פרק ראשון של "איש איטי"
אחת
המכה הולמת בו מימין, נוקבת ומפתיעה ומכאיבה, כמין חזיז חשמלי, מעיפה אותו מעל אופניו. הירגע! הוא אומר לעצמו כשהוא טס באוויר (בקלי קלות הוא טס באוויר!), ואמנם יכול הוא לחוש את אבריו מתרפים והולכים בצייתנות . כמו חתול, הוא אומר לעצמו, התגלגל ואחר-כך קפוץ ועמוד על רגליך, מוכן למה שיקרה עכשיו. המילה הנדירה אֶברה נראית גם היא באופק.
ואולם לא כך בדיוק קורה. אם משום שרגליו אינן מצייתות לו ואם משום שהוא המום לרגע (יותר משהוא שומע הוא חש את התנגשות גולגולתו באספלט, רחוקה, עצית, כמכת הַלמָן), אין הוא קופץ ועומד כלל, אלא, להפך, מחליק מטר ועוד מטר, הלאה והלאה, עד שההחלקה כמעט מרדימה אותו.
הוא שוכב שרוע, בשלווה. הבוקר בוקר נהדר. מגע השמש מיטיב. יש דברים גרועים מלתת לעצמך להתרפות שעה שאתה מחכה לכוחותיך שישובו אליך. בעצם, יכולים להיות דברים גרועים מלהתנמנם לשעה קלה. הוא עוצם את עיניו; העולם משתפע תחתיו, סובב; הוא נעשה נעדר.
פעם אחת, לשעה קלה, הוא חוזר. הגוף שטס בקלות כה רבה באוויר נעשה כבד מאוד, כבד כל-כך עד שבשום אופן אינו יכול להרים אצבע. ומישהו רוכן מעורפל מעליו, חוסם לו את האוויר, צעיר ששערו כתיל ונקודות לו במעלה המצח. "האופניים שלי," הוא אומר לנער, מבטא בקושי את המילה הברה-הברה. הוא רוצה לשאול מה קרה לאופניו, אם דאגו להם, מאחר שהוא יודע גם יודע שאופניים יכולים להיעלם בן-רגע, אבל עד שהמילים האלה באות הוא שוב איננו.שתיים
מנענעים אותו מצד צד, מעבירים אותו. קולות מגיעים אליו מרחוק, שאון גובר ונחלש במקצב משלו. מה קורה? אילו פקח את עיניו היה יודע. אבל עדיין אינו יכול לעשות זאת. משהו מגיע אליו, אות-אות, קלק קלק קלק, הודעה מתוקתקת על מסך ורוד כוורד הרועד כמו מים בכל פעם שהוא ממצמץ ולכן קרוב לוודאי שהוא פנים העפעף שלו עצמו. ר-א-ט-ו אומרות האותיות, ואחר-כך ק-ל-ע-ר, ואחר-כך רטט, אחר-כך ת, אחר-כך ץ-ש-ד-ג-כ-ע-י, וכן הלאה וכן הלאה.
קלות-ערך. משהו כמו בהלה שוטף אותו. הוא מתפתל; מהמערה שבפנים עולה אנקה ופורצת מגרונו.
"כאב חזק?" אומר קול. "אל תזוז." דקירה של מחט. כעבור רגע נעלם הכאב, אחר-כך הבהלה, אחר-כך ההכרה עצמה.
הוא מתעורר במעטפת של אוויר דומם. הוא מנסה להתיישב אבל לא יכול; כאילו שוּקע בבטון. סביבו לובן גמור: תקרה לבנה, סדינים לבנים, אור לבן; גם לובן גרגירי כמו משחת שיניים ישנה שמוחו כמו מצופה בו, כך שאינו יכול לחשוב כראוי והוא נתקף ייאוש. "מה זה?" הוא ממלל ואולי אפילו צועק, רוצה לומר מהו זה שעושים לי? או מה המקום הזה שאני מוצא עצמי בו? או אפילו מהו זה שאינה לי הגורל?
מאי-שם מופיעה אישה בלבן, משתהה, מביטה בו בדריכות. מתוך המהומה שבראשו הוא מנסה ליצור שאלה. מאוחר מדי! בחיוך ובטפיחה מעודדת על הזרוע שהוא, מה מוזר, שומע אותה אבל לא חש אותה, היא הולכת לה.
האם זה רציני? – אם יש זמן לשאלה אחת בלבד, זו צריכה להיות השאלה, הגם שבמשמעות המילה רציני הוא מעדיף לא להפוך. אבל דחוף אף יותר מהשאלה על הרצינות, דחוף אף יותר מהשאלה הרדומה מה בדיוק קרה ברחוב מֵגיל שהעיף אותו אל המקום המת הזה, הוא הצורך למצוא את דרכו הביתה, לסגור בעדו את הדלת, לשבת בסביבה מוכרת, לאושש את עצמו.
הוא מנסה לגעת ברגל ימין, הרגל המשגרת כל הזמן אותות מעורפלים שהיא עכשיו הרגל הרעה, אבל ידו אינה מוכנה לזוז, שום דבר לא מוכן לזוז.
הבגדים שלי: אולי זו צריכה להיות שאלה מקדימה לא-מזיקה. איפה הבגדים שלי? איפה הבגדים שלי וכמה רציני מצבי?
האישה הצעירה שבה וצפה אל שדה ראייתו. "בגדים," הוא אומר, במאמץ אדיר, זוקף את גבותיו גבוה ככל שהוא יכול כדי להביע דחיפות.
"לא לדאוג," אומרת האישה הצעירה וחוננת אותו עוד באחד מחיוכיה, חיוכי מלאך ממש. "הכול שמור, בכול מטפלים. הרופא יהיה אצלך בעוד דקה." ואכן, עוד לא עוברת דקה ואיש צעיר שהוא מן הסתם הרופא הנזכר מופיע לצדה ולוחש על אוזנה.
"פּוֹל?" אומר הרופא הצעיר. "אתה שומע אותי? האם זה השם הנכון, פול רֵיימֶנט?"
"כן," הוא אומר בזהירות.
"שלום, פול. אתה תרגיש קצת סחרחורת עכשיו. זה מפני שהזריקו לך זריקה של מורפיום. בעוד שעה קלה ניכנס לניתוח. חטפת מכה, אינני יודע כמה אתה זוכר, והיא די הרסה לך את הרגל. נצטרך לבדוק ולראות כמה ממנה נוכל להציל."
הוא שוב מקַשת את גבותיו. "להציל?" הוא מנסה לומר.
"להציל לך את הרגל," חוזר ואומר הרופא. "נצטרך לקטוע, אבל נציל מה שנוכל להציל."
נראה שמשהו קרה אז לפניו, משום שאיש הצעיר עושה משהו מפתיע. הוא מושיט את ידו ונוגע בלחיו ואחר-כך משאיר את ידו מונחת שם, חובקת את ראש האיש הזקן שלו. זה משהו שאישה היתה עושה, אישה האוהבת אותך. המחווה מביכה אותו אבל הוא לא יכול להרתיע אותו בנימוס.
"תהיה מוכן לסמוך עלי בזה?" אומר הרופא.
הוא ממצמץ בעיניו כאילם.
"טוב." שתיקה קצרה. "אין לנו ברירה, פול," הוא אומר. "זה לא מהמצבים שיש לנו בהם ברירה. אתה מבין את זה? אתה מסכים? לא אבקש ממך לחתום על טופס, אבל האם אתה מסכים שנעשה זאת? אנחנו נציל כל מה שאפשר, אבל חטפת מכה הגונה, נגרם נזק גדול. אינני יכול לומר כרגע אם נוכל להציל את הברך, למשל. הברך התרסקה כמעט כולה וגם חלק מהשוקה."
וכמו יודעת שמדברים עליה, כמו עוררו אותה המילים הנוראות האלה משנתה הטרופה, שולחת לו רגלו הימנית חץ משונן של כאב לבן. הוא שומע את עצמו שואף שאיפה ואחר-כך את הלמות הדם באוזניו.
"בסדר," אומר הצעיר וטופח לו קלות על לחיו. "צריך לזוז."
הוא מתעורר נינוח הרבה יותר. ראשו צלול, הוא שוב הוא (מלא חיוּת! הוא חושב), אבל גם מנומנם נמנום נעים, ויכול לשוב ולהירדם בכל רגע. הרגל שנחבלה נדמית ענקית, ממש רגל פיל, אבל כאב אין.
הדלת נפתחת ומופיעה אחות, פנים חדשות, רעננות. "מרגיש יותר טוב?" היא אומרת ואחר-כך מהר-מהר, "עוד אל תנסה לדבר. ד"ר הַנסֶן יבוא עוד מעט לשוחח אתך. בינתיים יש משהו שאנחנו צריכים לעשות. אז אני מבקשת ממך לשכב רגוע בשעה..."
מתברר שמה שעליה לעשות בשעה שהוא שוכב רגוע הוא להכניס לו צנתר. זה דבר גועלי שצריכים לעשות למישהו, והוא שמח שאדם זר הוא שעושה זאת. זה מה שזה גורם לך! הוא נוזף בעצמו. זה מה שזה גורם לך אם אתה מסיח את הדעת לרגע! והאופניים – מה קרה לאופניים? איך אעשה עכשיו את הקניות? אני בעצמי אשם שנסעתי ברחוב מגיל! והוא מקלל את רחוב מגיל, אף-על-פי שהוא כבר נוסע ברחוב מגיל שנים בלא פגע.
מה שיש לו לד"ר הנסן להציג לפניו, כשהוא בא, הוא סקירה ראשונית קצרה של מה שקרה לו, להעמידו על מצבו, ואחר-כך מידע מפורט יותר על רגלו, מקצתו טוב ומקצתו טוב פחות.
ראשית, לגבי מצבו הכללי, אם מביאים בחשבון מה שיכול לקרות וקורה לגוף האדם כשפוגעת בו מכונית הנוסעת במהירות רבה, הוא יכול להתברך על שזה לא-רציני. לאמִתו של דבר, זה כל-כך להפך מרציני שהוא יכול לראות עצמו בר-מזל, מבורך, שמח. התאונה גרמה לו זעזוע מוח, נכון, אבל הקסדה שחבש הצילה אותו. הניטור יימשך, אבל אין סימנים לדימום תוך גולגולתי. אשר לתפקודים המוטוריים, העדות הראשונית היא שהם לא ניזוקו. הוא איבד קצת דם, אבל הוא הוחזר לו. אם הוא תוהה על הנוקשות בלסתו, הלסת לא שבורה, רק חבולה. השפשופים שעל גבו וזרועו נראים גרועים משהם באמת, הם יירפאו בתוך שבוע-שבועיים.
ועכשיו בעניין הרגל, הרגל שספגה את המכה, הוא (ד"ר הנסן) ועמיתיו לא יכלו, כך מתברר, להציל את הברך. הם דנו בדבר דיון יסודי וההחלטה נפלה פה אחד. הפגיעה - זאת יראה לו אחר-כך בצילום הרנטגן - היתה היישר בברך, והיה גם מרכיב נוסף של סיבוב, לכן רוסק הפרק ובה בעת גם עוקם. אצל איש צעיר יותר אולי היו מנסים לשחזר, אבל שחזרו בהיקף הדרוש היה מחייב סדרה שלמה של ניתוחים, זה אחר זה, שתימשך שנה ואפילו שנתיים, בשיעור הצלחה של פחות מחמישים אחוז, ולכן בהתחשב בכול, וגם בגילו, הגיעו למסקנה שמוטב לכרות את הרגל עד למעלה מהברך, ולהשאיר פיסת עצם ראויה בשביל תותבת. הוא (ד"ר הנסן) מקווה שהוא (פול ריימנט) יראה את התבונה שבהחלטה הזאת.
"אני בטוח שיש לך המון שאלות," הוא מסיים, "ואני אשמח לנסות לענות עליהן, אבל אולי לא עכשיו, מוטב בבוקר, אחרי שתישן קצת."
"תותבת," הוא אומר, עוד מילה קשה, אף-על-פי שעכשיו כשהוא כבר מבין שהלסת לא שבורה, רק חבולה, מביכות אותו פחות מילים קשות.
"תותבת. אבר מלאכותי. לאחר שיחלים הפצע של הניתוח נתאים תותבת. ארבעה שבועות ואולי פחות. בזמן קצר ממש שוב תוכל ללכת. גם לרכוב על האופניים שלך, אם תרצה. אחרי אימון קצר. עוד שאלות?"
הוא מניע את ראשו מצד לצד. למה לא שאלתם אותי קודם? הוא רוצה לומר; אבל אם יוציא מפיו את המילים האלה יאבד את השליטה בעצמו, יתחיל לצעוק.
"אם כן, אדבר אתך בבוקר," אומר ד"ר הנסן. "תהיה אמיץ!"
ואולם אין זה הכול. אין זה סוף הדבר. ראשית, הפגיעה ואחר-כך ההסכמה לפגיעה. יש טפסים לחתום עליהם קודם שיניחו לו לנפשו, והטפסים, כך מתברר, מעוררים קושי מפתיע.
משפחה, למשל. מי ואיפה הם בני משפחתו, שואלים הטפסים, ואיך יש להודיע להם. וביטוח. באיזו חברה הוא מבוטח? מה מכסה הפוליסה שלו?
הביטוח אינו בעיה. הוא מבוטח כל-כולו, בארנקו יש כרטיס המעיד על כך, הוא ממש זהיר (אבל איפה הארנק שלו, איפה בגדיו?). המשפחה היא עניין פשוט פחות. מי הם בני משפחתו? מה התשובה הנכונה? יש לו אחות. לפני שתים-עשרה שנים הסתלקה, אבל עדיין חיה בו או עמו, כשם שיש לו אם שבשעה שאינה בו או עמו היא מצפה לתרועת המלאכים בחלקתה שבבית-העלמין של בַּלַראט. גם אב, והוא מחכה רחוק יותר בבית-העלמין בפַּאוּ, ורק בנדיר בא משם לביקור. האם הם המשפחה שלו, שלושת אלה? אלה שאל בין חייהם אתה נולד אינם מסתלקים, זאת היה רוצה לבשר למי שחיבר את השאלה. אתה נושא אותם עמך, כשם שאתה מקווה שישאו אותך בלבך אלה שיבואו אחריך. אבל בטופס אין מקום לתשובות ארוכות.
מה שהוא יכול להשיב תשובה מוחלטת יותר לגביו הוא שאין לו לא אישה ולא צאצאים. אמנם היה נשוי פעם אחת, אבל שותפתו לעסק הזה אינה עוד חלק ממנו. היא ברחה ממנו, ברחה כליל. איך הצליחה בתחבולה הזאת עדיין לא תפס, אבל כך הדבר - היא ברחה לחיים משלה. לכן, מכל בחינה מעשית וּודאי מבחינת רשמית הוא לא נשוי: לא נשוי, רווק, בודד, לבדו.
משפחה: אין, הוא כותב באותיות דפוס, לעיני האחות, ומותח קווים על יתר השאלות וחותם על הטפסים, על שניהם. "התאריך?" הוא פונה לאחות. "שניים ביולי," היא אומרת. הוא רושם את התאריך. התפקודים המוטוריים לא ניזוקו.
הגלולות שהוא מקבל נועדו להקהות את הכאב ולהרדים אותו, אבל הוא לא ישן. זה - המיטה הזרה הזאת, החדר החשוף הזה, הריח הזה שהוא ריחו של חומר חיטוי וקצת של שתן – זה ברור שהוא לא חלום, זה הדבר האמיתי, אמיתי מאין כמוהו. אבל היום הזה כולו, אם כולו הוא אותו היום עצמו, אם יש לזמן איזו משמעות, נדמה כחלום. אין ספק שהדברהזה, שבפעם הראשונה הוא בודק אותו תחת הסדין, החפץ המפלצתי החבוש בלבן ומחובר לירכו, בא הישר מארץ החלומות. ומה על הדבר האחר, הדבר שהאיש הצעיר במשקפיים המתנוצצים בפראות דיבר עליו בהתלהבות כזאת – מתי יופיע הוא? מעודו לא ראה תותבת עירומה. התמונה המצטיירת היא של גליל עץ שבראשו אנקול כמין חכה ומוצצי גומי על שלוש כפות רגליו הקטנות. זה משהו סוריאליסטי. משהו מציור של דאלי.
הוא מושיט יד (שלוש האצבעות האמצעיות קשורות יחד, בזה הוא משגיח בפעם הראשונה) ולוחץ על הדבר בלבן. אין הוא מגיב בשום תחושה. הוא כמו בול עץ. רק חלום, הוא אומר בלבו ושוקע בשינה עמוקה מאין כמוה.
*
"היום אנחנו עומדים להוליך אותך," אומר ד"ר הנסן הצעיר. "היום אחרי הצהריים. לא הליכה ארוכה, רק כמה צעדים כדי שתרגיש איך זה. אילֵיין ואני נהיה אתך לתת יד." הוא מהנהן לאחות. האחות איליין. "איליין, תוכלי לסדר את זה עם המחלקה האורתופדית?"
"אינני רוצה ללכת היום," הוא אומר. הוא לומד לדבר בשיניים חשוקות. לא רק הלסת נחבלה, הטוחנות שבצד הזה גם הן התרופפו והוא לא יכול ללעוס. "אני לא רוצה שיאיצו בי. אני לא רוצה תותבת."
"בסדר," אומר ד"ר הנסן. "אלא שלא על התותבת אנחנו מדברים. לזה עוד יגיע הזמן. זה רק שיקום, הצעד הראשון בשיקום. אבל אנחנו יכולים להתחיל מחר או מחרתיים. רק כדי שתראה שאין זה סוף העולם, לאבד רגל. "
"אני חוזר ואומר: אני לא רוצה תותבת."
ד"ר הנסן והאחות מביטים זה בזה.
"אם אתה לא רוצה תותבת, מה אתה מעדיף."
"אני מעדיף לטפל בעצמי."
"בסדר, גמרנו, לא נאיץ בך לעשות שום דבר. אני מבטיח. ועכשיו, האם אוכל לדבר אתך על הרגל? אוכל לומר לך משהו על הטיפול ברגל?"
טיפול ברגל שלי? הוא רותח מכעס – האם הם לא מבינים? אתם הרדמתם אותי וקצצתם לי את הרגל והשלכתם אותה לאשפה כדי שמישהו ייקח אותה ויטיל אותה לאש. איך אתם יכולים לעמוד ולדבר על הטיפול ברגל שלי?
"אנחנו העלינו את השריר שנותר על קצה העצם," אומר ד"ר הנסן ומראה בכפות ידיו הקמורות איך עשו זאת, "ותפרנו אותו שם. כשהפצע יחלים אנחנו רוצים שהשריר ייצור רפידה על העצם. במספר הימים הבאים, בגלל הטראומה ובגלל השכיבה במיטה, תהיה נטייה לבצקת ולנפיחות. אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין הזה. תהיה גם נטייה של השריר לסגת לעבר הירך, ככה." הוא עומד מצודד ומבליט את עכוזו. "אנחנו פועלים נגד זה על-ידי מתיחה. המתיחה חשובה מאוד. איליין תראה לך כמה תרגילי מתיחה ותעזור לך אם תהיה זקוק לעזרה."
האחות איליין מהנהנת.
"מי עשה לי את זה?" הוא אומר. לצעוק אינו יכול מפני שאינו יכול לפתוח את לסתותיו, אבל זה מתאים לו, מתאים לזעמו חרוק השיניים. "מי הפיל אותי?" בעיניו דמעות.
הלילות אינסופיים. חם לו יותר מדי, קר לו יותר מדי. הרגל המסוגרת בתחבושת שלה, מעקצצת ואי-אפשר להגיע אליה. אם כולא הוא את נשימתו הוא יכול לשמוע את זחילתו המדומה של בשרו הפגוע שמנסה לשוב ולאחות את עצמו. מחוץ לחלון החתום מזמר לו צרצר. כשבאה השינה היא פתאומית וקצרה, כמו היו משבים של שיירי חומר ההרדמה עולים מריאותיו להדביר אותו.
גם ביום גם בלילה הזמן נסחב. יש מקלט טלוויזיה מול המיטה, אבל אין לא עניין בטלוויזיה או בשבועונים שאיזו סוכנות נדיבה סיפקה ("הוּ", "וֶניטי פֵיר", "אוֹסטרליין הוֹמְס אֶנד גארְדֶנְס"). הוא מביט בלוח השעון שלו, חוקק את מצב המחוגים במוחו. ואז עוצם את עיניו ומנסה לחשוב על דברים אחרים – על נשימתו שלו, על סבתו היושבת ליד שולחן המטבח ומורטת תרנגולת, על דבורים בין הפרחים, על כל דבר שהוא. הוא פוקח את עיניו. המחוגים לא זזו. כאילו צריכים לפלס להם דרך בתוך דבק.
השעון עומד בלי נוע, אבל לא הזמן. אפילו כשהוא שוכב כאן הוא חש את הזמן פועל עליו כמו מחלה מכלה, כמו הסיד החי ששופכים על גוויות. הזמן מכרסם בו, טורף אחד-אחד את התאים שמהם הוא עשוי. תאיו כבים כמו אורות.
הגלולות הניתנות לו כל שש שעות שוטפות את הגרוע בכאבים, וזה טוב, ולפעמים מפילות עליו תנומה, וזה טוב אף יותר; אבל הן מבלבלות עליו את דעתו ומביאות אל חלומותיו בהלה ופחד כה גדולים עד שהוא נרתע מלבלוע אותן. הכאב הוא לא-כלום, הוא אומר בלבו, רק אות אזהרה מהגוף אל המוח. הכאב אינו דבר ממשי יותר מצילום רנטגן. אבל הוא כמובן טועה. הכאב הוא דבר ממשי, הוא לא צריך להתאמץ הרבה כדי לשכנע אותו בזה, הוא לא צריך להתאמץ כלל, אלא לשגר הבזק אחד או שניים; ואז מוכן הוא מיד להשלים עם הבלבול והחלומות הרעים.
עוד מישהו הועבר אל החדר שלו, איש זקן ממנו שהוחזר מניתוח ירך. האיש שוכב כל היום בעיניים עצומות. מדי פעם סוגרות צמד אחיות את הווילונות שמסביב למיטתו ובסמוי מטפלות בצרכיו הגופניים.
שני קשישים; שני זקנים בסירה אחת. האחיות טובות, טובות-לב ועליזות, אבל מתחת ליעילותן הזריזה הוא מוצא - אין הוא טועה, פעמים רבות ראה זאת בעבר - איזו אדישות גמורה לגורלם, שלו ושל שכנו. בד"ר הנסן הצעיר הוא חש, מתחת לדאגה טובת-לב, אותה אדישות עצמה. כאילו באיזה רובד לא-מודע האנשים הצעירים האלה שהוטל עליהם לטפל בהם יודעים שלא נותר להם עוד כלום לתת לשֵבֶט ולכן אינם נחשבים עוד. כל-כך צעירים ועם זאת חסרי לב כל-כך, הוא זועק אל עצמו. איך זה אוּנה לי ליפול לידיהם? מוטב שיטפלו הזקנים בזקנים, הגוססים בגוססים! ואיזו שטות היא להישאר כה לבד בעולם!
הם מדברים על עתידו, הם מנדנדים לו שיעשה את התרגילים שיכינו אותו לעתיד הזה, הם מציקים לו שיקום מהמיטה; אבל לו אין עתיד, הדלת אל העתיד נסגרה וננעלה. אילו היתה דרך לשים קץ לחייו באיזו פעולה שכלית צרופה היה שם קץ לחייו תכף ומיד. מוחו מלא סיפורים על אנשים שטרפו את נפשם בכפם – שמקפידים לפרוע חשבונות, לכתוב מכתבי פרידה, לשרוף מכתבי אהבה ישנים, לסמן בתוויות את המפתחות ואחר-כך, כשהכול סודר, לובשים את מיטב בגדיהם ובולעים את הגלולות שצברו לשם כך ומשכיבים את עצמם על מיטותיהם המסודרות יפה-יפה ומתקינים את קלסתר פניהם לקראת הנשייה. גיבורים הם כולם, גיבורים שלא שרו עליהם, שלא היללו אותם. אני תקיף בדעתי שלא להיות לטורח. הדבר היחיד שאינם יכולים לטפל בו הוא הגוף שהם משאירים אחריהם, תלולית הבשר שכעבור יום או יומיים תתחיל להסריח. לו רק היה הדבר אפשרי, לו רק היה הדבר מותר, היו נוסעים במונית למשרפה, מתמקמים לפני הדלת הגורלית, בולעים את המנה שלהם וקודם שתתעמעם התודעה לוחצים על הכפתור שיחיש אותם אל הלהבות וייתן להם לצאת בצד השני רק כמלוא היעה אפר, כמעט חסר משקל.
הוא משוכנע שהיה שם קץ לחייו אילו יכול, תכף ומיד. ואולם בה-בשעה שהוא חושב זאת הוא יודע שלא יעשה דבר כזה. רק הכאב, ההיסחבות, לילות ללא שנת בבית-החולים הזה, האזור הזה של ההשפלה באין מקום להתחבא ממבטם חסר הרחמים של הצעירים, רק בגללם הוא מבקש את נפשו למות.
המשמעויות של היותך לבדך, רווק וערירי מוצגות לו במלוא חריפותן בסופו של השבוע השני לשהותו בארץ הלובן.
"אין לך משפחה?" אומרת האחות הלילית, ג'נֶט, זאת שמרשה לעצמה להתלוצץ אתו. "אין לך חברים?" תוך כדי דיבור היא מעווה את חוטמה, כאילו "מתיחה" היא שהוא עושה להם לכולם.
"יש לי כל החברים שהייתי מבקש לי," הוא משיב. "אני לא רובינזון קרוזו. אני פשוט לא רוצה לראות אף אחד מהם."
"אם תתראה עם חברים תרגיש יותר טוב," היא אומרת. "זה יעודד אותך. אני בטוחה."
"אני אקבל מבקרים כשיתחשק לי, תודה רבה," הוא אומר.
אין הוא כעסן מטבעו, אבל במקום הזה הוא מרשה לו שעות של רגזנות, זעפנות ורתחנות, משום שנראה שזה מקל על משגיחיו להניח לו לנפשו. הוא לא כל-כך רע מתחת, הוא מדמה לו את ג'נט טוענת באוזני עמיתותיה. הנאד הזקן! הוא מדמה לו את עמיתותיה משיבות בנחרה של בוז.
הוא יודע שמצפים ממנו עכשיו כשמצבו משתפרלחוות תשוקות גסות כלפי הנשים הצעירות האלה, תשוקות שהן, משום שחולים זכרים, ואחת היא מה גילם, אינם יכולים לכבוש אותן, יצוצו ויעלו בשעות לא-נוחות ויש ליירטן במהירות ובנחישות רבות ככל האפשר.
האמת היא שאין לו תשוקות כאלה. לבו תם כלבו של תינוק. אין הוא, כמובן, מזכה אותו בהוקרה בקרב האחיות, תום הלב הזה, והוא אף אינו מצפה לכך. היותך זקן שטוף זימה הוא חלק מהמשחק, משחק שאינו מוכן לשחקו.
אם מסרב הוא להתקשר עם חברים, הרי זה פשוט מפני שאינו מוכן שיראוהו במצבו החדש - הקצוץ, השפל והמשפיל. אבל מובן, שבדרך זו או אחרת, נודע לאנשים מה קרה. הם שולחים איחולים, הם אפילו מטלפנים. בטלפון לא קשה להמציא סיפור. זו רק רגל, הוא אומר, במרירות שהוא מקווה שלא תעבור לצד האחר. זמן-מה אלך על קביים ואחר-כך על תותבת. פנים אל פנים קשה יותר להצליח בהצגה, מאחר שסלידתו מן הדבר הגולמי הזה שמכאן ולהבא חייב יהיה לגרור אותו עמו נשקפת בבהירות יתרה מפניו.