אַל תיגע בזמיר
הרפֶּר לי, צבי ארד (תרגום מאנגלית)
TO KILL A MOCKINGBIRD, Harper Lee
חלק ראשון
א
סמוך ליום-הולדתו השלושה-עשר של אחי גֶ'ם נשבר
מרפקו, והשבר חמור היה. כשהחלים, וחרדתו כי לעולם לא יוכל לשחק
בכדורגל פגה, לא נטרדה דעתו בשל פגימתו אלא לעתים רחוקות. זרוע
שמאלו היתה קצרה מעט מימינו; בעמידתו או בהליכתו היה גב-ידו
מזדקר בזוית ישרה כלפי גופו, והבוהן מקבילה היתה לירך. כל עוד
ניתן לו לבעוט ולשַלח "מסירות", לא הדאיגוֹ הדבר כלל.
משחלפה תקופת-שנים שדי בה לסקירת העבר, שוחחנו לפעמים על
המאורעות שגרמו אסון זה. אני טענתי כי מבּנֵי יוּאֶל יצאה הרעה, ואילו
ג'ם, שהיה גדול ממני בארבע שנים, אמר כי הענין התחיל זמן רב
קודם-לכן. הוא טען כי ראשיתו באותו קיץ, כשבא אלינו דיל והציע
לנו להוציא את בּוּ רֶדלי מכּלאו.
אמרתי, שאם רצונו לראות את הענין מנקודת-ראות רחבה, הרי
התחיל הכל בעצם באֶנדריו גֶ'קסון. לולא הבריח גנרל ג'קסון את
האינדיאנים במעלה הנהר, לא היה סַימון פינץ' חותר במעלה האלא-
באמה, ומה היה עלינו אילמלא חתר? כבר היינו מבוגרים מכדי ליישב
חילוקי-דעות בקרב-אגרופים, ועל-כן פנינו אל אַטיקוּס. אבינו פסק כי
הצדק עם שנינו.
כיון שנמנינו עם אנשי-הדרום ראו אחדים מבני-משפחתנו פחיתות-
כבוד לעצמם בהעדר שמות אבותינו ברשימת הלוחמים בקרב האס-
סינגס, בצד זה או זה של המערכה. לא נרשם לזכותנו אלא סַימון
פינץ', רוקח צייד חיות-פרוָה מקוֹרנווֹל, אשר רק קמצנותו עלתה על
אדיקותו הרבה. באנגליה הציקה לסַימון רדיפתם של המכנים עצמם
מתודיסטים בידי אחיהם הליברליים יותר, ומכיון שראה את עצמו
מתודיסט, חצה את האוקינוס האטלנטי לפילדלפיה, משם לגַ'מייקה,
משם למוֹבַּיל ובמעלה סנט סטיפנס. סימון שמר בלבו את מצוַת ג'ון
וֶסלי לא להרבות שיחה במיקח-וממכר וצבר הון בעסקי-רפואה, אלא
שבמלאכתו זו הטריד אותו החשש שמא יתפתה לעשות דברים שאינם
לכבוד הבורא, כגון קישוט עצמו בזהב ובלבוש יקר-ערך. אך מששכח
סימון את דעת רבו על נכסי-אנוש, קנה שלושה עבדים ובעזרתם הקים
לו בית ונחלה בחוף נהר אלאבאמה, כארבעים מילין למעלה מסנט
סטיפנס. לסנט סטיפנס חזר פעם אחת בלבד כדי למצוא אשה, ועמה
העמיד צאצאים, רובם בנות. שבע-ימים ועתיר-נכסים היה במותו.
הגברים שבמשפחה נהגו להישאר באחוזתו של סַימון, פינצְ'ס לֶנדינג,
ולהתפרנס מגידול כותנה. המשק נושא היה את עצמו: צנוע לעומת
האחוזות האדירות שהקיפוהו, סיפק לנדינג בכל-זאת את כל הדרוש
למחיה חוץ מקרח, קמח-חיטים ומלבושים, ואלה הובאו בספינות-הנהר
ממוֹביל.
מהומות-הדמים בין הצפון לבין הדרום ודאי שהיו מביאות את סַימון
לידי זעם אין-אונים, שכן נשדדו צאצאיו מכל וכל ולא נותרה בידיהם
אלא האדמה בלבד. ברם המסורת להתפרנס על האדמה לא הומרה אלא
במאה העשרים, כשיצא אבי, אטיקוּס פינץ', ללמוד משפטים במונט-
גומרי ואחיו הצעיר הלך לבוסטון ללמוד רפואה. מבני פינץ' נשארה
בלנדינג אחותם אלכסנדרה בלבד. היא נישאה לאדם שתקן, שבילה
רוב זמנו בשכיבה בערסל ליד הנהר, כשהוא תוהה אם חכותיו מלאות.
משהוסמך אבי לעריכת-דין חזר למֵיקוֹם ופתח משרד. מֵיקוֹם, המרו-
חקת עשרים מילין מזרחה לפינצ'ס לנדינג, היתה עיר-המחוז של מחוז
מֵיקוֹם. במשרדו של אטיקוס בבית-הדין לא היו אלא קולב, רְקָקִית,
לוח-שחמט וספר-חוקים של אלאבאמה ללא רבב. שני לָקוֹחותיו הרא-
שונים היו שני האנשים האחרונים שנתלו בבית-הסוהר המחוזי של
מֵיקוֹם. אטיקוס שידלם להיאוֹת לנדיבותה של המדינה, המתירה להם
לטעון להריגה ועל-ידי כך להציל את נפשותיהם. אלא שהללו היו בני-
האוֶרפוֹרד, שֵם שבמחוז מֵיקוֹם נרדף הוא ל"חמור". בני-האוֶרפורד
שילחו לעולם-האמת את המעולה בנפחי מֵיקוֹם תוך כדי דין-ודברים
שנתעורר בשל כליאה לא-חוקית כביכול של סוסה, נואלו לעשות את
המעשה לעיני שלושה עדים ועמדו על דעתם כי הטענה "בן הכלבה
היה ראוי לכך" די בה להגנת כל אדם. הם הוסיפו להכחיש אשמתם
ברצח, ולכן לא יכול אטיקוס לעשות יותר למען לקוחותיו אלא להיות
נוכח בהסתלקותם מן העולם, וכפי הנראה במקרה זה נעוצה ראשית
סלידתו העמוקה של אבי מכל זיקה למשפט הפלילי.
בחמש השנים הראשונות לישיבתו במֵיקוֹם שקד אטיקוס בעיקר על
החסכון. שנים אחדות לאחר-מכן השקיע את רוָחיו בהקנית השכלה
לאחיו. ג'ון הייל פינץ' היה צעיר מאבי בעשר שנים, ובחר ללמוד
רפואה בימים שגידול כותנה לא היה עסק כּדאִי; אך לאחר שסייע
לדוד ג'ק לצאת לרשות עצמו, הפיק אטיקוס הכנסה נאה מן הפרקלי-
טות. הוא אהב את מֵיקוֹם, לפי שנולד במחוז וגדל בו. הוא הכיר את
הבריות ואף הם הכירוהו, ומחמת שקדנותו של סימון פינץ' היה
אטיקוס קשור, בקשרי-דם או בקשרי-נישואין, כמעט בכל משפחה
שבעיר.
עיר עתיקת-יומין היא מֵיקוֹם, וכשהכרתיה היתה עיר עתיקה יגעה.
בימי-גשם הפכו הרחובות טיט אדום. עשב עלה במדרכות ובית-הדין
שקע בכיכר. משום-מה היה אז חם יותר: כלב שחור היה מתענה ביום-
קיץ; פרדות גרמיות הרתומות לדיופנים הצליפו בזבובים בצלם המח-
ניק של האלונים בכיכר. בשעה תשע בבוקר כבר היו צוארוניהם
הקשויים של הגברים מרופטים. הגברות התרחצו לפני הצהרים, ולאחר
תנומת שעה שלוש, ועם חשכה היו דומות לעוגיות-תה רכות מצופות
זיעה ופודרה.
הבריות היו נעים אז לאִטם. מתון-מתון התהלכו בכיכר, נכנסו
מדשדשים לחנויות שמסביבה ויצאו מדשדשים, ונטלו להם שהות
יתירה לכל ענין. היממה היתה בת עשרים וארבע שעות, אך נראתה
ארוכה יותר. איש לא נחפז, לפי שלא היה לאן ללכת, לא היה מה
לקנות ובמה לקנות, ולא היה מה לראות מחוץ לתחומו של מחוז מֵיקוֹם.
אלא שמקצתם של הבריות הגו בימים ההם אמונה קלושה: זה לא כבר
אמר מי שאמר, כי אין אנשי מֵיקוֹם צריכים לפחד אלא מפני הפחד
בלבד.
גרנו ברחוב-המגורים הראשי בעיר- אטיקוס, ג'ם, אני והטבחית
שלנו קאלפּוּרניה. ג'ם ואני נוחה היתה דעתנו מאבינו: הוא שיחק
עמנו, קרא באזנינו ונהג עמנו באדיבות, תוך שמירת מרחק.
לא כן קאלפּוּרניה. כולה זויות ועצמות. קצרת-ראות, פוזלת, כף-ידה
רחבה כלוח של מיטה וקשה כּפלַיִם. לעולם היתה מגרשת אותי מהמטבח,
שואלת מדוע איני יכולה להתנהג יפה כג'ם, אף כי ידעה שהוא גדול
ממני, וקוראת לי להיכנס הביתה בשעה שלא הייתי מוכנה לכך. קרבו-
תינו היו אֶפּיים וחד-צדדיים. קאלפּוּרניה ניצחה תמיד, בעיקר משום
שתמיד עמד אטיקוס לימינה. היא עבדה בביתנו, מזמן שנולד ג'ם,
ולעולם חשתי, ככל שזכרוני מגיע, בנוכחותה הרודנית.
בת שתים הייתי במוֹת אמנוּ, ועל-כן לא הרגשתי בחסרונה. היא
היתה מבית גרֶהֶם שבמונטגומרי. אטיקוס הכּירה כשנבחר לראשונה
לבית-המחוקקים של המדינה. הוא היה אז בגיל-העמידה, והיא צעירה
ממנו בחמש-עשרה שנה. ג'ם היה פרי שנת-נישואיהם הראשונה.
כעבור ארבע שנים נולדתי אני, ולאחר שנתים מתה אמנו בהתקפת-לב
פתאומית. אמרו, שליקוי תורשתי הוא במשפחתם. לא הרגשתי בחסרו-
נה, אך סבורתני כי ג'ם הרגיש בו. זכרונה נשמר ברור בלבו, ופעמים,
באמצע המשחק, היה פולט אנחה ממושכת, מצטדד ומשחק לבדו
מאחורי המוסך. כשהיתה עליו רוח זו נזהרתי מלהטרידו.
כשהייתי כבת שש וג'ם כבן עשר היו גבולות תקופת-הקיץ שלנו
(במרחק-קריאה מקאלפּוּרניה) ביתה של מרת הנרי לאפאיֶט דיבּוֹס,
שני בתים צפונה מביתנו, וביתם של רדלי, שלושה בתים דרומה
מביתנו. מעולם לא נתפתינו לחרוג מהם. בבית רדלי שכן יצוּר נעלם,
אשר די היה בתיאורו לאלצנו להתנהג יפה ימים רבים; מרת דיבּוֹס
היתה עצם התגלמות הגיהינום.
בקיץ ההוא בא אלינו דיל.
בוקר אחד עם השכמה, כשהתחלנו במשחקי יומנו בחצר, שמענו, אני
וג'ם, רחש כלשהו בסמוך לנו, בחלקת-הכרוב של העלמה רייצ'ל
האורפורד. קרבנו אל גדר-התיל כדי לבדוק אם גור הוא - כלבת הטֶריֶר
של מיס רייצ'ל מעוּבּרת היתה - ובמקומו מצאנו מישהו יושב ומסתכל
בנו. בישיבתו לא היה גבוה מהכרוב. הסתכלנו בּוּ עד שפתח פיו:
"יַא."
"בעצמך יא," אמר ג'ם בנועם.
"שמי צ'ארלז בּייקר האריס," אמר. "אני יודע לקרוא."
"אז מה?" אמרתי.
"אני פשוט חשבתי שתשמחו לדעת שאני יודע לקרוא. כשיש לכם
משהו שצריך לקרוא, אני יכול..."
"בן כמה אתה," שאל ג'ם, "ארבע וחצי?"
"עוד מעט שבע."
"אם כך, מה הפלא," אמר ג'ם וזקר את בהנו לעברי. "סקאוּט זו
שֶשָם קוראת מאז שנולדה, ואפילו לא התחליה ללכת לבית-הספר. אתה
נראה לי קטנטן בשביל בן שבע."
"אני קטן, אבל מבוגר," אמר.
ג'ם הסיט שערו לאחור כדי שייטיב לראות. "מדוע לא תגש הנה,
צ'ארלז בייקר האריס?" שאל. "אל אלוהים. איזה שם!"
"הוא לא יותר מצחיק מהשם שלך. הדודה רייצ'ל אומרת כי שמך
גֶ'רֶמִי אטיקוס פינץ'."
ג'ם הזעיף פניו. "אני די גדול כדי להתאים לשמי," אמר. "ושמך
ארוך מכולך. אני מתערב שהוא ארוך ממך ברגל."
"בבית קוראים לי דיל," אמר הילד והזדחל מתחת לגדר.
"מוטב שתעבור מעליה ולא מתחתיה," אמרתי. "מאין אתה?"
דיל בא ממֵרידִיאֶן שבמדינת מיסיסיפי לבלות את הקיץ בבית דודתו,
מיס רייצ'ל, ומעתה ישהה כל קיץ במֵיקוֹם. משפחתו מוצאה ממחוז
מֵיקוֹם. אמו עובדת אצל צלם במרידיאן, והיא שלחה את תצלומו
לתחרות הילד היפה וזכתה בחמישה דולרים. היא נתנה את הכסף לדיל,
והוא הוציאו לעשרים ביקורים בקולנוע.
"אין לנו הצגות-סרטים כאן, רק על ישו, לפעמים בבית-המשפט,"
אמר ג'ם. "ראית משהו טוב?"
דיל ראה את "דראקוּלה", גילוי שהניע את ג'ם לסקרו במבט-כבוד
ראשון. "ספר לנו " אמר.
נער מוזר היה דיל. לבוש היה מכנסי-כותנה כחולים קצרים שהיו
מכופתרים אל חולצתו, שערו היה לבן כשלג ודבק בראשו כפלומת-
אוזים. גדול היה ממני בשנה, ואילו אני משכמי ומעלה גבוהה ממנו.
כשסיפר לנו את המעשיה הישנה היו עיניו הכחולות אורות ומאפילות
לסירוגין; צחוקו פתאומי היה ועליז, והוא היה מושך בתלתל שהיה
תלוי לו באמצם מצחו.
לאחר שעולל את דראקולה בעפר, וג'ם אמר כי הסרט ודאי נאה
מהספר, שאלתי את דיל איפה נמצא אביו: "עוד לא אמרת דבר על
אביך."
"אין לי אב."
"האם מת?"
"לא..."
"אם לא מת, הרי יש לך אב, לא כן?"
דיל הסמיק וג'ם אמר לי לסתום פי, והוא סימן ברור כי בחן את דיל
ומצאו ראוי לנו. מעתה חלפו ימי-הקיץ בהנאה, כמימים ימימה. והנאה
זו פירושה: שכלול סוכתנו הבנויה בירכתי החצר, באמירם של שני
עצי-תויה ענקים שנפתלו זה בזה, הקמת שאון, חזרה על הצגותינו על-
פי יצירותיהם של אוליבר אופטיק, ויקטור אפלטון ואדגאר רייס
בראוס. בשטח זה היה דיל בבחינת אוצר. הוא גילם את תפקידי-האופי,
אשר קודם-לכן היו נופלים בחלקי: הקוף ב"טרזן", מר קרבטרי
ב"הנערים המשוטטים", מר דיימון ב"תום סויפט". וכך הכרנו את דיל
כקוסם זוטא, שמוחו שופע תכניות תמהוניות, אַווֹת מוזרות ורעיונות
יוצאי-דופן.
אלא שבשלהי אוגוסט כבר היה מכלול מחזותינו משעמם אותנו
מרוב הצגות חוזרות, ואז הציע דיל כי נשדל את בּוּ לצאת החוצה.
בית רדלי קסם לדיל. על אף האזהרות וההסברים משך אותו הבית
כמשוך הירח את המים, אלא שלא משכו אלא עד לפנס שבקרן הרחוב,
כדי מרחק-בטחון מן השער של בית רדלי. כאן היה עומד, זרועו
חובקת את העמוד העבה, לוטש עינים ותוהה.
בית רדלי בלט בסיקול החד של הדרך, מעֵבר לביתנו. בלכתך דרומה
הגעת אל מרפסתו; המדרכה פנתה ועברה על-פני המקום. הבית היה
נמוך, לבן לשעבר, ולו מרפסת קדמית עמוקה ותריסים ירוקים, אלא
שמכבר האפיר כדי גון-הצפחה של החצר שמסביבו. רעפים אכוּלי-
גשם בלטו מעל למרזבי המרפסת. עצי-אלון חסמו בעד אור השמש.
שרידים של גדר דחויה הגנו על החצר הקדמית - חצר "מטואטאת"
שמעולם לא טואטאה - מקום שעשבים שוטים גדלו בשפע.
בבית זה התגורר רוח-רפאים מרושע. הבריות אמרו כי הוא חי
וקיים. אך אני וג'ם לא ראינוהו מעולם. כן סיפרו, כי הוא יוצא בלילות
אפלים ומציץ בחלונות. קפאו אזליאוֹת בַּקָרָה באחת הגינות, משמע
שקפאו משום שהוא נשף עליהן. כל הפשעים הקטנים שנעשו בסתר
במֵיקוֹם – מעשי-ידיו היו. בשעתו הפילו אימה על העיר אירועי-לילה
מחרידים שבאו בזה אחר זה: תרנגולות וחיות-בית נמצאו קטועות
אברים; אף-על-פי שהפושע היה אדי המטורף, שלאחר-מכן טיבע עצמו
במערבולת בארקֶר, עדיין תלו הבריות עיניהם בבית רדלי ומיאנו
להניח לחשדות הראשונים. בלילה לא היה כושי מהלך בסמוך לבית
רדלי, אלא עובר למדרכה שממולו ושורק בלכתו. חצר בית-הספר של
מֵיקוֹם גבלה בירכתי חצרם של רדלי. עצי-הפיקאן שבחצר-הלול של
רדלי השירו את פרים לחצר בית-הספר, אך הילדים לא נגסו באגוזים:
אגוזי רדלי נושאים מוות. כדור בּייסבּוֹל שהועף לחצר רדלי הוחזק
אבוד ואיש לא עירער על כך.
תלאותיו של בית זה התחילו שנים רבות לפני שנולדנו שנינו. בני
רדלי היו מסתגרים בביתם, אף כי היו אורחים רצויים בכל בית, ונטיה
מעין זו אין לה כפרה במֵיקוֹם. הם לא ביקרו בכנסיה, המשמשת
מקום-בידור ראשי במֵיקוֹם, אלא התפללו בביתם. לעתים רחוקות
היתה הגברת רדלי חוצה את הרחוב, לשם שיחת-בוקר על כוס קפה
עם שכנותיה, מכל-שכן לא הצטרפה לחוג מיסיונרי. מר רדלי היה
יוצא העירה באחת-עשרה ושלושים וחוזר בשתים-עשרה בדיוק, כשהוא
נושא לפעמים שקית-נייר חומה, המכילה, לפי השערת השכנים, את
מצרכי-המזון של המשפחה. מעולם לא ידעתי מה היא פרנסתו של מר
רדלי - ג'ם אמר כי הוא "קונה כותנה", כינוי מנומס לבטלה – אבל,
ככל הזכוּר לבריות, התגורר כאן תמיד עם אשתו ושני בניו.
בראשון בשבת היו התריסים בבית רדלי מוגפים והדלתות סגורות.
ואף זה ענין זר לאָרחה של מֵיקוֹם: אין סוגרים דלתות אלא בשעת
מחלה ובימי-צינה. ראשון בשבת הוא היום שנבחר מכל הימים לבי-
קורים רשמיים אחרי הצהרים: הגברות לובשות מחוכים, הגברים-
מקטרנים, הילדים נועלים נעלים. אולם איש מן השכבים לא עלה
מעולם בראשון בשבת אחרי הצהרים במדרגות בית רדלי ולא קרא
"הוי!" בבית רדלי לא היו דלתות-רשת. פעם אחת שאלתי את אטיקוס
אם היו שם דלתות-רשת בזמן מן הזמנים. אטיקוס השיב כי היו, אולם
לפני היוָלדי.
לפי האגדה הרוֹוַחַת התחבר רדלי הצעיר בבערותו עם אחדים מבני
קאנינגהֶם מאוֹלד סֶרוּם. שבט מסועף ושופע פורענות ששכן בחלק
הצפוני של המחוז. ומכל מה שראתה מֵיקוֹם מימיה היתה חבורה זו
קרובה ביותר לכנופיה. מעשיהם הרעים מועטים היו, אלא שדי היה
בהם לשמש נושא לשיחות בעיר ולהיות מוּקעים בפומבי מעל שלוש
במות: משתרכים היו ליד המספרה; נוסעים באוטובוס לאֶבּוֹטסויל
בראשון בשבת והולכים שם לקולנוע; מבקרים בנשפי-הריקודים
במאורת-ההימורים שלחוף הנהר; מנסים היו ליצר ויסקי בסתר.
איש מבני מֵיקוֹם לא הרהיב עוז לומר למר רדלי כי הבן שלו נקלע
לחבורה רעה.
לילה אחד, כשנתפסו הבחורים לרוממות-רוח יתירה, נסעו בהילוך
אחורי סביב הכיכר במכונית קטנה שקנו במשיכה, התנגדו למאסרם
על-ידי השַמש הוָתיק של בית-הדין במֵיקוֹם, מר קוֹנֶר, ולבסוף נעלוהו
בבית-השימוש של בית-הדין. העיר החליטה שיש לעשות מעשה; מר
קוֹנֶר הודיע שהוא מכיר את כל הבחורים כולם, וגמור עמו כי הפעם
לא יימלטו מענשם. הם הובאו לפני שופט-נוער והואשמו בהתנהגות
פרועה, בהפרעת הסדר, בתקיפה ובהכאה ובניבול-פה במעמדה של
אשה. השופט שאל את מר קוֹנֶר מדוע צירף את סעיף-האישום האחרון.
מר קוֹנֶר השיב, כי כה קולניות היו קללותיהם עד שאין ספק כי כל
גברת במֵיקוֹם שמעה אותן. השופט החליט לשלוח את הבחורים אל
בית-הספר לעבריינים של המדינה, אשר לפעמים נשלחו אליו נערים
רק כדי לסַפק להם מזון וקורת-גג; המוסד לא היה בית-סוהר, ולא
היתה בּשהייה בּוּ כל פחיתות-כבוד. אולם מר רדלי היה סבור כי יש
בכך משום בזיון. על-כן אמר, שאם יפטור השופט את ארתור, ידאג
שלא יוסיף בנו להטריד את הציבור. כיון שהשופט ידע כי דברו של
מר רדלי נאמן כשבועתו, פטר בחפץ-לב את הבחור.
שאר הבחורים שהו בבית-הספר של העבריינים וזכו למיטב החינוך
התיכון שבמדינה. אחד מהם אף הצליח לסיים את בית-הספר להנדסה
באוֹבֶּרן. ואילו דלתות ביתו של מר רֶדלי היו עתה סגורות כל ימי
השבוע, לרבות ראשון בשבת, ובנו ארתור לא נראה בחוץ חמש-עשרה
שנה.
אלא שהגיע יום, ובקושי זוכרו ג'ם, בּוּ נשמע שוב שמעו של בּוּ
רדלי ואחדים אף ראוהו, אך לא ג'ם עצמו. הוא אומר, כי אטיקוס לא
הרבה לדבר על בית רדלי. כששאל אותו ג'ם עליהם, היתה תשובתו
היחידה של האב כי יעסוק בעניניו שלו ויניח לרדלי לעסוק בשלהם,
שכן זו זכותם. אך כשאירע אותו ענין, סיפר ג'ם, הניד אטיקוס בראשו
ואמר "המ-מ-מ."
את רוב ידיעותיו קיבל ג'ם מפי מיס סטֶפאני קראופורד. שכנה
בעלת מענה-לשון, שאמרה כי כל הענין ידוע לה. לדברי מיס סטפאני
היה בּוּ יושב בטרקלין וגוזר קטעים מתוך "דה מֵיקוֹם טריביון", כדי
להדביקם בספר-ההדבקות שלו. אביו נכנס לחדר וכשעבר על-פניו,
נעץ בּוּ את המספריִם ברגלו, חילצם, ניגב אותם במכנסיו והמשיך
במלאכתו.
הגברת רדלי מיהרה החוצה צורחת כי ארתור רוצח את כל בני-
הבית. אך כשהגיע השֶריף מצא את בּוּ יושב בטרקלין וגוזר מתוך
ה"סריביון". בן שלושים ושלוש היה אז.
מיס סטפאני סיפרה, כי האב אמר שאין בן משפחת רדלי נכנס לבית
חולי-רוח, לאחר שהסבירו לו כי פרק-זמן בטוּסקאלוּזה עשוי להועיל
לבּוּ. בּוּ לא היה מטורף אלא גרוי ומתוח יתר על המידה לפעמים. מר
רדלי קיבל דעתם שראוי לכלוא את בּוּ, אך תבע כי לא יואשם בנו
בשום דבר: אין הוא פושע. לבו של השריף לא מלאוֹ לכלוא את בּוּ
יחד עם כושים, ועל-כן כּלָאוֹ במרתף בית-הדין.
ענין שיבתו של בּוּ מהמרתף אל ביתו מעורפל היה בזכרונו של
ג'ם. מיס סטפאני קראופורד סיפרה, כי כמה מחברי מועצת העיר אמרו
למר רדלי, שאם לא יחזיר את הבחור לביתו, ירקיב בטחב וימות. מלבד
זאת, אין בּוּ יכול לחיות לנצח על חשבון הציבור.
אין איש יודע באילו דרכים של הטלת-אימה בחר מר רדלי כדי
להעלים את בּוּ מעיני הבריות, אך ג'ם שיער כי אביו כבלו למיטה
ברוב שעות היום. אטיקוס אמר שאין הדבר כן, ולא זו הדרך, שכן
קיימות דרכים אחרות להפוך אדם לרוח-רפאים.
זכרוני מעלה לעינַי את הגברת רדלי, הפותחת לפעמים את הדלת,
ניגשת אל שפת המרפסת ומשקה את צמחי-הקַנָה שלה. אולם יום-יום
ראינו, אני וג'ם, את מר רדלי יוצא העירה וחוזר. אדם גבה-קומה היה,
שעור פניו קשוי ועיניו נטולות גוון, עד שלא שיקפו את האור. לסתו-
תיו חדות, פיו רחב, שפתו העליונה דקה והתחתונה בשרנית. מיס
סטפאני קראופורד אמרה, כי ישר מאוד האיש ורק בחוקות אלוהים
ילך, ואנו האמנו לדבריה, שכן היה מר רדלי זקוף כתורן.
מעולם לא דיבר אלינו. בעברו על-פנינו היינו משפילים עינינו
לארץ ואומרים "בוקר טוב, אדוני." ואילו הוא היה מכחכח בגרונו לשם
תשובה. בנו בכורו של מר רדלי התגורר בפנסאקולה; נהג לבקר בבית
בחג-המולד והיה אחד המעטים שראינום נכנסים פנימה או יוצאים.
הבריות אמרו, כי לאחר שהחזיר מר רדלי את ארתור, מבית-הדין, שבק
ביתו חיים.
אך הנה בא יום ואטיקוס אמר לנו כי ידוש את בשרנו עד זוב דם
אם נרעיש בחצר, והורה לקאלפּוּרניה לנהוג כמוהו אם נשמיע הגה.
מר רדלי הולך היה למות.
אלא שהוא לא נחפז להסתלק מן העולם. חמורי-עץ חסמו את הדרך
מזה ומזה לחלקת רדלי, קש נפזר על המדרכה והתנועה הופנתה אל
רחוב צדדי. דוקטור ריינוֹלדס החנה את מכוניתו לפני ביתנו בבואו
לבקר אצל החולה וניגש אל ביתו ברגל. יום-יום השתרכנו, אני וג'ם,
מסביב לחצר. סוף-סוף סולקו חמורי-העץ, ומן המרפסת שלנו חזינו
במסעו האחרון של מר רדלי על-פני ביתנו.
"נסתלק השפל בבני-אדם שנפח האלוהים רוּח באפם," מילמלה
קאלפּוּרניה, נתהרהרה וירקה לתוך החצר. מופתעים היינו, שכן לעתים
רחוקות הירהרה קאלפּוּרניה אחר דרכם של אנשים לבנים.
השכנים היו סבורים, כי עם הסתלקותו של מר רדלי יצא בּוּ לרשות
הרבים, אך לא כן היה: אחיו הבכור של בּוּ חזר מפנסאקולה ותפס
את מקומו של מר רדלי. הוא לא נבדל מאביו אלא בגילו בלבד. ג'ם
אמר, כי גם מר נתן רדלי "קונה כותנה". אולם מר נתן היה מדבר
אלינו בברכנו אותו לשלום, ולעתים ראינוהו חוזר מהעיר ועתון בידו.
ככל שהרבינו לספר לדיל על בית רדלי כן גבר רצונו לדעת, כן
האריך לעמוד מגפף את עמוד-הפנס שבקרן הרחוב, כן הרבה לתמוה.
"רוצה הייתי לדעת מה הוא עושה שם בפנים," היה ממלמל. "נדמה
שהוא מציץ מן הפתח."
אמר ג'ם: "ובאמת הוא יוצא כשחושך בחוץ. מיס סטפאני קראו-
פורד אמרה, כי באחד הלילות הקיצה וראתה אותו מסתכל בה בעד
החלון... היא אמרה שראשו היה דומה לגולגולת מת המסתכלת בה.
האם לא התעוררת בלילה, דיל, ולא שמעת את צעדיו? כך הוא
מהלך - " ג'ם גרר רגליו על-פני החצץ. "ומדוע, חושב אתה, נועלת
מיס רייצ'ל את הדלתות בלילה? ראיתי את עקבותיו בחצר שלנו
פעמים רבות בבוקר, ולילה אחד שמעתי אותו מגרד באצבעותיו
בדלת-הרשת שלנו, אלא שהסתלק כשבא אטיקוס."
"מעניין, מה מראהו?" שאל דיל.
ג'ם תיאר תמונה מתקבלת על הדעת של בּו: קומתו שש וחצי רגלים,
אם לדון לפי עקבותיו; הוא אוכל סנאים לא-מבושלים וחתולים ככל
שיצליח לתפוס, ולכן ידיו מגואלות בדם - כשאתה אוכל בעל-חיים
לא מבושל, לעולם אינך מצליח לרחוץ את הדם מעליך. צלקת ארוכה,
משוננת, חוצה את פניו; השינים שנותרו בפיו צהובות ומרקיבות;
עיניו בולטות ועל-פי רוב רוּקוֹ ניתז מפיו.
"בואו נוציא אותו החוצה." אמר דיל. "הייתי רוצה לדעת איך הוא
נראה."
ג'ם אמר, שאם רצונו של דיל ליהרג, אין הוא צריך אלא לעלות
ולהקיש על הדלת החיצונית.
הסתערותנו הראשונה הוצאה לפועל רק מפני שדיל הימר על "רוּח-
הרפאים האפורה" כנגד שני כרכים של "תום סויפט", כי ג'ם לא יעז
להרחיק לכת משער בית רדלי. מעולם לא דחה ג'ם הימור.
שלושה ימים הירהר ג'ם בכך. משערת אני, כי כבודו היה יקר לו
מראשו, שכן דיל הכריעו על-נקלה: "אתה מפחד," אמר דיל ביום
הראשון. "לא מפחד. רק מתיחס בכבוד," ענה ג'ם. למחרת אמר דיל:
"אתה מפחד אפילו להעמיד את הבוהן שלך בחצר החיצונית שלהם."
ג'ם השיב כי אינו סבור כן, שכּן עבר על-פני בית רדלי כל יום בלכתו
לבית-הספר.
"אבל תמיד בריצה," אמרתי.
ביום השלישי הכריעו דיל באמרו לו כי הבריות במרידיאן אינם
מפחדים כאנשי מֵיקוֹם, וכי מימיו לא ראה מוגי-לב כאנשי מֵיקוֹם.
די היה בדיבורים אלה כדי שיצעד ג'ם עד הקרן. שם נעצר, נשען
אל עמוד-הפנס והסתכל בפשפש של בית רדלי התלוי באלכסון על
צירו, ציר מעשה-בית.
"מקווה אני כי תפסת שהוא יהרוג את כולנו, דיל האריס," אמר
ג'ם כשקרבנו אליו. "אַל תבוא אלי בטענות לאחר שינקר את עיניך.
אתה התחלת. זכוֹר."
"עוד אתה מפחד," אמר דיל באורך-רוח.
ג'ם ביקש להסביר לדיל אחת ולעולם שאין דבר מפחיד אותו. "אולם
אני לא רואה דרך להוציא אותו, בלי שהוא יתנפל עלינו. ומלבד זה,
אני צריך לחשוב על אחותי הקטנה."
כשאמר זאת ידעתי כי הוא מפחד. כאשר שידלתי אותו פעם אחת
לקפוץ מגג הבית, נזכר כי עליו לחשוב על אחותו הקטנה: "אם
איהרג, מה יהיה עליך?" שאל. אחר-כך קרץ, נחת בשלום וחוש-
האחריות עזבו עד שניצב עתה לפני בית רדלי.
"אתה מסתלק מההימור?" שאל דיל. "אם אתה מסתלק, אז –"
"דיל, על דברים כאלה צריך לחשוב," אמר ג'ם. "תן לי רגע... זה
כמו להוציא את הצב..."
"כיצד?", שאל דיל.
"להדליק גפרור מתחת לבטנו."
אמרתי לג'ם, שאם יצית את בית רדלי, אסַפר מיד לאטיקוס.
דיל אמר, כי מעשה מאוס הוא להדליק גפרור תחת בטנו של צב.
"זה לא מאוס. זה רק משכנע אותו - זה לא כמו שמשליכים אותו
לאש," רטן ג'ם.
"איך אתה יודע שהגפרור לא מכאיב לו?"
"הצב אינו יכול להרגיש. שוטה." אמר ג'ם.
"האם היית פעם צב. מה?"
"אל אלוהים, דיל! תן לי לחשוב קצת... נאמר, שנוכל להזיז אותו..."
ג'ם האריך כל-כך בהרהורים, עד שנאות דיל לויתור קל: "לא אוֹמַר
שהסתלקת מהימור ואתן לך את 'רוח-הרפאים האפורה', אם תגש
ותגע בבית."
פני ג'ם אורו. "לנגוע בבית, וזה הכל?"
דיל הניע בראשו.
"בטוח כי זה הכל, מה? לא רוצה שתתחיל לצרוח דברים אחרים
ברגע שאחזור."
"כן, זה הכל," אמר דיל. "הוא יצא בודאי לרדוף אחריך כשיראה
אותך בחצר, ואז שנינו, אני וסקאוט, נקפוץ עליו ונחזיק בו, עד שנוכל
לומר לו שלא רוצים לעשות לו כל רע."
חצינו את הרחוב העובר על-פני בית רדלי ונעצרנו ליד השער.
"עכשיו לך," אמר דיל. "אני וסקאוט נמצאים מאחריך."
"אני הולך," אמר ג'ם. "אל תזרז אותי."
הוא ניגש אל קצה החלקה וחזר, בוחן את השטח כשוקל כיצד ייטיב
להיכנס, מקמט מצחו ומגרד פדחתו.
עתה צחקתי לו.
ג'ם פתח את הפשפש, רץ אל פינת הבית, הקיש על הדלת בכף-
ידו וחזר בריצה על-פנינו, בלי להמתין כדי להיוָכח אם הצליחה
הפשיטה. אני ודיל רצנו בעקבותיו. כשהגענו בשלום אל מרפסתנו,
מתנשפים ונשנקים, הפכנו ראשינו.
הבית הישן היה שחוח וחָלוּא כפי שהיה. אך בעוד אנו מסתכלים
בו, נדמה לנו כי ראינו תנועה של התריס, מבפנים. זיע בלבד. תנועה
דקה, כמעט נעלמה, והבית נדם.
ב
בראשית ספטמבר עזב אותנו דיל וחזר למרידיאֶן. ליוינו
אותו לאוטובוס של השעה חמש, ואני מסכנה הייתי בהעדרו, עד
שנזכרתי כי בעוד שבוע אתחיל לבקר בבית-הספר. מימַי לא ציפיתי
כך לשום מאורע. בימות-החורף עשיתי שעות בסוכה, הסתכלתי בחצר
בית-הספר, בלשתי אחר המוני הילדים במשקפת זולה מתנת ג'ם,
למדתי את משחקיהם, עקבתי אחר האפודה האדומה של ג'ם העובר בין
חוגים מתפתלים של המשחקים ב"עיור", משתתפת בכשלונותיהם
ובנצחונותיהם הקטנים. בכל לבי שאפתי להצטרף אליהם.
ג'ם הואיל להביאני לבית-הספר ביום-הביקור הראשון, דבר הנעשה
בדרך-כלל על-ידי ההורים, אך אטיקוס אמר כי ג'ם ישמח מאוד
להראות לי היכן חדר כיתתי. אלא שאני חושבת כי בעיסקה זו עברו
מעות מיד ליד, שכן בשעת ריצה בעיקול הרחוב שליד בית רדלי
שמעתי צלצול לא-מוכר מכיסו של ג'ם. כשהאטנו כדי הליכה רגילה
בגבול חצר בית-הספר, הקפיד ג'ם להסביר לי, כי בשעות הלימוד
חלילה לי להטרידו, לבוא עליו בבקשות שיציג פרק מתוך "טרזן ואנשי
הנמלים", להביכוֹ על-ידי רמזים מחייו הפרטיים או להיגרר אחריו
בהפסקות ובשעת הצהרים. עלי להתחבר אל ילדי הכיתה הראשונה,
ואילו הוא יתחבר אל ילדי החמישית. בקיצור, עלי להניחו לנפשו.
"אתה חושב שלא נוכל עוד לשחק יחד?" שאלתי.
"בבית נעשה מה שעשינו תמיד," אמר, "אבל תראי בעצמך - בית-
הספר זה דבר אחר."
ואכן. כך היה. כבר בבוקר הראשון משכה אותי מיס קארוֹליין פישר,
המורה, והציגתני לפני כל הכיתה, טפחה בסרגל על כף-ידי ואחר-כך
אילצה אותי לעמוד בפינה עד הצהרים.
מיס קארוליין לא היתה אלא בת עשרים ואחת. שערה היה ערמוני
בהיר, לחייה ורודות, ולכּה של ארגמן על צפרניה. נעולה היתה נעלים
גבוהות-עקב ולבושה שמלת פסים אדומים ולבנים. מראיה היה כשל
סוכרית-מִנתה ואף רוחה היה כך. היא גרה מעבר לרחוב, כמעט מולנו,
בחדר החזיתי העליון של מיס מוֹדי אֶטקינסון. לאחר שהציגה אותה
מיס מודי לפנינו, התהלך ג'ם כסהרורי ימים אחדים.
מיס קארוליין כתבה את שמה על הלוח באותיות-דפוס ואמרה: "כאן
כתוב שאני הנני מיס קארוליין פישר. מאלאבאמה הצפונית אני, ממחוז
וינסטון." מלמול של דאגה נשמע בכיתה, שמא נטלה המורה את חלקה
בסגולות המיוחדות לאזור זה (כשפרשה אלאבאמה מהברית ב- 11
בינואר 1861, פרש מחוז וינסטון מאלאבאמה, וכל ילד במחוז מֵיקוֹם
ידע זאת). אלאבאמה הצפונית היתה משופעת בעסקי יי"ש, מטויות
גדולות, חברות-פלדה, רפובליקאים, פרופיסורים ואנשים אחרים חסרי-
מורשת.
מיס קארוליין התחילה את היום בקריאת סיפור על חתולים. החתו-
לים האריכו בשיחה זה עם זה, היו לבושים שמלות נחמדות וגרו
בבית חם מתחת לתנור המטבח. שעה שפנתה הגברת חתולה אל
החנוָני והזמינה עכברי-שוקולד, קירטעה כל הכיתה על מושבה ורחשה
כדלי מלא תולעי-קאטוֹבּה. מיס קארוליין לא ידעה כנראה שתלמידי
כיתה א', הלבושים חולצות של כותנה גסה ושמלות עשויות בד של
שקי-קמח, ורובם קוטפים כותנה ומאביסים את החזירים מיום שלמדו
להלך, מחוסנים מפני השפעתה של ספרות דמיונית. מיס קארוליין
סיימה את קריאת הסיפור ואמרה: "אה, כלום אין זה יפה?"
אחר-כך ניגשה אל הלוח, כתבה עליו את האלף-בית באותיות-דפוס
ענקיות, פנתה אל הכיתה ושאלה: "היודע מישהו מה הן אלו?"
הכל ידעו. רובם של תלמידי הכיתה ישבו בה גם אשתקד.
אני מניחה כי המורה בחרה בי משום שידעה את שמי. כשקראתי
את האלף-בית נסתמן קמט דק בין גבותיה, ולאחר שציותה עלי לקרוא
בקול את רובה של "המקראה הראשונה" ואת שערי הבורסה מתוך
"דה מוֹבּיל רג'יסטר", גילתה כי יודעת-ספר אני ותלתה בי מבט שהיה
בו יותר מסלידה קלה. מיס קארוליין ציותה עלי שאגיד לאבי כי לא
יוסיף ללמדני, שכן יפריע לי הדבר בלימודי.
"ללמד אותי?" אמרתי מופתעת. "הוא לא לימד אותי כלום, מיס
קארוליין. אין לאטיקוס זמן ללמד אותי," הוספתי, אך מיס קארוליין
חייכה והנידה בראשה. "כן, הוא כל-כך עייף בלילה, שהוא יושב
בטרקלין וקורא."
"אם הוא לא לימד אותך, מי לימדך?" שאלה מיס קארוליין ברוח
טובה. "מישהו עשה את המלאכה. הן לא נולדת קוראת ב'מוֹבּיל
רג'יסטר."
"ג'ם אומר כי נולדתי כך. הוא קרא בספר אחד, שבו אני בּוּלפינץ'
ולא פינץ'. ג'ם אומר כי שמי האמיתי ג'ין לואיז בּוּלפינץ', וכי החליפו
אותי כשנולדתי, ובאמת אני-"
מיס קארוליין סבורה היתה, כפי הנראה, שאני משקרת. "אל נניח
לדמיון שלנו להמריא לשחקים, יקירתי," אמרה. "ואַת הגידי לאביך
שלא יוסיף ללמד אותך. מוטב להתחיל לקרוא כשהמוח רענן. אמרי
לו כי מעתה אטפל אני בכך. ואשתדל לתקן את המעוות - "
"מה, גבירתי?"
"אביך אינו יודע כיצד ללמד. עכשיו אַת יכולה לשבת."
מילמלתי הבעת-צער וחזרתי למקומי הוגה בחטאִי. מעולם לא למדתי
קרוא בכוונה תחילה, רק חיטטתי בעתונים ללא רשות. ואולי למדתי
לקרוא בשעות הארוכות בכנסיה? לא יכולתי להיזכר מתי לא ידעתי
לקרוא בספר-התפילות. כיון שאנוסה הייתי להרהר בזה, נדמה היה לי
כי הקריאה ניתנה לי כפי שניתנה היכולת לכפתר את מכנסי בלי
להסתכל בכפתורים או לקשור לולאות בשרוכי-נעלים שנסתבכו. לא
יכולתי להיזכר מתי נתפרדו השורות שמעל לאצבעו של אטיקוס
למלים בודדות, אך כל ערב בהיתי אליהן בזכרוני, בהאזיני לחדשות
היום, לידיעות על הצעות-חוקים העתידות ליהפך לחוקים, ליומניו של
לורנצו דאו - לכל מה שקרא אטיקוס בשבתי על ברכיו בערבים. עד
שלא חששתי שמא אאבד את כושר הקריאה, לא אהבתי לקרוא. הלא
אין אדם אוהב את הנשימה.
ידעתי כי הרגזתי את מיס קארוליין, לכן הנחתי לענין והשקפתי
בעד החלון עד ההפסקה. ג'ם הוציאני מחבורת בני כיתתי בחצר
ושאלני כיצד אני מרגישה בשיעורים. סיפרתי לו.
"לולא חייבת הייתי להישאר, הייתי הולכת לי. ג'ם, המורה הארורה
אומרת שאטיקוס מלמד אותי לקרוא ושעליו להפסיק - "
"אַל תדאגי, סקאוּט," ניחם אותי ג'ם. "המורה שלנו אומר, כי מיס
קארוליין מנהיגה שיטת-לימוד חדשה בבית-הספר. היא למדה על כך
בקולג'. עוד מעט ישתמשו בה בכל הכיתות. זו שיטה שאין צורך
ללמוד הרבה מהספרים - זה כמו שאם את רוצה ללמוד על פרות,
אַת הולכת לחלוב אותן, מבינה?"
"כן, ג'ם, אבל אינני רוצה ללמוד על פרות, אני –"
"ודאי שאַת רוצה. אַת צריכה לדעת על הפרות, הן חלק גדול מהחיים
במחוז מֵיקוֹם."
הסתפקתי בשאלה אם יצא מדעתו.
"עקשנית שכמותך, אני פשוט מנסה להסביר לך את השיטה החדשה
שמשתמשים בה בכיתה א'. זוהי השיטה העשרונית של דיוּאִי."
כיון שמעולם לא הירהרתי אחר דבריו של ג'ם, לא ראיתי טעם
להרהר אחריהם עתה. השיטה העשרונית של דיוּאִי נתמצתה במידת-
מה בכך, שמיס קארוליין הניפה לעינינו כרטיסים שנדפסו עליהן "ה",
"חתול", "עכבר", "אדם" ו "אתה". דומה היה שאין המורה מצפה לכל
תגובה, והכיתה קיבלה גילויים אימפרסיוניסטיים אלה בשתיקה. השתע-
ממתי, ועל-כן התחלתי לכתוב מכתב אל דיל. מיס קארוליין תפסה
אותי בכתיבתי וציותה שאודיע לאבי כי יחדל ללמדני. "מלבד זאת,"
אמרה, "אין אנו כותבים בכיתה א', אלא מדפיסים. אתם תלמדו לכתוב
רק בכיתה ג'."
קאלפּוּרניה, בה היה האשם. סבורתני כי הכתיבה מנעתני מלהוציאה
מכליה בימי-גשם. קאלפּוּרניה היתה מטילה עלי עבודה בכתב, כשהיא
רושמת ביד בוטחת את האלף-בית בראש הגליון, ואחריו כמה פסוקים
מן התנ"ך. אם הנחתי דעתה בחיקוי אמנות-הכתיבה שלה, היתה גומלת
לי בכריך מרוּח בחמאה וזרוּי סוכר. אלא שבמלאכת-ההוראה שלה לא
ידעה קאלפּוּרניה כל רגשנות: לעתים רחוקות הנחתי דעתה, ולעתים
רחוקות זכיתי לגמוּל.
"כל ההולך הביתה לסעוד ירים ידו," הכריזה מיס קארוליין בעצם
הרהורי טינתי החדשה כלפי קאלפורניה.
הילדים בני העיר הרימו ידיהם, והיא סקרה אותנו.
"מי שהביא ארוחת-בוקר יניח אותה על השולחן."
פחיות של דִבשָה הוסיפו לפתע-פתאום, וזהרורים של מתכת ריצדו
על-פני התקרה. מיס קארוליין עברה בין הטורים, הציצה בכלי-המזון,
נגסה באוכל, הניעה בראשה להסכמה כשנראתה לה הארוחה, קימטה
מצחה כשלא נראתה לה. היא נעצרה ליד שולחנו של ווֹלטר קאנינגהם.
"איפה שלך?", שאלה.
פניו של וולטר קאנינגהם גילו לכל כי יש לו תולעי-וָו במעיו. על-
פי חסרון הנעלים ידענו כיצד לקה במחלה זו. אנשים לוקים בתולעי-
וָו כשהם מהלכים יחפים ברפתות ובדירי החזירים. אילו היו לוולטר
נעלים היה נועלן ביום הראשון לבואו לבית-הספר, אך שומרן עד
אמצע החורף. הוא היה לבוש חולצה נקיה וסַרבּל מוטלא יפה.
"האם שכחת הבוקר את ארוחתך?" שאלה מיס קארוליין.
וולטר הביט נוכח פניו. ראיתי שריר מרטיט בפניו הרזות.
"שכחת אותה הבוקר?" חזרה ושאלה מיס קארוליין. שוב פירכסה
לחיו של וולטר.
"כן," מילמל לבסוף.
מיס קארוליין ניגשה אל שולחנה ופתחה את הארנק. "הנה עשרים
וחמישה סנט," אמרה לוולטר, "לך ותאכל היום בעיר. תחזיר לי מחר."
וולטר הניד בראשו. "לא, תודה, גבירתי " פלט חרש לאִטו.
קוצר-רוח הורגש בקולה של מיס קארוליין: "הנה, וולטר, בוא קח
את הכסף."
שוב הניד וולטר בראשו.
כשהניד וולטר בראשו בשלישית, לחש מישהו: "סקאוט, גשי והגידי
לה."
הפכתי פני וראיתי כי רוב ילדי העיר וכל הילדים נוסעי-האוטובוס
מסתכלים בי. פעמַיִם כבר נשאתי ונתתי עם מיס קארוליין, והם
הסתכלו בי מתוך בטחון תמים כי קריבוּת מולידה הבנה.
התיצבתי ברוב חן לימינו של וולטר: "אה, מיס קארוליין?"
"מה יש, ג'ין לואיז?"
"מיס קארוליין, הוא מבית קאנינגהם."
חזרתי וישבתי.
"מה, ג'ין לואיז?"
סבורה הייתי כי הבהרתי את הענין כל-צרכו. הוא היה ברור לכולנו:
וולטר קאנינגהם יושב כאן ומשקר בלי להניע עפעף. הוא לא שכח
את ארוחתו, אלא לא קיבלה בביתו. אין עמו ארוחה היום, ולא תהיה
עמו מחר או מחרתים. מן הסתם לא ראה מימיו שלושה רבעי דולר
בבת-אחת.
שבתי וניסיתי: "וולטר הוא אחד ממשפחת קאנינגהם, מיס
קארוליין."
"מה אמרת, ג'ין לואיז?"
"זה בסדר, גבירתי, את תכירי כעבור זמן-מה את כל אנשי המחוז.
בני קאנינגהם אף פעם לא לקחו משהו שלא יכלו להחזירו, לא
סלסלות-של-צדקה ולא תלושי-מזון. הם אף פעם לא לקחו משום איש
שום דבר, והם מתקיימים ממה שיש להם. אין להם הרבה, אבל הם
מסתפקים בזה."
את בקיאותי בדרכי שבט קאנינגהם – למעשה, ענף אחד שלו - קניתי
בחורף שעבר. אביו של וולטר היה אחד הלקוחות של אטיקוס. לאחר
שיחה קודרת שנערכה בטרקלין שלנו באחד הערבים על הירושה
המוקפאה שלו, אמר מר קאנינגהם לפני צאתו: "מר פינץ', איני יודע
מתי יהיה בידי לשלם לך."
"תהי זו האחרונה בדאגותיך, וולטר," אמר אטיקוס.
לאחר ששאלתי את ג'ם מהי ירושה מוקפאה והוא הסביר לי כי זהו
ענין דומה לרגל נרדמת קפואה שאינך יכול להזיזה, שאלתי את אטיקוס
אם מר קאנינגהם ישלם לנו ביום מן הימים.
"לא בכסף," השיב אטיקוס. "אך בטרם תצא השנה אקבל את שכרי.
שימוּ לב."
סוף עמוד 22