אלוהים יודע | ג'וזף הלר | פרק ראשון

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

 

1

אבישת השונמית

 

אבישג השונמית רוחצת את ידיה,  סכה את זרועותיה,  מסירה את

החלוק וניגשת אל מיטתי להשתרע עלי.  בעודה כובשת אותי בנועם

בידיה וברגליה הקטנות ובתפיחת בטנה הפעוטה ובפיה הריחני,  אני

יודע כי לא יצא מזה כלום.  הרעד בגוִי לא יחדל,  והיא תחשוש ששוב

הכזיבה אותי.  הצינות המצמררות אותי עולות מתוכי.  אבישג יפה.

אומרים לי שהילדה בתולה.  אז מה? גם בעבר שכבתי עם בתולות

יפות בהרגשה שאני מבזבז את זמני לריק.  שתי הנשים שאהבתי יותר

מכול היו נשואות כאשר הכרתי אותן ולמדו להפיק רצון מלפנַי מתוך

נסיון חייהן עם בעליהן הראשונים.  בשתי הפעמים הייתי בר-מזל,

שכן בעליהן שבקו חיים ברגע הנכון מבחינתי.  אבישג השונמית היא

נערה נאה ונקיה,  בעלת מזג כנוע וצייתני ותנועות שקטות,  חינניות.

היא טובלת מדי בוקר,  צהרים וערב.  היא נוטלת את ידיה ורוחצת את

רגליה לעתים מזומנות ומקפידה לנקות היטב ולבשם את בתי-שחיה

כל-אימת שהיא קרבה אלי להאכיל אותי,  לכסות אותי או לשכב עמי.

היא צעירה מאוד,  גִזרתה דקה וענוגה,  פניה חלקים ושחומים,  שערה

השחור,  המבהיק והחלק,  מסורק לאחור וגולש מטה ומתעגל על

שכמה בתלתל סדור למופת,  ועיניה גדולות מאוד,  מתרצות ומזמינות,

בעלות לבנונית ענקית ואישונים כהים כגון ההָבנֶה.

 

אף-על-פי-כן עדיפה בעיני חברת אשתי,  שעכשיו היא מבקשת

להתראות עמי לפחות פעמיִם ביום.  אלא שהיא באה לכאן אך ורק

מתוך דאגה בהלתנית לחייו,  לבטחונו ולרום-מעלתו העתידי של בנה

אחרֵי,  איך אומרים,  שלא יהיה חלקי עם המשכימים.  אני איני מעניין

אותה,  ולאמיתו של דבר,  לא עניינתי אותה מן-הסתם מעולם.  היא

רוצה שבנה ימלוך אחרַי.  סיכוייו קלושים. הוא גם בני,  כמובן,  אך לי

יש אחרים - דומני,  רבים מכפי כוח הזכרון שנותר בי לקרוא

בשמותיהם,  אילו אך ניסיתי למנות אותם.  ככל שאני מזקין,  כן פוחת

והולך הענין שלי בילדי,  ובעצם,  בכל אדם ודבר.  מה אכפת לי גורלה

של ארץ זו? אשתי,  מגודלת גוף ורחבת אגן,  היא ניגוד מהלך

לאבישג כמעט מכל בחינה מכרעת.  שלא כאבישג,  מוכן ומזומן עמה

מבט עוין לכל אדם,  ועיניה כחולות,  קטנות וחודרות.  גון עורה בהיר,

ועד עצם היום הזה היא צובעת את שערה בצהוב על-ידי תערובת של

כרכום ושָנית,  אשר שיכללה לפני עידן ועיזנים בתום עשורים

ארוכים של ניסויים חוזרים ונשנים.  אשה כיפחת,  נחושה,  אנוכיית

ומרשימה זו נקל לה לעשות שַמות בנערה המשרתת החיישנית,  והיא

מרבה לענותה במבטים נוקבים ובוחנים.  בחוש טבעי של בררן

מלידה,  עינה הזלזלנית קובעת נחרצות כי מאז ומתמיד עלתה הבנתה

בגברים על זו של אבישג.  מן-הסתם גם עכשיו.  ומן-הסתם גם להבא.

אבל מזמן הניחה לכל הדברים הללו.

 

אשתי,  כהרגלה,  יודעת מה היא רוצה ואינה בושה לתבוע את

שלה.  כהרגלה,  היא רוצה הכול ועכשיו.  במבט אשם,  המתחמק

בעצבנות ממבטי,  היא מעמידה פנים שאין לה שום מניעים נסתרים,

ובארשת של פיזור-דעת תמים ומרפרף היא מרמזת למיני הבטחות,

ששנינו יודעים כי לא הבטחתי מעודי.  וכהרגלה,  היא מתרכזת ביעד

שלה בעָצמה ובדבקות,  שאינן מניחות מקום לשום תכסיסנות

מעודנת,  העשויה לסייע לה בהשגתו. למשל,  אין היא מסוגלת לשדל

עצמה להאמין כי ייתָּכן שעודני אוהב אותה וחושק בה באמת.  אני

מוסיף לבקש שתשכב לידי.  היא סבורה ששנינו זקנים מדי לענין זה.

לא כן אני.  על-כן לא נותרה לי לחימום איברי ולמילוי צרכי אלא

אבישג השונמית,  שמשחה את זרועותיה ואת שדיה החמודים,

הצעירים והשחומים,  בשמנים המדיפים מתיקות ובישמה את צוָארה,

אזניה ושערה.  אבישג תעשה כמיטב יכָלתה,  ללא הועיל,  וכאשר

תקום ממיטתי,  תשלוט בי הצינה כקודם,  גם הדכדוך לא ירפה ממני.

 

האור בחדרי עגמומי כל היום,  כאילו הועם בגודש של חלקיקים

בלתי-נראים.  השלהבות במנורות השמן שלי מהבהבות עמומות.  עיני

נעצמות לעתים מזומנות בלי שאחוש כי שוב אני שוקע בתנומה

חטופה.  לרוב יש לי הרגשה שהן מזוהמות ודלוקות.

 

"עיני אדומות?" אני שואל את אבישג.

 

היא אומרת לי שהן אדומות מאוד ומרגיעה אותן בטפטופי מים

צוננים מהולים במתקית,  הנסחטים מתוך רצועות צמר לבנות.  שקט

שלא מן העולם הזה שורר תחת קורת ביתי וברחובות שמתחת

לחלוני,  ודומה שהוא בולם ומשתיק את כל המולת העיר בלפיתה

מצמיתה.  באולמות מתהלכים שומרי ומשרתי על קצות הבהונות

ומחשבים חישובי קץ בלחש.  ייתָּכן שהם עורכים הימורים על כך.

ירושלים משגשגת יותר מתמיד,  אך האוכלוסיה רוחשת שמועות

וציפיות מבהילות.  האוירה טעונה מתח ואימה גוברת,  הפגנות

שאפתנות,  רמיה,  אוֹפּוֹרטוניזם רעבתני.  כל זה כבר אינו מחריד את

מנוחתי.  העם מתפלג למחנות עוינים.  יעשו כרצונם.  איום של

מרחץ-דמים כבר מרטיט על כנף הרוח הלילית הבאה מן הים.  למי

אִכפּת? בנַי מחַכּים שאמות כבר.  מי יגַנה אותם על כך? היו לי חיים

מלאים וארוכים,  לא כן? אתם יכולים לעיין בספרים.  שמואל א' וב'.

מלכים א'.  גם דברי הימים,  אבל זו גִרסה משופצת וחסודה,  שהפרקים

העסיסיים ביותר בחיי הושמטו ממנה,  כביכול אינם חשובים או אינם

ראויים לי.  על-כן ספר דברי הימים שנוא עלי.  בדברי הימים אני

מופיע כטרחן קדוש,  עבש כמים עומדים,  חסוד ותפל כאותה ז'אן

ד'ארק צדקנית,  ואלוהים יודע שלא הייתי כזה מעודי.  אלוהים יודע

שזיינתי ונלחמתי הרבה והפקתי הנאה גדולה מזה ומזה עד הזמן שבו

התאהבתי והתינוק מת.  מכאן ואילך הלך הכול מדחי אל דחי.

 

ואלוהים יודע,  בלי ספק,  כי מאז ומתמיד הייתי בעל נפש איתנה,

אמיצה ופעלתנית,  עולה על גדותיה מרוב רגשות ותשוקות ותאוות

החיים,  עד שיום אחד נאחזתי חולשה בקרב בשדה גוֹב,  ניצלתי בידי

אחייני אבישי ותפסתי,  במידה המסכלת כל אפשרות של רמיה

עצמית,  כי שיא כָּשרי הגופני מאחורי,  ולעולם לא יוכלו לסמוך עלי

שאדע לגונן על עצמי בקרב.  בין זריחה לשקיעה,  הזדקנתי בארבעים

שנה.  אותו בוקר הרגשתי צעיר מחוסן מפני כל סכנה,  ובערוב היום

ידעתי כי אני איש קשיש.

 

איני אוהב להתפאר - ידוע לי כי יש שמץ התפארות באמירה

שאין לי צורך להתפאר - אבל באמת אני חושב שזכיתי בסיפור

הטוב ביותר בתנ"ך.  מי יוכל להתחרות בי? איוב? מה פתאום.

מעשה-בראשית? הקוסמולוגיה הזאת היא סיפור ילדים,  מעשיה של

זקנות,  הזיה קסומה שטווה לה סבתא מנומנמת,  ההולכת ונמוגה בתוך

שעמום רווה-נחת.  שעשועיה של שרה הזקנה - היא צחקה ושיקרה

לאלוהים,  וזה עדיין מבדר אותי כהוגן.  שרה היא כמעט חיה ומוחשת

במזגה הטוב,  הנדיב,  העליז,  ובקנאת הנשים התחרותית שלה,

ואברהם,  הוא כמובן עומד תמיד בנסיון,  צייתן,  הוגן,  צדיק ואמיץ,

תמיד הוא הג'נטלמן המושלם ואבי האומה הנבון. אבל איפה כאן

הפעולה, מרגע שתמו פרשיות יצחק והגר? יעקב מחזיק מעמד

כסיפור עלילה פרימיטיבי, ויוסף הוא גרסה רוחשת חיים למדי של

מעשה בבן-זקונים מפונק,  חביבו התינוקי של אביו הסֶנילי.  אבל הוא

נגוז בפתאומיות שכזאת בבגרותו,  לא כן? רגע אחד הוא מחלק

תבואות ואדמות במצרים כיד-ימינו של פרעה,  וכעבור פסקאות

ספורות הוא כבר מוטל על ערש-דוַי,  פולט את משאלתו האחרונה,

שביום-מן-הימים יעלו את עצמותיו ממצרים לארץ כנען.  עוד כאב

ראש אחד למשה,  כעבור ארבע מאות שנה.

 

משה,  עלי להודות,  הוא סיפור לא-רע,  אבל ארוך,  ארוך מאוד,

והוא משווע לגיוון כלשהו בתום הפרשה של יציאת מצרים.  הסיפור

מתמשך ומתמשך עם כל אותם חוקים שאין להם סוף.  מי מסוגל

להאזין לחוקים כה רבים,  אפילו בתוך ארבעים שנה? לך ותזכור

אותם.  מי יכול להעלות אותם על הכתב? מתי מצא לו זמן לדברים

אחרים? והוא הלא נאלץ להפיצם ברבים.  אל תשכחו כי משה היה

כבד-פה.  אין פלא שהעניָן נמשך זמן כה רב.  מיכּלאנגֶ'לו עשה פסלים

של שנינו.  פסלו של משה טוב יותר.  שלי אינו דומה לי כלל.  משה

הוא בעל עשרת הדיברות,  זה נכון,  אבל לי יש שורות הרבה יותר

טובות.  אצלי תמצאו את הפיוט והתשוקה,  האלימות הפראית והיגון

הגלמי המתַרבֵּת של שברון-הלב האנושי.  "הצבי ישראל על במותיך

חלל".  זו שורה שלי,  וכן "מנשרים קַלו,  מאריות גברו".  מזמורי

התהילים שלי מחזיקים מעמד.  יכולתי לנחול חיי נצח בזכות הקינה

הנודעת שלי לבדה,  לולא אני כבר נוטה למות מזיקנה.  היו לי בחיי

מלחמות וחויות מלהיבות,  של התעלוּת דתית,  ריקודי זימה,  רוחות-

רפאים,  רציחות,  בריחות מסמרות שיער ומרדפים מסעירים.  היו לי

ילדים שמתו בטרם עת.  "אני הולך אליו,  והוא לא ישוב אלי." אמרתי

על זה שמת בינקותו,  בגללי או בגלל אלוהים או בגלל שנינו -

תחליטו אתם.  אני יודע במי אני תולה את האשם.  בו.  "בני,  בני,"

אמרתי על בן אחר,  שנקטל באביב בַּחרוּתוֹ.  איפה תמצאו דברים

כאלה אצל משה? והחביב עלי מכּוֹל,  אותו זמר נצחון מזהיר,  אשר

מרח על פנַי חיוך רחב מאוזן לאוזן בפעמים הראשונות ששמעתיו

בוקע ועולה לקראתי,  בעודי הולך טופף בהתלהבות הנעורים

הנאיבית שלי.  אותו עונג מתוק מיהר להחמיץ.  עד מהרה הייתי

מתכווץ מאימה לשמע ההברות החמודות הללו ומעיף מבט נפחד

מעבר לשכמי כמבקש להתחמק מפגיעתו של כלי נשק קטלני שינחת

עלי מאחור.  איזה פחד מפני השבח המרומם הזה לגבורתי פיתחתי בי.

אך מרגע שנהרג אויבי הראשון,  מבקש נפשי,  מצאתי עצמי שב

ומתרפק ללא בושה על אותו קילוס מיוחד במינו.  ואפילו עכשיו.

בבלותי הרועדת, מסוגל אני לזרוח מרוב גאוָה ולהתגרות במחשבות

זימה למראה כל אותן נערות ונשים מעורטלות רגלים בשמלות

מתנופפות בגוני אדום, כחול וסגול מבהיקים, כל אותן ברכים

שזופות ומפזזות, שנהרו בעליצות במורד הגבעות, כפר אחר כפר,

עיר אחר עיר, לקדם את פנינו בתופים וכלי נגינה אחרים, כאשר

שבנו גם הפעם עטורי נצחון, ובירכו אותנו לתפארת שוב ושוב באותו

פזמון המרומם ומַשלה את הנפש:

 

הִכָּה שאול באלפיו,

ודוד ברבבותיו.

 

במקור המנוקד זה נראה עוד יותר טוב.

 

תארו לכם איך קיבל זאת שאול.  אני לא תיארתי לי כלום,

וחיש-קל מצאתי עצמי מתקפל כדי לחמוק מפגיעתן של חניתות

מתעופפות ולהציל את עורי ולמלט את נפשי.  נדמה לכם שלכם היו

בעיות עם חותנים? החותן שלי רצה להרוג אותי.  למה? רק משום

שהייתי יותר מדי מוצלח,  זה הכול.  בימים ההם,  כל מה שנגעתי בו

נהפך לדבש.  לא יכולתי לשגות,  אפילו התאמצתי בכוונה תחילה,  לא

יכולתי לעשות רושם רע על אדם,  אפילו רציתי בכך - אלא אם כן

היה אדם זה שאול.  אפילו בתו התאהבה בי,  ואחר-כך נעשתה כלבתא

מרירה כאשתי הראשונה מתוך השלוש-עשרה,  הארבע-עשרה או

החמש-עשרה.  מיכל אמנם הצילה את חיי פעם אחת,  זה נכון,  אך אין

בכך כדי להצדיק את הנדנוד המרושע,  שהיה מנת חלקי ברבות

הימים.

 

בכל אשר שלח אותי שאול להילָחם הלכתי.  וככל שהיטבתי לשרת

אותו במלחמה נגד הפלשתים,  כן התעצמו חשדותיו רוחשי הקִנאה

והחימה שנועדתי לרשת את מקומו,  וכבר אני מחבל תחבולות כיצד

לעשות זאת.  זה היה הוגן מצדו? אשמתי היא שמצאתי חן בעיני

בני-אדם?

 

בזמן ההוא כבר נידה שמואל את שאול,  ואלוהים הנחית עליו אחת

מאותן שתיקות מֶטאפיסיות גדולות ואיומות,  שרק מי שהוא באמת

כול-יכול ויחיד במינו כרבּוֹן העולם יש בכוחו לגזור כמותן על אדם.

בענין זה יש לאל ידי לדבר מנסיוני האישי: כבר אין לי שיח ושיג

עמו,  והוא אין לו שיח ושיג עמי.

 

אפילו אני נמס לבי מחמלה לשמועה על קובלנתו המרגשת של

שאול בעין-דור,  ערב מותו,  שאלוהים כבר אינו עונה לו.  וזה היה זמן

רב לאחר שנמשחתי בסתר בידי שמואל בבית אבי בבית-לחם ונאמר

לי - יהיה אשר יהיה ערכה של הודעה כזאת - שאלוהים בחר בי

להיות מלך בישראל ביום-מן-הימים.  הייתי בעל עניָן של ממש

במותו,  שהבטיח לי רווח נקי,  אין ספק בכך,  אבל אני נשבע כי צר

היה לי עליו לפעמים וכי ידי היו נקיות תמיד.  מעולם לא שלחתי ידי

בתככים זדוניים,  רק השתדלתי להאדיר את החיבה וההוקרה,  שבהן

הכניסני תחת כנפיו ביום שהרגתי את גָליָת.  אך תהפוכות מצבי-הרוח

שלו היו בלתי-צפויות וקיצוניות,  וקשה היה לנחש מתי עתיד אותו

איש אציל ומעונה,  מצביאנו ומלכנו הראשון,  לשוב ולהיהפך למטורף

משתולל ולנסות לקפד את פתיל חיי.  היו ימים שבהם נראה כמבקש

להרוג פחות או יותר את כולם,  את כולם כאחד,  אפילו את יהונתן

בנו,  יוצא חלציו.

 

זו בעיה לא-קטנה לאדם,  מה? חותן המוציא את מיטב זמנו

וכוחותיו בחיבול תחבולות להמיתך,  המשגר מרצחים לביתך באישון-

לילה לרצוח אותך לעת בוקר ומוליך אלפי חיילים מטובי לוחמיו

למדבריות לצוד אותך,  תחת שיעשה בהם שימוש להדיפת הפלשתים

בחזרה אל שפלת החוף,  שם יכירם מקומם.  הוא הציע לי את בתו

לאשה אך ורק מתוך תקווה ערמומית שאיהרג תוך כדי השגת המוהר

הנמוך,  שיא הגיחוך,  שדרש ממני במחירה: מאה עָרלות פלשתים!

שאול התענה בהזיה הפָּרָנואידית שאפילו בתו ובנו כרוכים אחרַי,

והוא צדק בהחלט. פרשה זו לימדה אותי עובדה הנוגעת לכל אדם

ומן-הסתם אין בה תועלת מעשית לשום אדם: יש תבונה בשגעון

והסתַבּרוּת חזקה של אמת בכל האשמה,  כי האדם יש בו הכול,  וכל

אדם מסוגל לכול.  היו ימים של הֶתקפים שטניים נסערים,  שבהם היה

הרצון להרגני כל מה שנותר במוחו המבולע והקודח של שאול,

מטורף מחורבן ועלוב שכמותו.  לך ותבין לרוחו.

 

אוכל לספר לכם על כל אותם מלחמות וכיבושים ומרידות

ומִרדפים,  שהיו מנת חלקי.  הקמתי ממלכה גדולה כמדינת מֵיין

שבארצות-הברית,  הוצאתי את עם ישראל מתקופת הברונזָה והבאתי

אותו לתקופת הברזל.

 

היה לי סיפור אהבה וסיפור מיני,  ועוד עם אותה אשה,  ושניהם

סיפורים גדולים,  ויש לי אותו תֵּיקוּ עלוב ומתמשך עם אלוהים,  מכאן

ועד הודעה חדשה,  אף כי ייתָּכן מאוד שאלוהים כבר מת.  השאלה אם

מת או לא כמעט אינה מעלה ואינה מורידה,  שהרי היינו משתמשים

בו באותו האופן בכל מקרה.  הוא חייב לי התנצלות,  אבל אלוהים לא

יוַתר,  וגם אני לא אוַתר.  יש לי מגרעות,  אלוהים יודע,  ואפשר שאהיה

בין הראשונים להודות בהן,  אבל עד עצם היום הזה יודע אני ברמ"ח

איברי שאני יצור הרבה יותר טוב ממנו.

 

אף כי מעולם לא זכיתי להתהלך ממש את אלוהים,  דיברתי אליו

המון והסתדרתי אתו על הצד הטוב ביותר עד שחטאתי לו בפעם

הראשונה; אחר-כך חטא לי,  ומכאן ואילך חטאנו זה לזה.  אפילו אז

הבטיח לגונן עלי.  וקיים את דברו.  אך מפני מה גונן עלי? מפני

הזיקנה? מפני מות בני ואונס בתי? אלוהים העניק לי חיים ארוכים

ובנים רבים להנציח את שמי - אם כי כולם בעלי שמות משלהם -

אבל היום יום חם כגיהנום,  גם לח ודביק,  ואני איני מצליח להתחמם;

אין אני קולט חום,  אפילו כשאבישג השונמית מלטפת ומלקקת אותי

ומכסה אותי בגופה הקט,  החזק,  הגמיש,  היפה.  אבישג השונמית שלי

יש לה תחת דשן ובעל צורה,  שלא היית מצפה למצוא בנערה

קטנטונת ודקת איברים כמוה.

 

לא תאמינו - פעם הייתי עבריין נרדף,  כשכרזת "מבוקש" על

שמי מתנוססת בכל רחבי יהודה,  והיום אין מרבים לדבר על כך.

הייתי פורע חוק נמלט,  בראש כנופיה מגוונת של שש מאות נבלים

ובריונים מחושלים,  הסרים למשמעתי.  יודעים אתם מה פירושה של

כנופיה מאורגנת המונה שש מאות גברים קשוחים ידועי קרב? זה כוח

מחץ אדיר וממושמע,  שכל צבא יקדמנו בברכה,  כולל אכיש

והפלשתים בני גת,  שהתגייסו למלחמה בישראל והזמינו אותנו

להסתפח אליהם. שאול אשם בכך שנענינו להזמנה,  אף צעדנו בסך

למלחמה בישראל; גם זה אינו ידוע לרבים,  אך אנו היינו בצד

הפלשתי כאשר נערכו לקרב בגלבוע,  שבו נהרג שאול.  למזלי,

שילחוּנוּ משם בידי הפלשתים בטרם תחל הלחימה.

 

אם אי-פעם גנבתי,  בזזתי או סחטתי,  והקָרבּנות היו בני יהודה או

בני ישראל - ואינני מודה בכך - הרי זה משום ששאול לא הותיר

לי ברירה.  וכי כיצד אמור הייתי לשרוד לאחר שגירש אותי מעל פניו

ושיסה בי כמעט את כל הארץ? אנשי-זַיִף הלשינו עלי,  אנשי-מעון

הודיעו לו היכן מצאתי מרגוע.  וכל אותה עת,  היה כל רצוני להוסיף

לאהוב אותו.  שאול היה בעיני כאָב.

 

"אבי," קראתי אליו מתוך סבך שיחים במדרון הסלעי לאחר

שקרבתי אליו בשנתו במערה במדבר עין-גדי וכָרַתִּי את כנף מעילו

כדי להוכיח לו שאמנם הייתי שם.  "ראה,  לא הרגתיך."

 

"הקולך זה,  בני דוִד?" השיב לי ובכה,  "לא ארֵע לך עוד."

הבטחותיהם של מטורפים,  כהבטחות נשים,  שומר נפשו לא יסמוך

עליהן.

 

כעבור זמן כרתו הפלשתים את ראשו כאשר מצאו אותו מת

למחרת הקרב,  ותלו מה שנותר ממנו על חומת העיר בית-שָן.

 

מעשים עקובים מדם? כאלה יש לי בשפע לכל הטעמים שבעולם.

יש באמתחתי התאבדויות,  רצח מלך,  רצח אב,  רצח סתם,  רצח אח,

רצח תינוקות,  ניאוף,  גילוי-עריות,  תליות,  וראשים כרותים לרוב

נוסף על ראש שאול,  הקשיבו.

 

היו לי בנים.

 

היו לי פילגשים.

 

היה לי בן שבא אל פילגשַי לאור השמש על גג ארמוני.

 

כוכב נקרא על שמי - ועוד בלונדון שבאנגליה - בשנת 1898.

מי שמע על כוכב ושמו שמואל?

 

אחד מבני רצח בן אחר שלי,  ומה הייתי אמור לעשות בענין זה?

קין והבל? זה היה לפנים,  ואילו זה אירע בימינו.  אלוהים טיפל בקין

בכוחות עצמו: "נע ונד תהיה בארץ," אמר לו.

 

קין הלך לדרכו ואדם אמר ברוך שפטרנו. אבל במקרה שלי,  כל

ירושלים צפופת האוכלוסין ציפתה לראות מה אעשה אחרי שהרג

אבשלום את אמנון.

 

ועכשיו,  אותו דבר עצמו עומד לקרות שנית,  ועלי מוטל לבחור מי

ימלוך ומי ימות.  אדוניה או שלמה.  החלטה כאובה? אילו רק עדיין

היה אכפת לי גורל ילדי או עתיד ארצי.  אבל האמת היא שלא אִכפת

לי.  אני שונא את אלוהים ואני שונא את החיים עלי אדמות.  וככל

שאני הולך וקרב למות,  כן גוברת שנאתי לחיים.

 

זקנתי יותר מדי,  כך אני מרגיש,  להיות אב,  אם כי איני זקן מכדי

להיות בעל,  ואני רוצה שבת-שבע אשתי תחזור אלי למיטתי.  ייתכן

שהייתי הגבר הבוגר הראשון בדברי ימי העולם שהתאהב,  התאהב

באמת ובתמים,  בצורה חושנית,  מינית,  רומנטית ורגשנית.  למעשה,

אני הוא שהמצאתי זאת.  יעקב דבק ברחל למן הרגע שנתן בה עינו

ליד הבאר בחָרָן,  אך יעקב היה נער,  וזו היתה אהבה של תינוקות

לעומת אהבתי שלי.  הוא עבד שבע שנים כדי לזכות בה,  ואחר-כך

עבד שבע שנים נוספות על הראשונות לאחר שאחותה טרוטת-

העינים נדחפה לו במקומה בליל הכלולות.  אני שכבתי עם בת-שבע

ביום שראיתיה לראשונה.  היא נתנה לי זיונים שסיחררו את מוחי

באותן שנים גדולות,  השנים הראשונות שביליתי עמה,  שבהן,  יום

אחר יום,  בוקר,  צהרים,  ערב ולילה,  לא עלה בדעתי שום דבר שרוצה

אני לעשותו יותר מאשר לרוץ אליה ולכרוך שוב את ידי ואת פי ואת

חלצי ואת נפשי על בשרה.  אוה,  בחיי,  איך נצמדתי אליה! אהבנו

להתנשק ולדַבר.  קבענו פגישות חשאיות,  התחבקנו בדרך למיטה,

השתגענו כהוגן וצחקנו עד בלי די,  נהנינו מהשתוללות אינטימית

מענגת מכל סוג ומין,  עד אשר קרס הגג על ראשינו בצורת הידיעה

שהיא הרה.

 

"חרבון אדיר!" אלו המלים הראשונות שעלו על דל שפתי.

 

אין אני יודע מיהו שהגה את הרעיון להחזיר את בעלה,  אוּריה

החִתּי,  מן המחנה הצר על רבת-עמון כדי שיעניק אבהות לפרי

נאפופי עם אשתו ויהפוך אותו לנצר חוקי שלו.  אבל יודע אני שזה

לא עזר.

 

"אוריה,  רד לביתך," דיברתי על לבו בנועם רב ושיגרתי משלוח

של בשר ושאר מצרכים לביתו כדי לצקת דלק במרתוֹן הזנונים,

שתיכנַנוּ בשבילו,  בת-שבע ואני.  "עשה חיים.  הבאת לי חדשות

טובות משדה הקרב."

 

תחת זאת בחר לישון עם עבדַי על הרִצפה בארמון,  מתוך הזדהות

דון-קישוטית וטֶלֶפתית עם חבריו-לנשק החונים בשדֵה עמון,  ומתוך

ציות מתַסְכֵּל למצוותיה של תורת משה בעניני טוהרה ולָחמה.  אין

אתה רשאי לצאת למלחמת-קודש עד שיעברו שלושה ימים מאז

שכבת עם אשה.  בעצם,  גם עם גבר,  כבשה,  עז או תרנגולת.

המבקשים להתחמק משירות צבאי נוהגים לשכב עם נשיהם,

פילגשיהם או תרנגולותיהם ערב הגיוס.  אנו קוראים לזה סרבנות

מטעמי מצפון.  אבל אוריה אפילו לא היה יהודי.  לך תתוַכח עם חִתּי.

 

"אוריה,  רד לביתך," הצעתי לו,  דיברתי על לבו,  פקדתי עליו,

התחננתי לפניו כאחוז תזזית ביום השני.  "רד לביתך,  אוריה,  רד-נא

לביתך.  אשתך מצפה לך מן-הסתם.  אשה חתיכה יש לך,  מספרים לי.

לך,  תכניס לה.  תעשה לה מִספר או שניִם.  דפוק אותה.  מגיע לך

התענוג."

 

שוב העדיף לישון על הרצפה שלי.  האם גוּנב משהו לאָזנו של

הממזר? הרגשתי שאני הולך ומשתגע.  איני יודע מי הגה את הרעיון

להחזיר אותו לקרב על-מנת שייהָרג.  נאמר שהיה זה הרעיון שלה.

 

בת-שבע האלמנה באה להתגורר בארמוני כאשתי השמינית ברגע

שתמו ימי האבל על בעלה המת.

 

ומיד ביקשה להיות מלכה.  לא היו לנו מלכות.  כלום זה יפריע

ליקירתי להתמיד בבקשתה? שעה אחת היתה בארמוני וכבר הספיקה

לבדוק את המגורים,  הארונות ותכשירי האיפור של נשותי האחרות

ולדרוש ששלה יהיו טובים וגדולים משלהן.  התינוקת התובענית

כבשה את לבי מן הרגע הראשון.  העונג שהפקתי מאהבתי לבת-שבע

היה רב אפילו מזה שמצאתי באהבתי לאביגיל,  רעייתי האֶלֶגַנטית,

האנינה והמעודנת,  שהאכילה אותי במרק העדשים,  בלחם השיפון

ובכרֵישה הטובים ביותר שטעמתי בחיי,  והיתה שמחה לבשל בשבילי

גם היום אילו היתה בין החיים.  בת-שבע,  כבר בשעה שהכרתי אותה

לא היתה נוגעת בכלי מטבח אם אך מצאה דרך להימנע מכך,  ומיום

שלקחתי אותה לאשה לא נאלצה עוד לעשות זאת לעולם.

 

עכשיו היא באה לראותני מדי יום ביומו,  אך רק במסגרת המאמץ

החתרני להבטיח את שלומה.  האנוכיות הטבועה בה מלידה עודנה

מרשימה אותי; טוב לראות שיש דברים שאינם משתנים לעולם.  כלום

לא ציינתי פעם כי אין חדש תחת השמש? היא יודעת הרבה על

התעלסות אך מעט מאוד עלינו הגברים,  או על מה שעשוי להסתתר

בלבנו.  כמעט שאינה מעסיקה עצמה במה שעשוי להסתתר בלבי.

תחת זאת,  אין היא חדלה להפציר בי שאמליך את שלמה.

 

"אין לו שום סיכוי," אמרתי לה בהיתול ביום היוָלדוֹ.  "תריסר

שלם מקדים אותו."

 

עכשיו נותר אדוניה לבדו.

 

"לא לעצמי אני דואגת," היא אומרת,  "אלא לעתיד העם והארץ."

 

היא דואגת לעצמה בלבד.  העתיד אינו מעניין אותה יותר משהוא

מעניין אותי.  היא מתעקשת לטעון שנתַתי לה את דִברתי.

 

"אני בטוחה שהבטחת לי זאת בזמן-מן-הזמנים," היא אומרת,  "לא

הייתי בודה מלבי דבר כזה."

 

מאז ומתמיד היתה בת-שבע מסוגלת לבדות כזבים ככל העולה על

לבה ולהאמין כהרף-עין שהם אמת לאמיתה.  נכליה שקופים.  אך

לעולם אל תזלזל בכוחה של אשה.  וראה מה קורה שם,  במלכים א'.

גם שם אני עולה על כולם.  אפשר שלשלמה מוקדשת יריעה רחבה

יותר,  אך האם אפשר למצוא בכל חייו משהו שישווה לפרשה אחת

בחיי גם את הפסוק המבריק האחד והיחיד שיצא מפיו - זה שבו

הוא מטיל על בניה להרוג את יואב באוהל המִשכן - קיבל ממני.  כל

הפסוקים המוצלחים בספר מִשלֵי הם שלי,  והוא הדין ב"שיר השירים

אשר לשלמה".  עיינו היטב בהוראותי האחרונות.  הן נהדרות,  שנונות,

דרמתיות,  שיא של ממש.  בענינו של שִמעי בן גֵרא אני מפגין פקחות

גרידא.  הרבה יותר החלטי אני נשמע באשר לקרוב שלי,  יואב,  מלַוֶה

נאמן במשך כל ימי חיי ומצביא אמיץ,  שעמד בראש צבאותי כמעט

לכל אורך הקריֶרה שלי.  אף פעם אחת לא נמצא דופי במסירותו לי,

ואפילו עכשיו,  כשהוא זקן בא בימים,  הוא מקדיש את זרועו החזקה

וסמכותו האיתנה להגנה על שנות שלטוני האחרונות ולהבטחת

העברה מסודרת של כס המלכות ליורש האחד אשר לו חזקה חוקית

עליו.

 

בעניָנו של יואב האיתן כצוק,  המסור,  האמיץ,  ציוִיתי: "הרוג אותו!

חסל אותו! זרוק את הממזר לכל הרוחות!"

 

מאז ומתמיד הייתי מלא הפתעות, לא? והיה בי די שכל לתפוס כי

באָזני שלמה יש לפרט כל דבר קו לקו.  אגלה לכם סוד על בני

שלמה: כוונתו היתה רצינית להחריד כאשר הציע לגזור את התינוק

ההוא לשנים,  פּוֹץ שכמותו.  אני נשבע באלוהים.  בן-הכלבה

המטומטם ניסה להוכיח הגינות,  לא פקחוּת.

 

"הבנת מה שאמרתי לך בעניָן יואב?" שאלתיו במבט נוקב

והמתנתי לניע ראשו המגושם בטרם אוסיף לצורך הדגשה,  "ולא

תורֵד שיבתו בשלום שאולה."

 

שלמה הגביה עיניו מלוח החרס שעליו חירטט את הערותיו ושאל,

"מה פירוש שיבתו?"

 

"אבישג!"

 

אבישג שילחה אותו מעלי וליטפה את חזי המתנשם עד שחשה כי

שכך זעמי.  אחר-כך רחצה והתנגבה,  בישמה את פרקי ידיה ובתי-

שחיה והסירה את חלוקה כדי לעמוד לפני רגע במלוא תפארת

עירומה הבתולי,  בטרם תניף רגל חיננית ותעלה על מיטתי בברך

שחומה כרקיק אפוי ותשוב ותשכב לידי עוד פעם.  ללא הועיל,

כצפוי.  גם הפעם לא קלטתי שום חום.  רציתי את אשתי.  אני רוצה

באשתי גם עכשיו.  בת-שבע אינה מאמינה בזה,  ודבר לא היה משתנה

לגבי דידה גם לו האמינה לי.

 

"כבר אינני עושה את הדברים האלה," משיבה לי בת-שבע

בתקיפות כל-אימת שאני שב ומבקש זאת ממנה,  ואם אין לה

מצב-רוח,  היא מוסיפה,  "האהבה מגעילה אותי."

 

תאוָתה אבדה לה מרגע שמצאה לה מיני עיסוקים לענות בהם.

הראשון היה להיעָשות מלכה.  לא עִניינה שאנו לא היו לנו מלכות.

עיסוקה הבא היה להיעשות המלכה-האם הראשונה בתולדותינו,  אמו

האלמנה של מלך יושב על כסאו.  אני מסרב לעשות עמה עִסקה

ומסרב להתרפס.  ודאי,  יכולתי לצוות עליה להיכנס למיטתי במחי

פקודה אחת,  ואין ספק שהיתה מצייתת.  אבל זו תהיה בקשת נדבה,

לא? אני דוד המלך,  ועלי להשתדל להימָנע מלבקש נדבות.  אבל

אלוהים יודע,  כך או אחרת עתיד אני לשכב עמה לפחות עוד פעם

אחת בטרם אשיב את רוחי ואביא את סיפורי הלא-ייאמן לכלל סיום.

 

 

2

 

לעשות ספרים הרבה

 

לעשיית ספרים אין קץ,  וככל שאני מוסיף להרהר בסיפור הזה שלי,

כן מתחזקת בי הדעה כי הריגת גלית היתה השגיאה המחורבנת

והגדולה ביותר שעשיתי מעודי.  שאול גייס אותי לצבאו בו-ביום,

וכמעט כל ימי חיי מאז ואילך עמדו בסימן החרב.  ייתכן שהזיון

הראשון עם בת-שבע,  והזיונים שבאו אחריו,  עוד זיון ועוד זיון,  ועוד

ועוד ועוד,  ולפיתתה בזרועותי עד שכמעט לא יכולתי להחזיק בה

עוד ולא יכולתי לשאת את הפרידה ממנה - ייתכן שזו השגיאה

הגדולה השניה שלי.  נתן באמת עלה לי על העצבים בענין הזה,

וחיש-קל היה תינוק מת מוטל לפנַי.  האהבה היא חומר חזק,  מה?

בימים ההם היתה אהבתי לבת-שבע איומה כנדגלות,  חיוֶרת כלבנה

בכאב הלב שבה,  ברה כחמה בחדוָה שבה.  אלוהים ואני היינו ביחסים

טובים למדי עד שקם והרג לי את הילד; מכאן ואילך שמרתי על

מרחק.  אני בטוח שבינתיִם הספיק להבחין בכך,  כי הדבר היה לפני

כשלושים שנה.

 

פעם אחת,  עוד קודם-לכן,  בהתקף של גאוָה יתירה,  שקפץ עלי

בשעת הפוגה בין כיבוש לכיבוש,  גמרתי אומר להקים מִבנה ראוותני

להאדרת שמי ולקרוא לו מקדש אדוֹנָי; אבל אלוהים אמר לא.  אלוהים

יודע מהו המניע הפנימי שלי.  הבל-הבלים,  אמר קוהלת,  הכּוֹל הבל.

אלוהים לא נזקק לקוהלת שיבוא וילמד אותו פרק בהלכות הבל

ורהב.

 

גם אני לא נזקקתי לכך מנעורי,  שכן ידעתי טוב משלושת אחי

הגדולים והנרגזים בשדה המערכה,  שאני בוער באש של שחצנות

ומתפוצץ מיצר התרברבות כאשר נקרתה לי ההזדמנות להתמודד

עם גָליָת בקרב פנים-אל-פנים. בשום אופן לא הייתי מוכן להחמיץ

את שעת הכושר.

 

לא הטיתי אוזן לאחי כאשר הורו לי לשוב לבית-לחם לאחר

שמסרתי להם את המזונות ששלח להם אבי לכלכלתם בשדה

המערכה.  תחת זאת פניתי,  באותה עזות-מצח שכבר הוציאה לי שם

רע בחוג המשפחה,  ודילגתי בזריזות מעמדה לעמדה במשימה של

גירוי יצרים ממולח,  כשאני מעורר סקרנות בלב האנשים לכל אורך

קו החזית בחוצפתי שלוחת הרסן ובתום הבוטה שלי.  מי מהם יכול

לעמוד בפני רצונו לדעת מעט יותר על אותו בחור פזיז ורענן

מהרריה הנידחים של יהודה הנחשלת,  שצץ ביניהם ברגע הנכון

ונראה כה שש לקרב?

 

לא שאול.  ודאי שלא שאול זה,  אשר חתר,  בשכל ישר ונחוש שלא

כמנהגו,  להקים צבא קבע מקצועני במקום אותם גיוסים מסורתיים

של גדודי מתנדבים מבולגנים,  שמשפחות יחידות,  כגון משפחתנו,  או

כפרים או ערים או שבטים,  היו מחליטים לקחת בהם חלק או לשבת

בחיבוק-ידים כל-אימת שפרץ איזה משבר בטחוני. שאול טרח הרבה

בכינון מִמשל ריכוזי.  הוא הִכה את העמונים ביָבש גלעד,  חבט כהוגן

- בסיועו הפעיל והחיוני של יהונתן בנו - בעכוזם של הפלשתים

במִכמש,  ופשט על העמלקים במִדבר הנגב.  במהלך ההתקפה על

העמלקים גרם קרע סופי עם שמואל משום שלכד את מלכם חי

לצָרכי כופר ולקח את מיטב הצאן לשלל: המטלה,  כפי שהציג אותה

שמואל,  שדיבר בשם אדוני,  היתה בפירוש להשמיד את כולם,  לשחוט

אותם,  מאיש ועד אשה,  מעולל ועד יונק,  משור ועד שה,  מגמל ועד

חמור.  שאול לא ידע חכמות ולא היה מסוגל להגיד את השקר האחד

שאולי היה בו כדי להרגיע את האיש הקדוש הזועם שלנו: "שכחתי."

במקום זה הימר על תירוץ מגושם,  כביכול נלקחו הצאן והבקר כדי

להקריב קרבנות.

 

"שְמוֹע מזבח טוב,  להקשיב מחֵלב אֵילים," היתה הגערה הזעופה,

שהפטירה לעומתו הדמות חמורת הסבר שהיתה פטרון לשנינו,  איש

בשעתו.  "יען מאסת את דבר אדוני ויִמְאָסְך מִמֶּלֶך."

 

אני יכולתי לומר לשאול שזה לא יצליח לו.  שמואל שיסף את אגג,

המלך העמלקי,  לגזרים,  הלך בכעס לביתו אשר ברמה,  ולא הוסיף

לראות את פני שאול עד יום מותו. לגבי שאול,  היה הקרע הזה עם

שמואל משא כבד של מצוקה נפשית,  שלא תמיד עמד לו כוחו

לשאתו,  וכן סבך לבטים שמעולם לא הצליח להשתחרר ממנו כליל.

לגבַּי,  היתה כאן פריצת-דרך.

 

שיטות הגיוס של שאול היו ידועות לי.  כל-אימת שראה גבר חזק

או בן-חיל,  אסף אותו אליו,  לצבא הקבע שלו,  כשכיר-חרב שגבורתו

והתלהבותו תזַכּינה אותו בשכר נדיב בצורת נתח הגון מן השלל.

בתום הדו-קרב,  כאשר חזרתי ובידי ראשו,  חרבו ושריונו של גָליָת -

אינכם מתארים לכם אילו כוחות היו דרושים כדי לסחוב את כל הזבל

הזה במעלה הגבעה בלי שום עזרה - אסף אותי שאול אליו בו-ביום

ולא הניח לי עוד לשוב לבית אבי.

 

עלי להודות כי לא תמיד היו החיים על חרבנו בלתי-נעימים

בימים ההם,  כאשר הִכּינו במרץ רב בפלשתים,  בעמונים,  במואבים,

בארמים,  והבסנו אותם דרך קבע עד שהנצחון נראה לנו קל והאומץ

דבר המובן מאליו.  אך המלחמות נגד אבנר,  שבע,  עמשא,  אבשלום,

ואפילו שאול,  היו ענין אחר לחלוטין.  כל אלה היו בני עמי.  אחדים

מהם קרובי משפחה.  עמשא אחייני,  אבשלום בני.  התכוונתי לכל מלה

כאשר אמרתי,  "בני אבשלום,  בני,  בני אבשלום,  מי יתן מותי אני

תחתיך!" אבל אלוהים ויואב לא הותירו לי סיכוי.  חיסול בנך,  יוצא

חלציך,  עצמך ובשרך,  בעוון איזו עבירה קלה ונסלחת - כפי שביקש

שאול לעשות ליהונתן - אולי הוא מצטייר כעונג משכר בעיני אבות

מסוג מסוים.  אני איני נמנה עמם.  בקושי רב הבאתי עצמי אפילו

לגעור במי מבנַי.  נדמה לי שפינקתי אותם כאשר חסכתי את שבטי -

רובם עשו דברים בזויים או מטופשים,  אפילו חביבַי המועדפים.

ביחוד חביבַי.  ובמות אבשלום,  מיררתי בבכי כאילו לבי עומד

להישָבר.

 

בכיתי עוד יותר מזה כאשר שכב בני התינוק על ערש דוַי וגסס

לאִטו.  שבעה ימים תמימים התאבלתי ופני כבושים בארץ.  לא אכלתי

לחם.  נבוכדנֶאצר השתגע ולחך עשב כשור.  אני הייתי שפוי

והתנהגתי בצורה דומה,  מתוך תקוָה שצומי ובכיי יזיזו משהו

לאלוהים ויעוררו את רחמיו.  אפס סיכוי.  הר יותר קל להזיז.

 

זה היה אחד הפגמים באָפיי - היו בי רגשות חמים לילדי,  לפחות

לבנַי.  לבנותי לא שמתי לב.  זה היה פגם נוסף,  ושילמתי עליו ביוקר

באֳפָנִים סבוכים,  שאפילו היום יקשה לגולל אותם במלואם.  כאשר

נאנסה בתי החמודה תמר בידי אמנון,  אחיה למחצה,  חרה לי,  כמובן.

אך בעיקר התעצבנתי על שהעמידו אותי במצב מביך וקיוִיתי

שיסתדר מעצמו.  לא נקטתי שום פעולה.  הנחתי שהפרשה תתנדף,

ונראה היה שכך אמנם יקרה.  וכעבור שנתים התאבלתי על מותו

האלים של אמנון ועל גלותו של אבשלום הנוקם,  שברח לגְשוּר לאחר

שניצח על שחיטתו.

 

שלוש שנים תמימות נקפו עד ששידל אותי יואב להתיר את שובו.

ועוד שנתים עד שהתרתי לאבשלום לבוא לארמון לראות את פני.

אבשלום השתחוָה.  אני נשקתי לו.  ולא עבר זמן רב עד שחולל מרד

מזוּין,  שאילץ אותי לנטוש את ירושלים עירי ולהימלט לעבר הירדן.

 

"זוכר את הקללה?" הזכיר לי נתן,  כמעט בעליצות,  כאשר עשינו

דרכנו ברגל מירכתי העיר לעבר נחל קדרון.  נצחונו של אבשלום היה

כמעט נחרץ.  בלי שום התראה,  אפילו מכת ברק היא פחות פתאומית.

ואני מלך במלוא כוחו.  השארתי עשר פילגשים לשמור על הנקיון

בארמוני.

 

ודאי שזכרתי את משפט האלוהים,  שנמסר לי מפי נתן,  שעכשיו

מצא לנכון לקרוא לו קללה.  איזו שטות קפצה עלי,  להניח שאוכל

להימָלט בלא עונש משיגורו של אוריה החִתּי אל מותו? ידיעתי שלא

אימָלט מעונש ניכרה בהזדהותי הספונטנית עם האיש הרש במשל

שהמציא נתן לאותו מעמד - האיש שכבשתו האחת והיחידה נגזלה

בידי העשיר שהיה לו צאן למכביר.

 

"חי אדוני," קראתי בזעם,  שגאה בי כנגד העבריין השחצן,

"בן-מוות האיש העושה זאת!"

 

"אתה," קרא נתן,  ומחא כף אל כף בצָהֳלַת גיל על הצלחת

תכסיסו,  "האיש."

 

הממזר תפס אותי על חם.  ומסכת התגמול,  שדיקלם באָזני,  אכן

היה בה טעם של קללה.

 

"שלוש הן הדרכים ללַמדך חרטה," פצח ואמר,  "לא,  שתהיינה

ארבע.  כי ארבעה דברים המה שיצערוך עד אין קץ." הטפותיו של

נתן הן כחומץ לשינים,  כעשן לעינים.  לעומת נתן,  אפילו פולוניוס

היה שתקן כספינכס.  ואולם מועקת החשש שלי סרה מעלי בהדרגה

בהמשך דבריו.

 

קביעתו כי לא תסור חרב מביתי עד עולם לא הדאיגה אותי

במיוחד; ממתי, לפנַי ואחרַי,  היה השלום מנת חלקם של תושבי הסהר

הפורה הזה,  המשתרע בין אסיה לאפריקה ובין המדבר הערבי לים

התיכון? או,  ככל הידוע לנו,  של שאר דרי עולם? זאת יכולתי לקבל

עלי באהבה,  ותשומת-לבי כבר היתה בסכנת התפוגגות,  עת החל

להרחיב את הדיבור בסעיף שניִם בגזר-דיני האולימפי,  שלא נראה לי

מבהיל מקודמו.

 

רעה תקום עלי מתוך ביתי.  אז מה? הלא זו השתלשלות שכל הורה

יהודי רואה כדבר מובן מאליו.  מי האב שאין לו כל מיני צרות

צרורות מילדיו? מנת חלקם של שופטינו הראשונים לא היתה טובה

משלי.  בניו של שמואל לקחו שוחד; אלה של קודמו,  עֵלי,  שכבו עם

נשים במִשכן העדה.  ולי היו בנים רבים מספור.  כלום יש בהם אחד

היודע הכרת-טובה מהי? חדה משן נחש היא כפיות-הטובה של

ילדיך.

 

החלק השלישי נשמע ערטילאי למדי: מכיוָן ששכבתי עם אשתו

של אחר,  תבוא עלי חרפה דומה על-ידי נשַי בסיועו של איזה רע.  זה

נראה לי עונש הוגן למדי,  אם יתממש אי-פעם.  אך מי יכול היה

לנחש מתוך ניסוחיו הסתומים של נתן כי דווקא בני יוצא חלצי יהיה

אותו "רֵע",  שיעשה עם נשי לעיני השמש מה שעשיתי אני עם אשת

אוריה בצל ובסתר? מי היה מנחש שאמנון יאנוס וישפיל את אחותו

למחצה? היכן תמצאו שם,  בכל אותה רשימת עֳנשים ארוכה שגולל

לפני נתן,  רמז כלשהו לכך שאין הוא מדבר על עֳנשים נפרדים,  אלא

על השתלשלויות הקשורות זו בזו ללא הפרד,  העתידות להתמזג

למכלול מקיף בהתקוממות הפתאומית בהנהגת בני אבשלום?

 

נתן הוסיף והכביר דברים סתומים נוסח דֶלפי,  ואפילו הייתי

מתרכז בהם,  מן-הסתם הייתי מחמיץ בנבואתו כל אות לכך

שאבשלום עתיד להיות הגורם הראשי בהגשמתה.  אלוהים נהג

בערמה כאשר בחר לו לדובר קשקשן מסוגו של נתן.  הוא ידע יפה

שאקשיב לו בחצי-אוזן; שאם לא כן,  אפשר שהייתי מונע את כל זה.

כבר הייתי יודע איך,  הייתי מוצא דרכים.  שמי דוִד,  ולא אֶדיפּוּס,  ואני

הייתי מפורר את הגורל לשבבים.  בימים ההם הייתי מוכן לחטוף את

הברק מהרקיע כדי להציל את ילדי.  אבל אלוהים,  הנמושה הזה,  לא

רצה שאדע.  זו היתה אחת הפעמים הבודדות שהצליח להערים עלי.

 

במרוצת הזמן התגשם הכול.  כן הכול.  אפילו סעיף ג' באותו צרור

עֳנשים סתום.  אם כי פילגשי הן, ולא נשי, שכבודן חולל לאחר

שנטשתי את העיר.  אך אני מעודי לא חשבתי על בני כעל "רֵע" או

על פילגשי כעל נשי.  לומר את האמת,  אפילו על רוב נשי לא חשבתי

כעל נשים.  מיכל,  אביגיל ובת-שבע היו נשים שנודעה להן חשיבות

מיוחדת בעיני בשלבים שונים של חיי,  ועכשיו אבישג.  נערה שחורת

שיער זו יפה להפליא בעירום,  ביחוד בצומת שחור השיער שבין

ירכיה - אפילו בת-שבע אומרת זאת - ויש לי מחשבה לשאת

אותה לאשה אם נוסיף להתראות עוד זמן רב על ערש הדוַי שלי.  אבל

זה לא אומר כלום.  זכור לי איזו הכרת-טובה לנתן חשתי להרף-עין,

כאשר שירבב במפתיע לתוך המוֹנוֹלוֹג המתמשך שלו נימה

אופטימית,  שהיה בה כדי לבשר חתימה טובה.

 

"אל תדאג,  אל תדאג," הרגיע אותי במשיכת כתף מנחמת,  "אדוני

העביר חטאתך." זה נשמע טוב.  "לא תמות." עוד יותר טוב.  ואז באה

הפואנטה.  "אפס,  הבן היִלוד לך," אמר נתן,  "מות ימות."

 

סמוך על אלוהים,  תמיד ישרבב התחכמות שכזאת.

 

ברגע אחד איבדתי את אלוהי ואת תינוקי.

 

 

עד שהעביר חטאתי מעלי והטיל אותה על תינוקי,  היינו,  אלוהים

ואני,  ביחסי ידידות שאין למעלה מהם.  ביקשתי הדרכה רק

כשהתחשק לי.  תמיד יכולתי לסמוך עליו שיענה לי.  שיחותינו היו

חבריות ועניָניות.  בלי להכביר מלים.

 

"הארד לקעילה להושיע את העיר?" שאלתי אותו בימים שעוד

הייתי פליט ביהודה.

 

"קום רד לקעילה והושע את העיר," השיב לי בתבונה.

 

"האעלה חברונה למען ימשחו אותי זקני יהודה למלך?" שאלתי

אותו לאחר שהגיעוני החדשות על מות שאול ולאחר שהבאתי את

הקינה הנודעת שלי לידי גמר.

 

"למה לא?" השיב לי אלוהים לשביעות רצוני המלאה.

 

תמיד,  ללא יוצא-מן-הכלל,  קיבלתי ממנו את התשובות שרציתי

לשמוע; ולפעמים נדמה היה לי שאני מדבר אל עצמי.  לא סבלתי

כלל מאותו טרטור של ברקים ורעמים,  שהיה קללת חייו של משה

מרגע שפלש לתוכם אלוהים,  אף לא קמצוץ מאותה סאת יסורים,

אותה דממה עמוקה, אטומה ומתמשכת, שבסופו של דבר הוליכה את

שאול אל בעלת-האוב המנוּדה מעין-דור,  כדי להתיַחד ביאושו עם

רוחו של שמואל,  האיש האחראי יותר מכל בן-אנוש אחר להידרדרות

מצבו הנפשי.  כאשר ניתק שמואל את יחסיו עם שאול והשליכו

מעליו להיסָחף בעמק-הבכא של עולמנו כשהוא נסמך על משאביו

הרופפים ותו לא,  נטל משאול כל תקוָה באלוהים אחת ולתמיד.

לעולם לא זכה עוד שאול באיזו מלה,  איזה אות,  שיש מי שמתבונן בו

ממעל,  או שיש מי שאִכפת לו.  העולות שזבח מוטב היה להן שיעלו

על שולחנו בצורת קציצות.

 

בלחץ צרכיו הדוחקים הלך שאול אל בעלת-האוב מעין-דור כדי

לשמוע מפי רוחו של שמואל על תוצאות הקרב בגלבוע,  שצבאות

הפלשתים והעברים התכוננו לערוך ביום המחרת.  ושמואל הכניס לו

חזק,  ישר בין העינים: שאול ימות למחרת,  יהונתן ימות,  עוד שנים

מבניו ימותו,  ובני ישראל יוּכּו עד העצם וינוסו מבתיהם ואהליהם.

 

ידיעה זו היתה דרושה לו לשאול כמו חור בראש.  המורל שלו היה

ירוד בלאו הכי.  אדם בעל רוח נדיבה מזו של שמואל עשוי היה לסייע

לו בעצה טובה.  מה היה כואב לו לשמואל אילו אמר לשאול,  אל

תילָחם? תן להם לכַתת את רגליהם בעמק יזרעאל.  לאן כבר יגיעו?

זַנֵב בהם מהגבעות.  הטרד אותם,  התגרה בהם,  דחה את העימות,

התמהמה כה וכה.  פגע בהם במאסף,  חבוט בהם באגפים.  הצק להם

פה,  הצק להם שם.  כמה זמן יחזיקו מעמד?

 

אבל שִמשו של שאול נטתה לשקוע,  ושמשי שלי עמדה לזרוח.

טוב לקדם את פני הגורל כשהוא פועל לטובתך.  כשאינו נוהג כן,  אַל

תקרא לו גורל,  קרא לו אי-צדק,  בוגדנות,  או סתם מזל רע.

 

ועכשיו שמשי היא ההולכת ושוקעת,  בעוד אדוניה ושלמה

מתמרנים לתפוס עמדה עדיפה,  ובת-שבע,  המנהלת שדולה למען

בנה,  מבקרת אצלי מתוך כוונות פתלתולות ושקופות,  כשמאחורי

הקלעים מעודד אותה נתן,  המניח בצדק כי הקרקע רועדת תחת

רגליו.  אם אמות מחר,  לא יחיה נתן זמן רב אחרי.  ודומה כי אלוהים

אינו נוטה להתערב במהלך העניָנים בימינו אלה.  נסים כבר אינם

מתרחשים.

 

לגבי בת-שבע,  כל גילוי של התעניינות בשלום הזולת הוא מאמץ

רצוני כבד,  שהיא מסוגלת לעמוד בו כתשעים שניות.  עכבות אינן

מטִבעה,  הטַקט זר לה לחלוטין.  היא מראה לי את התחתונים החדשים

שתפרה; עודנה מעצבת דברים כאלה מפעם לפעם כדי להעסיק את

עצמה. אם אבישג מטפלת בי אותה שעה,  היא מתבוננת בה בהבעה

משועממת ופולטת הערות ביקָרתיות,  כספורטאי בגימלאות המחלק

ציונים מהקו.

סוף עמוד 23