרי מרץ".
    "וזה לא מסוכן?" שאל דגן בחשש אמיתי, "אנחנו לא נידבק ממנו? הוא לא ירצה לאכול לנו את המוח?"
    היועצת נאנחה באכזבה אך מיד העלתה על פניה חיוך סבלני ואוהד.
    "תודה דגן. החשש שלך מובן, ואני שמחה שהשאלה הזו הגיעה מהכיתה..." היה ברור שיש לה הרבה מה לומר ושהזומבים יזללו את שארית שיעור העברית. היועצת הסבירה שיש הרבה דעות קדומות, ושכדי להילחם בהן חשוב להכיר אותן. היא התחילה בתיאור מפורט ומעורר חלחלה של כל הדברים האיומים שאנשים חושבים שזומבים עושים. היא תיארה יצורים שמוטי לסת שבוקעים מתוך הקברים באישון לילה, והמון רב מהם נאסף בבית הקברות ואז מקיף בית מבודד. זה המון עקשני, נוהם, תוקפני, רעב לבשר אדם, המון שאין לו סוף, שלא מתעייף לעולם ולא שבע לעולם, עדר מפלצות־אדם שאין שום דרך לעצור אותו. "אבל למעשה, ההפך הוא הנכון..." הנה, סוף־סוף הגיע ה"למעשה" ואפשר לנשום. היועצת החינוכית הייתה מפורסמת ב"למעשה" שלה. עד כדי כך שכשהיו עושים חיקויים שלה בהפסקות, התלמידים תמיד פיזרו הרבה "למעשה" בין המילים, וזה מיד נשמע כמוה. "למעשה", היא הסבירה, בכל העולם ישנן קהילות משגשגות שחיים בהן ביחד אנשים ויטאליים ולא־ויטאליים. זה טבעי לפחד ממה ששונה, והחשש מהדבקה הוא מובן, אבל למעשה, מקדם ההדבקה הוא נמוך מאוד והסיכוי להיפגע בתאונת דרכים גדול בהרבה מהסיכוי להפוך לזומבי. ובנוגע למוח, כבר עשרות שנים יש תחליפים מצוינים למוח אנושי, עשויים ממוח של כבש או בקר. למעשה, חלק גדול מקהילת הלא־ויטאליים בעולם עברה מזמן לתזונה צמחונית לחלוטין. הילד החדש שהגיע לכיתה הוא אפילו טבעוני, תארו לעצמכם. הוא ניזון בעיקר מכרוביות ומתחליפי מוח על בסיסי חלבון אפונה. "שמעתי", היועצת קרצה משועשעת, "שיש לזה בדיוק את אותו הטעם..."
    דגן הקשיב אבל לא השתכנע בכלל. הוא ניסה לשמור על ראש פתוח, להיות אדם ערכי ומצפוני, נקי מדעות קדומות, אבל קור טיפס לו במעלה עמוד השדרה והוא דמיין את הילד הזומבי מתנער מתוך התרדמה האדישה שלו, קופץ קדימה בעיניים צמאות דם ומתנפל על היועצת, נושך אותה בצוואר, ודם חם משפריץ ומטנף את הלוח הלבן, אותו הלוח שעדיין כתובים עליו כל השמות שבהם אסור לקרוא לזומבים. הוא דמיין את זה באופן כל כך חי, שהיה בטוח שעוד רגע זה יקרה. אבל הילד הזומבי פשוט ישב שם ובהה קדימה בפנים חתומות, כאילו כל זה לא נוגע אליו. הוא ישב לבד בשולחן לשניים כי אף אחד לא התנדב לשבת לצידו. זבוב נחת על העין שלו שנותרה פקוחה. שום תגובה, שום מצמוץ. הוא הביט אל הלא־כלום.

*

בהפסקה דגן, ארי וג'ינג' הלכו בסיבובים סביב הבניינים של בית הספר מקיף ח' ודיברו על זה. כלומר, ארי ודגן דיברו על זה וג'ינג' שיחק בטלפון ב־"Dead Rising #7" – במשחק הזה, דד רייזינג 7#, הוא דרס זומבים באופניים, כיסח אותם במכסחת דשא וגזם וניסר אותם בעזרת מסור שרשרת חשמלי. מדי פעם הוא צעק "שיט!" או "יש!!" או "תראו!!!"
    ארי ודגן הסכימו ולא הסכימו. הם הסכימו שזה לא הגיוני שישלבו את הילד הזומבי בכיתה שלהם, אבל לא הסכימו על הסיבה. דגן פחד שהם כולם הולכים למות באופן נוראי, או חמור מזה, לא למות ולהפוך ללא־מתים זוללי מוחות שידשדשו לנצח בהליכה איטית סביב בית הספר, וארי חשב שזה לא סביר לשלב ילד לא־ויטאלי בכיתת מצטיינים, כי הוא בטוח יתקשה לעמוד בקצב הלימודים המואץ ויאט את כל הכיתה.
    "ראיתם איך הוא בוהה", הסביר ארי, "הוא לא מבין בכלל על מה המורים מדברים. איך הוא יצליח במבחנים? הוא צריך להיות משולב בכיתה רגילה, או אולי אפילו בכיתת מב"ר, אבל לא בכיתת מחוננים".
    דגן ניענע את הראש ואמר שלא זה העניין, וחוץ מזה, זה כבר שיקול פדגוגי של בית הספר: "אם הוא בכיתת מחוננים, כנראה שהוא עבר את מבחני המיון..."
    "זה לא באמת עובד ככה". ארי התפרץ לו לתוך הדברים, "מה עם 'לא־הבנתי'? גם היא לא הייתה צריכה להיות בכיתה שלנו, אבל אבא שלה תרם לבית הספר מיליונים. ומה עם 'צב־צב'? גם הוא לא עבר את הסף, היו חסרות לו חמש נקודות שלמות, אבל ההורים שלו איימו לתבוע את ההנהלה של בית הספר ואת העירייה שזה אפליה על רקע עדתי".
    "כן, הם מה־זה־טיפשים", התערב ג'ינג', "תראו, הם בכלל לא בורחים כשאני מתקרב עם המסור". הוא נתן לתאומים הצצה מהירה על הטבח שמתרחש על מסך הטלפון שלו, "הם פשוט הולכים לאט לתוכו. הא! הנה! תמותו זומבים!"
    "אל תקרא להם זומבים", ארי נזף בו, "לא הקשבת למה שהיועצת אמרה? צריך לגלות סבלנות וסובלנות".
    ג'ינג' משך בכתפיים ואמר "אני הכי סבלני וסובלני" והמשיך לרצוח זומבים. הוא הניע את כל הגוף יחד עם תנועת האצבעות על המסך, ואז נרתע לאחור כשעדר זומבים מהירים התגלה מעבר לפינה ונהר לעברו.
    "מה זה משנה איך אנחנו קוראים להם?" אמר דגן בתסכול, "מה עדיף, שזומבי יפצח לי את הגולגולת או ש'לא־ויטאלי' יעשה את זה?" הוא חיכה רגע שהשאלה תהדהד, ואז נתן את התשובה שלו: "זה לא משנה! מה שמשנה זה לשמור את המוח שלי בתוך הראש".
    "מי בכלל ירצה לאכול את המוח שלך?" גיחך ארי.
    "כן", אמר ג'ינג' והתפקע מצחוק, "קדימה, שיפצחו לך את הגולגולת, נראה אותם מוצאים שם משהו בפנים..."
    שלושתם צחקו ביחד, והאווירה נהייתה שוב קלילה. לדגן לא היה אכפת שהבדיחה היא על חשבונו, העיקר שכולם שמחים.
    ואז הוא ראה אותו.
    הילד הזומבי עמד מחוץ למגרש הספורט. פשוט עמד שם, בלי לזוז, ליד גדר הרשת הגבוהה ששומרת שכדורי המשחק לא יעופפו החוצה. עור הזומבי החיוור שלו היה מונח על העצמות כמו בגד דק שמולבש על קולב, והוא בהה פנימה, לתוך המגרש, צופה בילדים שמשחקים כדורגל. היה בזה משהו חולני, מזעזע. הזומבי בתצפית, הבין דגן, הוא כמו זאב ליד לול מלא בתרנגולות, מזיל ריר ומתלבט באיזו תרנגולת לבחור.
    "משהו נורא הולך לקרות..." אמר דגן.
    והוא צדק.

*

אבל בינתיים שום דבר נורא לא קרה. עברו כמה שבועות, ונראה שכולם התרגלו לנוכחות של הזומבי במקיף ח'. הוא היה מדדה לתוך הכיתה, נופל לכיסא שלו, ולא זז כל השיעור. בהפסקה הוא היה מוציא קופסת פלסטיק שקופה ובתוכה כרובית אפויה שנראתה כמו מוח בצלחת, מנקר ממנה חתיכות במזלג חד־פעמי ולועס אותן בלי הנאה. אחר כך הוא היה גורר רגליים למגרש הספורט וצופה בילדים המשחקים מהצד השני של הגדר. הוא לא דיבר עם אף אחד ולא חייך לאף אחד. גם לא לעצמו. במבחנים הוא פשוט בהה בדף, ואז בתנועה איטית הקיף איזו תשובה. להפתעת כולם הוא קיבל מאה במבחן במתמטיקה ותשעים ותשע בבוחן הפתע בפיזיקה – הציונים הכי גבוהים בכיתה. זה הרגיע את ארי, הכול בסדר, לא סתם תקעו אותו בכיתת מחוננים בשביל אפליה מתקנת. אבל את דגן זה דווקא הלחיץ, כי אם הזומבי חכם, זה הופך אותו לעוד יותר מסוכן. ארי אמר לו שהפחדים שלו לא הגיוניים, ודגן בתגובה החליט להיות הגיוני ולאסוף עוד מידע, כדי שהפחדים שלו יהיו מבוססים היטב.
    הוא חיפש בגוגל את הצירוף "כל האמת על זומבים". בעברית לא כתבו על זה הרבה כי בישראל בקושי יש זומבים, אבל באנגלית היה המון מידע. הלינקים הובילו לכתבות, אתרים, בלוגים, סרטונים ופודקאסטים. הוא קרא רק על זה, חשב רק על זה ודיבר רק על זה. איכשהו, כמעט בכל שיחה הוא מצא
דרך לשלב פרטי מידע מטרידים שהוא בדיוק קרא על זומבים. "בטח לא ידעת", הוא אמר לארי, "שעיירות שלמות בארצות הברית נמחקו, פשוט נעלמו מהמפה, בגלל התפרצות זומבים. והממשלה שם יודעת ומסתירה את האמת".
    "אם קראת על זה באינטרנט", ענה ארי בביטול, "כנראה שהם לא מסתירים את זה כל כך טוב".
    ופעם אחרת דגן אמר לארי בלחישה, כאילו הוא מגלה סוד: "שמעתי שיש זומבים סמויים, כאלה שצובעים את השיער ואת העור לגוונים בריאים. זה יכול להיות כל אחד. כולם חשודים. הזומבים הסמויים מוצאים עבודה בתור רופאים או קברנים או מטפלות בבתי זקנים, וככה הם גונבים מוחות".
    ארי שמע את כל זה ולא ידע מה לענות. האח התאום שלו נהיה אחד מאלה, אחד מבעלי הדעות הקדומות שמאמינים במזימות סודיות. כמו פרנואיד שחושד בכל אדם זר, יושב על המרפסת עם רובה קצוץ קנה על הברכיים ויורה בכל מי שנכנס לו לשטח. דגן מאבד את זה. הופך למפלצת. וזה הפחיד את ארי יותר מכל הזומבים שבעולם.

*

ערב אחד דגן מצא ערוצי יוטיוב שמוקדשים רק לסרטונים על זומבים. ארי, במיטה הסמוכה, כבר נרדם מזמן, אבל דגן לא הצליח לישון. סרטון הוביל לסרטון, עד שהוא הגיע לערוץ יוטיוב שנקרא באנגלית "ככה מרגיש זומבי". זה היה ערוץ נידח עם בקושי עשרים עוקבים, שהיה בעצם יומן מצולם של זומבי בגילם שמספר על החיים שלו. הוא צפה בזה ולא האמין: הזומבי היוטיובר היה הילד מהכיתה שלהם! זה היה כל כך מוזר! הוא נראה בדיוק כמו בכיתה: אותו מבט מת בעיניים, אותן פנים חסרות הבעה. גם כאן הוא לא דיבר, הוא רק בהה במסך והקליד בקצב, ותוכנת הקראה רובוטית הפכה את המילים הכתובות לקול בלי מנגינה או סימנים של רגש. ככה הוא סיפר על איך זה להיות שונה, ועל הילדים שצוחקים עליו בכיתה, ועל הבחירה שלו להיות טבעוני. והוא דיבר גם על הרעב. כן, על הרעב. מתברר שזה לא עובר, התשוקה לבשר אדם, למוח אנושי. למרות שכל החיים הוא טבעוני, עדיין כל יום הוא מאבק. קרב קשה בין האדם שבו לבין החיה שבו. הרעב הזה, הרעב העמוקוהנורא, עדיין מציק לו. הרעב לבשר אף פעם לא עוזב.
    צמרמורת עברה בדגן. הוא צדק. הוא צדק כל הזמן הזה. והנה ההוכחה! הוא קפץ החוצה מהמיטה, העיר את ארי והראה לו את הסרטון. ארי, עדיין חצי ישן, צפה ב"ככה מרגיש זומבי" ולא הבין מה דגן רוצה ממנו.
    "אתה לא רואה?!" דגן צעק מתוסכל, "הוא רוצה לאכול את המוח שלנו! הוא מסוכן! חייבים לעשות משהו. להזהיר את כולם!"
    "אתה בעצמך מסוכן!" ארי כבר לא הצליח להתאפק. כמה אפשר? לא הייתה לו לא סבלנות ולא סובלנות. "אתה לא רואה שהוא יצור מסכן? מקופח? לא היה לו מזל והוא נדבק במחלה הזאת. זאת לא אשמתו! הוא מנסה להתנהג הכי טוב והכי מוסרי שהוא יכול. הוא נאבק בדחפים הרצחניים שלו. והגיע הזמן שגם אתה תיאבק בדחפים שלך".
    דגן היה המום. הוא לא האמין שארי מעדיף את הזומבי על פניו. הוא חזר למיטה בלי להגיד כלום והמשיך לצפות בסרטונים כל הלילה.

*

למחרת, בהפסקה, ארי ודגן עדיין הלכו בסיבובים סביב מקיף ח' עם ג'ינג', כאילו הכול רגיל. אבל שום דבר לא היה רגיל. הם הלכו בשתיקה. ג'ינג' לא הבין מה קורה, תמיד התאומים מקשקשים כל כך הרבה שהוא בקושי יכול להכניס מילה. באלוהים, שני אלה, תמיד יש להם על מה לדבר. להיות חבר שלהם זה כמו להקשיב לתוכנית רדיו שפתוחה כל הזמן ברקע, עשרים וארבע שבע. כמו הקול של הגלים בים, או של הכביש הראשי, הפטפוט שלהם תמיד שם. ויש בזה משהו נעים, מרגיע. לכן השתיקה שלהם הייתה מוזרה לו כל כך, מפחידה אפילו. אם ארי ודגן שותקים זה סימן שסוף העולם הגיע.
    אבל בעצם, אולי זה לטובה, ככה הם לא מפריעים לו במשחק. תוך כדי הליכה הוא שיחק בדד רייזינג 7# . הוא כבר די השתפר במשחק, והגיע לשלב ממש מתקדם. הוא חיסל את כל הזומבים שבקניון ובמגרש הפוטבול, ועכשיו הגיע לשלב של מגדל הקזינו. היו לו במאגר יותר משלושים כלי נשק ומספיק חומרי נפץ בשביל להפיל את כל הקזינו ולקבורבהריסות את אלפי הזומבים שמהלכים בו.
    הוא עלה במדרגות, פוצץ ברובה קצוץ קנה ראשים של שני זומבים שחסמו את הדרך, והגיע לקומה העשרים. זאת הקומה הכי מסוכנת, כי כאן הם כבר מהירים כמו שחקני כדורסל ומתנפלים עליך בריצה. ואם זה לא מספיק קטלני, אז גם לא נשארו לו אף חיים. זה אומר שאם הוא מת עכשיו, הוא מת על אמת, והוא צריך להתחיל הכול מהתחלה. בדרך כלל ג'ינג' מעדיף את כלי הנשק המצחיקים, להכות את הזומבים עם ברווז פלסטיק עצום, או לדרוס אותם עם עגלת סופר שמחוברים אליה המון מזלגות וסכינים. אבל נשקים מצחיקים הם פחות יעילים, ובקומה העשרים אין זמן לבזבז. אז הוא הוציא את תת־המקלע, בדק בחלונית התחמושת שיש לו מספיק כדורים ופרץ בריצה אל הקומה. הוא ראה בזווית העין בערך שלושים זומבים עומדים ליד הרולטות, והם שמעו שהוא נכנס. הוא חייב למצוא עמדה יחסית מוגנת ולהתמקם בה לפני שהם יתנפלו עליו. הנה! הוא קפץ וטיפס על מכונת מזל גדולה והתחיל לירות ממנה לכל הכיוונים. אבל פתאום הוא נתקל במשהו ונפל. הקזינו כולו נפל. זה הפיצוץ! לא, זה לא הפיצוץ. זה בכלל לא במשחק. הוא נפל במציאות והטלפון עף לו מהיד. המחשבה הראשונה שלו הייתה שהוא חייב לחזור למשחק, כי עוד שנייה הזומבים יצליחו לעלות על מכונת המזל ולנשוך אותו. אבל אז הוא ראה את הפנים המזועזעות של ארי ודגן. כנראה קרה לו משהו רציני. הוא נגע בראש ואז הביט על היד וראה שיש עליה דם, הרבה דם. זה קצת הצחיק אותו, הפנים הרציניות שלהם, וגם הדם שנראה רציני כזה. כי זה אדום כל כך! אדום מדי. אדום בצורה מוגזמת. כאילו זה לא דם אמיתי אלא חלק מהמשחק.
    רק אז הוא ראה את הילד הזומבי, שעמד כהרגלו ליד הגדר. משהו היה לא בסדר. הוא ראה שהילד הזומבי רואה אותו, רואה את הדם. הנחיריים של הזומבי התרחבו, והיה ברור שריח הדם מעורר בו משהו פראי. העיניים שלו נעשו אדומות, מוצפות דם, והפנים שלו התמלאו בנימים שחורים. רק עכשיו הוא הבין למה הזומבי עומד בהפסקות מחוץ לגדר של המגרש. זה בעצם אמצעי זהירות. הזומבי מנסה להגן על הילדים שמשחקים כדורגל, כדי שאם הוא יהפוך לזומבי מורעב ותוקפני, הגדר תפריד ביניהם. אבל עכשיו הגדר לא תגן. הם מחוץ למגרש ואין שום דבר שיעצור את ההתנפלות. פחד מוות הכה בג'ינג'. זה אמיתי, הפעם זה אמיתי. בתוך רגע הזומבי קפץ עליו, תפס אותו בידיים, ובכוח עצום הצמיד אותו לרצפה. היצור נהם נהמה חייתית והפה שלו נפתח לנשיכה. "תעזוב אותי", ג'ינג' צעק, "תעזוב אותי כבר!"
    כל זה קרה כל כך מהר שארי ודגן לא הספיקו לעשות שום דבר. הזומבי לא עזב, אבל משום־מה הוא גם לא נשך. הוא כמו קפא לרגע, כאילו איזה כוח גדול עוצר אותו. דגן וארי הבינו בדיוק מה קורה. ככה נראה המאבק בין החיה שבתוכו לבין האדם שבתוכו.
    "אתה לא כזה", צעק לו ארי, "אתה לא רוצח. אתה טבעוני, תזכור שאתה טבעוני!"
    הצעקה הזו טלטלה את הזומבי והעירה אותו מתוך ההתקף. העיניים שלו חזרו להיות רגילות, והוא שחרר את הידיים של ג'ינג'. המון ילדים התאספו מסביב והסתכלו המומים. הזומבי קם, נהם משהו נמוך מאוד, אומלל מאוד, וברח משם.