כתום המלחמה הגדולה יצאתי אל עיר נעורי. ידעתי שהיא חרבה, שהגטו היה למדבר. ואכן, הגטו דמם. אך השרידים שעלו מן הבונקרים והופיעו מן היערות, והילדים שהגיחו ממחבואיהם – דיברו. היה להם צורך עז לספר. ואני הקשבתי ורשמתי.
לאחר שנה חזרתי ארצה וצרור הרשימות בידי. כל-אימת שעמדתי לצרפן ליריעה אחת, עצר משהו בעדי. הייתי מלא תהיות: כיצד יכול היה כל זה לקרות – המחנות, הכבשנים, הגטו, המרד? איך ירד האדם לתהומות של שנאה ורצח? איך נתעלה לפסגות של הקרבה עצמית? לשווא ביקשתי תשובות לשאלות שהציקו לי.
ככל שעברו השנים מתחוור לי שהרשימות שרשמתי בעיר נעורי פקדון הן עימי. איני רשאי לגנוז אותן. עתה אני מוסרן בידכם. אותן – ואת השאלות והתהיות שליווני במשך השנים.